75

הממשלה הזמנית, ישיבה ו, תל-אביב [1]

26/10/1948

בעקבות הניצחון בנגב

סעיף: סקירות

השר מ. שרתוק: הדין וחשבון שלי יהיה לקוי מבחינה מסוימת, שלא יביא את הדברים לידי מסקנה. חלו מאורעות בימים האחרונים ורישומם לא הספקתי להקיף.[2] הדבר הגדול שנתחולל הוא הניצחון שלנו בנגב, שעדיין לא הגיע התרשמותו לידי ביטוי מדיני מסוים, לא הגיע לכלל מסקנה. חל דבר פחות בערכו - ההודעה של טרומן,[3] שאיני יודע אם תשפיע וכיצד תשפיע על העמדה של משלחת ארה״ב.

אחזור לעניין הנגב: מה שאינו מוטל בכל ספק הוא, שהדבר עשה רושם אדיר, ומבחינת החוק יצאנו בשלום במאה אחוז. הדבר נראה כהתגרות מצד המצרים ותגובה מצדנו על ההתגרות. סייעה לנו מחד בכך העיתונות הבריטית. הדבר עשה רושם אדיר והרים קרננו מבחינה צבאית ומדינית כאחת. אין זאת אומרת, שהוא מכריע את הכף לטובתנו.

סבורני, שלא היו ימים טובים לישראל בעיתונות הבריטית כהימים של הקרבות בנגב. שום עיתונות לא הרימה על נס את ניצחון צבא ההגנה לישראל כעיתונות הבריטית, בייחוד ה״טיימס״, שהוציא ממכמני הלשון הבריטית את מיטב הביטויים לציון הניצחונות שהכתיר בהם את צבא ישראל והוציא מבית גנזיו את החריפים שבביטויי הגְנוּת והזלזול וגינה בהם את המצרים, הוקיע את איוולתם ומורך לבם וביטל אותם כעפרא דארעא, מה שלא מגיע להם בשום פנים. הייתה כאן שמחה לאיד של צד, שהטריד אותם בכל מיני הטרדות לגבי סודאן וסואץ. שמחו, שנמצא מי שהרביץ כהוגן במנוולים אלו. משום-מה סבורים הם, שזכו ומלאכתם נעשתה על ידי אחרים וההחלשה הרבה של שליטת המצרים בנגב מסייעתם בביצוע מזימתם.

עדיין לא ברור כיצד ישפיע ניצחוננו על ההכרעה המדינית.

מצד אחד, לכאורה, ניצחוננו בנגב פירושו שבירת כוח השליטה המצרית בחלק הצפוני של הנגב והשתלטות גמורה כמעט שלנו בחלק זה, לרבות באר שבע - פירושה הוכחה ניצחת לאי-יכולת הביצוע של תוכנית ברנדוט. על כל פנים, במה שנוגע לנגב הצפוני יש לנו הרבה נימוקים משכנעים נגד תוכנית ברנדוט בחלק זה והוצאנו אותם מאשפתנו וירינו אותם, והם קלעו למטרתם בשיחותינו. אבל יותר מכל קובע הנימוק שאנו נמצאים שם ולא יוכלו להוציאנו מאותם המקומות.

מצד שני, יש שאלה כיצד משפיע הדבר על מה שקוראים במסדרונות או״ם ״הסיטואציה הפרלמנטרית״. גם או״ם יש לה סיטואציה פרלמנטרית מסוימת. יש אומרים, שדווקא משום שהערבים דוכאו עכשיו במידה שלא דוכאו בשום שלב משלבי המערכה, עולה קרן הדין וחשבון של ברנדוט. הסיבה לכך היא שהערבים ייאחזו בו כבעוגן הצלה אחרון שלהם ויעברו, על כל פנים, מהתנגדות להימנעות מהצבעה, אולי גם לתמיכה. דבר זה משנה את חשבון יחסי הכוחות לגבי סיכויים של שני שלישים [בהצבעה בעצרת]. על כל פנים, בשיחה האחרונה שהייתה לאחד מאיתנו עם סגן מיניסטר החוץ הבריטי, הקטור מקניל, שבשיחה קודמת לפני כמה שבועות הוא עצמו הודיע, שאין כל סיכויים לתוכנית ברנדוט לזכות ברוב, ורמז שבווין הולך שולל אחרי תקווה זו והוא לקח על עצמו לפכחו - בשיחה האחרונה אמר שיש סיכויים שאמריקה תתמוך בתוכנית זו וייתכן שהערבים יקבלוה.

עוד דבר. מה שאומַר עכשיו זו אצטגנינות במקצת, תוצאה של הסתכלות וניחוש. לי נראה שניצחוננו בנגב הצפוני החמיר את הסכנה הנשקפת לאילת כשם שהציל את הנגב הצפוני בשבילנו. איני אומר זאת בוודאות מוחלטת, אבל כך נראה לי. ניצחוננו החמיר מצבנו באילת מתוך אותו היגיון עצמו המחזק מעמדנו בנגב הצפוני. מעמדנו בנגב התחזק לאו דווקא בכוח ההוכחה והשכנוע. הוכחות יש לנו גם לגבי אילת והן עושות רושם. ובמידה שמעמדנו התחזק לגבי האחיזה הממשית שלנו - העובדה שאין לנו כל אחיזה באילת מערערת מעמדנו. יתר על כן, המשלחת היחידה שהעמידה פנים זועפות לגבי ניצחוננו בנגב הייתה האמריקנית. הדבר לא היה כלול בחשבונותיהם. אומנם הם היו מוכנים לוויתורים בנגב הצפוני, אבל רצו שהוויתורים יבואו כתוצאה מרוחב לבם, שהם אנשים פרוגרסיביים ויודעים בטיב התיישבות, ופתאום אין אנו נזקקים לחסד ולרוחב לב ועושים מעשה לעצמנו. הם התחילו לטעון, שהיו לנו הוכחות טובות מאוד לגבי הנגב. היו משלחות שהראו נכונות להקשיב לטענותינו לגבי הנגב הצפוני, אבל אין אנו נשענים על צדקתנו וזה מחליש את האהדה כלפינו. יש מעין יצר של התנקמות בנו. מה שיוכל לפעול לגבי הנגב הצפוני יוכל להתנקם בנו ביחס לאילת. סיכויינו לגבי אילת לא היו רבים תחילה, עכשיו הם נחלשים במידה מרובה ועלינו לחשוב ברצינות כיצד לעמוד במערכה על אילת עד סופה.

בימים האחרונים חלו דברים שערערו שיקול הדעת, שהיה כמעט מגובש אצלנו. נראה לנו, שאין כל סיכוי לתוכנית ברנדוט לזכות ברוב והמוצא בשביל העצרת לא יהיה חיובי אלא שלילי. כלומר, הם לא יקבלו החלטה מפני שיש בעצרת רוב שהוא בעד החלטה מסוימת, אלא יקבלו החלטה כלשהי כדי לצאת מהמצר. אומנם, ראינו סיכוי להוליך את הדברים בכיוון מסוים. קבענו תכסיס שלנו, שבשלב ראשון תהיה התקפה על תוכנית ברנדוט, שכולה שלילה. החלטנו לא להשיא שום עצות חיוביות בהדרכתנו את ידידינו, ותהיה הפגנה שהעצרת מפורדת בעניין. הצד התומך בתוכנית ברנדוט יראה שאין כל סיכוי לרוב ויתחיל לחפש מוצָאים אחרים. נציע ועדה והמערכה תעבור לוועדה.

הוועדה מה הרכבה וסמכותה? לגבי ההרכב והסמכות קבענו קו - להרחיב בהרכב ולצמצם בסמכות. להביא את ההרכב שלא יהיה חד-צדדי, אבל לצמצם עד כמה שאפשר בסמכות. לא לתת כוח הכרעה לוועדה, לעשותה גורם מסייע ולא גורם מכריע, לא כל שכן גורם מבצע. לפנות לשני הצדדים לסייע ליצירת אווירה של שלום, אבל לא להכריע בדבר.

בשיחות בעניין נשמעו שתי גרסות מצד ידידינו.

אחד, איש סובייטי, אמר שצריך לתת לוועדה סמכות של בוררות אם לא נשתווה עם הערבים לגבי הגבולות.

השני, אוואט, אמר לא לתת לוועדה סמכות של בוררות, אלא אם לא יהיה משא ומתן בין שני הצדדים, או יהיה משא ומתן ולא יביא לעמק שווה - [ואז] תציע הוועדה הצעות לעצרת הבאה. דרך זו נראתה לנו.

מכל מקום, לא ראינו סיכוי להחלטה ברוב של שני שלישים בעד כל הגבולות הרצויים לנו, וראינו משימה שלילית למנוע החלטה על גבולות בעצרת זאת, כי יוזמת השינוי היא בידי הצד שכנגד בעניין הגבולות. לא ראינו סיכוי לרוב של שני שלישים בעד הצעות לשינויים.

רוב המקומות שתובעים אנו בהם שינויים - אנו אוחזים בהם.

אי-קבלת החלטה לגבי אלה מצילה לנו את המצב.

אי-קבלת החלטה לגבי הנגב או ירושלים אינה מערערת את מצבנו ערעור יסודי.

נמצא, שבסיטואציה הפיסית הקיימת אי-קבלת החלטה על הגבולות בעצרת הזאת הוא המוצא הטוב בשבילנו.

מטרתנו להעמיד את העצרת על שלוש נקודות לקבלת החלטה:

אל״ף, הכרה במציאות מדינת ישראל - להוציא את המתוק הזה מהדין וחשבון של ברנדוט.

בי״ת, תביעה להוצאת צבאות הפלישה.

גימ״ל, תמיכה ותביעה למשא ומתן של שלום עם שני הצדדים.

ראינו, שלא נוכל להימנע מקביעת ועדה. לכשייקבע הדבר יהא לנו לדאוג למינוי הוועדה.

לגבי קביעת עמדת המשלחות: האדוקים בדין וחשבון של ברנדוט הם הבריטים. נתברר לחלוטין, שמלאכת חיבור הדין וחשבון לא הייתה פרשה של תיווך בין היהודים והערבים, אלא בין אמריקה ואנגליה. אחת היא כיצד נתגלגלו הדברים –

אם באה היוזמה מצד אמריקה ואנגליה,

או המתווך אמר: דין וחשבון, שלא יבטיח תמיכת אמריקה ואנגליה, מה תועלתו? דין וחשבון כזה יהיה תמיכה לספרות על הנושא ולא לפתרון הבעיה.

עובדה היא, שברודוס היו פקיד בריטי גבוה ופקיד אמריקני גבוה. הם נקובים בשמותיהם ואין להטיל ספק בדבר. הבריטי היה מקהיר והאמריקני מוושינגטון. הבריטי מהמשרד המצרי של האנגלים בקהיר והאמריקני ממחלקת או״ם של ה״סטייס דפרטמנט״. היה, כנראה, משא ומתן לא קל. למשל, הנוסחה הראשונה של ברנדוט בעניין הנגב אמרה לקבוע את הגבול הדרומי בקו עסלוג׳, מקביל [לקו רוחב] 31, ולכלול דרום ים המלח במדינת ישראל. לאחר שנשלמה המלאכה בישר באנץ׳ לאנשים סביבו, שהגיעו למדיניות משותפת של אנגליה ואמריקה בשאלת ארץ ישראל. כשהביע מישהו תמיהה על העתקת הגבול הדרומי שלנו צפונה, אמר באנץ׳ שבשום תנאי אחר לא יכלו להשיג הסכמת אנגליה לדין וחשבון. זה היה מצדם ״ייהרג ואל יעבור״. מכאן אנו יודעים שני דברים:

אנגליה אדוקה בגבול זה,

ואמריקה לגמרי לא.

זה המחיר ששילמה אמריקה כדי לבוא לידי הסכם עם אנגליה. מכל מה ששמעתי באתי לידי מסקנה, שהדבר העיקרי בשביל אנגליה בהסדר טריטוריאלי זה [הוא] לאו דווקא בסיסים כלפי מצרים ולאו דווקא נפט, אף על פי שבסיסים חשובים לה יותר מנפט. העיקר בשבילה ליצור גשר יבשה רצוף בין הים התיכון ומפרץ פרס. זוהי רצועה רצופה מעזה עד בצרה, שמחציתה המערבית בידי עבר-הירדן ומחציתה בידי עיראק. שתי ארצות אלה נמצאות בברית צבאית עם אנגליה וייתכן שבעתיד תתמזגנה. זה סיכום שיקול הדעת שלי בעניין.

יש אומרים, שהדבר כולל אפשרות של חפירת תעלה מעזה לאילת כתחליף לתעלת סואץ. היא תיעשה שביל מים של מצרים ומצרים תהיה מחויבת לאנגליה. בלי שום ספק יש בזה עניין של בסיסים, אבל הדבר הקובע הוא, כמדומני, הנקודה שציינתי.

אמריקה יש לה שיקולים אחרים בעניין ומצדם ראינו, כבר מהימים הראשונים, נכונות לסטות מהדין וחשבון בנקודה זו. מצד אנשים במשלחת האמריקנית נעשו ניסיונות להעלות את אנשינו על פסים של משא ומתן, של מיקוח בנוגע לנגב. הם אמרו:

״מה בעצם צריכים אתם?״ או: ״הפרשה שלכם בנוגע לנגב אינה שווה בכל חלקיה - עניין ההתיישבות עושה רושם גדול מעניין אילת״.

אנשינו נמנעו מלהיכנס במשא ומתן בעניין. הם עמדו בתקיפות על כל תביעותינו במאה אחוז. נוכחנו, שהאמריקנים אינם נוקשים לגבי הנגב מבחינה כמותית.

נקודה שנייה, שהאמריקנים גילו בה נכונות של פשרה, הייתה שאלת ירושלים. חברי הממשלה יודעים ודאי על הרעיון האמריקני לגבי ירושלים, שהם נזהרים זהירות יתרה שלא נראה אותו כהצעה רשמית של ממשלת ארה״ב. האיש שהציע הצעה זו הציעה כיוזמה פרטית שלו. הרעיון הוא למצוא פשרה בין העיקרון של סמכות בינלאומית והצורך הממשי בשלטון יהודי, לפחות על החלק העברי של העיר. הפתרון המוצע הוא שתהיה נאמנות - שכל מדינת ישראל תהיה הנאמנה. כשהוצגה השאלה שכל חוקי מדינת ישראל חלים מאליהם תחולה מלאה על ירושלים, אמר האיש שזה עשוי להיות גם להבא, כמו שכל חוקי אמריקה חלים על איי סכוייה.[4] אני מציין זאת כסימן שממשלת אמריקה אינה נוקשה כל כך. בדרך כלל לגבי אמריקה, כפי שהתרשמנו, מרכז הכובד לא בנקודה של הסדר טריטוריאלי, אלא מניעת מלחמה.

האינטרס הפוליטי העיקרי של אמריקה בבעיה זו הוא שלא תפרוץ מלחמה והתגרה כאן לא תסבך את העניינים בעולם.

ואילו אנגליה יש לה אינטרס מסוים בהסדר טריטוריאלי, שכן יש לה עמדות שהיא מוכנה לעמוד עליהן ולגייס כל כוחה לשם כך.

האמריקנים אמרו כמה פעמים, שאילו היה בידינו לשכנע אותם שיש סיכויים קרובים להסכם בינינו לבין הערבים - עבדאללה או מישהו אחר - היו אומרים שמוטב שהעצרת לא תקבל שום החלטה בשאלה הטריטוריאלית ותניח מקום למשא ומתן, ומה שיוסכם יתקבל על ידי האמריקנים ולא תהיה עילה למלחמה חדשה.

ניסינו להסביר להם, שהם ״מהפכים את היוצרות״ - הערבים לא יבואו לשום פשרה אם יחשבו שיש להם תקווה לזכות במשהו בעצרת. אם תהיה תביעה נמרצת מצד העצרת למשא ומתן של שלום - יהיה לנו קלף למשא ומתן והסדר הדברים יהא בינינו לבין הערבים.

בנוגע למשלחות אחרות: יש משלחות המושפעות מאנגליה, יש משלחות המושפעות השפעה חופשית יותר מכוחותינו. יש משלחות הרואות עיוות דין ועוול משווע בקריעת הנגב כולו ממדינת ישראל. יש גורסים דרגות דרגות.

אוואט מתנגד לעניין ואומר שצריכים אנו להיות גמישים בשאלת הנגב.

הגוש המזרחי עומד איתן לימיננו. היו שיחות על כל מיני צדדים של הבעיה ועם כמה ממדינות-הלוואי של בריה״מ. הם התעניינו בשאלות פנימיות, שאלו מה פרצוף המדינה ומה יהיה המצב אחרי הבחירות [לאסיפה המכוננת]. כל הדברים האלה אינם משנים כמלוא נימה את עמדתם המדינית באו״ם ואין לראות שום תזוזה לרעה. הייתי אומר להיפך, בריה״מ עמדתה איתנה בעניין שלנו. כל השמועות שנפוצו בארץ, אין להן כל יסוד. הוברר לי מה שקיוויתי שיתברר לי - שאין כל יסוד לאותה מומחיות הפוסקת מראש מה אפשר ומה אי-אפשר להסביר לבריה״מ, שנמצא לה ביטוי נמרץ בחלק מהעיתונות:

29 בנובמבר הוא דבר קיים שאסור להזיזו,

עמדתנו לגבי הפליטים לא תתקבל,

בריה״מ אדוקה בעניין ירושלים בינלאומית ואפשר לתבוע שיתופה בדבר, אבל אסור לערער על ירושלים בינלאומית. עמדה זו, שנקטו כמה עיתונים, הוכחשה על ידי השיחות.

אומנם כמה דברים היו צריכים הסבר, אבל לא נתקלנו בשום דוגמטיקה. נתקלנו בשיקול דעת שצריך היה להשפיע עליו, אבל לא נתקלנו בשום מתרסים שאי-אפשר לדלג עליהם.

בפגישתנו הראשונה השתתף דוד ליבשיץ ומצדם - וישינסקי ומאליק. אחרי הרצאת הפתיחה שלי, לוישינסקי הייתה זו פגישה ישירה ראשונה עם ציוני ועם עניין ארץ-ישראל, ראיתי שהוא יודע משהו על ענייננו, אבל הוא עצמו אמר שהדברים אינם ידועים לו, אלא קצתם. בפגישה זו הועלתה כל ה״אפיקורסיות״: עניין יפו, הדרך לירושלים, ירושלים עצמה, הגליל המערבי, וכולי. ניתנה הסברה על חשיבות הנגב. וישינסקי פנה למאליק ואמר: ״הדין עמהם״. פנייתו למאליק הייתה אופיינית. לא לי אמר הדברים, אלא למאליק, וזה סימן שהיה ביניהם ויכוח. מאליק ודאי טען טענת [גבולות החלטת] כ״ט בנובמבר. בהמשך הדברים אמר וישינסקי: ״הדין עמהם - בכל״. אחר פנה אלי ואמר:

״אף על פי כן, יש שיקול. יש שאלה של החלטת כ״ט בנובמבר. צריך לחשוב באיזו מידה תתערער החלטה זו. יש שיקול לעמוד על החלטה זו ולא לגעת בה, שמא נפסיד, שכן אם אנו מוסיפים - יכול מישהו לגרוע״.

הוספתי ואמרתי, שיש מהלך החיים - אומנם זאת החלטה וזה היסוד ונקודת המוצא, אבל יש מציאות המשתנית והולכת והחלטת כ״ט בנובמבר יסודה מציאות מסוימת. באחת השיחות אמרתי על גבול הגליל, שזה ״דֶקוֹלְטָה״ עמוק מאוד - נתברר שצריך להגן על הגבול הזה, ובצורתו שבהווה אי-אפשר להגן עליו וצריך ליישר את הקו. וישינסקי אמר לי שהגליל אינו מהווה בעיה, זה ניתן להסדר. הפרובלמה היא ירושלים. בעניין זה יש סטייה ניכרת. אמרתי שאין אנו סוטים. העיקרון קיים לגבי העיר העתיקה. בעצם העיר היא בינלאומית מחמת קדושתה והחלק הקדוש זו העיר העתיקה. אמרתי דברים ברורים: לא לסמוך על שום צבא בינלאומי. אמרתי שאיני יודע עד כמה ריאלי הדבר שהרוסים ייכללו בצבא זה, אבל לא נסמוך על הצבא הזה אפילו יהיו בו.

אין אנו יודעים לקראת מה הולך העולם.

אין אנו יודעים לקראת אילו זעזועים הוא הולך

ואין אנו יודעים מה תהיה עמדת הצבאות, שחלקים מהם יהיו בירושלים - באיזו סמכות עולמית יהיו ואם ירצו או לא ירצו להילחם. לא נוכל לסמוך עליהם,

ומאת אלף יהודי ירושלים לא ימסרו את הנשק - ומי יפרוק מהם עכשיו את הנשק?

מסרתי לו את ההצעה האמריקנית. ראיתי שהיא מתקבלת על דעתו. הוא לא ידע עליה. כמעט אחד מאלה, שמסרתי להם, לא ידע עליה, לא שומאן ולא אנשי או״ם. הוא שאל שאלה, שגילתה מה מעניין את הרוסים:

״זאת אומרת, שגם ירושלים החדשה תהא כפופה למועצת הנאמנות?״ אמרתי ״כן״. ראיתי, שתשובתי הניחה דעתו. אמרתי: ״אדרבה, אם יש בדרך זו מוצא - מוטב״.

בדרך כלל, היחסים בינינו לבין בריה״מ טובים מאוד, כשהיו. הרוסים רוצים לדעת יפה עמדתנו. ישבתי עם צרפקין פעמיים והוא רצה לדעת עמדתנו בכל נקודה ונקודה. הוא קשה שבכולם. עניין 29 בנובמבר והסכנה שסטייה ממנו תערער עמדתנו - דבר זה הטריד אותו מאוד. אבל בשיחה עם ליבשיץ אחר כך אמר, שהדין עמנו והחלטת 29 בנובמבר צריכה תיקונים. ליבשיץ הוא חבר מפ״ם, שבחלוקת העבודה הוטל עליו לטפל ביחסים עם הרוסים. הוא יודע היטב צרפתית ורוסית. בפגישה עם וישינסקי הייתה נקודה דקה: ליבשיץ מוצאו מקייב וגם וישינסקי מוצאו מקייב. כששאל וישינסקי את ליבשיץ אימתי בא לארץ - יצא מעניין זה בגְרַצְיה, הוא הגיע לארץ לא לפני הרבה שנים.[5] כשנשאלתי אני על בואי לארץ - עניתי כי נמצא אני בארץ כבר 43 שנה. והדבר לא עורר שום שאלה.

במועצת הביטחון עובדים הרוסים לא כסתם בעלי ברית שלנו, אלא כשליחים שלנו. הם מקבלים עליהם כל משימה. באותה ישיבה, שמאליק השיג בשבילנו תיקון בהחלטה שהמיקוח דינו להיות שווה לגבי ישראל וארצות שכנות, ותיקון שני שאסור להוציא פסק דין קודם ששומעים את שני הצדדים - קובלים היינו, שהוציאו פסק דין ולא שמעו אותנו - באותה ישיבה הִמְניע החלטה המחייבת אותנו לחזור לעמדותינו הקודמות בנגב. בעניין זה היה מר אבן יעיל מאוד. מאליק הדגיש וחזר והדגיש את העניין. הוא הדגיש, שהפסקת האש חובה ובכך שילם מס למועצת הביטחון. הוא אמר שצריך להפסיק את האש, אבל לא לחזור לעמדות ואין צורך בהחלטה. אמר שאינו בקיא בדרכים ואינו יודע היכן יכולה לעבור שיירה, הדבר צריך בירור אבל אין בו כדי לעכב החלטה עקרונית על הפסקת אש. הוא הדגיש דבר זה כדי לדחות דברים אחרים. מר אבן טען:

״מה זאת אומרת לחזור לעמדות הקודמות? מפני מה פרצה המלחמה? המצב היה לבלתי נשוא. המצב הקיים הוא המבטיח שלום ויציבות״.

עכשיו יש לנו סיבוך עם באנץ׳ בעניין זה. באותה ישיבה שאל אבן, אם הוא מבין כהלכה שאין מחליטים על החזרת הצבא לעמדות הקודמות, אלא על הפסקת האש. היושב ראש אמר שכבר הודיע שלוש פעמים שאין מחליטים על החזרת הצבא לעמדות הקודמות.

היה בהחלטה סעיף על דין וחשבון בנוגע לרצח ברנדוט, שעלינו ליתן. זאת אומרת, יש כאן מעין ביקורת, משפט קצר, שלא נתַנו דין וחשבון על מהלך החקירה. מר אבן טען, שנתן דין וחשבון ומאליק רצה להגן ושאל מפני מה צריך להכניס עניין זה להחלטה. אבל [היו״ר האמריקני] אוסטין מיהר לנעול את הישיבה ונתקבל שהדבר נכלל בהחלטות.

בו ביום בצהריים הייתה לנו קבלת פנים גדולה למשלחות. מאליק הלך ובא אצלי ובירכני. בקבלת פנים זו לא הופיעו הערבים. השתתפו בה 34 ארצות. נציגי אנגליה אף הם באו. היו נציגים מצרפת ומכל הדומיניונים. שבדיה לא הופיעה, סבורני במתכוון. עלי להעיר בסוגריים, שעניין ברנדוט לא חוסל. הכתם מוטל עלינו. ובעניין הבריחה מכלא יפו[6] עלי לומר, שאין לשער את החרפה והביזיון שגרמה לנו. כולם יש להם הרגשה, שבעניין זה מרחנו. אומנם אין האשמה על הממשלה שעל ידי עמדתה הביאה לכך, אבל העובדה שלא שמרנו על האסירים ולא גילינו את הרוצחים היא בהחלט נגדנו, כלומר, [שוררת התרשמות כי] לא אכפת לנו העניין. החשבון לא נגמר ובשום פנים אין לזלזל בכך. על שבדיה משפיע הדבר במיוחד. על משלחות אחרות אין ההשפעה גדולה וחמורה כמו ששיערנו. העניין שלנו יצא בשלום מרצח ברנדוט. הרצח הוא כרבב על שמה הטוב של ישראל, שלא עשתה הכל כדי למנוע את הדבר, ואינה עושה הכל כדי לרחוץ מכתם זה, אבל לא כעניין העשוי להשפיע על גורל השאלה שלנו. חשבון צדק בעניין זה ייעשה עמנו, אבל השאלה שלנו נידונה לעצמה.

רוסיה וגרוריה יש להם שישה קולות. זהו מיעוט מראש. מאליק בא להתנצל על שלא הצליח להוציא את העז - עניין ברנדוט - מן ההחלטות. אמרתי לו שזה עניין קטן, הוא עזר לנו הרבה מאוד ולא הכל ניתן להישג.

הייתה לי שיחה מעניינת עם מנואילסקי. הייתה זאת פגישה ראשונה עמו. הוא ער מאוד, חי, נוח, גמיש. הוא אוקראיני. לא צעיר, למעלה משישים, אבל מלא רוח חיים ומלחמה. הוא מיניסטר החוץ של אוקראינה. הוא שאל הרבה שאלות ולבסוף זרק לי פתאומית שאלה אגב הבירור: ״מהי ממשלת עזה?״[7] איני סבור שיש יסוד לומר, שהם מוכנים לתמוך בהכרה בוועד ערבי לאומי בממשלת עזה. הוא שאל על הרכב ממשלת עזה. אמרתי לו אלו אלמנטים אינם נמצאים בממשלה זו. אמרתי לו שקומוניסטים לא נכנסו לממשלה והוא אמר, שכמובן לא הכירם מקומם בחברה כזאת. אמרתי לו, שמפלגה זו חלשה מאוד, אין תנועת פועלים ערבית. זה היה לאחר שיחה בין ליבשיץ ומאליק, שדובר בה על סיכויים, וליבשיץ ניסה לומר שיש יסודות מתקדמים במצרים, אינטליגנציה ומעמד מדוכא. מאליק אמר, שלא יצא מהם שום דבר, לא הם הכוחות השליטים ואין מה לדבר עליהם. כשהזכרתי את המפלגה הערבית הקומוניסטית ואמרתי שהיא לא חזקה - אמר מנואילסקי במקצת שובבות: ״אצלכם יש מפלגה קומוניסטית?״ אמרתי שישנה מפלגה קטנה, חלשה מאוד, צנומה. אמרתי, שיש סיבות לדבר ומפלגה זו אין דינה להיות כמות שהיא. אמרתי שבכל התקופה ההירואית שלנו לא היה להם חלק ונחלה במפעלים העיקריים, ובמשך כל הזמן שחו נגד הזרם - הם היו נגד עלייה, התיישבות, בניין משק סוציאליסטי מלמטה. לא היה להם חלק ב״הגנה״ ולכן דחו את המעמד העובד ואת הנוער. כשהזכרתי את הנוער אמר:

״הנוער שלכם נהדר. איך הם לוחמים! אני מסיר את הכובע״. הוא אמר: ״מעמדכם המוסרי והמדיני בשיא המדרגה״.

דבר זה אמר ביחס לנגב [נוכח הישגי ״מבצע יואב״] וגם ביחס לניצחונות הקודמים.

כמה מילים בנוגע לשאלת קבלתנו לאו״ם. הלכנו בתכסיס זה:

אל״ף, במאמץ לנתק שאלת קבלתנו מכל התסבוכת, מפני שאחרים רוצים להתנות כניסתנו לאו״ם בהסכמתנו לפתרון ולסחוט ממנו ויתורים. קו הפעולה שלנו הוא להפריד את שני הדברים ולהעלות שאלת קבלתנו כתנאי הכרחי לכל פתרון. אם לא כן, אי-אפשר להביא את הערבים לידי הסתגלות למצב.

נתקבלה בממשלה החלטה, שאנו צריכים להגיש בקשה לקבלנו כחברים לאו״ם. אני גרסתי את ההחלטה הזאת כאומרת שבמשך תקופת העצרת הזאת עלינו להגיש בקשה. לא גרסתי אותה, שעלינו לבוא לפריס ולהגיש בקשה, ואחת היא לתוך איזו יורה רותחת נטיל אותה. יש שתי פנים לשאלה:

יש צד אחד הנוגע לעניין שלנו – מה מצבו ומה יחסי הכוחות.

יש צד שני, שלגביו אנו פרט מהכלל. יש שאלה של גורל כל הבקשות להתקבל לאו״ם ומה יהיה בסופן, למשל, עכשיו אומרים, וכנראה הדבר מבוסס, שהרוסים גורסים קבלה סיטונית של כל הבקשות. הם מוכנים לסלק את הווטו שלהם לגבי איטליה, אירלנד, פורטוגל ועבר-הירדן ובלבד שכל המועמדים שלהם יתקבלו. הם יהיו נשכרים בין מבחינה אריתמטית ובין מבחינה גיאומטרית. יש שלושה מועמדים מערביים ושבעה או שמונה מועמדים מזרחיים, ואפילו המספר שווה בשווה, הרוסים נשכרים גיאומטרית, מבחינה יחסית.

השאלה היא מה יאמרו על כך המערביים. בנוגע למערב ישנם קשיים רבים. בצרפת מצאנו עמדה לא לתמוך בנו בלי אנגליה, לא לקבלנו לפני איטליה, לא להופיע באיזו עמדה קודם שתתקבל איטליה. הייתה לי שיחה עם שגריר איטלקי בפריס. הוא אמר שאיטליה לא תיפָגע אם נתקבל לפניהם. הם יבינו את העניין. הוא אמר, שבעצם חיכו באיטליה לביקורי וסבורים הם שיפה אעשה אם אבקר שם. טריגווה לי טוען, שאם מגישים אנו בקשה והיא נדחית - זו מפלה בשבילנו. אין הדבר דומה לארץ המגישה בקשה ויש עליה וטו של מישהו ואין רוב בעדה. כל זמן שאין אנו מגישים בקשה - אין כאן מפלה. נניח שאין אנו גורסים כך, אבל ראינו צורך לחזור ולעשות עבודת הכנה יסודית בין המשלחות.

סבורני, שבנידון זה היה ערך לשיחה עם שומאן וגם לשיחות עם האמריקנים. הייתה לנו שיחה עם דאלס, והוא אמר שבעניין קבלה לאו״ם יש לנו סיכוי חזק מאוד. בשיחה אחרונה עם האמריקנים, אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ שנמצאים במשלחת, התרשמו מהטענות והחלו לדבר בלשון מובנת יותר. הם אמרו שיש שאלה של תנאים, ומהם התנאים? אנו צריכים להצהיר, שמתחייבים אנו על גבולות מסוימים. מדינתנו דינה להתקבל כחברה באו״ם על יסוד גבולות מסוימים. מדינה שמתקבלת לאו״ם חלים עליה חובות המגילה, ואחת העיקריות היא לא להסיג גבול. אם אנו רוצים עכשיו להתקבל בשעה שהגבולות, לדעת העצרת, עדיין אינם מסוימים, עלינו להתחייב שלא נשתמש בכוח לפתרון השאלה הטריטוריאלית אלא אם כן נותקף. יתר על כן, עלינו להצהיר הצהרה ברורה, שקבלתנו לאו״ם אינה קובעת מראש את ההסדר הטריטוריאלי. לא החזרנו תשובה על דברים אלה, אבל עלינו להחזיר תשובה. אם לא תהיה התנגדות בממשלה, אני גורס שאפשר לומר שדבר זה מחייב לא לשנות גבולותינו בכוח, אלא אם כן נותקף.

ובנוגע לדבר השני, שכניסתנו אינה קובעת את ההסדר הטריטוריאלי הסופי ויוסכם עליו בין שני הצדדים בדיוני או״ם. בנוסח שלי אני מציע, שאין הסדר טריטוריאלי שלא בהסכמתנו. בנוסח שלהם נאמר, שלא ייקבע מראש ההסדר הסופי שיוסכם עליו מדעתנו. סבורני שאפשר לנסח בצורה זו, אם הדבר יסייע לקבלתנו. אם אין התנגדות מצד החברים - אגרוס כך. אם תהיה התנגדות, עלינו לפתוח בוויכוח ולהסיק מסקנות.

המצב הוא כזה: צריכים אנו רוב של שבעה עוד בשנה זו, 1948, כלומר, לא לפני הבחירות החדשות במועצת הביטחון. רוסיה עמנו, אוקראינה עמנו, ארה״ב עמנו. צריכים אנו לכבוש את צרפת. נניח, שצרפת עמנו. שומאן הבטיח שיחזור ויעיין בכל עניין קבלתנו. הוא אמר כך לאחר שיחה, לפי נימוקים ידועים.

אמרתי לו שדבר זה ישפיע על מעמד צרפת בתוכנו. יֵדעו מי מעכב קבלתנו ויקשה להגן על העמדה של אי-קבלתנו לאו״ם. ישנן חמש מדינות מן הלוחמות בנו, שנמצאות בפנים מועצת הביטחון וכל מילה שלהן יש לה משקל של חבר או״ם. הן מצביעות וקולן חותך בגורלנו. אנו נתונים לחסר ונשארים מבחוץ.

נימוק שני, אמרתי, שזה צעד לקראת השלום, שכן לא הרי מלחמה בחבר או״ם כהרי מלחמה במי שקיומו מוטל בספק.

נימוק שלישי הוא שהמערב צריך לחשוב אם הוא מעוניין לערער את שיווי המשקל שבו.

נניח שצרפת תתמוך בנו. חסרות עוד שלוש מדינות - קנדה, בלגיה ואחת משתי ארצות אמריקה הדרומית. מיניסטר החוץ הארגנטיני אמר לאיש שלנו שהוא יתמוך בנו, אבל אומרים לנו שאין לסמוך עליו. בנוגע לקנדה, אם אמריקה תהיה תקיפה בעניין, אם תאמר לקנדה, שהיא רואה בכך עניין חיוני ורוצה שמדינת ישראל תיכנס כחברה באו״ם, ולא יהיה וטו מצד אנגליה - דבר זה אישר הקטור מקניל בשיחה אחרונה עם גולדמן. הוא אמר שבשום פנים לא יהיה וטו מצד אנגליה - אם כל הדברים האלה יהיו ברורים וייאמרו בתקיפות, תצביע קנדה בעדנו. למשלחת הקנדית צורף איש חדש, פירסון.[8] יש לו יחס חיובי לעניין שלנו ולכן, מתוך מצב הדברים, יש לנו סיכוי. מסתבר שהכל תלוי באמריקה. קולומביה, קנדה ובלגיה תלויות באמריקה. צרפת ודאי תתחשב באמריקה. חשוב מאוד לבוא לידי עמק השווה עם אמריקה. האמריקנים אין להם פתחון פה לא להיות בעדנו, אבל אם מישהו יקל עליהם את הדבר - לא יהיו בעדנו. בנוגע לחזירתי לארץ הייתה הרגשה במשלחת, משותפת לכל החברים, שאחרי דחיית ענייננו לא נאה לי להשתהות בפריס ועלי לחזור.[9] באתי לפריס לשם עניין מסוים. העניין נדחה לשבועיים ימים ולכן איני צריך לבטל את הזמן. ישנן שאלות הכפויות על אדם לפי מעמדו. אין נמצאים בפריס מיניסטרי חוץ רבים. הם באים לעניין מסוים ואחר כך חוזרים לארצם. אם העניין נדחה - הם חוזרים. אם יהיה צורך לבוא שוב - יחזור המיניסטר לפריס.

המצב הוא כזה - מעולם לא פתחנו בוויכוח, מפני שמעולם אין לנו עניין לעשות עצמנו מטרה לחצים. יש מידה של צניעות מסוימת. יש מישהו הפותח בוויכוח, הוויכוח נמשך יום, אחר כך נכנסים גם אנו לוויכוח ויש לנו על מה להשיב, ומצב זה נוח לנו מלהיות הפותחים בעניינים שונים ולפתוח חזית למתקיפים. זה היה השיקול שלנו כשהתחיל הדיון על ענייננו ולא נכנסנו בו.

מה הייתה נקודת המוצא של הוויכוח? הדין וחשבון של ברנדוט. דין וחשבון זה אינו שלנו ואין אנו מגנים עליו. תצא אנגליה, התומכת בו, ותסביר. בווין אמר שהוא בעד הדין וחשבון הזה, אדרבה, יאמר משהו על הנגב. מה הזכות ליתן מדבר לערבים? מפני מה נפתח אנו חזית להתקפה עלינו? זו הייתה הרגשת כל אנשי המשלחת שלנו, וכך נהגנו.

היה לנו שיקול בעוד עניין אחד. היה ברור שהוויכוח על ענייננו יימשך חצי יום, יום, וייפסק. במשך כל הזמן הייתה חתירה אמריקנית לדחיית הוויכוח והיה מוכן דין וחשבון של האנרגיה האטומית אחר כותלי הוועדה. עמדה בפנינו השאלה אם צריכים אנו לנאום, ואחר כך תחול הפסקה בדיון והנאום ישתכח. שאלנו לעצמנו: מפני מה לא יהיה הנאום בתחילת הוויכוח לכשיתחדש, ולא בסופה של התחלת ויכוח מקוטעת?

הדברים שהגיעו לארץ היו תגובה יהודית בלתי ממלכתית טיפוסית. תמצית התגובה: עליכם להיות מוכנים תמיד, גם באמצע הלילה. מפני מה צריכים אנו להיות מוכנים תמיד לדבר? לשעבר הייתה סוכנות יהודית שכל קיומה בהופעתה ובדיבורה. עכשיו אנו מדינה ככל המדינות. לפרקים משלחת אינה מוכנה ועדיין אינה יודעת מה עליה לומר. באנץ׳ נאם נאום גדול ואי-אפשר לא להשיב עליו, אבל אי-אפשר להשיב מייד. העובדה שהערבים לא היו מוכנים לדבר - איש לא מתח עליהם ביקורת. איזו תועלת הייתה בנאום שסופו להשתכח עד הדיון המחודש? הקהל היה נהנה מכמה פרקים שבו, הכל מבחינה פרלמנטרית. לגבי מהלך הוויכוח הנאום היה מאבד כל רושם והוויכוח מתחיל באיזו אווירה ושוב אי-אפשר לנאום. לכן סבורני, שבדין לא ננאם הנאום ותבוא שעתו.

צריכני להוסיף עוד נקודה אחת. בנוגע לערבים ישנם עניינים שלא נגעתי בהם כלל, אבל אגע בנקודה אחת. ל[אליהו] ששון הייתה שיחה עם אחד מנציגי ארצות ערב, או נכון יותר נציג של אחת מארצות ערב, אדם שפיו ולבו שווים. הוא אמר

שתקווה לנצח אותנו במלחמה אין להם.

תקווה להשיג הכרעה נגדנו באו״ם כמעט שאין להם.

אין להם אלא תקווה אחת: להתיש כוח ישראל במובן כלכלי. אנשיהם סבורים שלא נוכל להחזיק מעמד מבחינה כלכלית. דבר אחד עשוי להצילנו - המִלווָה האמריקנית. עם מִלווָה אמריקנית לישראל - פסה תקוותם האחרונה –

(השר י. גרינבוים: שמעתי מפי מר שרתוק, שניצחוננו בנגב עשה רושם גדול בעולם. יפה עשינו, לדעתו של מר שרתוק לפי ידיעותיו על הנעשה בחוץ לארץ, שהפסקנו את האש כמעט עם התביעה הראשונה?) - קודם כל, סבורני שאינך מדייק במסירת העובדה.

בתביעה הראשונה סירבנו מוחלט ומפורש להפסיק את האש, והמשכנו בקרבות כמה ימים.[10]

בתביעה השנייה הסכמנו בהשהיה מקסימלית.

זה מצב הדברים - הייתה תביעה להפסיק את האש והודענו שלא נפסיק. אחר כך הייתה החלטה של מועצת הביטחון והפסקנו את האש בהשהיה מקסימלית. חרדתי מאוד להשהיה זו. מצבנו היה לבלתי נשוא מבחינה בינלאומית אלמלא הפסקנו את האש - (השר מ. שפירא: המברק של אבן נשלח בידיעתך?) - גם אני שלחתי מברק לבן-גוריון,[11] וכתבתי שיש להפסיק את האש - (רה״מ ד. בן-גוריון: מברקך קיבלתי ביום חמישי. קודם לכן קיבלנו מברק מאבן[12] ובישיבת הממשלה שאלו מפני מה נשלח המברק מאבן ולא משרתוק). סבור הייתי, שמא המברק של אבן אינו מספיק, ולכן שלחתי גם אני מברק.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: ההחלטה במועצת הביטחון נתקבלה ביום ג׳. את המברק קיבלנו ביום ד׳. הואיל והייתה בצורת הודעה, אמרנו לא נשיב עליה כלום. אחר כך הגיעה תביעה מבאנץ׳ שאין זו הודעת אינפורמציה, אלא תביעה להפסיק את האש. ידעתי מה עומד להתרחש, ובו ביום הייתה אסיפה של מגבית ההתגייסות, הודיעו לי, שמפקחי או״ם תובעים תשובה. תשובתנו הייתה שעדיין אין לנו תשובה והממשלה דנה בדבר (זה היה לאחר שהחלטנו כאן, שנחזיר תשובה אחרי 12 שעות). למחר נשלחה תשובה, לאחר 12 שעות, והקרבות נמשכו עוד ביום חמישי [24/10/1948] בלילה. ביום ששי בבוקר הגיעה תביעה נוספת, שלא אנו, אלא הם קובעים הפסקת האש. תשובתנו הייתה שמוכנים אנו להפסיק את האש. ובכן, לא כל כך מהר הפסקנו את האש. ביום חמישי הגיע מברק ממר שרתוק, שבפריס טוענים, שאני גורם למתיחות גדולה, ישנה החלטה להפסיק את האש ואין אנו נשמעים.

השר מ. שרתוק: הפסקנו את האש 72 שעות אחרי התביעה - (השר י. גרינבוים: אני מונה את השעות להחלטתה של מועצת הביטחון) - מי שנמצא בעצרת יודע, שסירבנו ימים על ימים להישמע לתביעה להפסיק את האש. סירובנו לתביעה הראשונה קיבל פרסום רב.

הדיון נמשך ונסב בעיקרו על חזית ירושלים. מ״ש המשיך בסקירתו.

השר מ. שרתוק: אתחיל בקלות. המצב בעולם, מי נביא וידע? סבורני, שנכון לומר שעם כל המתיחות [הבין-גושית], עם כל צחצוח החרבות, אין סבורים שהעולם עומד על סף מלחמת עולם חדשה מייד, אף על פי שאין כל ספק שנעשות הכנות צבאיות. אבל ברור שהעולם נמצא, ויימצא מי יודע עוד כמה זמן, בתקופה של מתיחות מרובה והמתיחות הולכת וגוברת.

סבורני, שיהיו זעזועים אבל לא בינלאומיים, אלא פנימיים-לאומיים. יש שתי ארצות באירופה, שהן מועמדות לזעזועים חמורים מאוד - יוגוסלביה וצרפת, לאו דווקא איטליה. ספק אם איטליה יהיה לה הכוח המספיק לעשות מה שיהיה בצרפת.

המצב הטרגי ביותר הוא בצרפת. ארץ זו מתבקעת מלמעלה למטה - הקומוניסטים למעלה ודה-גול למטה, והמרכז נשחק בין אבני הריחיים. ההתמרמרות וההתקוממות נגד תכסיסי הקומוניסטים מגבירות את דה-גול, לא את המפלגה הסוציאליסטית - אם פועלים פונים עורף לקומוניסטים, הם מתחברים לימין הקיצוני. הקומוניסטים נזקקים לתכסיסים פוליטיים, לא מעמדיים, מנצלים את מלחמת המעמדות לשם מטרות פוליטיות לכיבוש השלטון וערעור המשטר הקיים, הכשלת ״תוכנית מרשל״, הפגנות נגד האומות המאוחדות. נכון, המצב הכלכלי הוא בכל רע מכמה וכמה בחינות, אבל אין בו כדי להסביר מה שנעשה. זהו תכסיס מחושב של המפלגה הקומוניסטית להביא להריסת אושיות המשטר, וייתכן, שהארץ עומדת על סף מלחמת אזרחים.

ביוגוסלביה, כנראה, אין סיכויים לשלום בין טיטו לסטלין. על צרפת מדבר אני מתוך התרשמות בלתי אמצעית, מתוך שיחות עם חברי הממשלה היהודים ופקידים גבוהים של משרד החוץ. ביוגוסלביה לא הייתי, אבל דיברתי עם אנשים היודעים את העניינים, והם אומרים שבלי שפיכות דמים העניין לא ייגמר. יש מתנבאים למפלתו של טיטו. מעולם לא היה פופולרי בין המוני העם. אומרים שהצבא ברובו עם סטלין אף על פי שהקצינים עם טיטו.

זהו מה שאני יכול לומר בענייני העולם. בתוך ממשלת יוגוסלביה יש גיס חמישי. כל הקבוצה, שישבה במאסר עשרות שנים, אבודה והיא שהקימה את יוגוסלביה החדשה.

לשאלתו של מר רמז - יש שמועות הולכות וחוזרות. קודם כל, אין גוש לטינו-אמריקני. דברים אלה הם בסוג שאלה של נציגויות, לא של מדיניות. הם מופיעים תמיד בשעה שיש שאלה של בחירות, אם, למשל, במועצת הביטחון אמריקה הדרומית יש לה שני מקומות, יש גוש המצביע כמעט תמיד יחד. גם הרוסים הצביעו הפעם נגד טורקיה ובעד מצרים - יש להם, כנראה, חשבון משלהם, יש פירעונות ומפרעות בשוק זה. בעניין שלנו יש מדינות השומרות לנו ידידות, ויש מדינות שהן נגדנו. אומרים שבקובה עומדת לפרוץ מהפכה, אומרים שבארגנטינה עומדת לחול מהפכה, יש ארצות שהן בבחינת ״לא קרירא ולא חמימא״. והן תלכנה עם ארה״ב.

בנוגע לירושלים - ההצעה האמריקנית ברורה. זו הצעה בעד נאמנות ישראל על החלק הישראלי ונאמנות ערבית על החלק הערבי, ואין אני מתיירא מפני הצעה זו. אני גורס שחשובה לגבינו השליטה הגמורה על רובה של ירושלים, אפילו נשלם מחיר - שחלק ילך לערבים - אבל כשהאמריקנים אומרים החלק הערבי לערבים - כוונתם לכלול בו גם את העיר העתיקה. אמריקה יש לה גישה א-נוצרית, בלתי נוצרית, לעניין ירושלים. עמדתם בעניין קובעים הצד הצבאי והצד הכספי.

הם באו לכלל מסקנה שאי-אפשר לירושלים בלי כוח צבאי, וכוח צבאי אין הם מוכנים לתת.

שנית, אין בסיס כספי לירושלים לאחר שלא באה לעולם הברית הכלכלית, ולכן מותר לחלקה לשני הצדדים, ואם לחלקה - העיר העתיקה היא עיר ערבית, ואפילו בימים כתיקונם לא היה גדול בה מספר היהודים. 888

אין זו גישת גורמים אחרים. גורמים אחרים יש להם גישה נוצרית לעניין. צרפת, אוואט, יש להם גישה נוצרית בשאלת ירושלים.

הודענו שלא נסכים בשום פנים, שירושלים העתיקה תהיה תחת שלטון ערבי, מפני ענייני היהודים בעיר העתיקה, ועמדתנו מצאה הד רב אצל הרוסים, הצרפתים, האוסטרלים וכמה מארצות דרום אמריקה. ההצעה האמריקנית היא שיהיה מושל יהודי ומושל מוסלמי, ולא מושל נוצרי. הייתכן? אנו אומרים: לא נראה את המוסלמי כנייטרלי. נוצרי - האיש עושה, מוסלמי - לא האיש עושה.[13] לגבי הרוסים הדבר פשוט: יהיה חלק של ירושלים לא-יהודי, אבל יהיה חלק בינלאומי, העיר העתיקה תהיה תחת שלטון ישיר של האומות המאוחדות. אחרי שלחצנו את האמריקנים ואמרנו שזה מן הנמנע, אמרנו להם: אתם אינכם דואגים לנצרות, אבל יש מדינות נוצריות הדואגות לנצרות. תמיכתן לא תקבלו. אמרנו: אפשר לחלק את העיר החדשה, אבל אי-אפשר למסור את העיר העתיקה לערבים, וחשובה ההגנה על העיר העתיקה. בנוגע לכספים אמרנו, שהעירייה עשויה להיות המכונה הנוטלת כספים מהעיר החדשה ונותנת לעיר העתיקה. הם ביקשו תזכיר בשאלה זו. מגמתם היא להפחית עד כמה שאפשר התחייבויות של מקורות בינלאומיים. המגמה האמריקנית היא עד כמה שאפשר לפרוק משא מעל מוסדות בינלאומיים ולהעמיסו על לאומים.

יש אנשים שגישתם סנטימנטלית לשאלת העיר העתיקה. גישתו של שומאן היא גישת הוותיקן, גם אוואט הוא קתולי, והרוסים ניגשים לשאלה מבחינה פוליטית, והם רואים משען לגישתם בעיר העתיקה שתהיה בינלאומית. אולי רצונם שכל העיר תהיה בינלאומית, אבל לאחר שאמרו דברים ברורים, הם מוכנים לחפש דרך לפתרון לפי ההצעה האמריקנית. אני בנאומי גרסתי: חלק ירושלים המיושבת והכבושה בידי היהודים.

בנוגע לנגב, העמדה שלנו שהנגב כולו מהווה חטיבה אחת וכל חלקיו וכל יסודותיו משולבים ואחוזים זה בזה, ואין לוותר על שעל אדמה אחד. בנינו תורה שלמה ואנו מסבירים אותה יפה-יפה. התיישבות חקלאית מקומה בשטחים הנרחבים של הנגב, ים המלח צריך להיות קשור באילת, חברת האשלג יש לה זיכיון לבניית רכבת מדרום ים המלח לאילת, זוהי דרך למדינת ישראל למדינות המזרח. אנו רואים עתידנו לא בפרישות והתבודדות מהעולם הערבי, אלא בהשתלבות בחלק עולם זה. עמדת המשפחות - זהו עניין אחר.[14] המוכנים למלחמה הם הרוסים, אולי גם גוואטמלה ואורוגוואי, אבל לא טוב יהיה אם יגיע להצבעה מפורטת בעצרת. התכסיס שלנו עכשיו הוא להעמיד את האומות המאוחדות בפני הברירה:

כל הנגב לישראל

או תוכנית ברנדוט,

מתוך הנחה שלא יהיה רוב לתוכנית ברנדוט, עלינו להיזהר לא לפתוח פתח לפשרה. כל פשרה תתקבל בעצרת האומות המאוחדות גם על ידי הידידים שלנו. הצרפתים אמרו, לאחר ששמעו כל ההצעה: אין להשוות את ה״case״ בצפון ל״case״ בדרום. זאת אומרת, אם לא תהיה הצבעה על הפרטים, אם יצליח התכסיס שלא תהיה הצבעה על הגבולות, [מ]מילא לא תהיה החלטה ליטול מידינו את הנגב. יש סיכוי למלחמה התכסיסית שלנו.

אם נוסחת ברנדוט תבוא להצבעה, איני סבור שתתקבל,

אבל אם תבוא הצעה מפשרת - יש להניח שתתקבל,

ומוטב לא להביא לידי הצבעה.

בנוגע לגבולות, גורס אני כך - [אנו] אומרים: ״החלטת כ״ט בנובמבר עם הוספות״ - טוב, הגליל וכולי - אבל מה ישתייר למדינה הערבית? איני רוצה לומר שישתייר לה הרבה אם תתאחד עם עבר-הירדן. עדיין איני מקבל סיפוח זה. לפי ברנדוט זה הבדל של עשרים כנגד אחד. אני גורס נוסחה זו:

״אם תקום מדינה ערבית נפרדת בארץ-ישראל המערבית, שתהיה מוכנה להיכנס בברית אמיצה עמנו - איני גורס ברית כלכלית - נהיה מוכנים לבוא עמה במשא ומתן על קביעה סופית של הגבולות״.

בשיחות הבחנתי בין משא ומתן של שלום, שאנו מוכנים להיכנס בו עם כל צד לוחם, לבין משא ומתן על גבולות, שאין בו חלק למדינות זרות. זה משא ומתן עם המדינה הערבית השכנה. אלה הם ניתוחים תיאורטיים. הם מאפשרים שיחות, מאפשרים תכסיסים.

בנוגע לערבים - היה מגע עם עבדאללה. יש מגע עמו. זאת אומרת, נציגו היושב לידי עלול להיות מגע עמו. הדבר האחרון ששמענו מעבדאללה, שקודם כל עלינו להסכים להחזיר מספר מסוים של ערבים. הוא דיבר על פליטי לוד ורמלה, כדי לתת לו קלף כנגד ה״ליגה״ שהשיג משהו, בעצם, כדי להקל על עצמו, גם כדי לתקן מצבו. לא אמרנו לאו, אלא אמרנו שבכך אי-אפשר להתחיל. לא נמשך המשא ומתן הפוליטי עמו. עכשיו מבטיחה לו אנגליה את הנגב על חשבוננו.

עם המצרים מצב הדברים כך: עד לקרבות האחרונים אמרו המצרים שהם רוצים לספח למצרים את האזורים, שכבשו בנגב. היו מוכנים לפנות את האזורים היהודיים שכבשו על מנת שנסכים שעזה שלהם ואשדוד שלהם, גם מג׳דל וגם רפיח, גם החלק המדברי של הנגב שהוא בתחום המדינה הערבית - כל זה שלהם. לכך אין אנו מוכנים להסכים. אילת לא נזכרה ואני איני מעוניין לשאול אותם: ״ואילת אין אתם תובעים?״ ייתכן, שמזימתם לכבוש את אילת. הם היו מוכנים לפנות את החלקים של מדינת ישראל שכבשו, קל וחומר החלקים שלא כבשו, והם תובעים את החלקים הערביים של הנגב. יש מצרים המדברים כך. אם יש להם מנדט מממשלת מצרים - איני יודע. הם אומרים, למשל: הואיל ו[אנו המצרים] ניטול מערביי ארץ-ישראל את עזה, עליכם לתת להם פרוזדור לחיפה. המוצא היחידי לים, שתוכנית 29 בנובמבר נתנה לערבים, זוהי עזה. המצרים נוטלים אותה ורוצים לפצות את הערבים על חשבוננו. הם מוכנים להסכים שהערבים, שברחו מאזורי הנגב הישראליים לאזורי הכיבוש שלהם בנגב, לא יחזרו למדינת ישראל, אבל אינם מוכנים ליישב אותם בסיני או במצרים, אלא במדינה הערבית בארץ-ישראל.

עכשיו הם עומדים בפני הברירה לחלק את הנגב עם עבר-הירדן. הבריטים מתנים להם לחלק את הנגב עם עבר-הירדן, או לחלק את הנגב עם ישראל. הם רוצים לדעת אם מדינת ישראל מוכנה לחלק עמהם את הנגב. אולי יתבעו את עבר-הירדן. יש כאן שאלה אחת עיקרית, שאלה חשובה: אם יש מצד מצרים התנגדות מוחלטת לבסיסים בריטיים בנגב, אם יש התנגדות מוחלטת לבסיסים בריטיים בנגב - יפה פשרה עם המצרים מפשרה עם הבריטים. אבל יש אומרים שלא כל הזרמים הפוליטיים במצרים מתנגדים התנגדות מוחלטת לבריטים. הדברים נתונים עדיין בכור ההיתוך.

לאור הצעת השר ציזלינג, התקבלה החלטה לקיים ישיבה ממשלה מיוחדת לבירור המטרות המדיניות קודם שיצא שר החוץ שנית לעצרת האו״ם בפריס.

הערות: