77

הממשלה הזמנית, ישיבה י, תל-אביב[1]

4/11/1948

תנאי מצרים לשלום

סעיף א׳: סקירה מדינית

השר מ. שרתוק: אתמול נשאלתי בנוגע לסעיפים, שהמצאתי עכשיו לחברי הממשלה במכתב הרצוף כאן.[2] לא ידעתי שבחזירתי למשרדי אמצא ידיעות מוסיפות. כפי שרואים אתם הייתה התפתחות דרמטית במקצת. מניח אני, שהספקתם לקרוא את המכתב, ששלחתי לכם. נקודה חשובה בו היא הצעת השליח המצרי [כמאל ריאד] להפגיש אנשינו עם הנציג הרשמי,[3] שיאשר את הדברים. ברור, שאם הוא מציע - הרי לא על מנת שהאיש הרשמי יכחיש. מכאן שהצעות אלו רשמיות הן. בטלגרמה נאמר, שהשליח המצרי מופיע בשם ה״בוס״. מיהו ה״בוס״ לא נאמר. יש מקום להניח, שזה המלך או נוקראשי. אפילו נניח שה״בוס״ הוא המלך, עצם העובדה שהוא מציע להזדמן עם הנציג הרשמי פירושו שההצעה היא על דעת נוקראשי. על כל פנים, המלך קובע בעניין. בפגישה ראשונה הופיע השליח כאחד מחצר המלכות. מלך מצרים אין לזלזל בו. מצרים אינה אנגליה. במצרים המלך הוא האלמנט היציב היחיד במדיניות. נוקראשי הולך ונוקראשי בא והמלך על כיסאו יושב.

הנקודה החדשה בעניין שהוא מוכן, או מציע לנו, להזדמן עם הנציג המצרי. אני רואה בה ראיה לדבר שההצעות שהוצעו לנו רשמיות הן. העובדה שהוא מוכן להפגיש אותנו עם הנציג הרשמי, פירושה שנוקראשי הביע הסכמתו לעניין, או שאינו מעכב.

בהצעות אלה ישנם שני תנאים:

אל״ף, שנסתלק מכל השטחים שכבשנו בדרום ואינם בתחום מדינת ישראל.

בי״ת, שנסכים מראש, שכל הרצועה מאשדוד עד רַפַה [רפיח] לאורך החוף, הכוללת את עזה, וכן הרצועה, וזה נאמר במפורש, מרפה דרומית-מזרחית לאורך הגבול, תהיה למצרים. מה משמע ״מראש״? אין הם מציעים לנו שלום, אלא שביתת נשק - לא הפוגה, אלא שביתת נשק כהלכה קבועה - לכן תובעים הם, שנסכים מראש שבחוזה השלום יינתן השטח הזה למצרים. אלה הם שני האגוזים הקשים, והשאלה היא אם יכולים אנו לפצחם.

למעשה, חיסלנו [ב״מבצע יואב״] את הפלישה בגבול כ״ט בנובמבר. מג׳דל עדיין שלהם. את אשדוד כבשנו. למטה מאשדוד השטח שלהם. הרצועה העיקרית על יד החוף בידי המצרים חוץ מהחלק הצפוני הנמצא בידינו. אבל מזרחית התקדמנו התקדמות עצומה: כבשנו בית נטיף, דיר נאחס,[4] בית גוברין, ודרומית-מזרחית העמקנו לנגב. המצרים רוצים שנפנה את כל השטח הזה. אין הם תובעים שנמסור אותו לידי מצרים, אלא נפנה אותו. כל שטח רצועת החוף הם תובעים לעצמם.

אני מציע להחזיר תשובה זו -

שמבחינים אנו הבחנה ברורה בין הגבולות המזרחי והצפוני של החלק הדרומי של ישראל מצד אחד,

לבין הגבולות המערבי והדרומי.

כמובן אין אנו דנים עכשיו אלא על החלק הדרומי של הארץ. אני מבחין

גבול מזרחי ודרומי לחוד

ומערבי וצפוני לחוד.

עם המצרים מוכנים אנו לדון על הגבול שבינינו לביניהם.

בנוגע לגבול זה אמסור עמדתו של מר בן-גוריון,[5] שבשום פנים ואופן אין אנו יכולים להסכים שמצרים תקבל את הרצועה של רפה-עזה-אשדוד - זה פותח פתח לאקספנסיה מצרית לתוך ארץ-ישראל. מצרים היא ארץ מאוכלסת, לפי המקובל יש בה 18-17 מיליון תושבים. המצרים עצמם טוענים 20 מיליון תושבים. יש ברכה בדבר, שבינינו לבינם מפריד המדבר. אם הם תוקעים יתד מעבר המדבר ובארץ נושבת, חבל אדמה פורה - מתחילה נדידת האוכלוסייה לחבל זה וישנה התפשטות. והואיל וידועה לנו טענתם של הערבים על התפשטותנו - עלינו לטעון כנגדם על התפשטותם. אני מקבל עמדה זו של מר בן-גוריון ומוכן לנקוט אותה. אני מוכן להוסיף נימוק לעמדה זו - כל זמן שלא הוברר גורלה של ארץ ישראל הערבית, שכנתנו הקרובה העיקרית, אין אנו יכולים לחרוץ מראש גורל עזה. אם אנו חותכים את הדין לגבי מצרים, הרי שוללים אנו מראש כל מוצא לים - נמל חופשי לארץ-ישראל הערבית. אם לא ניתן לארץ-ישראל הערבית את יפו, חיפה או עכו - הריהי בלי מוצא לים. בנימוק זה מופיעים אנו כבני אדם מהוגנים כלפי העם הערבי.

אמרתי, שמקבל אני את הפשרה ומוכן לנקוט אותה, אבל איני רוצה שהממשלה תתעלם מחולשתה מבחינה מעשית. חולשתה מבחינה מעשית היא שהמצרים יושבים בעזה ואין הם מראים כל רצון לצאת ממנה. להיפך, הם הולכים ומתבצרים בה. בזמן האחרון הביאו לשם תגבורת. את הכוח שהם משתדלים להוציא ממג׳דל הם מביאים לעזה. ממצרים הביאו שני גדודים חדשים לעזה ומראים את הרצון וההחלטה להחזיק במקום. ובכן, ספק אם אנו נשכרים על ידי אי-הסכמה, אלא אם כן אנו כוללים בתוכניות האסטרטגיות שלנו מסע על עזה כדי להבריח משם את המצרים, ולכבוש אותה לישראל. אם לא זו כוונתנו, ספק אם אנו נשכרים וברור מה אנו מפסידים. כלומר, דבר שממילא נמצא בידם אנו ברוב חסדנו מסכימים לתת להם. כנגד זה, ישנם הנימוקים השקולים של מר בן-גוריון. לכן אני מציע, על כל פנים בתשובה ראשונה, להשיב בשלילה בנוגע לרצועה שלאורך החוף. שאין אנו יכולים להסכים מראש שתהיה בידי המצרים - (השר פ. רוזנבליט: מה גורל הרצועה לפי החלטות כ״ט בנובמבר?) - מדינה ערבית. זה מתייחס לרצועה מעזה עד רפה לאורך החוף. זה השטח שאינו בתחום המדבר.

עמדתנו יכולה להיות אחרת לגבי הרצועה המדברית.[6] שם הגבול בין ארץ ישראל למצרים שרירותי בהחלט, כסרגל על גבי הנייר. הגבול, שהתווינו עם לחץ אמריקה עלינו לוויתור, הוא בדין מבחינה פיסית. הוא מוציא מידינו חבל מדברי. אין הוא לא מעלה ולא מוריד, אך יהיה כשיהיה - הוא יהיה מסולסל קצת. אני מציע, שעל כך נהיה מוכנים לוותר. אומנם הדבר יעורר רוגז גדול בין המצרים, לגביהם זו רצועת מדבר. אבל סוף סוף לא הם המנצחים במלחמה הזאת, ולכן אני מציע לנהוג כך מנקודה זו. כלומר, עלינו לומר:

אל״ף, אנו מבחינים בין הצד הימני לצד השמאלי, בעמידה כנגד המפה.

מצד ימין - סביבות באר שבע, בית גוברין - אין בו מקום למשא ומתן בינינו לבין המצרים, אלא בינינו לבין הערבים, והמצרים אין להם חלק בו.

בנוגע לצד השמאלי - כלומר, הצד המערבי [לאורך חוף הים התיכון] והדרומי [לאורך גבול א״י-סיני] - יש להידבר עם המצרים. זה גבול משותף עמהם.

לפיכך אנו אומרים:

אל״ף, בנוגע לרצועת החוף אין אנו יכולים להסכים מראש שהיא מובטחת למצרים, ומשני טעמים:

1) חוששים אנו לאקספנסיה מצרית דרך המדבר.

2) אין אנו יכולים להסכים מראש שעזה תהיה למצרים עד שלא ידוע לנו גורל שכנתנו בארץ-ישראל.

בי״ת, אנו מסכימים, שהרצועה המדברית של המדינה הערבית בארץ-ישראל תהיה להם.

עכשיו עלינו להוסיף כמה דברים. הם עצמם אומרים שעדיין אין זה לא משא ומתן על שלום ולא משא ומתן מדיני. השיחות בפריס פרטיות הן ונעשות מאחורי הקלעים. אולם לכשיבואו לידי מסקנה, הרי לפי התוכנית שלהם תהיה פגישה רשמית של אנשי המטה משני הצדדים. זה יהיה משא ומתן צבאי לייצוב המצב הצבאי. במשא ומתן כזה אי-אפשר להתעלם מגורל פלוג׳ה - הכיס שיש בו 3,000 חיילים מצריים מכותרים. לפי דעתי עלינו לומר, שמסכימים אנו שצבא זה יצא ויחזור למצרים, אבל בלי הנשק. את נשקו הוא צריך למסור. זה צבא שנפל במלחמה. אנו נותנים לו נפשו שלל ולוקחים ממנו את הציוד.

עוד דבר שצריכים אנו לדבר עליו - ולזה עלינו לאזור אומץ - שאלת הצבא המצרי בסביבות ירושלים. אני מציע לומר, שצבא זה יֵצא מן הארץ אבל דרך עבר-הירדן. לא אכפת לנו אם ייצא בנשקו. אין אנו רואים אותו תפוס בידינו כמו הצבא בכיס פלוג׳ה. אם המצרים יעמדו על תביעתם, שיעבור דרך הקו שלנו - תתעורר שאלת הנשק. הַצָעתי היא שצבאם הנמצא בירושלים וסביבותיה יצא דרך עבר-הירדן ויצא עם נשקו. אם יתבעו שייסוג דווקא דרומה, דרך חברון ודרך באר שבע, יהא עליו לעבור את הקווים שלנו ותתעורר שאלת הנשק. אם לא נתבע שימסור נשקו, יעבור בנשק ועלולה להיות התנגשות. לכן מציעים אנו שיעבור דרך עבר-הירדן ולא תתעורר שאלת הנשק.

תביעתם היא קביעת גבול מסוים, כלומר שנסכים לגבול מסוים. עלינו לתבוע מהם, שהגבול יהיה לפי הקו של כ״ט בנובמבר, הן בינינו לבין המדינה הערבית והן בינינו לבינם. זאת אומרת שהם מאשרים היותנו במפרץ אילת.

לבסוף, שיודיעו למועצת הביטחון שהם מעדיפים משא ומתן ישיר לשם הסדר העניינים בנגב - (השר פ. ברנשטיין: באחד מתנאי המצרים נאמר, שישראל חייבת להוציא צבאותיה מהשטחים הערביים שבדרום הארץ. מה כוונתם?) - איני יכול לומר בדיוק, אלא לפי הניסוח אפשר ופירוש הדבר שעלינו להוציא צבאותינו מבאר שבע וממקומות אחרים. על כן אני משיב, שאנו מבחינים בין גבול מצרים לגבול המדינות הערביות האחרות.

המצרים חוששים, שאנו עומדים במשא ומתן גם עם עבר-הירדן וקוברים אותם במשא ומתן זה. הם רואים עצמם יריבים לגבי עבר-הירדן בנגב. שאלתם האחרונה היא אם מוכנים אנו לחלק את הנגב בין ישראל למצרים. משמעותה של שאלה זו - ״ולא בין ישראל לעבר-הירדן״.

האנגלים אינם רוצים לחלק את הנגב בין מצרים לעבר-הירדן. להלכה אפשר לחלק את הנגב בינינו לעבר-הירדן. המצרים שואלים אם מוכנים אנו לחלק את ארץ-ישראל בינינו לבינם. בינינו לעבר-הירדן אין בשעה זו שום משא ומתן - (השר ב. ש. שטרית: אינך סבור, שהמצרים רוצים לתקוע טריז בינינו לבין עזה? חוששים הם שמא יש משא ומתן בינינו לעבדאללה ורוצים להוכיח לעבדאללה, שאנו הסכמנו למסור להם את עזה, ולהפריד בינינו לעבדאללה) - אמרתי, שהם חוששים שאנו עומדים במשא ומתן עם עבדאללה מאחורי גבם, ורוצים שניכנס למשא ומתן עמהם - (השר י. גרינבוים: אם אנו אומרים שעזה עומדת בסימן שאלה, כלום אין כאן הגיונית קשר בין שפת החוף לפנים הארץ? אם תימָסר עזה למצרים - אין מקום לשאלה, אבל אם תימסר לעבר-הירדן - עלול הדבר לכלול תביעת הפרוזדור) - מסירת עזה לעבר-הירדן עלולה לכלול שאלת פרוזדור. אבל אין זה עניין למצרים - (השר י. גרינבוים: אבל אנו מניחים יסוד לטענה לעתיד לבוא) - עזה [עפ״י תוכנית החלוקה] היא נמל המדינה הערבית, וכשמציינים אנו עובדה זו אין אנו מוסיפים שום דבר - (השר מ. שפירא: [---] התשובה שמציע מר שרתוק אינה נראית לי. לדעתי צריכה התשובה להיות אחרת לגמרי [---] עלינו לומר [למצרים], שנשב יחד ונברר כל אחד מהסעיפים. [---]) - כשהתייעצתי אתמול עם מר בן-גוריון, תגובתו הראשונה הייתה כשלך. הוא אמר שנחזיר להם תשובה, שנשב ראשית למשא ומתן. אמרתי: סבורני, שלא יסכימו להתחיל במשא ומתן. הם ירצו לדעת מה עמדתנו בשאלות הנזכרות כאן, וכשיתחיל משא ומתן, מייד עם שאלות אלה יתפוצץ אם זו תהיה עמדתנו. לכן מוטב לומר דברים ברורים, מה העמדה שלנו. זו תשובתי להצעתך.

להלן התנהל דיון בשאלת המו״מ האפשרי עם ממשלת מצרים ובעמדות שעל ישראל לנקוט בו.

השר מ. שרתוק: צריכני לתקן משהו. המצב הוא כזה: ישנה שאלה אחת - מי ישלוט בכל ההסדר הזה - בריטניה או ישראל. מה זאת אומרת? המכריעה בגורל הנגב תהיה בריטניה, והיא תחלק אותו בין מצרים לעבר-הירדן, וייתכן שישנה אסכולה מצרית המקבלת דבר זה - או ישראל תבוא לידי הסכם עם מצרים ועבר-הירדן והיא תשלוט בהסדר זה. סבורני שמצרים מבינה, שאם היא מסדרת את העניין עמנו, אין הוא מונע אפשרות של הסכם בינינו לעבר-הירדן, אלא להיפך, אולי מגביר את הסיכויים. עד שאנסה לסכם את הוויכוח, אני רוצה להוסיף אינפורמציה. בתחילת הישיבה חסרתי חוליה באינפורמציה וחיכיתי לידיעות. הן הגיעו ברגע זה. אקרא את הדברים. אתחיל מהסוף - הוא קודם - מברק ממר אבן מאתמול:

שיחה ארוכה עם מקניל הבוקר. הסברתי לו את התוצאות לגבי יחסי ישראל ואנגליה לעתיד לבוא מתמיכתה של אנגליה בהחלטת מועצת הביטחון,[7] לאחר שעשתה הכל למנוע פעולת המועצה נגד הפלישה הערבית. השתמשתי בביטוי התמרמרות עמוקה ולוהטת של כל אוכלוסיית ישראל נגד המדיניות הבריטית והסברתי התנגדותנו להחלטה במפורש. הוא השיב בהבעת הערכה לגילוי הלב. הסביר את ההשקפה הבריטית, שאם לא נסתלק מעמדתנו בנגב, תוכנית ברנדוט היא בלתי אפשרית. הוא חזר על כך כמה פעמים. הבעתי תמיהתי לגילוי לבו ואמרתי, שהסברה זו מצדו אין בה כדי להוסיף לנו נימוקים להסתלקות מהנגב. למעשה, ממשלת ישראל והמדינה כולה מאוחדת נגד הסתלקות ודווקא מטעם זה. הוא אמר, שבריטניה לא סיפקה נשק לערבים בזמן שביתת הנשק, אבל הלחץ עליה הולך וגדל למלא התחייבויותיה לפי החוזים וייתכן שלא תוכל לעמוד בפני הלחץ אם שביתת הנשק תיכשל. לבסוף הודיע, שישיבתנו בנגב פוגעת בראש וראשונה בתוצאה הפוליטית על כל העניין. עניתי, שהסתלקותנו מהנגב, לפי הסברתו, היא הפוגעת בתוצאה. היא קובעת מראש את התוצאה. השיחה לא הגיעה לידי מסקנות, אבל הייתה ״revealing״ - היה בה גילוי.[8]

אחר כך הייתה לאבן שיחה עם שלושה אנשי ה״סטייט דפרטמנט״, חברי המשלחת בפריס, הוא סיפר להם כללית על הפנייה [המצרית] לששון. הוא אמר, ש״אם המועצה תקבל החלטה, [היא] תכשיל את הניסיון הזה.[9] הם אמרו שאין סיכוי כמעט, שהסעיף האחרון של ההחלטה, המזכיר את הסנקציות יתקבל. זאת אומרת, שהם לא יצביעו בעד, ואם כן אין לַדָבר רוב. אבל הם הגנו בתוקף על החלקים המעשיים של ההחלטה. פירוש הדבר פינוי אזור רחב ומסירת סמכות למתווך [בפועל] לקבוע את הקווים וכולי בלי קביעת מסמרות לגבי עמדתם. הם התאמצו להוכיח, שפתרון הבעיה בדרך של משא ומתן לא ייפגע על ידי הסתלקות זמנית מהשטח ואין לכך כל מוטיב פוליטי. סיפרתי להם על השיחה עם מקניל. הם נרתעו, נדהמו. השיחה עם מקניל הייתה שעה אחת לפני השיחה עמהם. הם אמרו, שאולי יהיו בעד דחיית כל החלטה במועצת הביטחון עד בירור אפשרות המשא ומתן״.[10]

כשנפתח הוויכוח במועצת הביטחון והרושם היה, לכאורה, שאמריקה תומכת בהחלטה של החזרה לעמדות הקודמות, שלחתי מכאן מברק אישי למרשל.[11] אמרתי לו, שמעשה כזה הוא מעשה של התאבדות מצד מדינת ישראל לגבי השטח הזה, ושום מדינה שבעולם לא תעשה כן אם תגיע למקומנו. הדגשתי את האבסורד שבהחזרת הצבא המצרי לעמדות הקודמות. אמרתי שצריך להביא צבא חדש ממצרים ולאשר פלישתו למדינת ישראל.[12] כשירד העניין מעל הפרק שלחתי לאבן מברק מיוחד וכתבתי לו, שאם הוא רואה צורך ב״מֶסֶג׳״ ממני למרשל, יאמר שהדגש עכשיו על אי-הסתלקותנו ולא על אי-הבאת צבא מצרי. הוא מודיע לי, ששלח מכתב למרשל לפי המברק השני שקיבל ממני[13] והוסיף מצדו, שהחשש לפתרון מוקדם של השאלה הטריטוריאלית נתגבר עם הדברים שנאמרו לו מהחוגים הבריטיים. הוא טלגרף לאפשטיין והציע להודיע ״למנצח של היום״[14] על שיחתו עם מקניל, המסבירה ומצדיקה התנגדותנו להסתלק מהנגב.

על כך יש לי כבר מברק מאפשטיין, שקיבל את המברק מאבן, ראה את לוֹוֶט, דיבר עמו על הפנייה לששון, הסביר רצוננו למצות הזדמנות זו, לנצל אותה במילואה לשם השלום. ביקש תמיכת ממשלת ארה״ב, כדי שהמועצה תחזיק בעמדה של 19 באוקטובר (שביתת נשק, שאר העניינים למשא ומתן). הוא הסביר את התוצאות ההרסניות לגבי סיכויי השלום אם תתקבל ההחלטה האנגלו-סבסית. לוֹוֶט הבטיח להעביר מייד את הדברים למרשל ויעץ, שאבן יבוא במגע ישיר עם משלחת ארה״ב. המעגל הושלם, אבל הרי זה מעגל ועלול להיות מעגל קסמים.

אסכם:

קודם כל, ברור שאנו מעוניינים באי-ניתוק החוט. זה הקו העיקרי. צריך להזדמן עם הנציג הרשמי של מצרים, ולומר שאנו ממשלה. עד עתה דיברנו עם ממשלה שאינה ממשלה,[15] ועכשיו רוצים אנו לדבר עם הממשלה. אולם אי-אפשר לומר לנציג הממשלה, ששמענו את הדברים ונביאם לממשלתנו. בפגישה זו צריך לומר משהו ממשי יותר. אני מציע שבפגישה זו תהיה ארגומנטציה לפי קווים מסוימים. אין זאת אומרת, שהדברים יגיעו עד לנקיטת עמדות אחרונות. בארגומנטציה יהיו נימוקים נגד דרישות המצרים. כלומר, שיש להפריד בין הצד המזרחי והמערבי. הצד הכולל את פלוג׳ה ועיראק סווידאן[16] אינו שייך למצרים. הוא שייך לנו ולארצות שכנות אחרות.

שנית, סיפוח חבל עזה למצרים הוא עניין חמור משתי בחינות.

אל״ף, קפיצת מצרים מעבר למדבר אל האוכלוסייה הרעבה ללחם.

בי״ת, לא יהיה ברור מה גורל השטח הערבי [במרכז א״י] ועזה דינה למלא תפקיד חיוני בעניין ואין אנו יכולים לחתוך מראש.

גימ״ל, ברור שאם נגיע למשא ומתן - ועל כך ידונו ביניהם אנשי הצבא משני הצדדים - צריכים צבאות המצרים להסתלק מסביבות ירושלים ומהכיס של עיראק סווידאן ופלוג׳ה. אין לעורר לפי שעה שאלת הנשק - אם יצאו בנשקם. על תנאֵי השינוי ידונו אנשי הצבא ביניהם. לעת עתה לא נתחייב שום דבר.

ומה בינתיים? אשר לגבול בינינו למצרים, אנו נכבד גבולם והם יכבדו גבולנו כדי להבטיח עניין עקבה. בנוגע לרצועת החוף עלינו לומר, שלעת עתה ישב כל אחד במקומו - (השר א. ציזלינג: פירוש הדבר הפקרת מג׳דל בידיהם) - אם היא בידיהם - תהיה בידיהם - (השר א. ציזלינג: מג׳דל היא בתהליך של עזיבה בלתי נמנעת) - גם עניין זה יעבור לדיון בין אנשי הצבא. אין אנו מוכרחים להיכנס לכל הפרטים. ידובר בנוגע לכיס ולא בנוגע למג׳דל. לא נקבע מסמרות בעניין. על כל פנים, הממשלה תסכים לתת להם רצועת המדבר, מדובר עליה כאן - (השר י. גרינבוים: זאת יאמר המתווך על דעתו שלו) - יודעים, שהעניין נמסר לממשלה - (השר א. קפלן: צריך לשאול את מר ששון אם ההצעה למסור להם את הרצועה המדברית תוסיף לנו משהו. ייתכן, שכדאי להשאיר הכל כפי המצב הקיים) - אכתוב לו על כך. אשאל אותו מה היחסים בין המצרים והמופתי.[17]

מסכמים:

באי כוחנו יזדמנו רשמית עם באי כוח הממשלה המצרית ויעירו להם הערותינו שכוונתן להמשך המשא ומתן ולא להפסקתו. הערותינו הן:

א) אנו מבדילים בין הגבול הצפוני-מזרחי (באר שבע-פלוג׳ה-בית גוברין וכו') של דרום ישראל לבין הגבול הדרומי-מערבי (אשדוד-עזה-רפה וכו׳). הגבול הצפוני-מזרחי אינו נושא עם המצרים אלא עם המדינה הערבית שתקום.

ב) ממשלת ישראל אינה נוטה להסכים לצירוף אזור עזה למצרים, הן מתוך חשש התפשטות מצרים והן משום שאין לקבוע גורל עזה כל זמן שלא הוחלט על גורל כל החלק הערבי של ארץ ישראל.

ג) הממשלה נוטה להסכים לצירוף החלק המדברי הנמשך מרפה דרומית-מזרחית והנקבע בהחלטה כ״ט בנובמבר כחלק המדינה הערבית.

ד) מצרים חייבת לאשר גבול ישראל, שהוגדר בסעיף ג׳ ודרומית עד לחוף עקבה ועד בכלל בהתאם להחלטת כ״ט בנובמבר.

ה) נציגי הצבאות יבררו שאלת יציאת המצרים מירושלים וסביבתה ומכיס פלוג׳ה, ואין לעורר בשלב זה של המשא ומתן שאלת יציאתם בנשקם.

ו) יש לברר יחסם לממשלת המופתי.

הערות: