81

משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס[1]

19/11/1948

בעד שלום אנו מוכנים לשלם מחיר

מ. שרתוק: אפתח בדוח על שיחות עם באי כוח שני דומיניונים, אשר התקיימו שתיהן ביוזמתם הם.

ראש ממשלת ניו-זילנד, פיטר פרייזר, ביקש לעשות הכרה איתי, הביע את רצונו בשיחה של ממש. בשיחה השתתף גם סגנו, וילסון. הוא התחיל בביקורת הנאום שלי בפני הוועדה המדינית.[2] אמר שחובר בכישרון, אך שהיו בו שני פגמים:

האחד - ההתקפות על אנגליה, שהיו לדעתו מיותרות,

והשני - הנימה המתרברבת שבאמירת ״אנו כבשנו ואנו מחזיקים״.

רצה לדעת את עמדתנו בשאלת הנגב, הגליל וירושלים. לא עמד על שאלת הפליטים. לא - כך נראה לי - משום אדישות אלא משום שלא עמד על טיבה של הבעיה. הוא דיבר כידיד גמור, כמאמין בעניין. ראה בביקורתיות רבה את המדיניות הבריטית בארץ-ישראל בשנים האחרונות ומתנגד לתוכנית ברנדוט. הביע זלזול גמור בערבים ואמר שאם כי היה בטוח בניצחוננו ובמפלתם, בכל זאת נדהם מגודל הניצחון וכובד מפלתם.

לשם קירוב הלבבות הצדקתי את ביקורתו. הערתי, שאני רק רוצה כי הוא ידע שבהשוואה למצב לאמיתו הרי דברי הביקורת שלי על אנגליה הינם מתונים ביותר, וביחס לרגשות שולחי הרי הם כמעט קיצוניים במתינותם. כלפי ה״התרברבות״ אמרתי לו, כי דרישותינו אינן מתבססות על עובדת הכיבוש אלא על נימוקים שהיו לנו מאז ושקיבלו חיזוק לאור הניסיון.

הסברתי לו את עניין הנגב והוא הבינו יפה, אך בדבר ירושלים התעקש למרות כל מה שהיה. הוא רואה שמתקשים לסטות סטייה רחבה כל כך מהחלטת כ״ט בנובמבר. לאחר שיחה ממושכת בעניין זה, סיפרתי לו סוף סוף על ההצעה האמריקנית[3] והוא נאחז בה בהתלהבות, בפרט לאחר שהדגשתי לו כי אנו נעמוד על כך שיהיה מושל נוצרי לעיר העתיקה.

דיברנו על הצורך במשא ומתן ישיר עם הערבים ואמרתי לו כי למען השלום נוכל אולי לשנות משהו בגבולות. הדגשתי כמה חסר יסוד הוא פחדם של הערבים מפני התפשטות שלנו, כי דבר זה הוא בניגוד גמור למגמה הציונית של ריכוז וכיוצא באלה. השיחה נסבה על דמוקרטיה ביישוב, בקיבוץ וכולי.

הבוקר התקיימה שיחה עם פירסון, גם היא לפי הזמנתו, שהשתתפו בה אבן, קומיי ואני. פירסון פתח באומרו כי הוא יודע שיש בכוחנו לכבוש את כל ארץ-ישראל המערבית, אך הוא מפקפק אם מעשה כזה יהיה לטובתנו. אמר שחלקו עם אלה אשר לפני שנה הצביעו בעד החלטת כ״ט בנובמבר ואינו מצטער על כך. את נביחות הערבים אינו מקבל כאמת, אך אין הוא חושב שאם ננהג ביד חזקה עד הסוף, תהא תפארתנו על הדרך ההיא.

עניתי לו, שאני מאשר כי יש בכוחנו לכבוש את ארץ-ישראל המערבית כולה, כן אני מאשר שלא יהא זה מעשה נבון אם נעשה את הדבר מתוך בחירתנו החופשית, אך איני רואה מן הנמנע כי דרך כזאת תיכָפֶּה עלינו על ידי המסיבות. אם לא יהא שלום, ההפוגה תתחסל והמלחמה תימשך. ייתכן וניאלץ לעשות זאת. יש לפנינו שתי אפשרויות:

או משא ומתן עם הערבים לשלום

או פתרון על-ידי או״ם.

בעד שלום אנו מוכנים לשלם מחיר מסוים, אבל אם אין הערבים מוכנים למשא ומתן של שלום - וסירובם לשאת ולתת עתה בשאלת שביתת הנשק מעיד כי הדבר רחוק - ואנו תלויים בפתרון של או״ם, הרי אז אין לצפות מאיתנו שנוותר אף כקוצו של יוד.

פירסון אינו תומך בעמדה האנגלית ביחס לנגב, אך הוא מבקש פשרה בין עמדתם לזו שלנו. על כך עניתי לו שעם הערבים אין לנו צורך בפשרה. הטוענים הערבים בנגב, מצרים ועבר-הירדן, שניהם אינם מבקשים אלא אותו חלק שהוקצה לערבים בהחלטת כ״ט בנובמבר. אין הם מבקשים כלל את הנגב הישראלי ואין לנו עמהם כל התנגשות בדבר הנגב. ואילו ויתור על משהו לטובת האנגלים אינו עשוי לתת לנו שלום.

אצלו סוכמו שלוש נקודות ביחס למושב הזה:

אל״ף, שלא פה צריך להחליט על הגבולות.

בי״ת, שוועדת הפישור צריכה לשמש ועדת ״good offices״ [שירות תיווך].

גימ״ל, שיש לקבלנו לאו״ם על מנת לתת לנו מעמד שווה עם הערבים בפני הוועדה.

גם פרייזר וגם פירסון התנצלו על שממשלותיהם עדיין לא הכירו בנו. פרייזר אפילו הודה שהוא היה בעד ההכרה בנו, אלא שהרוב בממשלה רצה להימנע מהתנגשות באנגליה.

אמש אצל פארודי נפגשתי עם מאליק. הסברתי לו את הקו שלנו במועצת הביטחון והסברתי לו את השיקול שלנו שלא לשחק לידי אנגליה. קיום צבא סדיר שלנו בנגב לפני ה-14/10 היה חידוש בשבילו.

כן ניגש אלי שם בחור בשם מוריי[4] ממשרד נשיא המועצה, שהראה בקיאות רבה בעניינינו. ציין וחזר והדגיש שלמעשה אין אנו נמצאים בדרום הנגב.

להלן התנהל דיון קצר. אבא אבן מסר על פגישתו בבוקר יום זה עם ג׳ון רוס, סגן נציג ארה״ב באו״ם, שהתעניין מאוד בנושא המשא ומתן עם הערבים.

מ. שרתוק: הרגשותי הבלתי-אמצעיות ביחס למשא ומתן עם הערבים הן כי חסרות לי כאן הבחנות, הן לגבי האובייקט של המשא ומתן והן לגבי מיהותו של הנושא. אני מבחין בין

משא ומתן לגמר המלחמה, שבזה אין שאלה מי נושא ונותן - מי שלוחם הוא הנושא והרכב הלוחמים קובע את מיהותם -

ובין משא ומתן על גבולות, שעל כך אני מוכן לשוחח רק עם השכן ורק על הגבול שלו.

כאן אין הבחנה, יש משא ומתן עם כולם על הכול.

עניין שני, שאלת החלק הערבי של ארץ-ישראל. יש לחשוב כיצד להביא זאת לידי ביטוי.

הערות: