72

משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס[1]

15/10/1948

העלייה - טעם קיומה של המדינה

מ. שרתוק: נראה שמטרתו של צלדריס[2] בשעה שהזמיננו לשיחה הייתה לבקש מאיתנו להסכים לדחיית הדיון בענייננו, אך כשהגיע הדבר לידי כך כבר ידע כי העניין הוכרע ולא נגע בדבר כלל. בשיחה השתתף מוריס פישר. תחילה נסבה השיחה על עניינים של מה-בכך, דברי בן-גוריון ב״טיים״ האמריקני,[3] מאמרים בעיתונות [השמאל בישראל] בשבחו של מרקוס[4] וכיוצא בו.

אחר כך הייתה שיחה עניינית מאוד על שאלתנו, בהשתתפות המנהל הכללי של משרד החוץ היווני, איש פיקח ואינטליגנטי המבין ויודע היטב את העניין. ניכר מצדם רצון כאילו לכפר על הצבעתם מלפני שנה,[5] אך עדיין הם מתקשים בגלל יחסיהם עם הערבים, בייחוד עם מצרים, אשר יש לה בני-תערובות יוונים. ביקשו מאיתנו למצוא דרך כיצד להקל על הערבים לבוא לידי שלום. בכל נקודה אשר הזכרנו מצא גזירה שווה ליוון - בריחת הפליטים, המזימה לקצץ בנגב, הכל בדיוק כמו שקרה ביוון בתחילה.[6] אגב דבריו, הודה בגלוי כי הוא טעה בשעתו בהערכת המצב. הוא לא שיער שנוכל להחזיק מעמד ועתה הוא חוזר בו. ועוד אמר בפה מלא, כי הוא מקבל על עצמו את האחריות על אשר לפני שנה קיבל את האוריינטציה למערב [צ״ל: לערב] - (מ. פישר: צלדריס לא חיפש כיצד לפצות את הערבים, אלא היה לו ברור שיש לתת להם את תוכנית ברנדוט).

פגישה עם ספּאק, שר החוץ הבלגי, בהשתתפות מר מ׳ וייסמן. זו הייתה שיחה לא קלה. הוא שאלנו אם הגשנו בקשה להשתתף בישיבות הוועדה הפוליטית והביע את דעתו שעלינו לעשות זאת מייד. מדבריו נראה כאילו עבר-הירדן הוזמנה. שאלנוהו אם עבר-הירדן תייצג את ערביי ארץ-ישראל, ומה יקרה אם ממשלת עזה תבקש להופיע. תמה, ונראה כי שאלה זו חדשה לו בכלל.

כשאמרתי לו, שקבלתנו לאו״ם והזמנת שני הצדדים לנהל ביניהם שיחות יהוו צעד לקראת השלום, כי יתנו פתחון פה לממשלות ערב כלפי עמיהם - קיבל את הרעיון של צורך במתן פתחון פה, אך לא הסכים שקבלתנו והדרישה הזאת יספיקו לכך. לדעתו, נחוצה הבטחה יעילה בפני אקספנסיוניזם [של ישראל]. את דבריו אלה פגשתי בדרך של ערובות טריטוריאליות - אדרבה, אם יקבלונו לאו״ם הרינו מתחייבים בזה שלא לבקש בכוח שינוי הגבולות. אך הוא גרס ערובות בלשון עלייה - רצה להיות בטוח שלא נמלא את ארץ-ישראל ביהודים עד שיגלשו מעבר לגבול. כמין קוץ נעוץ במוחו - ״עליכם להגביל את עצמכם״ - ואינו יכול להיפטר ממנו. בעיניו יש יסוד לפחד הזה ובכוחם של היהודים לסלק אותו.

אחר טען בפני, כסוציאליסט, בשם ״המוסר העולמי״. אמר שהוא מבין שאנו עוברים עתה שלב של לאומנות, אך אנשים סוציאליסטים כמונו צריכים לדעת מתי לשים גבול לכך.

הסברנו לו, שהעלייה אצלנו אינה עניין של פרסטיז׳ה, אלא זהו טעם קיומה של המדינה, ודווקא משום ראיית ענייני העולם אנו עומדים על עלייה. אין ענייני העולם דבר ערטילאי, אלא זהו סיכום העניינים של כל ארץ וארץ ואף אנו בכלל זה. לא נקריב את עצמנו למען העולם, אך נוכל לקבל את מרותו כאשר יהיה מקומנו בו שווה למקומה של כל אומה ואומה. על טענה זאת לא השיב, ואם כי מבחינה אינטלקטואלית קיבל אותה בעל כורחו, הרי בלבו פנימה לא יכול היה להשלים. פעמים אחדות חזר וציין, כי הוא יודע שהמדינה היא עובדה, ונראה שרצה למכור לנו ביוקר את השלמתו זו עם המצב - (מ. וייסמן: כשנשאל מהו הפחד שיכול להיות מפני מדינה קטנה וחדשה, השיב שהנה, הוכחנו שאנו יכולים לעמוד בפני כל עמי ערב, ועתה נפלה עליהם אימתנו) - לכך אמרתי לו, שעובדת עמידתנו נובעת לא רק מכך שאנו חיילים יותר טובים - אם כי גם זה נכון - אלא שאנו נלחמים על אדמתנו, על מולדת וחירות, ואין שום צבא ערבי נלחם על אלה.

עוד דיבר על הכישרון היהודי ועל העולם כולו שהוא פתוח בפנינו וכיוצא בו. התחלתי להסביר לו כי הציונות, מיסודה, יש לה המגמה ההפוכה - לא פיזור כי אם ריכוז, לא תפיסת עמדות מפתח כלכליות אלא בניין פירמידה כלכלית עצמאית וכולי. גם את זאת תפס מבחינה אינטלקטואלית, אך בנפשו פנימה לא השלים.

הוספתי ואמרתי לו, שאילו מדינות המערב היו מתכנסות לטכס עצה כיצד בדרך הבטוחה ביותר לדחוף אותנו לזרועות המזרח, לא היו מוצאות דרך טובה מזו בה התנהגו כלפינו. ואם אנו מעוניינים כל כך בשמירה על שיווי המשקל [בין שני הגושים העולמיים], אין זה בגללם אלא למרוֹתם של עמי המערב. נימוק זה עשה עליו רושם והוא קיבלו - באנחה.

השיחה עם השבדי אונדן[7] הייתה לא פחות קשה. זה איש קר, יבש ונוקשה, שאינו מסוגל להתכופף. ממעיט בדיבור. בשיחה זו הייתי יחידי.

התכוננתי לפתוח בדברים אחדים שקולים על ברנדוט, אך הוא נטל ממני את הפתיחה הזאת והחל בעצמו בנושא זה. זו הייתה הקדמה מאוד קשה, מאוד לא נעימה, והייתי אומר גם לא אדיבה. אמר שהוא רוצה שאדע, כי הם חושבים שממשלת ישראל יש לה חלק באשמה. על כך הצעתי לו להחליף את הביטוי ״אשמה״ ב״אחריות״. הוא טען, כי לא הייתה שמירה אף כי ברנדוט היה צריך לעבור במרחק 200 מטר ממחנה ה״שטרניסטים״, טען שקצין הקשר שלנו זנח את הרוזן, שהייתה מצדנו רשלנות ובכלל הראינו יחס סובלני מדי כלפי הטרוריסטים.

אמרתי לו, שאני עצמי רוצה לומר משהו על הרצח, ועל דבריו שלו אענה לחוד. סיפרתי לו מה היה הדבר בשבילנו, מה היה זה בשבילי, מהו יחסנו אל העם השבדי אשר הרבה לעשות למעננו הן במלחמה [במל״ע-2] והן במאבקנו מאז המלחמה. ברנדוט עשה כמה שגיאות חמורות, שגרמו לי הרבה צער - בעניין ירושלים ועוד. בדבר קצין הקשר אשר נטש את הרוזן - אברר את הדבר - (יעקב רובינסון: לא כי. אדרבה, הוא חש לעזרתו וישנו מכתב תודה על אומץ לבו וקור רוחו, וכן הצעה להעניק לו אות הצטיינות שבדי!) - הוספתי, שקצין הקשר לא היה איש מזוין, ולרדוף אחרי המתקיפים היה אומר איבוד עצמי לדעת. אשר ליחסנו הסובלני כלפי ה״פורשים״, הסברתי לו כי כל העניין הזה הינהו ירושה מהמשטר המנדטורי. את עניין המשמר לרוזן אפשר להבין רק מתוך השתלשלות הדברים, כי אנו בשעתו הצענו לאנשי או״ם משמר, אלא שהם חששו שמא יהיה בכך משום פיקוח על פעולותיהם. הסברתי לו כי שאלת ה״פורשים״, פירוקם בכוח או לא, איננה לעמנו שאלה קלה. פירושו של דבר שפיכות דמים ולא בנקל נוכל להחליט על כך. לגבי אותה שיחה חוסל בזה העניין.

בשיחה עצמה דיברתי על שלוש נקודות -

קבלתנו לאו״ם,

הנגב

וירושלים.

היה לי הרושם שלגבי ירושלים הוא הודה במשקל הטענה, מה שאין כן לגבי הנגב. נראה לו, שאם ברנדוט הציע דבר כזה, מסתבר שהוא חושב ששני הצדדים עלולים להתפשר.

אמרתי לו, שאיני תובע אלא את שפסקו לי, ואין בזה מה שביקשתי כי אם פשרה אשר אנו השלמנו עמה ובאו הערבים ומרדו בה. שאלתיו אם יש בכוחו להבטיח לי שלום עם העולם הערבי במחיר זה. אם הפשרה הקודמת אינה מתקבלת, הרי אנו חוזרים על תביעתנו הקודמת, דהיינו, לכל ארץ-ישראל. על כך לא הגיב ורק הודה על ההסברה.

בפגישה עם צרפקין השתתף דוד ליבשיץ. צרפקין, כדרכו בקודש, רצה לעבור באופן יסודי על העניין כולו, נקודה נקודה - הנגב, ירושלים, העיר העתיקה, הגשר לירושלים, יפו, שדה התעופה בלוד, הגליל. זה האחרון היה לו אגוז קשה והוא לא יכול לתפוס כיצד זה אנו עומדים על גבולות כ״ט בנובמבר בנגב, ובאותו זמן דורשים תיקונים בגליל. אמרתי לו, שלא נצא לתבוע זאת. נעמוד על עניין הנגב בפירוש, אך לא נעורר את עניין הגליל אלא לכשידובר בו נחווה את דעתנו.

גם בדבר ירושלים אמרתי לו, שאין בעמדתנו משום סטייה גמורה מרעיון הבינלאומיות, רק צמצום השטח הבינלאומי לאזור העיר העתיקה. ושוב סיפרנו לו על ההצעה האמריקנית לנאמנות כפולה.[8]

מתוך השיחה עם צרפקין נסתמנה לי תוכנית כזאת - אנו דורשים להכיר בעובדה שישראל הוקמה ועומדת בהתאם להחלטת העצרת ביום כ״ט בנובמבר. אנו דורשים לתת פקודה להוציא את צבאות הפלישה. אנו דורשים שתוּצא הוראה לשני הצדדים להיכנס למשא ומתן של שלום. אנו דורשים הקמת ועדה לסייע בדבר.

צרפקין טען, שבתביעתנו את הגליל אנו שוללים אותו מהמדינה הערבית הארצישראלית, שצריכה לקום לפי החלטת כ״ט בנובמבר. על כך השיבותי לו, ואולי הרחקתי לכת בכך - שלכשתקום מדינה כזאת והיא תהיה בברית עמנו, נהיה מוכנים לשאת ולתת עמה על גבולות ואולי אז נוותר לה משהו.

בשיחה עם הגברת פנדיט[9] השתתף אבא אבן. מבחינת הקסם האישי לא זו בלבד שהיא שקולה כנגד כל המְנויים לעיל, אלא שאין הם בכלל שוכנים בכוכב אחד. אם הם בשְאוֹל, הלא היא בגן עדן. אינה צעירה, שיער שיבה לה והדרת פנים וקסם עצום. רוח השיחה הייתה ידידותית והדהדה בה נימה אישית.

שאלתי אותה איזה תמורות חלו בהודו ביחס אלינו על רקע המאורעות של השנה שעברה, והיא התנצלה על שאין בכוחה לענות לשאלתי היות ולא הייתה בהודו רוב הזמן, וכאשר הייתה שם תכפו עליה עניינים אחרים. אולם היא יודעת שיש לנו שם חוג של תומכים נמרצים מאוד. אף על פי כן, יש לזכור שיש עדיין בהודו 35 מיליון מוסלמים. היא רוצה שניפגש עם המשלחת ההודית ונַרצה לפניהם את ענייננו. אחיה[10] יהיה פה בקרוב והיא תסדר פגישה בינינו.

- פה חסרה חצי שורה במקור - גם כן את דבר קבלתנו [לאו״ם] ואת עניין הנגב. את גולדה [מאירסון] לא ראתה עדיין, כי יצאה [ממוסקבה] יומיים לפני בואה.

בפגישה עם סובולב השתתף דוד ליבשיץ. לפי הערכתו, הייתה המטרה של ישיבת מועצת הביטחון אתמול להכשיר את האווירה לרעתנו ודבר זה הושג.[11] בדבר הוועדה הפוליטית - אמר - השאלה הראשונה תהיה הזמנת שני הצדדים. מאיתנו ישנו מכתב[12] וברור שהערבים יערערו. כן מנוי וגמור להזמין את עבר-הירדן ואף כאן יש לצפות לערעור ערבי. מתעוררת השאלה של ממשלת עזה. ציינתי שממשלה זו, שהיא מורדת בסמכות העצרת, איך זה ייתכן כי היא תוזמן? אולם כך אין נציגות לערביי ארץ-ישראל, ו״הוועד הערבי העליון״, שהיה מוזמן עד כה, התמזמז ונבלע בממשלת עזה.

הוא מניח, שנצטרך לדבר ראשונים או כמעט ראשונים. באנץ׳ אינו צריך לפתוח את הדיון. ישנו הדוח של ברנדוט המדבר בעדו. ברור שאחרי הוויכוח תיבָּחר ועדת משנה.

יש אצלו יחס מפוכח מאוד בדבר גורלו של החלק הערבי של ארץ-ישראל. תגובותיו מעניינות, כי הוא סובייטי ב-101 אחוזים, אך חופשי מכבלי הדיפלומטיה הסובייטית. הוא מבין היטב שאין זה תלוי בנו. כמו כן תופס הוא שאין זו שאלה של אידיאולוגיה. הוא אומר במפורש, שבסופו של דבר ייקָבע גורל השטח הזה כתוצאה מהתנגשות בין עבר-הירדן ומצרים. הוא מקבל את העקרונות של הכרה בישראל, הוצאת הפולשים, חיוב הצדדים למשא ומתן והקמת ועדה ל-good offices [שירותי תיווך].

צרפקין העלה את הרעיון, שעל מנת שלא לחדש חידושים, כדאי להחזיר לתחייה את ועדת החמישה (ועדת הביצוע)[13] ולתת לה את הסמכות הזאת. לדעת סובולב אין טעם בהצעה הזאת. הרקע היום שונה, ושונה גם התפקיד ואין להחזיר את הגלגל אחורנית.

ביחס לגבולות הזהירנו, שאנו אומרים בנשימה אחת שני דברים שיש בהם סתירה.

אנו מוכנים למשא ומתן של שלום עם המדינות הלוחמות בנו,

ואנו מכריזים שאת עניין הגבולות ניישב במשא ומתן.

בזה אנו כאילו מודים בזכותן של המדינות הלוחמות בנו לדון על גבולותינו. בכך אנו נותנים פתחון פה לסוריה ולמצרים לבוא אלינו בתביעות טריטוריאליות. עמדתנו צריכה להיות שאנו הננו בעד מדינה ערבית נפרדת, וכשזו תקום נהיה מוכנים לשאת ולתת איתה על הגבולות. הוא קיבל את ההנחה, שאין מקום להטיל הסדר, אלא יש להגיע לכך תוך הסכם ומשא ומתן. אם אין מגיעים להסכם, יש צורך בבורר והוועדה הזאת תהיה הבורר. יש לציין, שעבר-הירדן בעיניו אינה מוקצה מחמת מיאוס.

הערות: