70

משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם, פריס[1]

3/10/1948

לא נוכל לדבוק בגבולות כ״ט בנובמבר

מ. שרתוק: ישיבה זאת היא שלב בסולם עלייתנו לעצמאות. תפקידנו כאן עתה להתייעץ על המשך הפעולה בשיחות עם המשלחות ועל הקו שננקוט בשיחות אלה. איננו נתבעים כעת לקבוע באופן מוחלט את ניסוח עמדתנו הרשמית. אמרתי במכוון לקבוע ״ניסוח״ כי אין לפנינו היום שאלה של קביעת עמדה - זו נקבעת ותיקָבע על-ידי הממשלה. ואם כי אולי מיותר יהיה לומר את הדברים הבאים, בכל אופן, אומרם למען הבהירם והדגישם.

ישנו הבדל יסודי בין המשלחת הזאת היום לבין משלחתנו ללייק סכסס אשתקד. אז היינו נציגות של הסוכנות היהודית. היום הננו נציגיה של מדינת ישראל. אז היה לסוכנות סניף בניו-יורק, שם ישבו חברי הנהלה שווי זכויות עם אלה אשר בירושלים, וניתנה להם הסמכות לנהל את מערכתנו באו״ם. אומנם, גם אז התייעצו עם ירושלים והיו פעמים שגם קיבלו את הכרעתה, אולם היה להם החופש לקבוע לא רק את צורת הופעתה של המשלחת, אלא גם את תוכן ההופעה. יתר על כן, היה שם גם מוסד מייעץ[2] אשר השלים את הסמכות.

לא כן היום. הננו נמצאים כאן כמשלחת של ממשלה, ככל הגויים. הממשלה עצמה לא באה לכאן. היא נשארה בקרייה ומקבלת שם החלטות שהן הוראות למשלחת, שאינה זכאית לשנות מהן כמלוא הנימה. תפקידה רק לקבוע את הצורה לביצוע ההחלטות הללו. ברור, שאין אנו מכשיר עיוור ובמידה שאנחנו נתקלים כאן בקשיים, מחובתנו להעיר לממשלה על כך, שמא תשנה משהו. אך אם לא תשנה, מחובתנו להוציא לפועל את הוראותיה כמו שהן. המשלחת תדון על תכסיסים, על סדר הצעדים שיש לנקוט ועל דרך נקיטתם.

מסקנות הממשלה ביחס לפעולתנו באו״ם נתקבלו בשני שלבים.

הראשון היה בדיון שהתקיים לפני שנתקבל הדוח של ברנדוט המנוח.[3]

השלב השני - בדיון שהתקיים לאחר פרסום הדוח. אמסור כאן את סיכום שני הדיונים גם יחד.

אלמלא היה דוח ברנדוט לפנינו ואילו הייתה היוזמה מסורה לנו, כי אז היינו צריכים להתרכז בשניים-שלושה דברים מבלי לעורר את שאלת הגבולות. היינו צריכים אז:

אחת, לדרוש את קבלתנו לאו״ם.

שתיים, לדרוש החלטה שתחייב את שני הצדדים להיכנס למשא ומתן ביניהם לבין עצמם - היות ואנו חזרנו והבענו את נכונותנו למשא ומתן, היה עוקצה של החלטה כזאת מופנה כלפי הערבים.

שלוש, לדאוג לחיסול התיווך או לפחות לשינוי אופיו של התיווך, שלא יתבטא בהצעת פתרונות אשר ממילא הם מוכרחים להיות תמיד על חשבוננו, כי אם שתפקידו יהיה לקרב את שני הצדדים למשא ומתן. ואולם עתה, משיש לפנינו הדוח של ברנדוט וכשיש מאחוריו יוזמה אנגלית-אמריקנית, אנו מחויבים להגיב.

הממשלה לא קיבלה החלטה הדוחה את הדוח באופן סיטוני. אומנם, במועצת המדינה נשמעה תביעה לעשות זאת,[4] אך הממשלה לא קיבלה החלטה כזאת. אני הבעתי שם את דעתי, כי אין כל צורך בהחלטה כזאת, כי עלינו לגשת באופן ענייני ולקבוע מהם הדברים שלא נוכל לקבלם בשום אופן.

בשאלת הגבולות ישנן כאן שתי אפשרויות קיצוניות -

או שאנו מקבלים את גבולות כ״ט בנובמבר כהלכה למשה מסיני ואין לשנות מהם אף כמלוא נימה,

או שאנו רואים את הגבולות הללו [כגבולות] שכבר אבד עליהם כלח - מאז כ״ט בנובמבר חלו תמורות יסודיות ויש לדון בבעיה מחדש לאור המצב.

יש יתרון הגיוני לכל אחד משני הקצוות ויש פְחת הגיוני לניסיון למצוא את הדרך בין שני הקצוות הללו. אנחנו הגענו למסקנות דלקמן:

לא מצאנו שמותר לנו להסתלק לגמרי מהחלטת כ״ט בנובמבר, וזאת בעיקר בגלל הנגב.

לעומת זה, אין החיים מאפשרים לנו להישאר קשיחים בעמדה של נאמנות מוחלטת להחלטה זו ללא שינוי.

להחלטה ההיא היו הנחות מסוימות:

אל״ף, שהחלוקה תוגשם בדרכי שלום.

בי״ת, שבמקרה שלא תוגשם בדרכי שלום, תבוא התערבות של האו״ם.

גימ״ל, שתוקם מדינה ערבית נפרדת בארץ-ישראל ושתהיה קשורה בברית כלכלית עם המדינה היהודית.

דל״ת, שיוקם משטר בינלאומי יעיל בירושלים.

מכל ההנחות הללו לא התאמתה אף אחת, ועל כן לא ייתכן היום לגשת לבעיה על יסוד הנחות שלא התאמתו ושאינן עשויות להתאמת. את החלטות כ״ט בנובמבר קיבלנו כפשרה. אנחנו דרשנו גבולות אחרים והנימוקים שבכוחם ניתן לנו מה שניתן בכ״ט בנובמבר עומדים בתוקפם גם היום.[5] אף אחד מהנימוקים הללו לא נפסל. לעומת זה, נימוקינו בעד כלילת מה שנדחה בשעתו קיבלו תוקף נוסף לאור הניסיון.

לאור זה עלינו לתבוע עתה את גבולות הכ״ט בנובמבר עם תיקונים מסוימים.

לא יקשה עלינו להסביר את תביעתנו זאת. הגבולות ההם היו משונים, בלתי טבעיים. אפשר היה לנמק אותם רק בהנחה שלא יהיה צורך להגן. הסכמנו לגבולות אלה על יסוד ההנחה של ברית כלכלית והסכמנו לברית כלכלית על יסוד ההנחה של הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל. ואולם כשאין מדינה ערבית ואין ברית כלכלית ויש צורך להגן על הגבולות, הרי זה מחייב שינויים מסוימים.

אם דרשנו אז את הגליל ועתה כבשנו אותו - הרי הניסיון מראה שאין להגן על אותם הגבולות שנקבעו בגליל ויש לכלול אותו במדינה.

בנגב שונה המצב. אנחנו איננו מחזיקים בו. שם איננו שולטים. אומנם, במרחב הצפוני של הנגב אנחנו מצויים ואף מתנועעים באופן חופשי, ואולם שם אנו מקוטעים כמעט משאר הארץ. בנגב לא נוכל להישען על החזקתנו כי אם עלינו להסתמך על גבולות הכ״ט בנובמבר.

הממשלה החליטה לדחות כל גישה של אפשרויות חילופין בין הגליל והנגב. גישה זאת פירושה שאיננו יכולים בשום אופן להיכנס לכל משא ומתן של פשרה בעניין זה. שאלה אחרת תהיה לפנינו בשעה שתהיה החלטה נגדנו בעניין זה.

מבחינה תכסיסית נראה, שבמידה שנתעקש יותר על קבלת הנגב כולו כן יש לנו יותר סיכויים לקבלו. ברגע שנגלה נטייה כלשהי לנכונות לוותר בנגב, ייווצר בזה משבר בינינו לבריה״מ.[6] זהו בעיקר שיקול תכסיסי, ומאחריו השיקולים לעניין גופו. אנחנו מעוניינים בהחלט לשמור על השטח כולו לנו, גם בהנחה - שהיא מאוד לא בטוחה - שנצליח לשמור רק על [חלקו] הצפוני. אולם למדינה עצמה אין בזה משום פתרון אם נחזיק בנגב הצפוני מבלי שנשלוט גם על ים המלח או לפחות על חלקו. לא נוכל להסכים שחברה שהיא יהודית בעיקרה[7] תעבוד כחברת זיכיון במדינה ערבית ללא שליטה יהודית מוחלטת על עבודתה.

שליטה בים המלח מחייבת שליטה בכיוון דרומה: בייחוד הקצה הדרומי של ים המלח ונמלו הטבעי - אילת, מפרץ עקבה. ברגע שהייצור בים המלח מגיע לגובה מסוים, יש טעם מסחרי בתחבורה לאילת. כן ישנה בסביבה ההיא שאלה של נפט. אנחנו לא נתחיל בביטול זיכיונות, אך ישנו הבדל גדול אם יהיו זיכיונות אלה בתוך גבולות המדינה או מחוצה לה. ישנם הסוברים כי מוטב לנו שלא יהיה לנו נפט. להם יש לענות, כי היה מוטב אולי שלא היה נפט בכל המזרח התיכון. אך היות וישנו נפט במזרח זה, והיות והיום הנפט הזה הוא נגדנו משום שהוא מצוי בידיים ערביות - לכן מוטב שיהיה גם נפט יהודי. מלבד זאת, יש ערך לאילת בפני עצמה כמפרץ וכנמל. כל השיקולים הללו היו קיימים גם קודם, אך עתה, כשמדובר על סיפוח החלק הערבי של הארץ לעבר-הירדן, הרי טענתנו למגע עם מפרץ אילת מתחזקת בהרבה. לפני הכ״ט בנובמבר נראתה תביעה זאת כעושקת את הערבים, אך אם השטח הערבי יסופח לעבר-הירדן, אשר יש לה זה כבר מוצא למפרץ עקבה, הרי אין יותר כל בסיס לשלילת אילת מאיתנו.

אין כל נימוק ענייני הנוגע לעתידה של איזו מדינה ערבית המחייב את קריעת הנגב מאיתנו. מי שתובע זאת ״למען מדינות ערב״ - למעשה הוא תובע זאת מאיתנו. אנחנו, לכתחילה, איננו מעוניינים בבסיס צבאי בריטי על גבולות הארץ, או בכל בסיס צבאי אחר שם. במקרה שלא תהיה ברירה אחרת ויאלצונו לוותר כאן, אז יש לדאוג כי יהא זה ויתור ששכרו בצדו ולא ייגָזל מאיתנו ללא תגמול. אינני מניח שניאלץ לוותר כאן, היות והאינטרס הערבי מזדהה עם זה שלנו - אף הם אינם מעוניינים בבסיס בריטי על גבולם. ישנו נימוק אחד הנוגע לעולם הערבי - הטענה כי אנחנו תוקעים טריז בגופו ומפרידים אותו לשני חלקים - וזהו נימוק נוסף לתביעתנו לגבולות הכ״ט בנובמבר בנגב. עלינו להדגיש כי אנחנו איננו מהווים טריז כי אם חלק אינטגרלי של המזרח התיכון. אנחנו משתלבים במסכתו השתלבות גמורה ולא יוכל להיות פה שלום מבלי שהעולם הערבי יקבלנו כאזרח בין האזרחים. הרצון לקצץ בנו ולדחקנו לקרן זווית אינו מוסיף לשלום וליציבות במזרח. בזאת צריכה עמדתנו להיות עקבית וללא תזוזה. מה שייעשה לנו - לא בהסכמתנו ייעשה. אם נעמוד כך, לא יוכלו האנגלו-אמריקנים לצאת בפומבי בנימוק של בסיסים. אין אנו צריכים להדגיש יותר מדי את עניין הגליל, כדי לא לסייע לרעיון של חילופין. אין דוח ברנדוט מציע לתת לנו את הגליל משום שזה ״מגיע״ לנו, אלא משום שהעובדות הן כאלה שאנחנו נמצאים שם. הם רוצים לעשות רווח מהימצאותנו שם ולמכור לנו דבר שהוא בידינו בלאו הכי.

ירושלים. החלטת הממשלה היא לתבוע את ירושלים החדשה למדינה עם הרצועה המחברת אותה לשטח המדינה. כן הוחלט להסכים למשטר בינלאומי בעיר העתיקה. בעיה חריפה הייתה מה יהיה אם אי-אפשר יהיה להשיג את ירושלים למדינת ישראל - אם משום שהרוב עומד על ירושלים בינלאומית, או משום שהרוב יעמוד על כך שאם חלק מירושלים יינתן ליהודים, הרי יש לתת גם לערבים חלק ממנה. אז ניאלץ לבחור ברע במיעוטו -

או ירושלים בינלאומית כולה ובלבד שלא תהיה לערבים בה דריסת רגל,

או שיותן חלק ממנה לערבים ובלבד שהחלק הגדול יהיה ליהודים.

הממשלה בחרה בברירה השנייה.

הועלתה גם הצעה כזאת: קונדומיניום יהודי-ערבי על העיר העתיקה עם מכריע בינלאומי. אין פירושה של החלטת הממשלה, שיש אצלנו התנגדות עקרונית לשלטון בינלאומי, אולם יש אי-אמון גמור באפשרותו וביעילותו. אי-אמון זה נובע

הן מניסיוננו הממשי בירושלים

והן מהניסיון העולמי לגבי סמכותו הממשית של ארגון האו״ם.

על ניסיוננו בירושלים איני צריך להאריך. ראינו בעולם, שאין אפשרות לסמוך על כוח בינלאומי. אומנם אין זה מן הנמנע למצוא דרך להקים משטרה בינלאומית, אבל אנחנו, האם אנו יכולים לסמוך על כוח זר שיגן לנו על ירושלים היהודית? היישוב בארץ, ובעיקר יהודי ירושלים, תשעים וחמישה אחוז בהם אומרים שלא. בשום אופן לא. את זאת אומרים אנשים שהיו תחת אש. עבורם ישנה תהום עצומה בין המצב לפני שנה והמצב היום. הם הזדקנו בשנות חיים רבות, בניסיון ובחוויה אנושית. מה שעבר עליהם לימד אותם לקח אשר שום מאמץ של דמיון ומחשבה לא יכול לתת. הם היו תחת אש, רעב וצמא, נעשה ניסיון לכלותם בכל הדרכים - והם עמדו בודדים. העולם עמד מנגד ולא נע. אנשים אשר עבר עליהם כל זאת לא יוכלו להעלות על הדעת שכוח בינלאומי יעמוד ככה, יראה גבורה כגבורתם וישפוך את דמו למענם. יבואו ויטענו, שהשם המפורש של או״ם ימנע בעתיד כל ניסיון להרוג, להרעיב ולהצמיא, אך כאן נענה כי איננו יודעים לקראת מה הולך העולם ואין יודע מה תהא סמכותו של או״ם. לעולם הבינלאומי ירושלים היא עניין של מה-בכך, אבל לנו זוהי שאלת חיים ומוות. חייהם של מאה אלף יהודים. עניין תרבותי והיסטורי הוא זה. עבורנו ויתור על ירושלים זהו מוות. ואם כך לא נוכל להתעלם ממצבה הגיאופוליטי של העיר המוקפת משלושה צדדים - גם אם משאירים לנו את הגשר אליה. נניח שיהיה משבר בינלאומי, ונניח שמישהו יוצר שם עובדה, היכן נעמוד אז? הדבר היחידי שיוכל לשמש משקל שכנגד לחולשתה האובייקטיבית של ירושלים זהו כוח יהודי חזק בעיר. צריך שיהיה ברור, שהכוח היהודי לא יסתלק מהעיר. אנחנו לא נוכל להסתפק בנקודת מגע בלבד. לא נשתמש במילה ״פרוזדור״, שריחה הובאש בעולם הבינלאומי.[8] יש לדבר בהדגשה שווה על ירושלים ועל הדרך אליה, ואין השניים ניתנים להחלפה.

יאמרו לנו, אולי, שאם יותן גם לערבים חלק בירושלים, הם יעשוה בירתם ואף אנו נעשה כך. וכיצד זה תהיינה שתי ערי בירה, ששתיהן בחזית, זו בצד זו? על כך לא הייתה החלטת ממשלה. דעתי, אשר לא שמעתי התנגדות לה, היא שעלינו לדרוש כתנאי שאם יותן חלק מירושלים החדשה לערבים, לא יהיה שם מרכז שלטון, ואז אף אנו ננהג כך. אני גורס ״מרכז שלטון״ ולא בירה, כי הממשלה לא תשב שם. כבר עתה יושב שם בית הדין העליון, ייתכן שגם הפרלמנט ישב שם חלק מהזמן, אך הממשלה לא תשב שם.

בשאלת הפליטים עמדתנו היא שיש לעשות תעמולה חזקה בשיחות עם המשלחות ליישובם של הפליטים בארצות ערב, בהדגשת האפשרויות הרחבות. יש להסביר שלאורך ימים זה יהיה

לטובת הארצות הללו,

לטובתם של המתיישבים וצאצאיהם

ולטובת המזרח כולו על ידי הקטנת שטח החיכוך האפשרי.

לא נאמר שלא ניתן לשום ערבי לחזור, אך נדגיש שאם להחזיר - אז רק בתנאים של שלום. וכאן יש לחלוק במפורש ובהחלט על הגישה של ברנדוט. אין זאת שאלה של זכות אישית של ״היחיד החף מפשע״, כי אם זוהי שאלה מדינית של הכלל. ויש לזכור שערבים אלה היו הראשונים למרוד בהחלטת או״ם, והצבאות הפולשים במאי טענו שהם באים על סמך קריאתם לעזרה של ערביי השטח של מדינת ישראל. כמובן, אם יהיה שלום תופיע שאלה זו באור אחר לגמרי. אולם כל עוד אין שלום יהא פירושה של החזרת הפליטים כי עלינו להתחיל את כל העניין מחדש. דבר זה יובן לכל, והמפרידים בין החזרת הפליטים לכריתת השלום אינם מסייעים בזה לא לשלום הכללי בין ישראל וערב ולא לשלומם האישי של הפליטים. לטוענים כי אנו הדגשנו תמיד את יכולתנו לחיות בשלום עם הערבים, נאמר שלא כל ערביי ארץ-ישראל מרדו. אנחנו אמרנו תמיד, שיהיו צרות אבל שנוכל להתגבר ושבסופו של דבר הערבים ישלימו. לא אמרנו מעולם, שהערבים יקבלו את מדינתנו בשמחה. ואם אנו אומרים שהמדינות הפולשות טוענות שנקראו לעזרה, איננו אומרים כי אומנם כן הוא.

ביחס לחלק הערבי [שהוקצה בהחלטת כ״ט בנובמבר] לא נקבעה עמדה. ישנם רק שיקולים. בנידון זה תחכה הממשלה גם לעצה מאיתנו.

ההנחה שעליה בנויה החלטת הכ״ט בנובמבר היא שתוקם מדינה ערבית בארץ-ישראל. הנחה זו נתבדתה כליל. מדינה כזאת לא הוקמה ואין גם לראות כל ניסיון להקימה. לא קיים כל גרעין ציבורי, שאפשר לראותו כמועמד לממשלת פלשתין. ארץ-ישראל הערבית פירושה אותו חלק של ארץ-ישראל אשר אינו במדינת ישראל ואינו שטח כיבוש ישראלי. אין זה היום אלא מונח גיאוגראפי, שאיננו גורם מדיני. לחלק זה ישנם שני טוענים רציניים - עבדאללה והמופתי.

בדרום קיימת אפשרות של סיפוח רצועת החוף למצרים, ואומנם למצרים לא היה אכפת לספח רצועה זו ואת רצועת הגבול, ולעשות את עזה לנמל מצרי.

בצפון שונה המצב. הכיס בו מצוי קאוקג׳י משיק כולו עם הלבנון, כך שאין לסוריה האפשרות הפיסית לספחו, ואילו ללבנון אין כל רצון לספח אליו בדרך זו עוד 80,000 מוסלמים - חציים תושבי האזור הקבועים וחציים פליטי החודשים האחרונים.

באשר למופתי - הרי ממשלת עזה[9] אינה גוף של שלטון מינהלי כי אם מוסד פוליטי. אין לה כל קשר עם התושבים בארץ-ישראל - בשכם שולטים העיראקים, בחברון עבדאללה - ואין לה כל סיכוי להשתלט. זוהי הפגנה ותו לא. יתר על כן, ממשלה זו לא הוקמה כדי להוציא לפועל את החלטת האו״ם על חלוקת הארץ: זוהי ממשלה ״כלל פלשתינאית״, הרואה בנו מורדים אשר הצליחו להשתלט על חלק מהארץ.

ביסודו של דבר, הרי אנו היינו מעדיפים ממשלה פלשתינאית נפרדת ומדינה ערבית בארץ-ישראל, אולם אילו אמרנו זאת עם פרסום דוח ברנדוט היו דברינו מתפרשים כתמיכה במופתי ובממשלת עזה. לעומת זאת, לא יכולנו גם לצאת בגילוי דעת נגדה היות ודבר זה היה מתקבל כתמיכה בעבדאללה. לכן לא הגבנו עדיין ועמדתנו בעניין זה עדיין פתוחה.

לבסוף, ברצוני למסור את הניסוח אשר נתן ראש הממשלה לבעיה - הפתרון יכול לבוא באחת משלוש הדרכים הבאות:

אל״ף, פעולה צבאית טהורה. דבר זה יכול להביא לידי כיבוש כל עבר-הירדן המערבית ואז נעמוד מחדש על תוכנית בילטמור.[10]

בי״ת, הכרעת או״ם אשר נקבלה ולא נמרוד בה. הווי אומר, גבולות כ״ט בנובמבר בתיקונים מסוימים.

גימ״ל, שלום בינינו לעולם הערבי, אשר עבורו ניאלץ בוודאי לשלם מחיר.

הערות: