יום ה',  10.10.1946

בתי יחידתי,

"רב-חן" על מכתבך ותיתי לך שאת בלבד דַקְתְ במספר שנותי, שכן חיים הצעירני עד מ"ב ואילו אמא הזקינתני עד ס"ב. בין היורדים עשר שנים מטה והעולים עשר שנים מעלה, הלכת את בלבד בשביל הזהב, אשר במקרה זה, שלא כדרכו תמיד, היה גם נתיב האמת.

שמחתי שמצאת סדק של זמן לדחוק לתוכו את חוג הספרות של בלומנטל המהולל.[1] עיקר מטרתו של חוג כזה צריכה להיות, לדעתי, לא לתת "מושג כללי על הספרות" אלא להקנות "מושגים ספרותיים כלליים" ושני אלה אינם היינו הך.

בכ"ז לא ויתרת על קונצרט התזמורת, וכך יאה. אך אם הנגינה כה חשובה בעיניך, שַלָמָה תפקיעי עצמך מכלל היצרנים ותסתפקי בצרכנות בלבד? גם אם מידת יצרנותך תהא צנועה בתכלית, כדאים כל עמל וקורבן לשמור עליה. מובטחני כי אחי בעצה אחת עִמָדי בעניין זה.

והשלום לו ולשני הנערים אשר בבית, ולך רב-נשק,

אבא