69

מועצת המדינה הזמנית, ישיבה כ, תל-אביב

27/9/1948

הדין וחשבון של המתווך

הקדמת משה שרת[1]

לתקופת-מה השתרר שקט בחזיתות הקרב ומרכז הכובד הוסט שוב לחזית המדינית. המתווך לא נטש את עיקרי משנתו אם גם הכניס בה תיקונים. ב-16 בספטמבר הוא חתם על הדין וחשבון שלו לעצרת השלישית, בו הרצה במפורט את ההצעות שהגיש לממשלת ישראל בסוף יוני, אבל בסופו של דבר המתיק כמה מהן:

הסתלק מהרעיון של אחדות כלכלית ומדינית בין ישראל ועבר-הירדן

וממסירת ירושלים לשלטון ערבי,

ותחת זה הציע לחזור לבינאום ירושלים.

לעומת זה, נשארה בעינה הצעתו לקרוע מישראל את הנגב.

כן הציע לאשר את זכותם של הפליטים הערבים לחזור לשטח ישראל

וסיים בהמלצה על הקמת ״ועדת פיוס״ לשם סיוע להסדר של שלום.

דין וחשבון זה, שנמסר לידי ממשלת ישראל ב-18 בספטמבר, קבע את הרקע להתכוננות משרד החוץ למערכה בעצרת, שנפתחה ב-21 בספטמבר.

בין החתימה על הדין וחשבון לבין מסירתו למשרד החוץ הישראלי, ב-17 בספטמבר 1948, בשעות אחר הצהריים, נרצח הרוזן פולקה ברנדוט בידי טרוריסטים יהודים בירושלים. עמו יחד נהרג בן לווייתו הצרפתי, הקולונל אנדרה סֶרוֹ.

הרצח החריד את הציבור בישראל וזיעזע את דעת הקהל בעולם. ממשלת ישראל הזמנית, נרעשת מהפשע המתועב ומחילול שם ישראל, נקטה מייד אמצעים נמרצים ביותר על ידי תחיקת חירום ועל ידי פעולה משטרתית, לדכא ולבער שרידי ארגוני פורשים, אשר התברר כי עודם קיימים במחתרת בתוך מדינת ישראל.

עם פתיחת העצרת בפריס סמכו משלחות ארה״ב ואנגליה ידיהן על דוח ברנדוט. עובדה זו החמירה מאוד את סיכויי המערכה. לפני צאת שר החוץ לפריס היה צורך לגולל בארץ את יריעת הבעיות אשר משרד החוץ נערך למאבק עמן ולהביא את עמדותיה של ממשלת ישראל בהן לידיעת המוסד העליון והציבור הישראלי כולו. ועם כל התכונה לעמידה קשה במלחמת מגן נגד התקפה יזומה מצד גורמי חוץ, הוחלט אז בממשלה הזמנית ליזום בעצרת זו מערכה חדשה - על קבלת ישראל לארגון הבינלאומי.

*    *

*

שר החוץ מ. שרתוק:[2] חברי המועצה! זה ימים אחדים שהעניין שלנו מופיע שנית על סדר יומה של עצרת האומות המאוחדות. נקפה שנה מן הזמן שהשאלה הופיעה לפני אותו מוסד רם ונישא לדיון ולהכרעה - אותה פרשת הדיון שנסתיימה בהכרעת כ״ט בנובמבר. אני לא אבוא לסכם את השנה שחלפה על מאורעותיה ותמורותיה, על נוראותיה והישגיה. די אם אומר, שלפי ההכרעה שנפלה בכ״ט בנובמבר, ומתוך הנחה שהיא נועדה להתקיים, הייתה מדינתנו העצמאית צריכה להיות מוכרזת רק בעוד שלושה ימים ולא הייתה צריכה עדיין להיות קיימת, כי המועד שנקבע לעצמאותה של המדינה העברית, כשם שמועד זה נקבע גם לעצמאותה של המדינה הערבית בארץ-ישראל המערבית, היה ה-1 באוקטובר. העובדה הזאת כשלעצמה, שמדינתנו קיימת כבר למעלה מארבעה חודשים ושהיא באה לעולם בדיוק ארבעה חודשים וחצי לפני המועד שנקבע בהחלטת העצרת, עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי ללמד על הקצב המהיר - מהיר מן המשוער - של המאורעות שחיינו אותם במשך השנה הזאת.

אנחנו מופיעים לפני העצרת עדיין לא כחברים בה, אך כבר אין אנו מופיעים כנציגי ארגון לאומי שאין לו לגמרי דמות הגוף של מדינה, בין שהוא מוכר או שאינו מוכר. אנו נופיע לפני העצרת כנציגי מדינה, ורק בשם זה נופיע.

אנו מופיעים לפני העצרת כשבידינו, בשליטתנו הממשית, נמצא חלק גדול בהרבה משטחה של ארץ-ישראל הנושבת, מזה שהיה מיועד לנו באותה החלטה. ואנו מופיעים לפני העצרת כשכוחנו והווייתנו בארץ נשענים על צבא שהוא כולו גידולה של השנה הזאת, שנוצר במשך השנה הזאת כמעט יש מאין, ולמעשה פחות בהרבה משנה, ושהוא הינהו כיום אולי הגורם הצבאי הבולט ביותר - לא אומר החזק ביותר, אך הבולט ביותר - בכל רחבי המזרח התיכון. ואף על פי כן אין אנו הולכים לעצרת הזאת שלווים ושאננים. להיפך, אנו הולכים לקראתה מלאי דאגה לתוצאותיה ולגורלנו.

שלב התהוות המדינה עוד לא בא לידי סיומו. עדיין אנו נתונים בתוך תהליך ההתהוות. ההכרעה המדינית הסופית לדידנו עדיין נתונה בכור היתוך.

על שולחן העצרת הזאת הונח דין וחשבון הבא לשנות, לתקן, ולתת גושפנקה סופית להכרעה שנפלה בכ״ט בנובמבר. זהו הדין וחשבון של המתווך המנוח הרוזן ברנדוט. רצה הגורל, שהרוזן ברנדוט יופיע לפני העצרת הזאת מת ולא חי, וברנדוט במותו עלול להיות גורם חזק משפיע יותר מברנדוט בחייו. יש איזה חיוב מוסרי מיוחד הנודע להופעתם של אנשים מתים, כל שכן אנשים שמתו מות קדושים כתוצאה מרצח מדיני, מהתנקשות.

אין כל ספק, שהדין וחשבון הזה בא לעולם מתוך אחדות מסוימת בין מחברו לבין גורמים חשובים בזירה הבינלאומית. גם ההסכמה המלאה של ממשלת ארה״ב וממשלת בריטניה לדין וחשבון הזה וגם מהירות ההסכמה - מותר לומר חיפזון שבהסכמה - מעידים על האחדות הזאת.

מוטב לראות בהסכמה הזאת של שתי המעצמות האלה לדין וחשבון, תוצאה של דיונים ושיקולים שהתנהלו משך תקופה מסוימת, ושבהם פעלו לחצים מלחצים שונים, לחץ הדדי של אנגליה על אמריקה ושל אמריקה על אנגליה. העובדה שדין וחשבון זה מופיע לפני העצרת כשהוא נשען על תמיכתן המאוחדת של שתי המעצמות האדירות בעולם המערבי, כפי שקוראים לו עכשיו, היא כשלעצמה פותחת סיכויים לרוב, גם אם אינה מבטיחה לדין וחשבון זה את הרוב הדרוש.

אני רוצה להזכיר לחברי המועצה את השתלשלות העניינים לגבי נוהל הדיון בדין וחשבון זה. בתחילה היה בדעת המשלחת הבריטית להציע לעצרת לנהוג לפי הנוהג הקודם ולבחור ועדה מסוימת ״אד הוק״ לדיון בשאלת ארץ-ישראל. הם ביקשו לזווג את השאלה הזאת עם עוד שאלה אחת ולקבוע לכל אחת מהן זמן קצוב של 4-3 שעות. אבל כנראה, מסיבה שעדיין לא ברורה לנו כאן, לא באה הסכמה של גורמים אחרים להצעה הזאת וההצעה של המשלחת הבריטית לא הגיעה כלל לידי דיון. הם לא הביאו אותה לדיון לפני העצרת, ולפיכך נשאר הנוהל הרגיל, שזאת היא אחת השאלות המופיעות לפני הוועדה הראשונה של העצרת, הוועדה המדינית. לפני הוועדה הזאת מונח סדר יום ארוך, אך כפי שאנחנו מבינים, נקבע מקום לעניינים שלנו כמעט בראש. על כל פנים, העניין שלנו קיבל בכורה - ״פְרֵיוֹריטי״ - גבוהה מאוד. יש להניח, שהעניין יובא לדיון אולי בשבוע השני לפעולת הוועדה, ותומכי הדין וחשבון יעשו ניסיון להביא את עיקרי הדברים לידי הכרעה מהירה. אי-אפשר יהיה כמובן במהירות כזאת, בחיפזון כזה, להגיע לידי החלטה בכל אחת מן השאלות העומדות על הפרק. הדברים אינם קבועים במסמרות, אך אני חולק עם מועצת המדינה את הרשמים והידיעות המנסרות בחללה של העצרת, כי ניסיון כזה ייעשה - להביא לידי הכרעה מהירה בצדדים העקרוניים של השאלה, אולי כדי למסור אחר כך לוועדה לעבד את הדברים עיבוד מפורט. אין החוקה מחייבת רוב של שני שלישים בוועדה. די ברוב פשוט כדי שתהא זאת המלצת הוועדה לפני העצרת. לכן אין כל ספק, שבעצרת יהיה דרוש רוב של שני שלישים כדי לעייל את התוכנית הזאת. אך בעלי סברה מוסיפים ואומרים, שרוב פשוט בוועדה כבר יש בו הבטחה מסוימת לרוב של שני שלישים בעצרת, אם כי אין זה בשום פנים הבטחה מוחלטת.

זהו הרקע הכללי, המסגרת הפורמלית של היאבקות, שאנו בעצם כבר עומדים בתוכה ושלשמה יוצאת מן הארץ תגבורת מסוימת לחזית שלנו. היינו מופיעים לפני העצרת הזאת גם בלי הדין וחשבון, ונדמה לי שבלי הדין וחשבון, ובמידה שיוזמת הפעולה הייתה נתונה בידינו, היינו נוטלים יוזמה רק בשני כיוונים:

כיוון ראשון להגיש בקשה להתקבל לארגון האו״ם כמדינה חברה.

כיוון שני - להביא לידי החלטה בעצרת, הדורשת מאת היריבים שלנו להיכנס איתנו במשא ומתן של שלום לאחר שאנחנו הכרזנו שאנו מוכנים לכך.

אולי היינו מוסיפים גם כיוון שלישי - להביא לידי ביטול מוסד התיווך, אותו מוסד התיווך שאנו מכירים אותו כפי שהינו, זאת אומרת, בין אם היו הערבים מקבלים את הדין ונכנסים איתנו למשא ומתן של שלום, ובין אם לא היו מקבלים את הדין - ויש להניח שלא היו מקבלים.

הכיוון שלנו היה צריך להיות להביא לידי גמר את המצב לאין נשוא שאנו נתונים בו, מצב של לא שלום ולא מלחמה, הפוגה המוצצת את כל לשדנו, מתישה את כל כוחנו ואיננה מאפשרת לנו להביא את הדברים לידי הכרעה. אך הופעת הדין וחשבון והמסקנות הכלולות בו, עם הסכמת שתי המעצמות המערביות למסקנות האלה, שינו את הרקע תכלית שינוי. רצח הרוזן ברנדוט החמיר את הרקע הזה, שנשתנה, ואנו עומדים בפני יוזמה שבאה מחוצה לנו ונתבעים לתגובה על היוזמה הזאת.

ובכן, שאלת קָבָּלתנו לאומות המאוחדות עדיין קיימת ועומדת. היה שיקול רב בממשלה בשאלה הזאת. הממשלה החליטה שהבקשה הזאת תוגש והיא, על כל פנים, נתנה ייפוי כוח למשלחת שלנו במקום המעשה להגיש תוך בחירת הרגע המתאים ומתוך התייעצות נוספת עם כוחות ידידותיים לנו, את הבקשה הזאת. כידוע, לשם קבלתנו לאומות המאוחדות דרוש שיעברו בהצלחה שני שלבים:

השלב הראשון הוא דיון והחלטה במועצת הביטחון ושם דרוש רוב של שבעה בעד קבלתנו בלי שאחת מחמשת המעצמות האדירות תצביע נגד. אם נניח, ששאלת קבלתנו נפרדת משאלת הדיון בדין וחשבון [של ברנדוט], אין כמעט סיכוי שנקבל רוב של שבעה. אומנם אין לחשוש שאחת המעצמות האדירות תצביע נגד, אם כי זה איננו לגמרי מן הנמנע. אך כמעט שאין סיכוי לרוב חיובי של שבעה.

על כל פנים, היה שיקול להגיש את הבקשה, שכן רק על ידי הגשת הבקשה אפשר להביא את יחסי הכוחות לידי מבחן ולברר את המצב לאמיתו. ברור הדבר, שאם לא נגיש בקשה ודאי שלא נתקבל, אך אם נגיש בקשה אולי נתקבל. שמא חיובי עדיף מוודאי שלילי. לעומת זה, אין אני מתעלם מהפגיעה המסוימת במעמדנו שתבוא כתוצאה מאי-קבלתנו לאו״ם לאחר שנגיש את הבקשה. אומנם אפשר לענות על זה, שלא נהיה יחידים בגורל זה. ישנן כמדומני כיום כתריסר מדינות, שביקשו להיכנס להיכל האו״ם ולא ניתן להן, והן התיישבו על אחד הספסלים בפרוזדור להמתין בסבלנות או בקוצר רוח עד שיבוא יומן להיכנס. אך גם טענה זו תשובתה בצדה. המדינות הללו לא זכו להיכנס משום שאחת המדינות הגדולות השתמשה בזכות הווטו נגדן, בעוד שאם אנחנו לא ניכנס - יהיה זה משום שהרוב לא יספיק. אבל שוב, עצם הימנענו מהגשת בקשה להתקבל יש בה פגיעה חמורה, ואולי עוד יותר מחמורה, שכן בזה אנחנו בעצמנו כאילו מודים שעוד לא בגרנו למדי ואין לנו מידה של ביטחון עצמי שיצדיק את צעדנו זה. זוהי מערכת הסיכויים. אך למעשה תהיה שאלת קבלתנו נידונה עכשיו בקשר בלתי נפרד עם שאלת המדיניות העומדת לפני האו״ם, והרבה מדינות - על כל פנים מדינות מסוימות - יתלו את הצבעתן בעד קבלתנו או נגדה בעמדתנו לגבי אותו פיתרון, שיחייבו אותו בקשר לדין וחשבון.

הדין וחשבון של ברנדוט יש בו כמה נקודות חיוביות ויש בו מספר לא קטן של נקודות שליליות. נקודה אחת חיובית, בעלת חשיבות מכרעת שיש בדוח, היא קביעת העובדה שמדינת ישראל קיימת ועומדת ותוסיף להתקיים עד כמה שרק אפשר לשער לפי שעה. גם ההנחה, שההפוגה הזאת מוכרחה להסתיים בשלום - יש בה חיוב. מבחינת השטח יש בה שתי נקודות חיוביות:

אל״ף, ההצעה לכלול את כל הגליל בתחום מדינת ישראל. דבר זה כשלעצמו, לגופו - אני כרגע מברר אותו בנפרד מהמשבצת שהוא נתון בה, שאלת החילופין - ההודייה בצדקת השינוי הזה, או אפשרות השינוי שהגליל כולו ייכלל במדינת ישראל, יש בה חיוב.

בי״ת, יש חיוב מסוים גם בהחזרת העיר יפו לתחום מדינת ישראל. אומנם הדבר הזה לא נאמר במפורש, אך הוא נלמד מכלל אמירה, או כפי שידוע לנו, זו הייתה כוונת מחברי הדין וחשבון.

לגבי שאלת האוכלוסייה יש גם כן נקודה אחת, שמותר לציין אותה כחיובית. מדובר על תשלום פיצויים לאותם הערבים הפליטים, שלא ירצו לחזור למדינת ישראל ויבחרו להישאר בארצות אחרות. אומנם ההדגשה היא על תשלום הפיצויים על חשבון הרכוש שנטשו בארץ, אך עצם ציון הדבר הזה יש בו דחיפה לתשובה על אי-החזרת הפליטים, על כל פנים חלק מהם, ובמקום אחר מדובר במפורש על חילופי אוכלוסין. אומנם באליָה של החלפת אוכלוסין יש קוץ, כי מדובר על חילופי שטחים, קריעת הנגב כולו ממדינת ישראל, וכך יכול להיות יסוד ממשי של חילופי אוכלוסין, העברת אוכלוסין יהודים מחלק ארץ למשנהו. אף על פי כן, עצם קביעת הסיסמה של העברת אוכלוסין בהכרעת השיקולים יש בה לפי דעתי משום חיוב.

לעומת זה, יש בדין וחשבון זה כמה וכמה יסודות שליליים רציניים מאוד. אמנה אותם כסדר הופעתם בפרק המסקנות, ולאו דווקא כסדר חשיבותם או חומרתם.

יש ניסיון בדין וחשבון זה לקבוע זכות החלטית לפרט הערבי לחזור למקום מגוריו במדינת ישראל. אומנם אפשר אולי לגרוס, שזכות זו מסויגת בהגדרת אותו הפרט כפרט חף מפשע - שרק הערבים החפים מפשע יוכלו לחזור. זאת אומרת, שאולי יש לבדוק מי חף מפשע ומי אינו חף מפשע. אך בדרך כלל, לגבי כלל ההמון, יש קביעת זכות החלטית לחזור למקומות מגוריהם. אנחנו איננו גורסים את הזכות ההחלטית של הפרט. בשבילנו אין זו שאלה של פרט, אלא של כלל האומה - גם של ישראל וגם של העמים. אך לנקודה זאת עוד אחזור בפרוטרוט יותר.

כך יש בצדה של ההנחה, שהפוגה צריכה להסתיים בשלום של קיימא, הנחה מסויגת שייתכן ששלום זה לא יושג במהרה. אומנם אז צריכה לפחות לבוא שביתת נשק בעקבות ההפוגה. אם המונח הפוגה מקביל למונח האנגלי truce, הרי המונח שביתת נשק מקביל למונח האנגלי armistice, ואז צריכה לבוא לשביתת הנשק ההנחה, שסימניה הם יצירת אזור מפורז רחב בין שתי החזיתות, אזור שיהיה נתון תחת פיקוח האו״ם.

הפירוש השלישי שבהצעה הזאת הוא בשבילנו נסיגה, פינוי חלק משטח שהוא שלנו או שנמצא בהחזקתנו, בעוד שבשביל הצבאות הערבים, שהם כולם צבאות פולשים, אין ויתור על שום דבר השייך להם או התפוס בידם.

יתר על כן, יש כאן קביעת פיקוח בינלאומי על טריטוריה מסוימת בתוך הארץ, וזה פתח של אפשרות להרחבת שטח הפיקוח הבינלאומי, שיש בו מריח הנאמנות. זהו קו יסוד אחד של תקופת שביתת הנשק.

יסוד שני של תקופת שביתת הנשק צריך להיות סילוק הכוחות הצבאיים ופירוקם. מותר להניח, שיש בזה סילוק לגבי הצבאות האחרים ופירוק לגבי צבאותינו. אם מחסלים את הצבאות הערביים, אין מחסלים אותם על ידי כך, אלא מעבירים אותם למקומות אחרים. אפילו אם מכניסים אותם לארצותיהם, הם יכולים לחזור לגבולות הארץ ולפלוש לעת מצוא, ואילו אם מפרקים את צבא ישראל, מחלישים את כוחנו החלשה ניצחת. אומנם לא ברור מהם אמצעי הביצוע העומדים לרשות האו״ם להגשמת סילוקים ופירוקים אלה במקרה שאחד הצדדים או שני הצדדים יתנגדו לכך, ויש להניח שדברים אלה נידונים להיות בלתי מוגשמים, והא ראיה, שמזכיר המדינה של אמריקה, מרשל, בפסקה על ארץ-ישראל שבנאומו הראשון בעצרת האו״ם, דיבר בהכללה על פירוק, אך מבחינת הכיוון יש פתח לסכנות חמורות.

אני מגיע לנקודה שלישית, והיא אולי החמורה ביותר בדין וחשבון, וזוהי הוצאת הנגב. המדובר על קביעת גבול דרומי למדינת ישראל בקו מג׳דל-פלוג׳ה. שתי העיירות, או הכפרים הגדולים האלה, נשארים בתחום המדינה הערבית, הווי אומר, שהגבול עובר מצפון להם, קצת דרומית לקו נגבה-גת. וכל המרחב הגדול מדרום לקו יוצא מתחום שלטוננו ועובר למדינה הערבית. על משמעות הדבר הזה אתעכב לחוד, כי זה עניין המחייב בירור מיוחד.

להלן מדובר על משטר מסוים בנמל חיפה, שייגע גם בבתי הזיקוק וגם בנמל לוד - על נמל חופשי בחיפה ונמל אוויר חופשי בלוד, על אפשרות של שימוש בנמלים אלה לארצות השכנות, ואולי לא רק לארצות השכנות. אחר כך באה קביעת עקרון משטר בינלאומי בירושלים. יש פה, כאילו, חזרה על הדין וחשבון הראשון של הרוזן ברנדוט - חזרה לתוכנית כ״ט בנובמבר, אך לא בכיוון שלנו ובלי הסקת מסקנות מניסיון השנה הזאת.

לבסוף מדובר בו על ועדת פשרה, או ועדת פישור[3] בין שני הצדדים, שניתנת לה סמכות לא רק לעשות מאמצים של קירוב שני הצדדים זה לזה, אלא גם סמכות של פיקוח על מפעלים שונים, על גבולות, על תחבורה, על כמה עניינים, והיא מופיעה לא רק כמתווך מטעם האומות המאוחדות, אלא גם כנושא של שלטון וסמכות בינלאומיים, המוכרח להגביל במידה מסוימת את הריבונות הגמורה שלנו.

וכך, בטרם אגש לניתוח מפורט יותר של הצעות אלה, או לפחות של העיקריות שבהן, צריך להיות ברור שאנו הולכים לקראת מערכה כנגד דין וחשבון זה - אנחנו הולכים להילחם בו, להשיג הכרעה נגדו ולא בעדו באומות המאוחדות. ופירוש הדבר,

שאם בעצרת הקודמת הייתה משימת המשלחת שלנו להביא לידי יצירת רוב בעד תוכנית מסוימת,

הרי בעצרת הזאת צריכה עיקר משימתנו להיות למנוע יצירת רוב בעד תוכנית מסוימת.

אם אנו מצליחים למנוע יצירת רוב בעד התוכנית הזאת, ממילא נשארת תוכנית כ״ט בנובמבר כתוכנית בעלת התוקף היחידה. אומנם, הניסיון לימדנו שהגשמת התוכנית ההיא תלויה אך ורק בכוחנו העצמי, ואין לנו לצפות לעזרה ממשית של האומות המאוחדות להגשמת התוכנית, אך אנחנו הצלחנו להגשים חלקים חשובים של התוכנית ההיא בכוחנו הממשי. מכמה בחינות חרגה יכולת ההגשמה שלנו ממסגרת ההחלטה של כ״ט בנובמבר, אם כי מכמה בחינות אחרות לא לגמרי הדביקה את מסגרת ההחלטה ההיא. את זה אולי אבאר בהמשך הרצאתי.

בזה שאני אומר, שמשימתנו תהיה לסכל את העצה הזאה של קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים, ולהשאיר ממילא את החלטת כ״ט בנובמבר כיסוד החוקי היחידי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ-ישראל - בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ״ט בנובמבר תהיה עמדה של הערצת דבר שבקדושה, שאין לנגוע בו חלילה, ולא רק שאין לגרוע ממנו, אלא גם אין להוסיף עליו חלילה כמלוא נימה. ביחסנו המורכב, הלא פשוט, להחלטת כ״ט בנובמבר נעמוד באמצע בין שתי קצוות: אין לגרוס את החלטות כ״ט בנובמבר כדבר-מה קבוע במסמרות, שאין לשנותו בשום פנים. והצעותיו של ברנדוט מְשנות שינויים מרחיקי לכת את ההחלטות האלה לכיוונים שונים:

מבחינת השטח הוא גורע מהמדינה היהודית שטח גדול,

הוא מוסיף למדינה היהודית שטח מסוים קטן יותר.

מבחינת מבנה המשטר של הארץ הוא מבטל את הברית הכלכלית.

אומנם הוא משאיר את שאלת גורלה המדיני של ארץ-ישראל הערבית פתוח, אך הוא ממליץ על סיפוח החלק הערבי לעבר-הירדן.

על ידי כך מכניס הוא בתוכנית שינויים מופלגים מאוד --- [המקפים במקור]

אנו עומדים באמצע. לא שבחרנו לנו לעמוד באמצע אחרי שהתברר לנו שישנו מרחק כזה בין שתי הקצוות, ומוטב לנו לדרוך בשביל הזהב שביניהן. אנו קבענו, על כל פנים הולכים וקובעים - אחד משלבי הקביעה היא הישיבה הנוכחית - את דרכנו תוך שיקול האינטרס שלנו. לא שאנו מעלימים עין ומוציאים מן החשבון את עמדותיהם של הצדדים היריבים, שלכל אחד ואחד מהם הייתה, ותהיה בלי ספק, השפעה על גורלנו. אנו מביאים את זה בחשבון. אך לא זהו הגורם המכריע שלפיו אנו קובעים את דרכנו, אלא אנחנו שואלים את עצמנו מה הכרחי לנו ובמה אנחנו צודקים. יש ויכוח בציבור בשאלה הזאת בעיתונות ומעל במות - כוונתי לעיתונות ולבמות שלנו בתוך מדינת ישראל. בתוך הציבור היהודי נשמעה ביקורת שממשלת ישראל, על כל פנים משרד החוץ - במידה שהוא משמש שופר לממשלה כלפי חוץ - מסתבכים ועלולים להסתבך יותר ויותר בסתירה מסוכנת, מפני שהם אוחזים בשני ראשי החבל, הם אומרים: ״אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך״, הם אינם רוצים להיפרד מהחלטת כ״ט בנובמבר, בשבילם החלטת כ״ט בנובמבר היא משען גדול מאוד, אך אינם מסתפקים בו והם דורשים כל מיני תוספות ופותחים כל מיני שאלות שנסגרו בתוך ההחלטה ההיא.

אני חלקי עם אלה, שלא גרסו שיש סתירה בין ״בילטמור״ ובין קבלת כ״ט בנובמבר.[4] לא הייתה סתירה בין תביעת ארץ-ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ-ישראל המערבית. התביעה הראשונה הייתה תביעה צודקת, והפשרה שבאה לבסוף הייתה פשרה מוצדקת.

הדברים לא באו כדבר והיפוכו, אלא כשלבים של הגשמה. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג, אך מתוך כך אין בעינינו החלטת כ״ט בנובמבר דבר-מה קבוע במסמרות, סגור ומסוגר, שבשום פנים אין להוסיף עליו. מעולם לא הכרזנו שזהו המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתרה שזה המינימום שלנו.

היינו אומנם מוכנים לכך אילו התגשמה התוכנית על כל מה שהיה בה:

אילו קמה המדינה הערבית בתוך החלק של ארץ-ישראל שהוקצב לה,

אילו קמה המדינה הערבית תוך יחסי שלום איתנו,

אילו קמה בינינו הברית הכלכלית,

אילו קמה ירושלים בינלאומית תוך שיתוף שני הצדדים, היהודים והערבים, כפי שזה היה צפוי בהחלטה -

אז היינו צריכים לחתום על התחייבות המכבדת את הגבולות שהוקצו לנו בהחלטת ה-29 בנובמבר ולא היינו מזלזלים בגבולות אלה. ואילו היה מישהו [בתוכנו] מנסה לזלזל בהתחייבות זו שלנו,

אני מניח, שזה היה משמש נושא למאבק פנימי חמור מאוד,

ואני מניח, שכוחות השלטון, הסדר, האחריות והנאמנות הבינלאומית במדינת ישראל היו גוברים על אלה, שהיו מבקשים למעול בנאמנות הבינלאומית.

אלא שהנחות אלו לא נתקיימו, ובכמה בחינות נתקיים ההיפך הגמור - המדינה הערבית לא קמה. אחזור על דבריו של אחד מחברינו לפני ימים אחדים: החלוקה לא התגשמה. מה שהתגשם זהו דבר הקמת מדינת ישראל, וממילא לא קמה הברית הכלכלית בין מדינת ישראל והמדינה הערבית. כל תהליך ההגשמה לא בא בדרכי שלום אלא תוך מלחמה משלושה עָברים, רק משלושה עברים, כי מהעֵבר הרביעי ישנו הים - אילו היינו מכותרים מארבעת העברים ביבשה - הרי הייתה לנו ודאי מלחמה מארבעת עברינו. המדינה קמה תוך הדיפת מלחמה זו - על כל פנים, עד עכשיו. הניסיון הוכיח

את ההצדקה,

את ההכרח

ואת האפשרות

להשיג תיקונים בתוכנית בלי לגרוע מהגבולות של כ״ט בנובמבר. שום נימוק מן הנימוקים שהביאו לידי כלילת השטחים שנכללו בתחום מדינת ישראל לפי החלטת כ״ט בנובמבר, שום נימוק מנימוקים אלה לא נפסל על ידי הניסיון במשך הזמן הזה. לא נפסלו הנימוקים שהיו

בעד כלילת הגליל המערבי,

בעד כלילת העמק [יזרעאל] עם עמק בית-שאן,

בעד כלילת עמק החוף והנגב -

כל הנימוקים האלה עומדים בעינם. אלה, המציעים לקחת מאיתנו את הנגב, לא הביאו עד עתה שום נימוק רציני הסותר את הנימוקים שלנו. לעומת זה, נחלשו בהרבה הנימוקים שבכוחם, נניח,

נשללה מאיתנו ירושלים,

שבכוחם נשלל גשר יבשתי של ירושלים עם הגוף העיקרי של מדינת ישראל,

שבכוחם נשלל מאיתנו הגליל [המערבי] -

כוחם של נימוקים אלה פקע בהרבה, הם פקעו לחלוטין.

נוספו נימוקים חדשים לתביעת ירושלים יהודית,

לתביעת גשר יבשתי בין ירושלים היהודית ומדינת ישראל, השפלה וחוף הים,

נוספו נימוקים לכלילת הגליל כולו במדינת ישראל.

למה נהא מתעלמים מנימוקים אלה ולמה נתעלם מהחלשת הנימוקים השליליים?

ואם הרקע הכללי של תביעתנו הוא תביעת כל ארץ-ישראל המערבית, הפשרה שהסכמנו לה לא יצאה לפועל שלא באשמתנו, אלא בגלל הניסיון להפוך הקערה על פיה. אנו עומדים בפני דיון בשאלה מחדש: מהו אפוא הטעם המוסרי, המדיני והמעשי שלא לעורר בהזדמנות זו תביעות, שאנו חושבים אותן להכרחיות?

ייתכן, שלא את כל התביעות אנו מצוּוים להעמיד על סדר היום. אני סבור, שמצבנו בגליל כיום הוא כזה מבחינת שליטתנו שם, שלא מוכרחה לבוא דווקא תביעה לגליל. עצם היותנו שם ואי-נכונותנו להסתלק מאותם השטחים שבידינו, מחזקת את תביעתנו על הגליל, שפירושה תביעה של השטח הזה למעשה.

אינני חושב, שאנו ניכנס כאן בבירור שאלות תכסיסיות - מתי לדרוש זאת ובאיזו הדגשה לדרוש ובאיזה סדר להעמיד את תביעותינו - אם נדרוש משהו במפורש או רק ברמז, לפי מהותם של הדברים או לפי איזה צד פורמלי ותכסיסי.

תביעתנו לתיקונים בהחלטת כ״ט בנובמבר שלושה יסודות לה:

קודם כל - ירושלים, ירושלים והגשר אליה.

שנית, דבר שאינו עומד בשום השוואה של חשיבות, אך בכל זאת יש לו ערך חיוני - יפו.

ושלישית - הגליל כולו.

הממשלה החליטה - אומנם החלטה זו הייתה עוד לפני הופעת הדין וחשבון של ברנדוט. אמסור במידת הדיוק המקסימלי את תוכן ההחלטה של הממשלה, אם כי אינני מתחייב לצטט אותה מילה במילה: לא לעורר את שאלת הגבולות, ואם תתעורר השאלה, עמדתנו היא שאנו עומדים על כל השטח של כ״ט בנובמבר, אך דורשים בו תיקונים. ואם נצטרך לפרש את התיקונים - נפרש אותם. לגבי ירושלים הייתה החלטה מסוימת שחייבה לפרש את עמדתנו, ועוד אעמוד על זה.

עמדה זו, אין כל ספק שהיא מביאה אותנו לידי התנגשות עם מדינות המערב לפי העמדה שהן קבעו, באשר הן מוכנות לתת לנו את הגליל אם נוותר על הנגב - על כל פנים, זוהי עמדתן לפי פתח הדברים. אנו לא נסכים להסתלק מאותו החלק של הגליל שהוא בידינו, וזה כמובן בלי לוותר על הנגב. אנו מתנגשים איתן בשאלת ירושלים, ומתנגשים איתן בדרך לירושלים.

לעומת זה, עלולים להגיע לידי התנגשות גם עם בריה״מ, ואין להתעלם מהתנגשות זו. אנו נעשה מאמצים גדולים לשמור על ההבנה איתה. היא נשמרה עד היום לגבי כל השאלות העיקריות במהלך ההכרעה בשאלת ארץ-ישראל בארגון האומות המאוחדות,

בין אם זה היה בעצרת,

בין אם במועצת הביטחון

ובין אם במועצת הנאמנות.

אך אין להתעלם מכך, שגישותינו אינן עולות דווקא בד בבד.[5]

את הדין והחשבון של ברנדוט יש לראות כתוכנית שיש בה שלמות ידועה.

היסוד האחד שבה הוא קבלת הדין לגבי מדינת ישראל. אין כל ספק, שלגבי קבלת היסוד הזה כיסוד משותף לתוכנית מוסכמת של שתי המעצמות, פעל לחץ אמריקני כלפי אנגליה לשכנע את בווין ואת אנשי הכת שלו במשרד החוץ, ואת ראשי השירותים הצבאיים, שמלחמתם במדינת ישראל היא לשווא - שגם מלחמתם לצמצם ולקצץ את מדינת ישראל עד שתיהפך לדבר-מה מיקרוסקופי גם זה לשווא - שיש לקבל את הדין שהמדינה קיימת והיא צריכה להיות בעלת כושר קיום, ויש גם להסכים מראש בתהליך מסוים להכיר בה, ולהכיר הכרה מלאה, לא רק ״דה פקטו״ אלא גם ״דה יורה״, ולקבל אותה לאומות המאוחדות.

שנית, פעל בלי ספק הלחץ לגבי השטח בקווים כלליים, לקבל את הדין של השליטה הצבאית הקיימת לא בכל מקום ומקום, ומתוך כך לוותר למדינה היהודית על הגליל. (מראה על המפה) הקו האדום שאנו רואים אותו על פני שטח הגליל הוא הקו הצבאי שלנו, קו החזית. עדיין ישנו שם כיס הנמצא בשליטה הערבית, בכיבושיו של כוחות קאוקג׳י. לפי המצב עכשיו ברור, שגורלו של השטח הזה נגזר. אם הם לא יצליחו לעקור אותנו מן האזורים הסובבים את הכיס הזה, אין כל אפשרות לאחד את הכיס הזה עם השטח העיקרי של המדינה הערבית המיועדת, והגבול רחוק מאוד משני הצדדים, מנקודת ההצטלבות שבתוכנית העצרת.[6] בשביל להגיע לאחת מנקודות ההצטלבות הללו, צריך יהיה לפנות שטח גדול מאוד מן הצבא שלנו - מה שאין להניח שייעשה ברצון, ואז צריך יהיה לשלוח הנה צבא בינלאומי, שגם זה מחוץ לגדר המציאות. לכן אין תקומה לכיס הזה. ואם יתחדשו הקרבות, ואם יש דבר-מה בטוח, הרי זה חיסול הכיס הזה. ואם גם לא יתחדשו הקרבות ואם נשב במשא ומתן, ואם רק להניח כהנחה שאין לערער עליה, שהיהודים לא יוותרו על מה שכבשו כאן - מוכרח יהיה הצד שכנגד לוותר על המובלעת הזאת.[7]

אומנם, להלכה, אפשרי הוא סיפוח הכיס הזה ללבנון. ללבנון ולא לסוריה. אין כל מגע בין השטח הזה ובין סוריה. הוא כולו משיק עם הלבנון. אבל שאלה גדולה היא, אם הלבנון תשמח למתנה הזאת או אפילו אם תסכים לה, כי כל השטח הזה מאוכלס מוסלמים וסיפוחו ללבנון מן ההכרח שישנה את מאזן הכוחות שם, שהוא מאזן כוחות רופף מאוד, וייצור הכרעה של אוכלוסייה מוסלמית בלבנון. אני מביא את השיקול הזה מלבד שיקולים חמורים בהרבה מבחינה זו. כי זהו שידוד מערכות גדול הרבה יותר, וספק אם נסבול את זה בלי פיצויים מרחיקי לכת.

לגבי הדברים האלה - זוהי קבלת הדין:

״אתם הינכם מדינת ישראל ואנחנו נכיר בכם בבוא מועד ותקבלו את הגליל. תמורת זה עליכם לוותר על כל הנגב. והנגב צריך להיות מסופח לעבר-הירדן".

ברור, שלא מרצון להעניק לעולם הערבי מדבר נוסף על המדבריות הרבים שהוא משופע בהם, באה ההצעה הזאת לקחת את הנגב על חלקו המדברי ממדינת ישראל ולהגיש אותו במתנה דווקא לעבר-הירדן. זהו חלק מן התוכנית השלמה. על ידי תשלום המחיר הזה של הודיה במדינת ישראל ומילוי משאלת לבה, אפשר לומר ההיסטורית, לשלוט על הגליל כולו, ראו כאן את האפשרות, גם כן ההיסטורית, לסדר את ענייני העולם המערבי בחלק זה של תבל על ידי התקשרות עם מדינה, שיש להניח שיותר מכל מדינה אחרת תהיה נזקקת עוד שנים רבות, אם לא דורות, לתמיכה חיצונית, באשר אחרת לא תהיה לה כל תקומה, מפני שהיא נחשלת מאוד ומפגרת מאוד, כי מרבית שטחה הוא מדבר - וכאן אפשר להוסיף לה עוד מדבר. אלא שאפשר להשתמש ב״משולש״ הזה לבסיסים.[8] זה גם נותן מוצא לים סוף, שאין לזלזל בו. השטח הזה כולו מותאם למחנות, לשדות תעופה ומרכזי אימונים וכולי, ואז יוכל לתפוס את מקומו בשרשרת אמצעי הביטחון שבמזרח התיכון, על ידי כך נוצר בסיס לשליטה מסוימת על ידי מדינה בעלת ברית, על ידי זיכיונות ממנה בתוקף חוזה, כמובן, לבסיס צבאי. ואז באה התוספת: ירושלים בינלאומית - בכל הסדר בינלאומי ההכרעה ביחס אליה ברורה כיום, בהרכב הנוכחי של האו״ם - וזכויות מסוימות, מנוסחות באופן מעורפל, של נמל חופשי בחיפה. אין לדעת מה מסתתר תחת הנוסח הזה. אך משהו מסתתר תחתיו. זאת אומרת, פרישת השפעה מסוימת על מדינת ישראל.

אנחנו נתנגד לזה. נתנגד לזה לא מפני שאנו מזדהים בריב הגדול בין איתני עולם עם צד אחד כנגד צד אחר. אנחנו נתנגד לזה מפני שיש בזה פגיעות חמורות בעתידנו מבחינת השטח, ואולי גם מבחינת הריבונות.

קודם כל, נבדוק את עניין השטח. שטחה של ארץ ישראל המערבית הוא 26 מיליון דונם. הדוח של אונסקו״פ חילק את הארץ לשתי מדינות ומובלעת קטנה של ירושלים. החלוקה הייתה: 16 מיליון דונם למדינה היהודית ו-10 מיליון דונם למדינה הערבית. בעצרת של השנה שעברה, בוועדות שלה, היה דין ודברים רב בשאלת ההסדר הטריטוריאלי הזה ונעשה ניסיון נמרץ, בייחוד מצד משלחת ארה״ב - שבעניין זה עשתה את שליחותה של אנגליה וגם את שליחותה של ארה״ב מבחינת ה״סטייט דפרטמנט״ שלה - להקטין הקטנה ניכרת את שטח המדינה היהודית לטובת המדינה הערבית. המשאלה העיקרית הייתה לתת למדינה היהודית את מיעוט השטח, ורק אחר כך הסכימו לעיין במקצת את כפות המאזניים, ולאחר מאבק ממושך ומר מאוד, ולאחר שלא הצליחו לקרוע מאיתנו את מרבית הנגב, היינו אנחנו, לעומת זה, מוכרחים לוותר משהו והשגנו בעד זה פיצויים במקומות אחרים: בגליל המזרחי וגם בגליל המערבי ובעוד כמה מקומות - ויצא שחלה הקטנת נטו של שטח המדינה היהודית והגדלת נטו של שטח המדינה הערבית - כל אחת בשני מיליון דונם. זאת אומרת, יצאנו מהעצרת, בהחלטת כ״ט בנובמבר, כששטח המדינה היהודית הוא 14 מיליון דונם ושטח המדינה הערבית 12 מיליון דונם.

למחרת יום קבלת ההחלטה הייתי בוושינגטון, ב״סטייט דפרטמנט״, ושם הוגד לי באופן מפורש ביותר:

״אין אנו משלימים עם זה. אנו חושבים, שזה לא צודק, שזה לא נכון. אתם לא תוכלו לנצל את כל השטח, לא תוכלו להגן על כל השטח, אתם תוקעים טריז בעולם הערבי, טריז בין עבר-הירדן ובין מצרים, וזה לא מוצדק. לבנו איננו שלם עם זה. הדבר הזה בא בניגוד לנו״.

והנימה הזאת מצד ממשלת ארה״ב הלכה וחזרה במשך כל החודשים האלה.

לפני זמן קצר, לפני פרסום הדין וחשבון [של ברנדוט], פנתה אלינו ממשלת ארה״ב ושאלה אותנו אם אנו מוכנים לחשוב על החלפת חלק גדול מהשטח המדברי של הנגב - זאת הייתה ההגדרה:

״חלק גדול מהשטח המדברי של הנגב״ -

תמורת החלק הפורה של הגליל המערבי הנמצא בידינו, ועל זה ענינו בשלילה. אמרנו:

״מה שנמצא בידינו נמצא בידינו, אך אין כל הצדקה שנקריב את המדבר הזה, שבשבילנו איננו מדבר ובשביל אחרים שיקבלו אותו יישאר מדבר לנצח נצחים״.

הנוסחה של ברנדוט היא הרבה יותר מרחיקה. יש כאן הסתמכות בלתי מפורשת וגם הסתמכות מטעה, בלתי אמיתית, על המצב הצבאי. האמת היא, שהקו הזה, מג׳דל-פלוג׳ה, הוא כיום קו החזית, והמצרים, הכוחות המצריים, שולטים למעשה בקו הזה. אומנם אנו נמצאים לא רק מצפון להם, אלא גם מדרום להם. יתר על כן, כשם שהם חוצים פה אותנו, כך אנחנו חוצים את הקו הזה. הם אינם חוצים אותנו בשלמות, ואנו איננו חוצים אותם בשלמות.[9] רק ההפוגה יכלה להקפיא את המצב המסוכסך הזה של החזיתות בנקודה זאת.

כשם שאי-אפשר לומר, שהקו המצרי הזה חוצה את עמק החוף לשתיים,

כך אי-אפשר לומר, שהקו הזה שלנו חוצה את עמק השפלה לשתיים.

אך מטרת הכיבוש הזה שלהם, תפיסת הקו [מג׳דל-פלוג׳ה-בית גוברין], הייתה ברורה - היא באה לנתק את הנגב כולו. והמסקנה של ברנדוט כאילו מקבלת את המשימה הזאת כמשימה שהצליחה ונתבצעה, שהנגב כולו נותק. ברנדוט מקבל כעובדה את שליטתה הצבאית של מצרים בנגב, אך עובדה היא, שמדרום לקו הזה משתרע מרחב שהוא כמעט, או בחלקו הגדול, נקי לגמרי מכוחות מצריים, אומנם איננו נקי מערבים, ויש ערבים המסתובבים שם, ויש ערבים ידידים, וערבים אויבים - מדרום לקו הזה ישנן 26 נקודות יישוב עבריות, מהן 24 קיימות ועומדות והן כולן עכשיו בסיסים צבאיים, נוסף על כך שתי נקודות שנוטשו על ידינו,[10] אך זאת היא אדמה שלנו. ויש פה עוד שטחי אדמה שלא התאחזנו בהם. מהן הנקודות האלה בשבילנו - על זה לא אומר אף מילה.

אם תמורת זאת הם מציעים לנו את כל הגליל, הווי אומר, שהם מוסיפים מיליון ורבע דונם על שטח המדינה היהודית, שלפי כ״ט בנובמבר. אם תעקבו אחרי הקו הכחול, זהו הגבול לפי כ״ט בנובמבר, ואם תתחילו מהנקודה פלוג׳ה - ובמסקנות ברנדוט נאמר, שיש לעשות את הטריטוריות עד כמה שאפשר רצופות - הרי הוא מותח את הגבול מפלוג׳ה בקו ישר לרמלה ומרמלה על פני לוד עד הנקודה הזאת (מראה על המפה). ומכאן זה מתמזג עם הגבול לפי כ״ט בנובמבר. הוא מיישר את הגבול הזה פה, וייתכן שכתוצאה מן היישור הזה יש הוספת שטח למדינה היהודית. ייתכן שזה מכניס למדינה היהודית את גת ואת כפר מנחם, וכך יש תוספת של רבע מיליון או מאתיים אלף דונם למדינה. זוהי הנחה, אך לא דבר בטוח. השטח שהם נותנים לערבים הוא כ-13.5 מליון, אך 2.75 מזה נמצאים ממילא בתחום המדינה הערבית, וכך יוצא שההפחתה נטו בתחום המדינה היא 10 מיליון. הווי אומר, שהוא גורע מהמדינה היהודית יותר מ-9 מיליון דונם. זאת אומרת, ששטח המדינה היהודית יורד מ-14 מיליון ל-5 מיליון דונם - הפחתה ב-9 מיליון.

ברור, שכשמשווים מספרים יש להשוות לא רק את הכמות, צריך להשוות גם את האיכות - לא רק את השטח, אלא גם את המשקל. לא הרי דונם בנגב כהרי דונם בגליל. ולא עוד, אלא לא הרי 10 דונם בנגב כהרי דונם אחד בגליל. אף על פי כן, ישנה חשיבות מכרעת גם לשטח.

קודם כל, זה כולל את אותו השטח בנגב שהוא לכל הדעות אזור התיישבות, ובמידה שהמים ירבו בתוכו יכול הוא להיהפך לאזור צפוף יותר ויותר, וזהו בעצם המרחב ההתיישבותי.

שנית, יש פה אפשרויות מינרליות.

שלישית, זהו השטח המאפשר גישה לים המלח, ויש לנו כיום נקודה בים המלח - סדום, שהיא בידינו. תוכנית החלוקה של נובמבר ניתקה אותנו מצפון ים המלח, אך ריתקה אותנו לדרום ים המלח, ועל ידי כך אנחנו מאבדים לגמרי כל קשר עם ים המלח, שייהפך כולו לים ערבי, והיא גוזלת מאיתנו את המשען שכבשנו לנו, אומנם לא במאבק הצבאי, אלא במאבק המדיני, במפרץ אילת, עם כל הסיכונים הכרוכים בו לעתיד לבוא, שאין לשער אותם כלל כיום.

תמורת זה אנו מקבלים את הגליל, שכיום בין כך ובין כך בידינו הוא ברובו הגדול. הכיס הזה בין כך ובין כך אין לו תקומה. אנו מקבלים פה הבטחה של בסיסים בריטיים, שלא יהיו גורם מסייע לתגבורת העצמאות של מדינת ישראל. ואני מניח, שגם מצרים איננה רוצה בנוי הזה של בסיסים בריטיים על גבולות הגברת העצמאות שלה.

כפי שאני גורס את החלטת הממשלה, העומדת על גבולות ההחלטה של כ״ט בנובמבר ומתנגדת לחילופי הגליל בנגב, אנו מצוּוים בעניין זה על מערכה קשה עד הסוף. אנו מצוּוים שלא להסכים בשום פנים לוויתור בעניין זה. אם תיפול הכרעה נגדנו, תמיד נצטרך להתייעץ מחדש מהו קו הנוהג שלנו במקרה של הכרעה נגדנו. ידנו לא תהיה בהסכמה להכרעה נגדנו בשאלת חליפין של הגליל בנגב, אנו נעשה את הכול לסכל הכרעה זו. זו תהיה עמידה לא קלה. אני מכיר את הכוחות המצטרפים היום לעמדה מגובשת זו, ואני סבור שאנו ניתן דין חמור לפני ההיסטוריה אם לא נעמוד במערכה זו עד תום.

לעומת זה, יש לברר את שאלת הגליל. בגליל המצב הוא כזה. אם תתבוננו - מראה על מפה המציינת קו הגבולות לפי הצעת האומות המאוחדות ולפי עמדתנו הממשית כיום - תראו שהקו האדום והקו הכחול חותכים זה את זה. פירוש הדבר, שאנחנו איננו מחזיקים בפינה זו בכל השטח המיועד לנו. הגבול הכחול זוהי החזית שלנו, הקו האדום זהו הגבול לפי החלטות כ״ט בנובמבר.

אפשר לומר בערך, שאותו התיקון שהשגנו במאמצים פוליטיים בלייק סכסס על ידי תוספת שרשרת הרים ממערב לעמק החולה,[11] או הרחבת שרשרת ההרים להגנה על עמק החולה, ואת זה השגנו בנימוק שאי-אפשר להשאיר עמק זה בלי מגן - את ההישג הפוליטי הזה לא הצלחנו לממש מימוש צבאי. זוהי האמת. אני זוכר בימים שנלחמנו על הרים אלה, הר אחרי הר ובקעה אחרי בקעה, ושאלנו את עצמנו: הנוכל לממש זאת מימוש מעשי? חששות אלה נתקיימו בפינה זו.

לעומת זה, כבשנו חלקים אחרים של הגליל, שהם בחלקם הרריים, הרבה יותר ממה שהיה כלול במדינה היהודית. אומנם לא הפסדנו פה, אלא שזה הוציא משליטתנו 225,000 דונם בשעה שבחלקים אחרים של הגליל אנו מחזיקים ב-625,000 דונם - נוסף על הטריטוריה שהייתה לנו לפי החלטת או״ם - ויש לנו רווח נקי של 400,000 דונם. אומנם נשאר פה כיס, שהוא 725,000 דונם, ומזה 500,000 מתוך המדינה הערבית.[12]

אין לשכוח, שהכיס הזה אינו ריק, ולא רק שאינו ריק אלא הוא מאוכלס עכשיו כפליים. אוכלוסייתו הרגילה של הכיס היא בערך 30,000 ערבים וכיום יש בו, לפי ההערכות שלנו, לפי אומדנות שונות, 60,000 ערבים - 30,000 הנוספים הם הערבים שנטשו את השטחים שמסביב.

בדרך כלל, עלינו לדעת תופעה זו - שהרוב הגדול של הערבים הכפריים שנטשו את כפריהם בשטח ישראל, לא הרחיקו נדוד. הם לא הלכו עד כמה שאפשר רחוק יותר, אלא בדרך כלל השתדלו ללכת קרוב יותר עד כמה שאפשר, ולהישאר בנקודה הראשונה שיכלו להחזיק בה מעמד בקרבת הכפרים שלהם.

לפי האומדנות שלנו, ואם נקבל את הסטטיסטיקה של ממשלת המנדט כנכונה, נטשו 460,000 ערבים את השטחים המוחזקים בידינו. הבדיקות שלנו אינן מוכיחות, אינן מאמתות, את הגרסה הרווחת אצלנו ברחוב, שהבריחה הערבית הוכיחה את אפסות הסטטיסטיקה של הממשלה הבריטית. הנחה זו אינה מתאמתת. מתאמתת ההנחה, שהסטטיסטיקה הממשלתית שלהם היא בערך נכונה. יש מניחים, שיש בה הפרזה של 10% בערך. אני אומר זאת לא בשמי, אלא בשם מומחים שטיפלו בעניין זה ואין האחריות לנכונות המספרים עלי, אם כי עלי להשתמש בחומר שהם מגישים לי ועלי להניח שהערכותיהם נכונות. אם נניח, שיש בה הגזמה ב-10%, הרי מספר הערבים שנטשו את מדינת ישראל הוא 420,000 נפש. מן המספר הזה נשאר הרוב הגדול בתחומי ארץ-ישראל. 135,000 בערך נדדו לארצות השכנות, ואחוז העירוניים בתוכם גבוה בהרבה מאחוז הכפריים, והרוב מתוך 135,000 שוב נשאר בעבר-הירדן, כ-285,000 נשארו בארץ-ישראל ורובם של אלה בקרבת כפריהם, עד כמה שזה ניתן להם.

התמונה בגליל היא שפה ישנה הכפלת האוכלוסייה בתוך הכיס. אם נוסיף 15,000 ערבים בערך, שנשארו בחלקי הגליל שאנחנו מחזיקים בהם, ואם יהיה שלום על יסוד זה - תתפזר האוכלוסייה הערבית למקומותיה והאוכלוסייה הערבית בגליל תישאר כמעט כמות שהיא.

לדעתי, הציעו לנו, או מציעים לנו את הגליל כפיצוי בעד הנגב, לפי שהם מבינים שהגליל הוא בין כך ובין כך שלנו, או עשוי להיות שלנו. זאת אומרת, שאנחנו איננו קונים פה [בגליל] איזה דבר שכדאי לנו לשלם בעדו, או על כל פנים לשלם מחיר כה יקר כמו כל הנגב כולו, או אפילו אם השאלה תהיה רק רובו של הנגב או החלק העיקרי שלו. על כל פנים, כשאנחנו נכנסים עכשיו למערכה, אל נקל עליהם את הגזלה הזאת, את הקריעה הזאת. אל ניתן להם להרוויח במיקח וממכר זה על ידי הדגשת עניין הגליל. אני סבור, שהתכסיס שלנו צריך להיות לנהוג לגבי הגליל כדבר שהוא ממילא שלנו, שהרי אנחנו מחזיקים בו, והמערכה על הנגב צריכה להיות כעל שטח שהוא שלנו לפי החלטת כ״ט בנובמבר, ושהם מתנכלים לקחת אותו מידינו.

כשהזכרתי את שלוש התביעות שלנו, הזכרתי כתביעה ראשונה את עניין ירושלים. לפי סדר הדברים שבדין וחשבון של הרוזן ברנדוט, אני מגיע עכשיו לעניין ירושלים. כאן מוכרחה להיות מערכה גדולה.

הממשלה החליטה לתבוע את ירושלים החדשה כחלק בלתי נפרד של המדינה היהודית וכן לתבוע את המסדרון לירושלים, את המסדרון שאנחנו מחזיקים בו ממש, כחלק המדינה היהודית. הממשלה החליטה שיש להסכים לכך, בייחוד אם תהיה תביעה, כשם שוודאי תהיה תביעה, שירושלים העתיקה, הישנה, העיר שבתוך החומות, תהיה נתונה למשטר בינלאומי. הממשלה התלבטה לא מעט בשאלה מהו הרע במיעוטו לגבי ירושלים החדשה.

נניח, שהתביעה שלנו לכלילת ירושלים החדשה בתחום המדינה היהודית אינה מתקבלת. נניח, שאנו נתקלים בהתנגדות נמרצת ובלתי מתפשרת וכל הלקח של החודשים שעברו - בגידת העולם הנוצרי בירושלים שלו, העובדה שרק בכוחותינו הצלנו את עבריותה של ירושלים - והצלנו גם את נוצריותה של ירושלים מנפילה מחדש בידי האסלאם - נניח שכל זה אינו משפיע ואנחנו עומדים בפני הברירה: או שירושלים תהיה כולה בינלאומית, או אם לא תהיה בינלאומית, נהיה מוכרחים להתפשר עם מסירת חלק מירושלים החדשה לשלטון ערבי. הרי השאלה היא מהו הרע במיעוטו?

האם הרע במיעוטו הוא משטר בינלאומי, זאת אומרת, האם אנו צריכים לומר: מוטב שכל ירושלים תהיה תחת משטר בינלאומי? מוטב לנו לוותר לגמרי על כלילת ירושלים במדינה היהודית, ובלבד ששום חלק מירושלים, ויהיה גם קטן ביחס, לא ייפול לשלטון ערבי?

או שהרע במיעוטו הוא חלק קטן של ירושלים החדשה תחת שלטון ערבי, כדי שכל ירושלים לא תהיה בינלאומית, וכדי שתהא למדינה היהודית אחיזה בירושלים, כדי שחלק של ירושלים העתיקה יהא כלול במדינה היהודית, מוטב לנו להסכים שחלק מירושלים החדשה יהיה בשלטון ערבי?

אני אומר, שהממשלה התלבטה לא מעט וישבה לא מעט על מדוכה זו.

הממשלה גם שמעה בעניין זה משלחת של יהודי ירושלים, שהופיעה לפניה.[13] אומנם המשלחת הייתה מורכבת מראשי מוסדות שונים, אך הם גם אנשים השייכים לחוגים שונים, לחלקים שונים ביישוב וביישוב ירושלים. הממשלה התרשמה מאוד מאחדותה של משלחת זו, מן התוקף והרגש בהם נאמרו דבריה. היו בממשלה חברים שהחזיקו מלכתחילה בעניין זה בדעה מסוימת. לבסוף נתקבלה דעה זו.

אני חוזר ואומר:

כולי עלמא לא פליגי,[14] שמוטב שירושלים תהיה כולה בידי יהודים ולא בידי משטר בינלאומי.

כולי עלמא לא פליגי, שמוטב שלא תהיה כל דריסת רגל לשלטון ערבי בירושלים.

אך אם לא נוכל להשיג את ירושלים כולה לשלטון יהודי, מתעוררת השאלה הנוקבת, מהו הרע במיעוטו? --- [המקפים במקור]

אני רוצה להוסיף הנחות אחדות.

סבורני, שבהצגת עניין ירושלים אין להפריד עכשיו בין עניין ירושלים ובין עניין המסדרון. יש לעמוד על שני הדברים בהדגשה אחת ויש להציגם כתביעה אחת, כשני דברים שאין להפריד ביניהם.

שנית, בארגומנטציה בעניין זה צריך להיזהר, לדעתי, מלנצל יותר מדי את העובדה של חוסר ממשות לכאורה שבתביעת ירושלים בינלאומית. חוסר הממשות נובע מחוסר הנכונות לשלוח לשם צבא בינלאומי. יש להיזהר מלהיאחז יותר מדי בהנחה זו. בוויכוח עם אומות העולם נוח יותר לומר:

״אנחנו אולי היינו מוכנים לדבר על משטר בינלאומי, אבל אתם אינכם מוכנים לומר: ׳הלא אין צבא בינלאומי ולא יהיה, וזה לא ייתכן בלי צבא׳, כפי שמוכיח הניסיון״.

לפי דעתי, זוהי דרך מסוכנת. ומה אם יהיה צבא? אם לא יהיה צבא, תהיה משטרה בינלאומית, שיהיה לה כוח מספיק. אומנם אמריקה אומרת כל הזמן שלא תשלח, ואמרה לנו זאת רק לפני ימים ספורים - היא בשום אופן לא תשלח צבא לשום חלק בארץ-ישראל - ומה אם ירשו למתנדבים להתנדב למשטרה בינלאומית?

השאלה הנוקבת היא אם לאחר הניסיון ולאור הבאות, ואולי לאור הבלהות של הבאות, אנחנו יכולים לסמוך על איזה כוח בינלאומי שיגן על יהודי ירושלים ועל עבריותה של ירושלים, אותה עבריות, שעל כל פנים מנוי וגמור עמנו לשמור עליה. השאלה הנוקבת היא אם אפשר לסמוך על כך.

אם אפשר לסמוך - אולי צריך להסכים לירושלים בינלאומית?

ואם אי-אפשר לסמוך - אולי צריך להתנגד לירושלים בינלאומית גם אם יבוא כוח בינלאומי לרדת מהאונייה בחיפה לשם עלייה לירושלים?

גם מערכה זו היא קשה מאוד. יש לנו לא מעט כוח למערכה זו לאחר מה שקרה, לאחר שלכתחילה היינו מוכנים לוותר. זאת אומרת, לא הראינו בזה איזו נוקשות והיינו מוכנים לתת מראש אמון לסיסמה זו - לקבל אותה, לשתף פעולה איתה, וגם שיתפנו איתה פעולה בפועל ממש בעיבוד חוקה.[15] הבאנו אנשים במיוחד מירושלים לשם כך. אך עכשיו אנו מלומדי ניסיון מר. יש אינסטינקט של קיום, הבוקע מפיו של יהודי ירושלמי.

הוא איננו בטוח בחייו,

הוא איננו בטוח בעתידו.

למען עצמו הוא יהיה מוכן לשפוך דמו, ביכולתו-הוא, בגבורתו-הוא, לשפוך את דמו למען חייו ועתידו. והוא הוכיח זאת, אך הוא לא יכול להיות בטוח שזרים ישפכו את דמם בעדו. ומי יודע לקראת מה אנחנו הולכים במזרח, מסביב לארץ ישראל? מי יודע אם בכלל יהיה כוח בינלאומי? ושמא תהיה סיטואציה מהפכנית, שהערבים יראו לעצמם הזדמנות לפרוק מעל שכמם את עול האו״ם? היה זמן שעמדנו בפני לחץ עצום למסור את נשק ה״הגנה״,[16] והיו כל מיני הבטחות [בריטיות]:

״יהיה צבא שלנו, יהיה צבא מפנים ומאחור״ -

ולא מסרנו את הנשק. אמרנו: בו הערובה היחידה - בזה שהוא שלנו, שהוא נשק יהודי. כך מופיעה עכשיו שאלת ירושלים: הלסמוך על חסד אחרים, או לא לסמוך על חסד אחרים? זו השאלה הנוקבת.

באותה הזדמנות, [כ]שארה״ב שאלו אותנו אם אנו מוכנים להחליף חלק גדול מהשטח המדברי של הנגב בגליל, הם גם הודיעו לנו:

״לגבי ירושלים אנו מחזיקים מבחינה עקרונית בעניין המשטר הבינלאומי, אך אנו מוכנים לדון על כל הסדר אחר שיתקבל על דעת שני הצדדים, ולשמור שמירה מוחלטת על חסינות המקומות הקדושים״. אחרי הודעת מרשל, נאמר לנו מפי משלחת ארה״ב: ״השמתם לב לכך, שבנוגע לירושלים היו דבריו סתומים?״

הוא היה סתום במתכוון. הוא לא קבע בזה מסמרות. אינני יודע אם יש בזה פתח, אך נחוץ לשקול את הדבר.

יש עוד שאלת חיפה, וכולי. דובר על נמל חופשי. אינני יודע אם עניין הנמל החופשי הוא דבר ברור ומסוים לגמרי. יש כל מיני נמלים חופשיים בעולם. עמדת הממשלה היא בדרך כלל להיות נגד נמל חופשי, להיות נגד כל דבר שיש בו הגבלה מוחלטת של ריבונות אפילו לגבי איזה פרט שהוא. אך הארצות השכנות יש להן צרכים חיוניים לגבי נמל זה - אנו מוכנים לשבת איתן ולראות איך אפשר להבטיח שיבואו על סיפוקן. אפשר ליצור אזור חופשי בנמל, ואפשר ליצור כמה אזורים חופשיים. זה יהיה תלוי ביחסים בינינו ובין מדינות אלה. זה יהיה נשען על הדדיות, על היענותן- הן לצרכים שלנו. זה ייעשה על ידי מדינה יהודית ריבונית העושה בתוך שלה, שמתוך היענות לתביעות של שכנותיה קובעת סידורים ידועים, אך לא שהיא מקבלת מראש את הדין שיש איזו הגבלה חוקתית המוטלת עליה מלמעלה. והוא הדין לגבי בתי הזיקוק. הוא הדין לגבי שדה התעופה בלוד.

ושאלה אחרונה שאני רוצה לגעת בה כאחת השאלות שתעמודנה בלי ספק לדיון קשה בעצרת זו, היא שאלת הפליטים הערבים. את הרקע המספרי והגיאוגרפי של השאלה הזאת כבר ציינתי במספרים ובעובדות שנתתי, אך ישנה כאן השאלה המדינית.

כפי שכבר אמרתי, קובע הדין וחשבון [של ברנדוט] זכות מוחלטת לפרט לחזור. לא כל כך נוח, לא כל כך מתקבל על הדעת מבחינה אנושית כללית, לעמוד נגד דבר שהוא אלמנטרי כל כך, דבר אנושי פשוט: אדם נעקר ממקומו בכוח הזרוע, בזדון, שלא באשמתו, והוא רוצה לשוב למקומו. בטוחני, שכל עם ועם עמד בפני שאלות אלה.

אני זוכר, שבוועידה הסוציאליסטית הבינלאומית, שהשתתפתי בה אחרי המלחמה,[17] עמד סוציאליסט צ׳כי, לא קומוניסט, והצדיק את עקירת הסודטים - דיבר דברים כדורבנות שסתמו את כל הוויכוח:

״זוהי שאלת קיום של עם - אמר - והניסיון הוכיח שאין לנו קיום כל זמן שהם יהיו פה, ולכן מוכרחים הם להיעקר, ואין פה שאלה אם נלחמו בנו או לא, אם היו נאמנים לנו או לא - הם משמשים פתח סכנה בשבילנו ואת פתח הסכנה צריך לסגור אחת ולתמיד, אחרת אין קיום לעמנו. השאלה היא זכות קיומו של העם הזה - אם זכאי הוא להתקיים או לא. אם זכאי הוא, הרי יש מזה מסקנות, מסקנות קשות, אך אין ברירה״.

זה היה לא בפני גלריה של פומבי, אלא בישיבה סגורה שהשתתפו בה שלושים וחמישה צירים, ושום דבר מישיבה זו לא היה מיועד לפרסום. והיא הייתה גם מתוך הרגשה של אינטימיות רבה בין האנשים שבאו מארצות שונות, מפני מצבה המיוחד של התנועה הסוציאליסטית עכשיו באירופה.

אין זו שאלה של יחידים. אני לא הייתי נוקט לשון כזאת שנקט הסוציאליסט הצ'כי ולא הייתי מרחיק כל כך בניסוח הקיצוני. אך אין זו שאלה של פרט אלא של כלל - שאלת קיומו של כלל זה. אם המצב יהיה מצב של שלום בינינו ובין העולם הערבי, והם יקבלו את המדינה שלנו לתוך משפחת העמים מסביב כחלק של המזרח התיכון - זהו רקע אחד של השאלה. אך כל זמן שאין דבר כזה ושום הטלת מרות של או״ם אינה יוצרת מצב כזה, ובלבבות אינה מתחוללת שום מהפכה, כל זמן שאין מצב כזה - הרי הרקע הוא אחר לגמרי. ופתרון הבעיה הזאת תלוי ברקע הכללי הזה ואינו קשור דווקא בכך אם תיפול הכרעה זו או אחרת באו״ם.

אני סבור, שעלינו לנהל פעולת הסברה נמרצת בעד הפתרון היסודי המרחיק, האומר שאת ההמונים האלה, על כל פנים את מרביתם, יש ליישב בארצות השכנות, ואפשר ליישב אותם בארצות השכנות וזה יהיה לברכה

לבניהם אחריהם

ולארצות אלה

וליהודי ישראל גם יחד.

מהם הסיכויים של מערכה זו - מי נביא ויגיד? סבורני, שאנו נמצאים עכשיו בשלב מסוים ועלינו להיוועץ עליו - כיצד לנהוג במערכה זו בעצרת. ייתכן שתהיה אפשרות לשוב לשדה המערכה, ולמסור על מצב הדברים שבחזית [האו״ם] וליטול עצה מהממשלה וממועצת המדינה, וייתכן שזה יהיה בלתי אפשרי ולא יהיה אפשר אלא לשלוח דין וחשבון הנה. על כל פנים, יהיה קשר מהודק מאוד עם הארץ עד כמה שהטלגרף והאווירון מאפשרים זאת.

בפעם הראשונה מופיעים אנו כמשלחת של מדינה ולא לפי המשטר הקודם. במשטר הקודם הייתה הסוכנות, שסניף הנהלה לה בירושלים ובניו-יורק, וההנהלה כולה החליטה שאת המערכה הזאת מנהל הסניף בניו-יורק תוך התייעצויות עם ירושלים. אך בניו-יורק היה גוף ושיקול מדיני וקביעת מדיניות. הוספנו עליו ועדה מייעצת, שבה השתתפו נציגי מפלגות שלא היו בהנהלה באותם הימים. עכשיו אין הדבר כן. הגוף היחידי המברר שאלות של מדיניות רבתי ופוסק בהן, יושב כאן. זוהי הממשלה. יש לגוף זה משלחת והיא עושה דברו של גוף זה. היא מוציאה לפועל את ההוראות שלו. היא אינה יכולה לשנות את המדיניות, אינה יכולה לשנות שום הוראה, ותפקידה להודיע שקו זה או אחר אינו מתקבל,

ואם הממשלה מוצאת לנכון לשנות - היא משנה.

אין היא מוצאת לנכון לשנות - אינה משנה ונשארת ההוראה הקודמת.

המשלחת היא שגרירות קולקטיבית הכפופה לממשלה וכפותה על ידי הוראותיה. כך נוהגות כל המשלחות, ויש שהדיון מתעכב משום שמשלחת מסוימת לא קיבלה עדיין הוראה מאת ממשלתה, ויש שהעניינים בוערים ומשלחת מסוימת, שהכול מחכים למוצא פיה, יושבת ושותקת כי היא עוד לא קיבלה הוראה משום שהממשלה שלה עסוקה בעניינים אחרים. ומה שקורה למשלחת אחת יכול לקרות לכל משלחת ואין שאלה של סבלנות. ואם לא הגיעו לאפשרות של הפסקת הנואם, שנאומו אורך זמן רב מדי כי דבר זה פוגע בריבונות של המדינה, שאותה הוא מייצג, כל שכן שאין אונסים משלחת ואין כופים אותה להביע דעתה אם היא מסכימה או לא. כל הדברים האלה תלויים בממשלה ששיגרה את המשלחת, ומוכרחים לתת לה שהות להימלך בממשלה ולתת לה שהות לבוא לידי הכרעה. לכן הייתי מציע מראש, שלא תהיה נוהגת בעניין זה עצבנות אצלנו. יכול להיות, שהממשלה תבדוק את המצב ותחליט לוותר, אך היא תעשה זאת על פי סמכותה ואחריותה.

מהם הסיכויים - האם יהיה רוב, או לא יהיה? אם לא יהיה רוב - הדבר יוחזר למועצת הביטחון. כך אני מניח. אני רוצה להניח שלא נחזור למשטר של הפוגה. יכול להיות שאז תתחדש אפשרות של הכרעה. אם יהיה רוב - תהיה השאלה חמורה, כי אין הדבר פשוט כל כך להמרות את פי האו״ם. הדבר תלוי באיזה מידה תפגע בנו ההכרעה פגיעה חמורה. הדבר תלוי בחומרת הפגיעה. מראש אי-אפשר להוציא מן החשבון אפשרות של פגיעה חמורה במידה כזו שלא נקבל את הדין והוא יוּמְרֶה על ידינו. אין להוציא זאת לכתחילה מן החשבון, אם כי זו תהיה מסקנה מרחיקה לכת ביותר, שאיש מאיתנו לא יזלזל בחומרתה - ואפילו אלה מהחברים באו״ם, שיצביעו בעדנו בעניין מסוים, לא ירימו ראש בפני הכרעת הרוב. אך יש גם צד שני לבעיה - מה תהיה עמדת הערבים? אין אני מעלה על הדעת, שתהיה הסכמה מפורשת של הערבים לאיזה פתרון-שהוא שיתקבל. אם הערבים ימרו את פי האו״ם או לא - זוהי שאלה אחרת. ייתכן, שהערבים ימרו במאוחר וייתכן שיחול פילוג ב״ליגה״. הוא התחיל עם הקמת הממשלה בעזה.[18]

בשלב זה רצוני להגיד, שעניין גורלו של החלק הערבי של ארץ-ישראל אינו כזה שאנחנו יכולים להיות אדישים כלפיו. זה גם אינו עניין שאנחנו יכולים להכריע בו בכל מקרה ומקרה. זה תלוי בהרבה דברים. כיום נתון העניין לתסבוכת חמורה מאוד מבחינתנו אנו. המצב הוא כזה: החלק הזה כשלעצמו אינו משמש כיום גורם מדיני והוא ״מושג גיאוגרפי״, אם להשתמש באמרה היסטורית ידועה.[19] אין לראות בתוכו עכשיו שום תהליך של גיבוש מסוים לשום מרכז פוליטי שהוא, שאפשר לראות בו התחלת איזו צמיחה של ארגון או של גוף, שיכול לשמש משען לשלטון ולהטלת מרות.

מצד אחד יש מועמד אחד - וזהו השלטון של עבר-הירדן. זוהי מכונת שלטון קיימת עם מנגנון מפותח למדי בשביל ארץ ערבית, עם משענת בריטית, אבל עם כוונות משלו שאינן מזדהות דווקא תמיד עם הכוונות הבריטיות.

למשל, הרצון שנתגלה בעבר-הירדן לבוא לאיזה הסכם איתנו - דבר זה לא רק שלא נעשה על פי הצעת הבריטים, אלא על פי רוב בניגוד להצעתם. אין זאת תופעה דווקא של כלי שירות לבריטים, כי אם מעין רצון להשתחרר מהגורל המחפיר להיות מכשיר לבריטים ולהגיע לאיזו עצמאות כלשהי ולאפשרות עמדה של כבוד ידוע כלפי הבריטים, ולא להיות לגמרי תלוי בחסדם.

המרכז השני הוא המרכז המופתאי. הוא מנסה ליצור לעצמו עמדה קדמית בפינה של ארץ-ישראל - זוהי הממשלה הזמנית שהוקמה בעזה, ושסביבה התפתחה מחלוקת קשה מאוד.

מעמד טריטוריאלי אין לה,

שליטה טריטוריאלית אין לה,

צבא מגובש אין לה -

היא תלויה כולה ביחסן של המדינות הערביות אליה.

עבר-הירדן נלחמת בממשלה הזאת בשצף קצף,

מצרים תומכת בה אך עדיין לא הכירה בה בפומבי.

עיראק כנראה מחולקת בדעתה.

סוריה כנראה גם כן תומכת בה, אך רק בחשאי, כי כל תמיכה גלויה שלה עלולה לפוצץ את ה״ליגה״.

ומזכיר ה״ליגה״ מתרוצץ ממדינה אחת לשנייה כדי להציל את ה״ליגה״.

אילו יכולנו להרשות לעצמנו רק גישה עקרונית עיונית לשאלה הזאת, כי אז הייתה הצָעתי שאנו נקבע, שהננו מעדיפים בהחלט ממשלה ערבית נפרדת בארץ-ישראל על פני סיפוח ארץ-ישראל המערבית לעבר-הירדן.

ממשלה ערבית נפרדת תהיה חלשה יותר, תלויה יותר בנו.

ממשלה ערבית נפרדת תשמור על אחדותה של ארץ-ישראל המערבית.

ממשלה ערבית נפרדת לא תהיה פותחת פתח לשכן כמו עיראק. מפני שעבר-הירדן יכולה להתמזג מחר עם עיראק ואז תהיה עיראק שכנתנו ובתוך ארץ-ישראל, מצדו השני של הנהר, עם כל רוחבה והעוצמה הפוטנציאלית שלה.

ואולי יש עוד טעמים. גם עניין זה של ברית עבר-הירדן עם אנגליה אינו המלצה בשבילנו. אנחנו יודעים מהו מצב יחסינו עם אנגליה כיום. אנחנו גם איננו יודעים מה יהיה לעתיד לבוא. לכן אין לנו שום ביטחון מבחינה זאת.

אך לומר את הדברים האלה עכשיו - הרי זה כאילו בדעתנו להעדיף את שלטון המופתי בארץ-ישראל. די לנו, שאין אנו אומרים בגלוי שאנו מתנגדים לממשלה הזאת בעזה. מפני שמזה היה משתמע שאנו בעד סיפוח לעבר-הירדן - ואין אנו יכולים לומר שאנחנו בעד סיפוח לעבר-הירדן, כי זה היה אומר שאנחנו נגד הממשלה בעזה. זוהי הברירה הממשית.

אנו קוראים בעיתונות שלנו מזמן לזמן קולות, שיש בין הערבים איזה קבוצות ואיזה כיתות ושָלילֵי[20]-מפלגות, שעליהם צריך להישען. זה אולי חזון, ואינני יודע אם עלי להיות שותף לחזון הזה. אך כיום אין שום אחיזה לקבוצות האלה בציבוריות הערבית. הן אינן מופיעות לגמרי ככוח בעל ערך והן מחוץ להיאבקות וההתגוששות במדיניות הערבית.

אם לא לקבל את המסקנה, שעלינו לכבוש את כל ארץ-ישראל ולשלוט עליה, ואם יהיה שלטון ערבי בארץ-ישראל המערבית - אז אין הרבה ברירות. בשלב הזה אין לנו לקבוע עמדה. מוטב לנו להשתמש בעובדה שאיננו נתבעים לקבוע עמדה, ולהתאפק מלומר כל דבר שהוא ולשמור רק בעין פקוחה על התפתחות העניינים, וברגע הכושר המתאים לפעול כדי להשיג את הרצוי לנו וכדי להפריע למה שיהיה הרע ברובו ולתפוס גם בעניין זה את הרע במיעוטו.

אם יהיה פילוג ערבי בשאלת החלטת הרוב - אז יש להניח ששוב תהיה התפתחות קרבות - ושוב תחזור ההכרעה מן הבמה המדינית לשדה המלחמה.

עשיתי בזה רק ניסיון להציץ מאחורי הפרגוד, כדי לנסות להתוות אפשרויות שונות. לא אנסה לציין שום אפשרות של הכרעה בעניין זה. מרכז הכובד הוא במערכה העומדת מייד לפנינו, ועל המערכה הזאת עלינו להתייעץ.

להלן התנהל דיון ממושך בהשתתפות 15 חברי המועצה. את הנאום המרכזי נשא רה״מ ב״ג, שהציג את משנתו המדינית-ביטחונית. להלן עיקרי דבריו:

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: כוחה של מדינת ישראל נופל מכוחותיהן של המעצמות, אולם יש בו כדי להכריע משום שהמעצמות אינן נכונות להפעיל את כוחן הצבאי בא״י. לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה ובין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא הייתה קמה מדינת ישראל. טעותם של יועצינו לבל נקים את המדינה הייתה לא בזה שהפריזו בגודל הכוח העומד מאחורי מרשל - בזה לא הייתה שום הפרזה - אלא משום שלא ידעו להבחין בין מה שנציג אמריקה אומר ובין מה שצבא אמריקה עושה. עלינו להיות מוכנים להפעיל במקום הדרוש וברגע המתאים את הגורם הצבאי.

שר החוץ השיב למתדיינים וסיכם:

שר החוץ משה שרת: אני אמרתי, שאנו נצטרך לעשות את כל המאמצים האפשריים והבלתי אפשריים כדי למנוע את קבלת התוכנית הזאת [שהציע המתווך ברנדוט] על ידי רוב העצרת, וקודם כל על ידי רוב הוועדה [המדינית של העצרת]. יש חברים, שאינם מסתפקים בזה וחושבים שהנוסחה הזאת אינה נמרצת למדי, ורוצים שמועצת המדינה תקבל החלטה נגד התוכנית. מועצת המדינה יכולה להגיע לאיזו החלטה שהיא רוצה, וגם יכולה לקבל החלטה נגד התוכנית. אך בזאת עדיין לא נפתרה השאלה. יהיה ויכוח [בעצרת], והוויכוח יהיה לא רק על התוכנית בכללה, אלא על עניינים שונים בתוכנית הזאת.

עניין ירושלים יעמוד על הפרק,

ועניין הגבולות יעמוד על הפרק,

ושאלת הנגב תעמוד על הפרק,

ושאלת הפליטים הערבים תעמוד על הפרק.

ואם מר מיקוניס [המפלגה הקומוניסטית] חושש, שאנו הולכים שמה למשא ומתן, לדון איתם, הרי הוא טועה ואיננו רואה את העובדה הברורה והפשוטה: העצרת תדון בתוך עצמה. היא יכולה לדון גם בלעדינו. היא אינה זקוקה לנו כדי לדון בדברים האלה. העצרת היא 58-57 מדינות והן מתאספות, וגם אם תהיה ועדה, הרי היא תהיה מורכבת מ-58 מדינות והיא תדון על הדבר הזה. ואם תבוא לשם ותאמר: ״אני אינני דן איתכם״, בזה לא פתרת שום שאלה, מפני שיהיה דיון גם בלעדיך. אי-אפשר לומר, שלא חשוב לגמרי איזו החלטה תתקבל. אם כך, הרי מוטב לא לנסוע ולחסוך כסף. אך אם זה חשוב, הרי עליך להסביר מדוע אתה דוחה את הדין וחשבון, ואז תהיה מוכרח לעמוד על הפרטים. האנשים שם ירצו לדעת מדוע לא להחזיר את הערבים כולם יחד למדינת ישראל, ומדוע מוכרחים לעמוד כל כך על הנגב, והם יתעניינו במספר הדונמים ולא יסתפקו בכך ש[ברוך] וינשטיין [הצה״ר] אינו מחשיב בדיוק את מספר הדונמים. העניין יתעורר שם ואתה תהיה נתבע להיכנס לדברים אלה.

צבי לוריא [מפ״ם] עשה מאמץ הראוי להערצה - להתווכח עם הצעתי. ואני מצטער שלא הצליח בזה. אינני יודע במה הוא חולק עלי. הוא הגיד לי - יכול היה אולי לציין בצורה חברית, ששמע זאת ממני והוא חוזר על דברי - שצריך לעמוד על החלטות כ״ט בנובמבר, [ועל] עניין הגבולות פלוס יפו, מסדרון לירושלים - לעיתון ״על המשמר״[21] זה חידוש - פלוס הגליל. קראתי מאמר ב״על המשמר״, שעשה אותי מטרה לחצים ותבע ממני חשבון ההפרה של כ״ט בנובמבר. הוא קבע, שבזה שאני אומר שיש גבולות מסוימים, אני בא להסגיר את הנגב לעבדאללה. זוהי תמצית המאמר והוא עומד על כ״ט בנובמבר בלי כל שינוי. זאת אומרת, שהוא נגד הגליל, [ש]הוא בעד ויתור על נהריה ושאר המקומות. כך נאמר הדבר. אני רק מציין שיש לנו, לי ולצבי לוריא, לשון משותפת בעניין זה - בניגוד למאמר שנדפס ב״על המשמר״. אך אני מייעץ לך, שתהא לך לשון משותפת עם ״על המשמר״ ואייעץ לך לדאוג, שזה יבוא לידי ביטוי בעיתון.

מה שלא הבינותי בדברי לוריא הוא פתרונו לגבי ירושלים.

נניח שהוא איש ירושלמי.

נניח שהוא נלחם

ונניח שנפלו חברים שלו

ונניח שחיי משפחתו בסכנה והוא אינו רוצה לעזוב את העיר -

איזה פתרון הוא מציע לעיר זו לאור הניסיון? הוא מציע לי משטר בינלאומי, אבל רק בתנאי שחמשת המעצמות תהיינה שם ואז זה יהיה ״משטר בינלאומי של אמת״.

מה פירוש הדבר? נניח שבכל זאת יש סכנה ומסיבות מסוימות להתנפלות ערבית על ירושלים.

האם ההתנפלות תירתע מכך שתהיה שם אנגליה?

או תירתע מכך שתהיה שם גם רוסיה בין חמשת המעצמות?

אם תירתע, הרי היא תירתע בדרך כלל. אך מדוע תירתע כשיש שם עוד מדינה אחת, ומדוע יכולים אנו לסמוך על זה שחיילים זרים יילחמו על ירושלים יהודית כמו שאנחנו נלחמים עליה? רק מפני שיהיו שם חיילים רוסים? מדוע? על יסוד מה? מהיכן האמון הזה? מה שאני אומר אינו מפחית מערכם של החיילים הרוסים, שבמלחמתם על סטלינגרד עמדו כמו שלא עמדו שום חיילים בני עם אחר. אך על ירושלים אנחנו נילחם כמו שלא נלחם שום עם אחר - גם לא כמו שנלחם העם הרוסי על סטלינגרד. מה תהיה ההגנה היהודית בירושלים? האם נוכל להחזיק תותחים ומרגמות? לא. יתנו לנו משטרה. אולי ירשו לנו להחזיק ״סְטֶנים״.[22] מה נעשה עם הנשק שלנו בירושלים? האם נוציאו, או נסתירו ונרד למחתרת עם ״המשטר הבינלאומי של אמת״? האם בזה תהיה אמיתיות המשטר הבינלאומי, שנצטרך להסתיר נשק מגן שלנו, או שנצטרך להסגיר את נשק המגן שלנו ולהפקיר את ירושלים? מה התשובה לשאלות אלה?

מצאת פגם בנוסחה שהצגתי לפי הוראות הממשלה, שמוכנים אנו להסכים לעיר העתיקה בינלאומית - זוהי סתירה. זאת אומרת, שאתה בעד עיר עתיקה יהודית, אך אתה מציע כל ירושלים בינלאומית. אין כל הבדל אם אנו אומרים שעם שלטוננו בעיר החדשה במלוא הכוח המגן שלנו ועם המסדרון [למישור החוף] - מוכנים אנו להסכים וחושבים שמן הראוי להסכים שהעיר העתיקה, שהיא לא מקום היישוב הגדול שלנו בירושלים, וערכה לא בזה שהיא עמדה יישובית, אלא בזה שיש בה כנסיות וקברות קדושים, שהיא תהיה בינלאומית. האם בזה אתה יכול לסתור את העמדה לגבי ירושלים בינלאומית?

עוד עצה אחת שמעתי, וקודם כל ביקורת, שאין לנו עמדה ברורה ביחס לחלק השני של ארץ-ישראל. ומהי העמדה הברורה המוצעת לנו? להיות נגד סיפוח החלק הזה לעבדאללה. קיבלנו והסכמנו. אך מהו הפיתרון המוצע? אתה מציע לטפח גרעינים.[23] מסכים אני בהחלט, אך לא בתור פיתרון. גם אם יימסר השטח לעבדאללה, צריך יהיה לטפח גרעינים, וגם אם יימסר למופתי או לאחרים. אני אומר זאת בכל הרצינות. אם יש גרעינים - צריך לטפח אותם. אך מהו הפתרון המדיני שאתה מציע? על ידי טיפוח גרעינים אתה פותר את הבעיה? נניח שהסיכוי האחרון הזה, שהערבים יתפשרו בצורה זו או אחרת עם איזה פתרון, אז תהיה בעיה:

מה יהיה בחלק הערבי?

האם תאמר להם שלא יחליטו עתה משום שאתה מטפח גרעינים ומבקש שהות עד שיצמיחו משהו?

האם זה דבר רציני?

היש בזה עמדה?

אני לא קבעתי עמדה בעד מסירת החלק הערבי לעבדאללה. קבעתי פנים לכאן ולכאן, ואמרתי שזה עניין מסובך מאוד ונראה איך ייפול דבר. וייתכן שלא נהיה נתבעים לקבוע עמדה. אבל מהי עמדתך שאתה קובע אותה לדיון, לעומתי שלא קבעתי עמדה?

אני שותף לאכזבתו של מר פנקס[24] וחברים אחרים על כך, שברנדוט לא אמר בדין וחשבון שלו שעוד ספק בעיניו אם מדינת ישראל קיימת ועומדת, שדבר זה מחייב דיון והוא אינו מציע להכיר בישראל, וכך הלאה. אילו אמר כך הרוזן, כי אז היה לנו סיפוק רב ואפשר היה להוסיף חומר לשלילה ואז היה הדבר חשוב. אילו הייתה אמירה כזאת בדין וחשבון של ברנדוט, הייתה זו אמירה חשובה וצריך היה לדבר על זה. ואילו זה שנאמר, שמדינת ישראל עומדת וקיימת ותוסיף להתקיים, את זה בכלל אסור להזכיר - זה כאילו מזיק לבריאות. נניח שברנדוט הוא שופרו של בווין, ולכן מסתבר שבווין אמר זאת. אם כן - האם שמענו זאת מפיו של בווין במשך כל החודשים האלה? האם אמר פעם, במשך כל הזמן, שמדינת ישראל קיימת ותוסיף להתקיים? והאם דיבורים אלה מפי ברנדוט באו מתוך חסד רב, מתוך תבונה עליונה, או מתוך קבלת הדין לאחר הניצחונות שלנו? אלא שזה הלא הישג וניצחון לנו, ולפיכך אסור לציין זאת - (ש. מיקוניס: שום הישג אין בכך. מחבקים אותנו כדי לחנקנו) - ולכן טוב יותר שיחנקו אותנו כדי לחבקנו?

מר פנקס פתח בהסכמה לדברי חברי בן-גוריון וסיים במשהו, שהוא ההיפך הגמור מזה - (ד. צ. פנקס: איך זה?) - אני יודע שלא עמדת על הסתירה הזאת, כי אילו עמדת עליה, לא היית אומר.

מה שאמר בן-גוריון אמרתי גם אני, שייתכן שנצטרך להמרות את החלטת האומות המאוחרות אם היא תפגע בעניין חיוני מאוד. בן-גוריון פיתח רעיון זה, ואין בזה סתירה להוראות למשלחת לגבי העצרת הנוכחית של האומות המאוחדות. ישיבה זו אינה דנה על שום בעיות מדיניות העומדות בפני מדינת ישראל. ישיבה זו נקראה לקבוע את הקו שהמשלחת בעצרת האומות המאוחדות תצטרך להגן עליו. המשלחת לא תצא לכבוש את לטרון. היא לא תצא לפתור את שאלת הנגב. המשלחת בעצרת תעסוק בקרב מילולי. בינתיים ישנן בעיות חמורות העומדות ויוסיפו לעמור לפני הממשלה ולפני מועצת המדינה - הלהילחם, או לא להילחם ובאיזה מסגרת להילחם? מר פנקס אישר זאת, אך בסוף דבריו הביע ספק אם עלינו להיכנס לאומות המאוחדות, ששם יושבים גורמים הממרים את החלטות האומות המאוחדות. האם זו שאלה מוסרית, שאולי לא כדאי להיכנס לחֶבֶר זה שיש בו גורמים זולים כאלה? צריך להיות קצת יותר מציאותי בדיונים על דברים אלה.

מהי הסכנה בדין וחשבון של ברנדוט? פה דובר שזוהי ״תוכנית מוריסון-גריידי״, שזוהי התנקשות בריבונותנו. צריך לפרש איפה בזה ״תוכנית מוריסון-גריידי״ ואיפה התנקשות בריבונית.[25] אין פה התנקשות בריבונותנו. דובר על חיפה ועל בתי הזיקוק - מה הם יכולים לעשות בחיפה. נניח, שעניין זה של הנמל החופשי סופן בתוכו סכנות חמורות. אני כופר בזה, כופר לחלוטין. נניח שהם ירצו להכריח אותנו - אם כן, מה יוכלו לעשות אם אנחנו נתנגד? חיפה היא בידינו. הם ישלחו צי? בדרך כלל, אם ישלחו צי, יהיה חמור מאוד - צי ישראל לא יוכל לעמוד נגד הצי הבריטי לחוד ונגד הצי האמריקאי לחוד, ואין צורך לומר נגד פעולה משולבת של שני הציים.

פה חלה התיאוריה של בן-גוריון - שיש להבחין בין התנגדותה של איזו מדינה ובין נכונותה של אותה מדינה לצאת בכוח הנשק נגדנו. אנחנו מחזיקים בחיפה ורק בכוח יוכלו להכריח אותנו לקבל איזה ויתור. בחיפה אין שום סכנה לריבונותה של מדינת ישראל. כל הדיבורים האלה הם מאפע.

והוא הדין בנוגע לסכנת הפליטים. אולי יש עוד דעות מחולקות בעניין זה, אולי יש אנשים החושבים שאנו צריכים להחזיר את כל הפליטים, אך במידה שאין דעתנו כך, יש לנו הכוח לא להחזיר את הפליטים, כי בכל המקומות שהערבים עזבו אותם - אנחנו שולטים בהם ורק בכוח יוכלו להחזיר אותם נגד רצוננו.

הסכנה היא בנגב. מדוע הסכנה בנגב? משום ששליטתנו הצבאית בנגב היא פגומה מאוד. מעמדנו בנגב הוא רופף. אני מצטער שאינני יכול לקבל את הצעתו של וינשטיין לא לעשות חשבונות של דונמים. עלינו, בכל זאת, לקחת בחשבון שהשטח מרביבים דרומה הוא שמונה או תשעה מיליון דונם, והוא המגיע לעקבה, הוא הגשר לעקבה, ואין לנו שם כל שליטה שהיא. נכון שאין גם למישהו אחר שליטה עליהם, זה חלק שומם, ריק מאדם. אך יש הבדל בינינו וביניהם. להם יש עבר-הירדן במזרח, ומזרחה מעבר-הירדן יש ערב הסעודית, ומצרים ממערב, ולא שאנחנו באמצע חלל ריק. וזהו המצב הממשי גם בחלקו הצפוני של הנגב. בחלק רחב מאוד של ארבעה מיליון דונמים פזורות עשרים וחמש נקודות - יחד עם סדום יש שם עכשיו עשרים וחמש נקודות ובין נקודות אלו מרחבים גדולים ריקים. אומנם אנו מכחישים שהמצרים שולטים בו - ובדל״ת הכתלים האלה מותר להגיד, שאין אנחנו שולטים בו שליטה צבאית יעילה. וזוהי נקודת התורף.

בחלק [זה] של הדין וחשבון יש סכנה. אין זה דבר שיש להוציא מידינו, ולא יוציאו מידינו אם אנחנו נתנגד. פה אנחנו זקוקים למאמץ מדיני גדול. לעת עתה אנו מחזיקים בשטח זה רק בכוח החלטה מדינית, וזהו שטח של מיליונים דונמים ופה הוא המקום להתנכלות ולסכנה לנו. אינני חושב שיש צורך בהחלטה.

ומילה אחת בנוגע לירושלים. אני מצטרף הצטרפות גמורה לנימוק אחד של החבר ורהפטיג. אין נימוק שבא בחשבון נגד חלוקת ירושלים ושאינו חל על חלוקת ארץ-ישראל. אין נימוק לחיוב משטר בינלאומי, שאי-אפשר להביא אותו לחיוב נאמנות על כל ארץ-ישראל.

על כל פנים, ויכוח זה חוזר. היה זמן שהיה ויכוח נגד חלוקת ארץ-שראל, והיו שאמרו:

״מוטב משטר בינלאומי בארץ-ישראל כולה מאשר ארץ-ישראל מחולקת״.

דעה זו לא נתקבלה בשעתה, ומפני שלא נתקבלה דעה זו נתקבלה החלטת כ״ט בנובמבר והוקמה מדינת ישראל. והוא הדין עכשיו בנוגע לירושלים. על פחד זה מפני חלוקת ירושלים, על דבקות זו במשטר בינלאומי שתהיינה מיוצגות בו דווקא חמש מעצמות, דווקא עם אנגליה, וגם עם רוסיה כמובן - דעתי האישית היא שהסכמתנו למסירת חלק מירושלים לשלטון ערבי צריך להיות מותנה בתנאי חמור מאוד, שחלק זה לא ישמש להם עיר בירה, וכמובן שזה צריך להיות מלוּוֶה התחייבות מצדנו, שהחלק שאנחנו נהיה שליטים בו לא ישמש לנו עיר בירה במובן מרכז השלטון, שזה לא יהיה מרכז השלטון בה״א הידיעה. זוהי דעתי האישית. אינני בא להטיל אותה. אך הואיל והובא נימוק זה, שצריכים להתנגד ויהי מה למסירת חלק מירושלים לשלטון ערבי, ושמוטב שלטון בינלאומי - הרי אני אומר שאנו צריכים, בכל זאת, להיות מוכנים שיקום כוח בינלאומי. טריגווה לי מדבר על גיוס ששת אלפים שומרים והם יוכלו לעשות משהו.

אין זאת אומרת, שאם יבוא כוח בינלאומי אנחנו נצא מייד למלחמה נגדו. אך אנו עומדים במערכה מדינית ובמערכה זו יש לנו נימוק ניצֵח ולא נפקיד ולא נפקיר את חיינו ביד איזה כוח בינלאומי. ותשובתי האישית על זה היא שלא נסכים שירושלים תהא בירה ערבית, אלא שתהיה חלק של ארץ-ישראל. אנו כבר העברנו לשם את בית הדין העליון. גם הפרלמנט יכול להיות שם. אך לא מרכז של שלטון. על ידי כך נציל את ירושלים מלהיהפך לבירה ערבית.

אני אינני חושב שיש צורך באיזו החלטות. אם ברצון המועצה לשנות באחת העמדות שקבעה הממשלה לגופם של העניינים - הרי זה עניין אחר לגמרי. אך אם אין שום שינוי בעמדות שנקבעו, אין גם צורך בהחלטות נוספות.

לאחר דיון קצר הבהיר היו״ר י. שפרינצק, כי אין מקום להחלטות נוספות. אם יועלו הצעות בנושא זה הן יידונו בישיבה נוספת.

הערות: