מפני שאינני רוצה להיות קובע מסמרות אישיים; [אלא] אנשים מטיפוסו של קרוסמן - אחד הדברים שהם מאוחדים איתנו הוא [בעמדה] שאנו מוכרחים לגלות כוח התנגדות [פיסי] רב.

אנו לא צריכים להיתלות במה שאומרים לנו הגויים על דרך התנועה הציונית. יש לי עד היום מישקע של צער בלב על מריבות קשות מאוד שהיו לי עם אורד וינגייט[3] בארץ ובחו"ל בימי המלחמה.[4] הערצתי את להטו הציוני, אבל את שיקול דעתו בענייני ציונות לא תמיד קיבלתי (זה חרה לו וחרה לאשתו, ונשאר מישקע מר). אבל כשאנו מקבלים בשיקול  ד ע ת נ ו  איזה דבר, ומקבלים [אח"כ] אישור מן החוץ - בייחוד מאנשים שקשה להם לתת את האישור הזה - חשוב לי מאוד האישור הזה. ויש אנשים [בבריטניה] שאומרים דברים ברורים [על] מה שאנשים אלה [בצמרת השלטון הבריטי] חושבים:

"אם אנו [ממשלת ה'לייבור' בלונדון] נחליט בעד יהודים, [אזי] אנו נתנהג ביושר, אנו נתנהג לפי המצפון הסוציאליסטי, אבל נקבל trouble [צרות, מהומות - מצד הערבים]; ואם נחליט בעד הערבים נמעל בהתחייבות [כלפי היהודים], נאנוס את המצפון הסוציאליסטי - ויהיה שלום [מצד היהודים]. כל זמן שהם [בממשלת בריטניה] חושבים כך - אתם אבודים. [לכן] מוכרח שיהיה ברור להם, שגם במקרה זה יהיהtrouble" ".

איש [בריטי] אחד [בלונדון], שהציץ לִפְנַי-וְלִפְנִים ועבר על כל הניירות
 והתיקים - הוא לא אמר לנו זאת באופן ישר משום שפחד, אבל דאג שזה יגיע אלינו, אולי הוא יוכל בכל רגע לומר שלא הגיד דבר - האיש הזה אמר: נוכחתי לדעת, שיש רק גורם אחד מאחוריהם [של אנשי המימשל]: זה הפחד מפני הערבים. אתם מוכרחים לדאוג, שיפחדו מכם. אחרת אתם לא תגיעו לשום דבר.[5]

פה חודש, בעצם, הוויכוח על מה שנקרא אצלנו "קו" [מדיניות המאבק המזוין נגד הבריטים]. אינני מתיימר שיש לנו הכוח, או שאנו מעוניינים לגרש את הצבא האנגלי מהארץ. אבל לאחרים [לדרג המדיני הבריטי] מוכרח להיות ברור שזה [המשך המדיניות הבריטית בא"י] צריך לעלות להם במשהו. לכך אנו יכולים לדאוג: שיהיה ברור, שבעד זה [הם] מוכרחים לשלם מחיר; שהארץ שייכת למישהו, ואנו אחד מ"מישהו" אלה, ואיתנו לפחות אפשר להסתדר; עם האחרים - לגמרי לא. אבל בעד זה צריכים לשלם איזה דבר - שיתחילו לחשוב ככה בשעה שהם חותרים ל[קיום] בסיס צבאי [בא"י]; שהם יגיעו למסקנה, שחינם הם לא יקבלו את זה. זה מוכרח לעלות להם משהו. זה לא כל כך קל להסביר בדיבורים פנימיים שהם מדברים בתוכם, ולא יכולים [בתוך כך] להסתמך על מה ש[היהודים] עושים [שהרי לא עושים], והם מסתמכים על עובדות; [ואם כך] אז מוכרחות להיות עובדות מנקרות עיניים, שמוכרחים להסתמך עליהן או לתרץ אותן או להביא אותן בחשבון.

זו מערכה קשה מאוד. זו מערכה קשה מפני ש[היא] עולה באבידות.[6] ואני פה רוצה לומר איזה דבר: לא קל לי לומר את זה. היו לנו אבידות בנפש, קודם כל, כאשר הלכנו לצבא [הבריטי בשנות מלה"ע-2] היה ויכוח בתוכנו אם זה עניין עצמאי שלנו, שאנו הולכים לצבא, או ש[אנו] נרתמים לעגלת מישהו. והיו חברים שחשבו, שמפני שהבריגדה היא בריגדה בצבא הבריטי, זאת לא מלחמה יהודית. אני הייתי בין אלה שחלקו עליהם ואמרו: זו מלחמה יהודית עצמאית. והיו חברים שחשבו, שקורבנות הבריגדה לא נפלו במלחמה יהודית - וחלקי היה עם אלה שחושבים שבית-הקברות ברַווֶנה [בצפון איטליה, שם קבורים לוחמי החי"ל שנפלו בחזית מול הצבא הגרמני] הוא בית-קברות שלנו. ונעלבתי אז על עצמאות יהודית המתבוססת בחולשה, ובכל זאת מתגבשת לאיזה כוח יהודי, כשאנשינו[7] לא בירכו את החיילים באיטליה כמו שהיו
 צריכים לברך אותם. אבל אני עד עכשיו נפגע מאוד בעד עצמאות יהודית, כשאני רואה חברים, ולפעמים משפחות - זה עוד יותר קשה - אני רואה בעיניים [שלהם] את השאלה: האם אלה היו קורבנות שלנו? מפני שמצד אחד ללכת למלחמה כשהעולם החליט על זה, וכולם עושים את זה, ואני [הולך] יחד עם האחרים - אז יותר קל, אז אין שאלה אצל האב ששכל את בנו האם קורבן זה יירצה; הוא יודע שנופלים מיליונים של בני-אדם. זה לא מפיג את צערו ואת אבלו, אבל זה נותן חיזוק מוסרי. אבל עכשיו נופלים בחורים יקרים, יוצאים מן הכלל, בני טיפוחים שלנו, ואני רואה בעיני ההורים את השאלה. ואני אומר: זה מפני שעמוד השידרה שלנו אינו די חזק. מפני שאנו הולכים לבדנו בעניין זה. מפני שזו מלחמתנו המיוחדת. מפני שאנו לא הולכים במשפחת עמים גדולה על שדה קטל משותף. זו מלחמת העצמאות שלנו. אלו הם הקורבנות שלנו.

זו מערכה קשה מאוד. היא גם מוכרחה להיות מחושבת. ולכן דברי רוזנבלום[8] הם בעיני סופיסטיקה אם אתה מנסה להצדיק חטיפות[9] על-ידי זה שבברלין, כאשר הפציצו, נהרגו חפים מפשע. כלום מעשה חטיפה הוא מקרה כזה שאתה מוכרח לירות, [ובתוך כך] במקרה פגעת במישהו, אבל עצם הירייה [בדומה להפצצת ברלין] הייתה מוצדקת לפי החישוב? אני יש לי הגדרה מוסרית למעשה הזה. אני לא רוצה להשתמש בה. מבחינה מעשית זה לפעמים טימטום, ויש לי הערכה מוסרית לניסיון זה, שלא רק אתה עשית פה היום. עיתון "הארץ" עשה זאת בהערכה מגונה מאוד. הוא אמר שני דברים מגונים. הוא אמר, שהדברים שלי נגד החוטפים היו משפיעים יותר לו חיוויתי דעה על מעשים אחרים שנעשו באותו שבוע.[10] פרובוקציה כזאת! ושנית הוא אמר, שאני אמרתי את הדברים האלה בנוגע לחוטפים רק מפני שאינם בני מפלגתי. ובכן, מעשה החטיפות זה לא המעשה הראשון שנעשה לא על-יד בני מפלגתי, ובכל זאת, זמן רב לא יצאנו מגידרנו לומר מילים שליליות בנוגע למעשה. אם התכוונו על-ידי כך [ע"י החטיפות] להציל את חבריהם, טעו בחשבון. נשיא הסוכנות כתב לגנרל[11] ודיבר עם הנציב בדבר חנינה לשני הנידונים. אלה שטוענים שאנו נוהגים כך, מעידים על עצמם שהם נוהגים לפי קטגוריות מפלגתיות, שיש בהם מום, והם באים לפסול אותנו במום שיש בהם.

אני רוצה לומר: הייתי מאוד משוכנע, שבזמן ועדת החקירה [האנגלו-אמריקנית] צריך להיות שקט בארץ. אני מאוד הייתי משוכנע, שגם לאחר ועדת החקירה צריך להיות שקט בארץ. במה דברים אמורים? לוּ הייתי סבור שהעניין הוא של שבוע, שבועיים, שלושה - ונתחיל לראות תוצאות; שדוח זה [של הוועדה] מחייב [את ממשלת בריטניה ל]דברים שאי-אפשר להשתמט מהם. חשבתי, שמהומות בארץ יכולות להיות נשק בידי אלה, שבתירוץ זה [של המהומות] יבואו להצדיק את הדחייה. אבל אצלי חל שינוי.

ועוד דבר: אני הייתי משוכנע, שאנו הבלטנו יכולת לא מעטה על-ידי דברים שהיו קודם, ובעיני מאמר של קרוסמן היה כ[פיצוץ] עשרה גשרים מבחינה זו. אבל כאשר קיבלנו את ההזמנה לענות עד ה-20 בחודש,[12] כאשר נתברר שהחודש יעבור ולא תהיה פעולה, ואחר-כך לא ברור מה יהיה (גם עכשיו ה"טיימס" דואג להדגיש, שכאשר הפקידים האלה [של הוועדה] יגמרו את עבודתם אז המסקנות תובאנה לפני הממשלה, ואז הממשלה תחליט) - [ואז] זה כאילו ועדה מהדורה ב', והם יביאו מסקנות אם להעלות את 100 האלף, [וכל זה] במשך כמה חודשים, ואחר-כך הממשלה תחליט.

ועוד: שמעתי שמישהו [כנראה בממשלת המנדט] מנסה לשכנע את האנשים העומדים בראש [ממשלת בריטניה], שזה שחלה אצלנו הפוגה זה לא עניין של התאפקות שלנו, [אלא] שאנו נותנים להם שנסה, מפני שאנו לא ששים לקראת זה [כלומר לביטול ההפוגה], וברגע ששמענו רמז שישנו איזה סיכוי לתיקון המצב לגבי הספר הלבן ו-100 האלף, הפסקנו [את המאבק המזוין], מפני שזה הדבר שאנו שואפים לו. אז מישהו מפרש זאת לא כהתאפקות, אלא מנסה להוכיח להם שהיהודים נוכחו לדעת בעצמם, שבדרך זו לא ישיגו את מטרתם.

כששמעתי זאת חל אצלי שינוי לגבי העניין הזה. בייחוד מכיוון שאני יודע, שישנה התרוצצות רבה [בממשלת בריטניה]. כפות המאזניים מתנועעות ואני יודע מה עלול להכריע.

אותה פקודה סודית [בדבר תוכנית "ברודסייד"], שלנו פה בארץ נודעה ע"י "קול ישראל" [של ה"הגנה"], להם [לממשלת בריטניה] נודע הדבר בדרך ישרה שישנה תוכנית כזאת, והדבר עורר בהלה בחוגים מדיניים גבוהים (זה בנוהג הרוּטינה הצבאית להכין תוכניות; לכל אפשרות-שהיא צריך להיות מוכן). הדבר הזה נודע בשלבים יותר גבוהים של הסולם וזה עורר בהלה, שאנשים [במיפקדה הצבאית הבריטית במזרח-התיכון] חושבים על דברים אלה ולא מבינים את המסקנות הפוליטיות של הדבר הזה,
 ו[אנשי הדרג המדיני] אמרו דברים ברורים, שעל זה [כלומר על ביצוע תוכנית "ברודסייד"] אין מה לדבר. וגם עכשיו כל הזמן יש ריסון. מדוע? מפני שבכל זאת מניחים אפשרות של החלטה פוליטית חיובית [של ממשלת אטלי-בווין בשאלת א"י], שתביא לידי התפרקות המתיחות. מדוע? מפני שיש מתיחות. אם אין מתיחות - אין מה לפרק.

אני רוצה להגיד לחזן:[13] משונה יהיה אם נתחיל להשתוות [כלומר, להשוות] ולהתחרות בהערכת עניין העלייה.[14] אבל אני מתפלא איך אינך רואה, שעם כל החשיבות המכרעת - המוסרית המעשית, המדינית - של עניין עלייה ב', אי-אפשר להסתפק רק בדרך זו. זה לא תמיד בידינו, וגם אי-אפשר להסתפק רק בזה. יש לנו חזיתות שונות. העלייה היא חזית מכרעת שלנו, אבל לא החזית היחידה. ישנו יישוב זה. הוא חי בתנאי משטר "הספר הלבן", עליו מאיימת השתלטות הרוב הערבי. איך הוא מגיב על זה?

כשדיברתי בפרלמנט [הבריטי[15]], אחרי הוסיף [ברל] לוקר מילים אחדות, ואחר-כך קם קרוסמן ואמר: "אני רוצה לתת שבח לנציגי הסוכנות היהודית בעד כיבוש היצר שלהם. ואני רוצה לדבר באופן חופשי, [באופן] שהם, בתור נציגים, בוודאי חוששים. אני רוצה שתדעו, שפנינו מועדות למלחמה. מה שנכון לנו, לממשלת הפועלים, שנהיה מוכרחים לשפוך דם יהודי בא"י. תדעו לכם, שה"הגנה" זה היישוב כולו. תדעו לכם, שכאשר הכרזנו את 'הספר הלבן' של 1939, לא הייתה ברירה ליישוב הזה אלא להזדיין, מפני שהודענו שאנו מפקירים אותו לשלטון ערבי, ושלטון ערבי בשבילם פירושו שחיטות והשמדה. ואנו עדיין מקיימים מדיניות זו [של 'הספר הלבן'] - זאת אומרת שהם עדיין בסכנת השמדה, והם יילחמו בנו משום שאין להם ברירה.

אני לא יכול להיכנס לפירטי הבירור של ההתנהגות [קו המאבק המזוין] שלנו. יש על זה הסכם מסוים. נדמה לי שהוחלט בפירוש, שלא יהיה ויכוח. קודם כל,  ה י ה  ו י כ ו ח  כללי על הקו, בסוף נמסר ייפוי-כוח.[16] היה ברור שלא יהיה ויכוח על הדבר. העניינים מבחינה קונסטיטוציונית, לפי עומק הכרתי, הם בסדר. אינני יודע אם אין מקום לשיקול דעת במקרה זה או אחר. זה תמיד יהיה. אבל מבחינה קונסטיטוציונית זה בסדר, לפי יפויי-כוח שנמסר ע"י הווה"פ [הציוני] וע"י הוועד הלאומי.

בסוף דברי אני רצה לומר: אלה מאיתנו, הסבורים שאין להם ברירה אלא ללכת בדרך זו [של מאבק מזוין בבריטים], צריכים לקבל אותה עם כל מה שנובע ומשתמע
 ממנה. אין זאת אומרת, שאנו צריכים לקבל את הדין על כל מה שעושים לנו, אבל עלינו לדעת מראש שהדברים האלה יכולים להיות. אינני יכול לרמות את עצמי לגבי חוקי שעת חירום. אם מתקיפים את השלטון, אם מפוצצים לו גשרים וכל מיני מיתקנים, אם גוזלים ממנו נשק ושורפים לו אווירונים, השלטון הזה יתגונן ומהתגוננות יעבור להתקפה. ועלינו לדעת זאת. אינני אומר לא לכתוב תזכירים ולא למחות על החוק הזה, אבל בינינו, כשמדברים על החוק הזה, עלינו לדעת שלא ייתכן שמצד אחד תהיה אותה התקפה, שהיא הכרחית במערכה שלנו, ומצד שני השלטון יישאר במסגרתו ולא יחרוג ממנה. הוא הדין לגבי תליות. זאת לא אומרת שאנו צריכים לעקור הרים כדי להימנע מדבר זה, אבל צריכים בעיניים פקוחות ללכת לקראת זה. זה חלק מהקורבנות העלולים להיות.