78

משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס[1]

14/11/1948

נשיג נשק בכל הדרכים

מ. שרתוק:[2] שיחתי אתמול עם מרשל ארכה קרוב לשעה וחצי. חיכיתי שהוא יפתח, לאחר שבשיחתנו האחרונה נפרד בהביעו את רצונו לשמוע יותר בפעם אחרת. כשדיבר על דא ועל הא, התחלתי אני לדבר בעניין סין, כיצד זה נוגע בנו, קליטת פליטינו משם,[3] ומכאן עברה השיחה על ענייני עלייה בכלל. הסברתי לו פירושה של עלייה בשבילנו, לא רק שהיא דרושה למדינה אלא שזוהי הצלה, פעולת הצלה בטרם נאחר את השעה. סיפרתי לו על העלייה מבולגריה,[4] על יהודי מזרח אירופה ותפקידם החלוצי בארץ - ונראה שזה היה לגמרי חדש בשבילו: תמיד חשב כי יהודי גרמניה הם שעשו זאת. כן סיפרתי לו על יהודי ארצות המזרח וצורכי העלייה שלהם.

אחר כך, כששאלני לעצם העניין העומד על הפרק, העליתי שלוש נקודות:

אל״ף, השאלות העומדות לפני מועצת הביטחון - על אי-יכולתנו לקבל את הצעות באנץ׳, על הצורך בקריאה מפורשת ומוחלטת לשלום, ועל שביתת הנשק.[5]

בי״ת, קבלתנו לאו״ם.

כאן הוספתי לנימוקים הרגילים את הקושי להופיע בפני ועדת הפישור המוצעת כשאנו נופלים מן הערבים לא רק במספרנו כי אם גם במעמדנו הבינלאומי. בקשר לכך עמדתי על מדיניות שיווי המשקל שלנו:[6] אי-האפשרות לנקוט קו נגד המזרח, עזרתם לנו, שאין ביכולתנו לוותר עליה, היהודים הרבים הנמצאים שם, המהווים בני תערובות-בכוח ושאין לנו אפשרות לנתק עמהם את הקשר. ברור כי לא ניתן בסיסים למזרח, אך מאידך לא ניתן אותם גם למערב, כי מעשה כזה פירושו בשבילנו ניתוק קשרינו עם המזרח.

גימ״ל, אספקת נשק. אמרתי לו, כי אכן קנינו נשק בצ׳כוסלובקיה בכסף מלא, גם במערב אירופה קנינו ובמזרחה:

״אתם הייתם הראשונים שפנינו אליהם - והייתם הראשונים לסרב. אין אפוא כל מקום להפתעה, כי בשעתו אמרנו לכם שעלינו להשיג נשק בכל הדרכים, כי זוהי לנו שאלת חיים ומוות״.

דיברתי על הרכב הצבא והמתנדבים מחוץ לארץ - מפקד הבריגדה היחידי שאינו ישראלי הוא קנדי.[7] מארבעה מפקדי החזיתות שלושה הינם ילידי הארץ שלא היו מעולם בצבא סדיר. המתנדבים באים מארה״ב, מזרח אירופה ומערבה, רבים מצרפת, מאנגליה, וגם גויים בכלל זה. הארץ היחידה שממנה לא באו - רוסיה, כי ממנה אסורה היציאה.

מרשל התחיל בעניין הנשק. הדבר עורר בו חששות ביחס לכוונות רוסיה - להחזיק את המזרח במצב של רתיחה:

״מעמדכם הצבאי המעורר התפעלות מעורר באותה שעה גם דאגה, שמא תפתרו בכוח את כל השאלות, ואין לשער להיכן זה עלול להוביל. מוכרחים להגיע ליציבות מתוך הסכם״ -

וכאן רמז כי אין זה אכפת לו ביותר מה יהיה ההסכם ובלבד שיביא לידי יציבות. יש לו הרושם כי הערבים מוכנים לשלום.

הבטיח לשקול את אשר אמרתי על קבלתנו לאו״ם, אך הזכיר שאי-אפשר יהיה לדבר על כך אם נמרה את פי מועצת הביטחון. על זאת עניתי, שאם נעמוד בפני ברירה של התקבלות במחיר ריבונות וטריטוריה, או להפסיד את הקבלה ולזכות בשטח וריבונות - נבחר בברירה השנייה, אף כי אנו יודעים היטב עד כמה רצינית בשבילנו הסתכסכות עם או״ם. הדגשתי, כי נקדם בברכה יוזמה של ארה״ב להשכין יציבות ושלום. ציינתי, שאז יהיה עליה להיאבק לא עם התוקפנות הישראלית כי אם עם העקשנות הבריטית. החלטת 4/11 הונעה והועברה על ידי הבריטים, אשר כוונתם לא ליציבות, כי אם לסילוק ריבונות מסוימת משטח מסוים.

הוא לא נקט כל עמדה בנקודה זאת של הבלעת עניין הנגב בהחלטה הכללית על שביתת-הנשק, לא הגיב לדברים הקשים אשר השמעתי, אך גם לא קיבל כל התחייבות. כשדיברתי על העקשנות הבריטית, אשר עליה צריך להתגבר במאמץ למען יציבות ושלום, אמר שיש לו ידיעות מבוססות מאוד שהאנגלים אינם מספקים נשק לערבים. יתר על כן, יש לו הוכחות במסמכים היכן מנסים הערבים לקנות נשק. עניתי לו שאיני מצפה שהוא יקבל את האינפורמציה שלי כנגד זו שלו, אך לי יש ידיעות מבוססות ביותר שאומנם האנגלים מספקים נשק לערבים וציינתי את עניין חיל האוויר של עבר-הירדן.[8]

משיחת מ. קומיי עם לוֹוֶט אני מבין שהלה הסכים שהחלטת שביתת הנשק תבליע את החלטת ה-4/11 - (א. אבן: ועדת המשנה של מועצת הביטחון סיימה אתמול את דיוניה. היא החליטה שההוראה של באנץ׳ מתקבלת על הדעת ואפשר להגישה לשני הצדדים. כתיקון הוכנס שעל המצרים לצאת מביר עסלוג׳ וכן הושמט כל זכר לביטוי ״אזורים מפורזים״; אולם מציאותם של אזורים ריקים נשארת) - (ד. ליבשיץ: הגיעה השעה לסכם את עניינינו עם האמריקאים. רוּמינו והוּטעינו. תלינו תקוות בחילוקי הדעות שבתוך המשלחת [האמריקאית], שבין מחלקת המדינה והנשיא וכולי. עתה אנו רואים שישנה עמדה אמריקאית אחת - הם נאמנים להחלטת 4/11. זוהי התגרות גדולה שאיננו יכולים לקבלה) - קשה לי להתווכח כאן, כי ויכוח זה מקומו בקרייה. אבל אני רוצה שהחברים ידעו מה דעתי בנידון זה.

אנו עומדים על סף סכסוך רציני עם האו״ם. השאלה - אם אנו מעוניינים לדחוק את הקץ ולעבור את הסף, או להימנע מכך ככל האפשר. לדעתי רצוי לנו לדחות את הדבר ככל יכולתנו ולהימנע אם אך ניתן לעשות זאת מבלי לפגוע באינטרסים חיוניים שלנו. אל לנו להוסיף סעיפי האשמה חדשים ולתת קלפים חשובים בידי אויבינו.

איני נוקט דוגמה ביחס לווטו הרוסי. אך איני מתעלם משלוש חומרות:

אל״ף, עניין הווטו אינו דבר קטן לרוסים עצמם.

בי״ת, אם אנו נזקקים לווטו זה, אנו מכריזים בזה קבל עולם כי מצבנו מיואש, ואנו אוחזים באמצעי האחרון שברשותנו.

גימ״ל, אנו מציגים את עצמנו כמזדהים לגמרי עם הגוש הסובייטי.

אשר לאל״ף: גם אם יאותו לנו הרוסים ויסכימו להטיל את הווטו, לא ניחא לנו - כי בזה אנו מתחייבים בפניהם במידה שאיני יודע אם נוכל לפרעה.

אשר לבי״ת ולגימ״ל: ברור שאיננו מעוניינים להכריז בעולם על אלה.

בשיחתי האחרונה עם מאליק, אגב הבעת הערכתנו לעמידתו לימיננו, אמרתי לו שאיני יודע כיצד ישתלשלו העניינים בעתיד, אך לעת עתה אנו מבינים יפה שהם לא הצביעו נגד ההחלטה היות ופירושה של הצבעה כזאת היה וטו. לכך לא הייתה מצדו כל תגובה. אדרבה, בפניו חלה התאבנות וראיתי שנגעתי בנקודה רגישה מדי.

אשר ליהדות אמריקה, אמר לי מרשל, שאנו משתמשים פה באמצעי לחץ שאין לסבול אותם ביחסי מדינות. בימים הראשונים עוד יכול היה להבין את הדבר, אך עתה זה צריך להיפסק.

הערות: