יום ד',  4.9.1946

ליחידתי שלומות,

תוחלתי למכתב ממך ביום היעדר אימא לא נכזבה, וגַלתי מאוד. אלא באליה השמנה קוץ ממאיר - שֵם שהתחכמת לכותבו כך שבשום פנים לא הצלחתי לפענחו, וע"י כך נסתמה פיסקה שלמה. אני מחזיר את הפתק ומסמן; הראי ליהודה - ישפוט ביני לבין בתי! ומה לאותו אדם ולמַמַה - או מה לממה ולו? פליאה מֶני, נשגבה לא אוכל לה, נבצר מבינתי, וַתהי לחידה! איך לא תתני אל לבך כי הכותב לא למען עצמו כותב אלא למען הקורא, ואם סותם במו ידיו - שווא כותב! החזירי מייד, מפוענח! צִלְצַל שפתיים!

א.