74

משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס[1]

21/10/1948

שיחה עם שר החוץ הצרפתי רובר שומאן

מ. שרתוק: הייתה לי שיחה עם שר החוץ הצרפתי מר שומאן,[2] בהשתתפות מוריס פישר. השיחה, שארכה כשלושת רבעי שעה, הייתה עניינית מאוד, התנהלה באווירה נוחה ובסופה הודה שומאן בחשיבותם של העניינים שהבאנו בפניו. רצה לנחם אותנו, שלא רק בעניינים שלנו נוהגת המשלחת האמריקנית בתכסיס הדחייה - יש שם בכלל הרגשה של אי-ביטחון בעתיד הפוליטי והדחייה המתכוונת עד לאחר הבחירות [לנשיאות ב-2/11/1948] איננה נובעת דווקא מרצון להקשות עלינו.

בעניינינו אמר, שהם [הצרפתים] לא באו עדיין לידי מסקנה. הם נוהגים להתייעץ עם עוד שתי מדינות [ארה״ב ובריטניה] אם כי, הוסיף ברמז, אין זה מחייב אותם לקבל את עצת השתיים. את מרשל לא ראה עדיין ובווין יבוא רק ביום שני. הוא יודע שהדחייה של הדיון בשאלתנו קשורה בבחירות [לנשיאות ארה״ב].

כשפתחתי בהסברתי על הנגב, הוציא ממגירתו מפה של החלוקה לפי כ״ט בנובמבר ולאחר שהרציתי לו על שאלת ההתיישבות בנגב, ים המלח ועקבה, אמר שעד כה לא עמד על חשיבות הדבר. שאל:

״מדוע הציע אפוא ברנדוט מה שהציע?״

כשעניתי לו, שעל כך יש לנו תשובה אלא שאיננו מפרסמים אותה, עודדני שאדבר בחופש גמור. אז אמרתי לו, שנראה שברנדוט חשב שבטרם יתווך בין היהודים והערבים, עליו לתווך בין האנגלים לאמריקנים ולהבטיח לתוכניתו את תמיכתם. סיפרתי לו על רודוס.[3] האנגלים חשבו תחילה למחותנו כליל ועתה, משנכשלה תוכניתם זו, הריהם מתכוונים לרדת לחיינו ולמנוע מאיתנו אפשרות קיום. האמריקנים בעצם אינם להוטים כל כך אחרי תוכנית ברנדוט, אלא שמתוך רצון לגרום נחת לאנגלים הם מוכנים לתמוך בה. ואומנם הם הרבה פחות נוקשים בעניין זה ומנסים להביאנו לידי פשרה, ואילו אנו לא נוכל להתפשר בנקודה זאת. עבורנו זה [הנגב והמוצא לים סוף] האופק היחידי של המדינה. כאן הפסיקני: ״והים [התיכון]?״ עניתי לו, שאת הים אי-אפשר ליישב. מצד אחד מאשימים אותנו בשאיפה להתפשטות, ומאידך מנסים לגזול מאיתנו את האפשרות היחידה להתפשטות פנימית. לנתק את הנגב מישראל [ע״י פרוזדור מצרי-עבר-ירדני במרכזו] משמעו לארגן אירידנטיזם.

שאל מה בדבר הגליל המוצע לנו כפיצוי. השיבותי לו, שאת הגליל תבענו תמיד. עתה הוא ממילא שלנו. אחד הנימוקים שבגללם חשוב לנו הגליל כולו הוא כי טוב שיהיה לנו גבול משותף עם הלבנון. הוא קיבל את הרעיון שיש עתיד ליחסי שיתוף בין ישראל ללבנון המרוני. [אמרתי כי] הקמת מדינת ישראל הייתה בשורת עידוד למרונים ולמיעוטים אחרים, באשר היא שברה את אחדות ההשתלטות המוסלמית על המזרח. נראה שהדברים הללו מצאו הד בלבו.

ביחס לירושלים ציינתי שהאמריקנים כאן גמישים יותר. אנו עומדים בכל תוקף על משטר בינלאומי לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים - באופן ניכר נגולה אבן מלבו - עמדתי על האופי החילוני של העיר החדשה, אשר חיים בה אנשים שנתקפו קשות והגנו על עצמם. אי-אפשר שם בלי צבא וצבא בינלאומי אינו מעשי. סיפרתי לו על ההצעה האמריקנית לנאמנות יהודית וערבית, שהיא בדרך כלל מעניינת, אלא שאנו מתנגדים לכך שהעיר העתיקה תיכלל בשטח הערבי. מושל מוסלמי לא נוכל לראות כנייטרלי ואנו דורשים מושל נוצרי. הוא סיכם את דברי:

״ובכן, אתם דורשים שלטון ישיר של או״ם בעיר העתיקה ושלטון בלתי-ישיר ביתר העיר, באמצעותכם״.

הרושם שלי היה, שהסדר זה הניח את דעתו. כן נראה לי, כי אין הם בתוך הקנוניה האנגלו-אמריקנית ועודם חופשים להגדיר את עמדתם.

כשנזכרה חיפה הביע את תודת צרפת העמוקה לאשר עשינו בעניין הנפט,[4] על כך עניתי לו, שאנו מכירים לצרפת תודה על כל אשר עשתה למעננו והוא העיר שהוא יודע שיש להם עוד מה לעשות. אמרתי לו, שאם הוא מתכוון לעניין ההכרה, הרי לא זה הנושא שעליו אני רוצה לדבר הפעם. היום אני מתכוון לתמיכה בקבלתנו לאו״ם. יותר קל יהיה לה לצרפת לתמוך בזה כחלק ממדיניות בינלאומית מאשר לצאת במעשה יחיד ולהכיר בנו. רצה לדעת אם יש תקדים לכך שתמיכה בקבלה לאו״ם תבוא לפני הכרה. הזכרתי לו את תימן, אשר מספר המדינות שהכירו בה קטן בהרבה מאלה שהכירו בנו. מוריס פישר הוסיף כאן, כי צרפת תמכה בשעתה בבקשתה של עבר-הירדן להיכנס לאו״ם אף על פי שטרם הכירה בה. הסברתי, שאין לסבול כי המדינות הלוחמות בנו יושבות בפנים וכל אשר הן אומרות יש לו משקל של חברי או״ם. הוא הפסיקני: ״והן גם מצביעות״. הדגשתי, שהן מכריעות בשאלות החותכות את גורלנו בשעה שלנו אין גם קול אחד. כן אמרתי לו, שיהיה בזה צעד לקראת השלום, כי הדבר ייתן לממשלות הערביות פתחון פה להיכנס עמנו במשא ומתן.

כנימוק חשוב לקבלתנו לאו״ם במושב זה ציינתי, שאם נשוב מכאן מבלי שיקבלונו, יחזק הדבר בבית את ידיהם של אלה הדורשים כי מדינת ישראל תישען על המזרח [הגוש הסובייטי בראשות בריה״מ], כי הכל יודעים מי יהיה חייב באי-קבלתנו לאו״ם והכל יודעים מי תמך בקבלתנו. אין אני רוצה למצוא את עצמי במצב, שבשובי אצטרך להגן על אלה שהיו בעוכרינו בפני מאשימיהם.[5] נימוק זה נראה לו כחשוב.

כשהעלה את שאלת הפליטים ניכר שמישהו דיבר איתו בעניין זה. הסברתי לו מה פירוש החזרת הפליטים כל עוד אנו נמצאים במצב מלחמה. שאל אם בימי שלווה נהיה מוכנים לקבלם והביע את דעתו לטובת ״פתרונות פשוטים״. הסברתי לו, כי הפתרון הרדיקלי ביותר יהיה יישובם בארצות השכנות וזוהי הזדמנות היסטורית.

שאל אם אנו רואים אפשרות של שלום עם הערבים ומי מהם יותר נוח. עניתי לו, כי קיימת אולי אפשרות כי הנוח ביותר - עבר-הירדן, אך השאלה היא אם האנגלים יתנו לו. הסברתי לו את מצבו של עבדאללה. כשאמרתי כי אין זה מן הנמנע שגם המצרים במצב מסוים יהיו מוכנים לשלום, העיר כי גם לו הייתה הרגשה כזאת. הוספתי, כי גם כאן עומדת השאלה אם יוכלו המצרים להתפשר עם האנגלים.

במשך השיחה הדגיש כמה וכמה פעמים כי אין הם, הצרפתים, מזדהים עם האנגלים במדיניותם במזרח התיכון.

הערות: