80

משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס[1]

17/11/1948

משא ומתן כופה על הערבים הכרה במדינה

הישיבה נפתחה בדברי חבר המשלחת אבא אבן, שדיווח כי ביום הקודם התקבלה במועבי״ט החלטה, מבוססת על טיוטה קודמת של המתווך בפועל מ-4/11/1948, הקוראת לשני הצדדים לשאת ולתת מייד כדי לכונן שביתת נשק, אם ישירות ואם באמצעות המתווך בפועל.

מ. שרתוק: אין אנו שואפים לשביתת נשק כי אם לסילוק הצבאות הפולשים. בתוך חיפושי המוצא מהפוגה בלתי-מוגבלת כפויה עלינו, שאנו מוכרחים להפר אותה, כדאי להגיע למצב קצת שונה. אולי לא יצא מזה כלום, וגם אז זה לטובתנו, כי אז הערבים הם המַמרים. אם יצא מזה משהו, גם אז זה לטובתנו כי יתקיים משא ומתן. בין כה ובין כה החלטה זו טובה לנו. משום כך הם מתקשים כל כך, כי משא ומתן עמנו ממילא כופה עליהם הכרה במדינה.

מעלה שנייה - חיסול ההפוגה. אומנם קוץ יש באותה אַלְיה, והוא אי-ביטול החלטת [2],4/11 ואף-על-פי-כן יש בעצם העובדה של קבלת החלטה חדשה משום טשטוש ההחלטה ההיא.

הרוסים הראו נוקשות בזה שנאחזו בהצעת באנץ׳. הם אומנם הבינו את דברינו, כי אין אנו יכולים להסכים לאזורים מפורזים, אלא מאחר שכבר הוּצא זכרם מההצעה הקנדית, שוב לא היה להם צורך להיאבק עמה. בהמשך שיחותינו עם הרוסים צריך להבהיר את החיוב היחסי שבכאן.

בדבר החלטת 4/11 נשאר המצב חמור. איני מעלה על הדעת שנגיע לסנקציות, אך גם כך אסור לנו ללכת בדרך של סכסוך גלוי עם האו״ם, הן לגבי יחסינו עם או״ם והן לגבי המצב העולמי. אני רוצה למנוע מעצמנו את הצורך להצטדק בפני העולם, כי לא אנו שערערנו את האו״ם.

עצתי לממשלה שתיתן תשובה לא בסיטונות כי אם פירוט ענייני:

לנקודה זו וזו - נסכים,

לנקודה זו - נסכים בתנאי,

לנקודה ההיא - מסיבות אלה ואלה לא נוכל להסכים.

לדוגמה, יש שם פסקה על רצועת החוף, בה פינו המצרים חלק הגון ובאנץ׳ רוצה להחזירם מבית חנון לדיר סוּנֵיד, כשאנו שומרים את יד מרדכי. דבר זה נוכל לעשות ובזה נוכיח כי אנו מוכנים לעשות מאמץ כן על מנת להיענות למועצת הביטחון, ואם יש דברים שאי-אפשר לנו למלא אחריהם, הרי לא בנו האשמה אלא זהו פגם אורגני בהחלטה. אגב, קטע זה אינו נמצא במדינה היהודית ועוד אנו שומרים בידינו חלק הגון מהמדינה הערבית. יתר על כן, לא כבשנו שטח זה אלא המצרים ברחו משם ואנו נכנסנו כדי למנוע ריקנות.

כן ישנו עניין הכיס של פלוג׳ה. כאן עלינו להוציא מתוק ממר. כיס זה מרתק כוחות רבים שלנו, ואם לא נוכל להביאו לידי כניעה עד למועד - אז נהיה גִדלי לב ומוכנים לתת להם לצאת. יהא זה בעינינו כאילו הינסנום בקרב מבלי לקחת כל שבויים.

אומרים שאותם הצבאות שהובאו אחרי ה-14/10 צריכים לצאת מהנגב - כאן צריך להסביר כי גם לפני ה-14/10 היה לנו צבא במקום, לא רק כוחות הגנה מקומיים כי אם צבא נייד, שהגן על השטח כולו. את הכוחות העודפים שהובאו שמה לצורכי המערכה כבר הוצאנו, אך אלה שהיו שם קודם לכן יישארו בנגב.

לעומת זאת, ישנה נקודה ברורה של התנגשות בשטח המדינה הערבית שכבשנו תוך קרבות - בית ג׳יברין, דְוֵוימה, באר שבע. לסגת משם פירושו להשאיר חלל ריק. או״ם אינו צבא. תבואנה כנופיות הן של ערבים והן שלנו ויאמרו כי אנו אחראים. באותה נשימה נאמר, כי הלא אנו מוכנים למשא ומתן ותוך משא ומתן נטפל גם בשאלת קווי הגבולות.

זו העמדה שאני מציע לממשלה לנקוט.

לאחר דיון קצר הוסיף מ״ש:

מ. שרתוק: בוועדה המדינית[3] היה תחילה ויכוח ארוך ומייגע איך להזמין את ״הוועד הערבי העליון״, ולבסוף הוחלט להזמינם כפי שהם, ללא נקיטת עמדה לגבי הכרזתם, כי הם מייצגים ממשלה כלשהי. אחר כך, אחרי שכבר נתן לי היושב ראש [אנרי ספאק] את רשות הדיבור, ניסו הערבים לעשות לי אובסטרוקציה. ספאק נתן להם לדבר ולבסוף אמר כי אם אין הם (הערבים) מתנגדים, ימשיך וייתן לי את רשות הדיבור, ולכן פתחתי בצרפתית בהערה שאני מדבר לפי הזמנת היושב-ראש ולא ברשותן של אי אלו מדינות.

בישיבה השנייה פתחו הערבים בהתקפה: אחמד שוקיירי[4] נאם שעה, נאום יעיל למדי ובעל רמה. זו הייתה התקפה חזיתית על ברנדוט על שאישר את החלוקה. אחריו נאום קצר של עאדל ארסלאן[5] ואחר-כך נאום של ח׳שבה פשה.[6] הערבים תקפו בעיקר את אנגליה. ח׳שבה תקף בעיקר את העלייה. מכלל דבריו אפשר ללמוד כי אם נוכל להשתוות בשאלת העלייה, שבעיניו היא מסכנת את כל המזרח התיכון, הרי נוכל להשתוות גם בשאר עניינים. ח׳שבה לא גמר וימשיך בישיבה הבאה.

הערות: