73. משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס - שיחה עם הרברט אוואט - 18/10/1948
שם הספר  דבר דבור 1948
שם הפרק  73. משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס - שיחה עם הרברט אוואט - 18/10/1948

73

משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס[1]

18/10/1948

שיחה עם הרברט אוואט[2]

 

 

מ. שרתוק: הפעם אין ברצוננו להרבות בדוחות כי אם להתייעץ על הכיוון בו נלך לקראת הוועדה הפוליטית [של העצרת]. אך אולי יועיל לבירור אם אמסור תחילה בקיצור על שיחתי עם נשיא העצרת, מר אוואט.

איני פטור מלציין את אקלימה של השיחה הזאת, שהייתה הידידותית ביותר שהייתה לי עד כה בפריס. לבביות רבה, פשטות, ללא כל מעשי קונדס. הוא פתח בהערכה שהייתה לי שנה קשה מאוד, והוא מקווה שאודה שהייתה גם יפה מאוד. ציין, שעזר הרבה לפני שנה ומעוניין לתמוך גם הפעם. הוסיף והסביר, שבהקשיבו לדיונים לפני שנה ובעוקבו אחר התפתחות העניינים שוכנע בצדקתנו.

אחר הרצה לי את משנתו. הוא מסכים, שמוכרחים לקבלנו לאו״ם במושב הזה של העצרת: עניין הגבולות שלא נקבעו עדיין אינו קובע, כי ישנה ממשלה יציבה האוחזת בשלטון ואותה יש לקבל. אין הוא סבור, כי בעצרת זו יוחלט על עניין הגבולות. דעתו, שתיבָחר בוודאי ועדה שתהיה לא רק לקירוב הלבבות, good offices, אלא במקרה שהצדדים לא ייפגשו, או שייפגשו ולא יוכלו להגיע לידי הסכם, אז ועדה זו תהיה מוסמכת ומחויבת להגיש לעצרת הבאה את המלצותיה בדבר הסדר הגבולות. אם נזכור את גישתו של סובולב, שראה את הוועדה הזאת כבוררת, הרי שתפישתו של אוואט זהירה יותר.

אמרתי לו, שדרך זו של מחשבה נראית לי, כי עשיתי חשבון כזה, שבדרך זו אין אנו מפסידים דבר ומרוויחים את קבלתנו לאו״ם. במשך השנה נוכל להתבסס כמו שאנו עושים עתה בנגב. ביחס להכרתנו על-ידי אוסטרליה, ראיתי שאין הוא מרגיש נוח באי-ההכרה ועניין זה מעיק עליו.

השאלה היא עתה מה עלינו לעשות כדי לרכז דעת קהל סביב קו מסוים. בשאלת קבלתנו לאו״ם ישנה החלטת הממשלה להגיש בקשה לכך. אני פירשתי, כי זה משאיר חופש למשלחת לברור את השעה המתאימה לדבר. ברור, שאם העצרת הזאת תעבור ותגיע לשלביה המאוחרים מבלי שנגיש את הבקשה, הרינו נוטלים בזה על עצמנו אחריות כבדה מאוד. אני סבור, כי עלינו להיכנס עתה לעניין זה באופן פעיל ביותר מבלי ששאלה זו תהא קשורה בהסדר כללי דווקא. עלינו לציין, שישנן חמש מדינות [ערביות] חברות באו״ם שהן נלחמות בנו. כל אשר הן אומרות יש לו משקל של חברי או״ם. להן זכות הצבעה בשאלות החותכות את גורלנו בשעה שלנו גם קול אחד אין. על זאת אנו צריכים להתבסס.

צריך אפוא לגשת במרץ רב לשיחות עם חברי מועצת הביטחון.

 

במהלך הדיון הוסיף מ״ש:

 

מ. שרתוק: סיפרתי לאוואט על התוכנית האמריקנית.[3] הוא זקף את אוזניו מתוך זהירות. עוד לפני שהסברתי לו מהו הקושי שלנו ביחס לעיר העתיקה, הקדים ושאל מה יהיה אפוא חלקם של הנוצרים אם תחולק העיר לשני אזורי נאמנות, יהודי וערבי, שפירושו מוסלמי [כלומר, שהנוצרים יימצאו באזור המוסלמי]. אז אמרתי לו, שאם יהיה משטר בינלאומי לעיר העתיקה, הרי יהיה המושל נוצרי - וראיתי שבזה קניתי את לבו.

אנסה לסכם. נגענו כאן בשש נקודות:

1) קבלתנו לאו״ם.

2) הוצאת הצבאות הפולשים.

3) הזמנת שני הצדדים למשא ומתן על שלום.

4) ועדת הפישור.

5) שאלת קביעת הגבולות.

6) מעמדה של ירושלים.

ארבעת הראשונים יכולים וצריכים לשמש נושא להחלטה בעצרת. שני האחרונים צריכים להימסר לוועדה.

הנקודה הרביעית - ועדת הפישור - עדיין שאלה פתוחה: האם מוטב לנו שישותפו בה הצדדים או לא? אם כן, הרי זה יכול להיות גורם מדרבן לקבלתנו לאו״ם. לעומת זאת, אני חושש מאוד לסיבוכים בתוך הוועדה [המדינית] - הלא נריב ונתקוטט בלי סוף וכל ישיבה תהיה לגיהינום. דבר זה עלול להכשיל את כל הוועדה.

לנקודה החמישית - רצוי לנו שלא תתקבל פה כל החלטה.

לנקודה השישית - גם כן איננו להוטים אחרי החלטה. אין לי הרושם שהאמריקאים יצאו עם הצעתם, אלא יסתפקו בקביעת העיקרון של פיקוח בינלאומי. בהזדמנות זאת אנו נעשה פומבי לחוסר המעשיות של משטר בינלאומי, כפי שחזו אותו מראש.

בשלב הראשון של הדיון צריכה להיות הסיסמה לידידינו לבקר, להתנגד, ליצור מצב של אי-מוצא, כדי שיורגש הצורך למסור את העניין לידי ועדה - (י. רובינסון: כדאי להבחין בין דברים שמוטב לפותרם בעצרת וכאלה שמוטב להשאירם למועצת הביטחון) - צריך לעשות פומבי לרעיון מעל במת העצרת, כי שם יש הד למה שנאמר, מה שאין כן לדברים הנשמעים במועצת הביטחון - (ד. ליבשיץ מעורר את שאלת החלק הערבי של ארץ-ישראל) - ביחס לזה נאמר מה שאמרנו כבר, כי אנו מעדיפים מדינה ערבית עצמאית על סיפוח לעבר-הירדן.

לפני שנסיים, ברצוני למסור על המצב ביחס לנגב. (קורא מברק מצהרי 7.101).[4] הקו שלנו בשיחות צריך להיות שההתלקחות בנגב בימים אלה בהם יושבת העצרת אינה אלא coincidence. זהו עניין המשתלשל כבר מאז ההפוגה הראשונה. המצרים הפרו אותה באי-נתינתם לשיירות שלנו לעבור. אנו הזדיינו בסבלנות, חיכינו לדיונים והחלטות ומשא-ומתן ממושך. המצרים הפרו הפרה כפולה - גם לא קיבלו את הגבלת השעות אשר הוקצו להם [למעבר שיירותיהם] וגם לא נתנו לשיירות שלנו לעבור. לפנייה אליהם ענו תחילה בשלילה, אחר כך בשתיקה. אפשר היה להניח, שהם מבקשים להם הצלת פנים ושבאופן עובדתי יקבלו את הדין. עם התקרב החורף החלטנו אפוא שהשיירה מוכרחה לצאת, ובהתאם למה שנקבע היא יצאה. המצרים התקיפו אותה ואז החלטנו פעם לתמיד לשים קץ לכל השערורייה הזאת והתחלנו לפנות את הדרך.[5] עתה ישנה פנייה להפסקת אש ואנו מחכים לתשובת ממשלתנו. טענתנו צריכה להיות תמיד, שהמצרים התקיפו שיירה שיצאה לפי החלטת מנגנון הפיקוח.

 

הערות:


[1] תלחמ״י 2, מס׳ 32.

[2] הרברט אוואט (1965-1894), משפטן ומדינאי אוסטרלי. שר חוץ 1949-1941. נשיא עצרת או״ם 1948-1949. על תפקידו המכריע בקבלת החלטת 29/11/1947 ר׳ מס׳ 22 הע׳ 31.

[3] בדבר נאמנות כפולה בירושלים ר׳ מס׳ 72 הע׳ 8.

[4] מדובר במברק מ"ש לאיתן, שבו דיווח כי נועד עם באנץ' והלה אמר לו שהמצרים מסכימים להפסקת אש לרבות נסיגה לקווים קודמים. מ"ש השיב כי אינו נוטה להמליץ לפני ממשלתו על הסכם להפסקת אש אלא אם כן תינָתן ערובה למעבר שיירות בנגב. באנץ' טען, כי הקושי בעניין השיירות נובע מאי-הסכמת ישראל לפיקוח או"ם על הטסת מטענים לנגב בדרך האוויר (ר' תלחמ"י 2, מס' 31, אנגלית).

[5] הכוונה לתקרית שכמתוכנן שימשה עילה ל"מבצע יואב" (ר' להלן מס' 75 הע' 2).

 

העתקת קישור