68. הממשלה הזמנית, ישיבה לז, תל-אביב - בכייה לדורות - 26/9/1948
שם הספר  דבר דבור 1948
שם הפרק  68. הממשלה הזמנית, ישיבה לז, תל-אביב - בכייה לדורות - 26/9/1948
כותרת משנה  סעיף ג׳: דין וחשבון המתווך

68

הממשלה הזמנית, ישיבה לז, תל-אביב[1]

26/9/1948

בכייה לדורות

 

 

סעיף ג׳: דין וחשבון המתווך

 

השר מ. שרתוק: מסרתי היום לחברים סקירה [מודפסת] עם כמה ידיעות מהימים האחרונים על מהלך העניינים בפריס, בוושינגטון, במוסקבה. אקרא טלגרמה שהגיעה לאחר חיבור הסקירה, ואני מבקש לראותה כחלק מן האינפורמציה שאני מוסר. כשם שהיו לאבן שיחות עם חברים מתוך המשלחת הבריטית והאמריקנית, הייתה לו גם שיחה עם המשלחת הסובייטית. שתי השיחות הראשונות היו לפי יוזמתו של הצד שכנגד. שיחה זו הייתה לפי יוזמתו של אבן. אינני אומר זאת לשם שבח במקרה הראשון ולא לשם גנאי במקרה השני. אני רק מציין זאת כעובדה:

הייתה לי היום שיחה ידידותית ארוכה עם מאליק[2] ועם צרפקין. הסברתי את מדיניותנו לאור ההתייעצויות איתך ובתגובה על ההצעות האחרונות של המתווך. מצאתי אותם אוהדים, אבל ללא כל שינוי בעמידה הנוקשה על החלטות נובמבר ובאין רצון להסכים לאיזו סטייה שהיא מהן. צרפקין אפילו הביע את נאמנותו לחוקת ירושלים[3] בינלאומית מנובמבר, אם כי מאליק ייתכן שקיבל את הנקודה שלי, כי כישלון האומות המאוחדות בהגשמת החוקה הזאת מוכרח להביא לידי עיון גם בפתרונות אחרים של השאלה. הרושם שלי הוא כי התפקיד היותר דחוף בשבילנו ביחס אליהם - כלומר, ביחס לרוסים - אחת היא מה תהיינה התוצאות הסופיות, זה להילחם קשה על הנגב כולו ולוותר רק אם נעמוד בפני לחץ ברור של ״פורס מאז׳ור״. הוא מבקש שאטלגרף לו את רשמיה של גולדה מאירסון.[4]

 

(השר א. ציזלינג: האם צריך להבין מכאן, שהם מתנגדים לתוספות בגליל?) - כך זה יוצא אם הוא אומר ״עמידה נוקשה על החלטות נובמבר ואי-רצון לאשר איזו סטייה מהן״.

אנחנו עומדים בפני כמה עובדות. עובדה אחת - פרסום הדין וחשבון.[5] לפי הידיעות שלנו מוושינגטון, הדין וחשבון הזה חובר בהתייעצות עם האמריקנים והבריטים. על כל פנים, ידוע לנו שבאנץ׳[6] חיבר את הדין וחשבון הזה. הוא חיבר את הדין וחשבון באווירון, בדרכו חזרה מאמריקה. אומנם אין זאת אומרת שלדעותיו של המתווך לא היה בזה איזה משקל. למשל, בשאלת הנגב מספרים כי המתווך התלבט מאוד ובנקודה זו הם לא קבעו מסמרות עד הרגע האחרון ממש, עד חתימת הדין וחשבון השאירו את השאלה הזאת פתוחה. מצד אחד התרשם המתווך מעניין זה של פיתוח וכולי, אם כי חלק מיועציו חושב את עניין פיתוח הנגב לפרובלמטי, על כל פנים לבלתי מוחשי. אבל גם אם יש בזה ממש - אין להשוות כלל את הנגב לגליל מבחינת האפשרויות. לא כל שכן אם אנחנו מקבלים, לפי דבריו, את הגליל ריק. אבל הוא לא מצא לאפשרי לאחד - גם לתת לנו את הגליל וגם לתת לנו את הנגב. הוא ראה בזה הכרעה רצינית לצדנו. אבל הוא התקשה בעניין הגבול, והיה שלב שחשבו ברצינות על גבול של קו מקביל [למעלת רוחב] 31, שהוא קצת דרומה מעסלוג׳.[7] דנו על זה והיה משא ומתן. ברנדוט אמר שהוא רוצה לישון עוד לילה אחד לפני החליטו סופית, ולמחרת בבוקר הוא קם ואמר שבא לידי מסקנה לקבוע את הקו מג׳דל-פלוג׳ה.[8] אבל לפי דברי באנץ׳, מתוך הנחה שיש עוד מיקוח ונשאר עוד מה לוותר, שני הכפרים הגדולים האלה נשארים בתחום המדינה הערבית, הווי אומר שהגבול עובר מצפון להם, קצת דרומית לקו נגבה-גת. וכל המרחב הגדול מדרום לקו יוצא מתחום שלטוננו ועובר למדינה הערבית. אם לחשוב את הנקודות הנטושות[9] כנקודות - זה 26 נקודות,[10] בלי הנקודות הנטושות - 24 נקודות. אני לא כל כך תופס את ההיגיון הזה, איך באנץ׳ רוצה להסביר לנו את העניין. כי מקובל תמיד שהמיקוח נגמר בזה שלוקחים מאיתנו משהו, ופה כנראה מיקוח להוסיף לנו, אבל ייתכן שזה כנה.

הפורמולה הזאת מרחיקה הרבה יותר מהצעות [ג׳יימס] מקדונלד. ראיתם גם מהשיחות עם נוקס מה״סטייט דפרטמנט״ וגם עם הקטור מקניל מה״פורין אופיס״, שהם אינם קובעים מסמרות בכל פרט ופרט, ומקניל רָמז רֶמז ברור בעניין זה, כאשר אבן העמיד אותו על שלוש נקודות: ישובי צפון הנגב, מפרץ אילת (עקבה) וים המלח. מקניל אמר:

״מצדי יש אהדה רק לגבי הדבר הראשון״,

זאת אומרת לגבי החלק הצפוני של הנגב, וכנגד זה יש קודם כל פיתוי של הגליל כולו, ויש פיתויים אחרים, מדיניים, זאת אומרת, אחרי זה תבוא מייד הכרה ״דה יורה״ על ידי כל העולם המערבי. אני מתאר לעצמי שיאמרו: אחרי זה יוכל להיות מילווה, ולהיפך - אם זה לא יהיה, כל אנשי או״ם מנוי וגמור אצלם שבלי הסכמה שלנו לתוכנית אין לחלום על קבלתנו לאומות המאוחדות במושב זה, ולדעתם - מבחינתנו - מוטב לא להגיש בקשה, כי תהיה זו מפלה גדולה. אבל אם נסכים, כל זה יבוא באופן אוטומטי.

ומילים אחדות בנוגע לגליל.

מצד אחד אנחנו שולטים עכשיו על חבל ארץ הגון, שלא פסקו אותו לנו בהחלטת העצרת,

מצד שני איננו שולטים על חבל ארץ לא קטן שפסקו אותו לנו בעצרת - מצד מזרח, לאורך החולה, יש אזור הרים אשר לחמנו עליו קשה ונחלנו ניצחונות ניכרים בו - איננו שולטים עליו היום, וזה הפרש בערך של רבע מיליון דונם. אזור זה כלול במדינת ישראל לפי החלטת העצרת והוא לא בשליטה שלנו היום.

לעומת זה, בגליל המערבי ובגליל המרכזי אנחנו שולטים על שטחים ניכרים למדי שאינם כלולים בהחלטת או״ם, כשש מאות אלף דונם, כלומר היום יש לנו רווח נקי של 450-400 אלף דונם, ויש כיס שהוא עדיין בשליטת קאוקג׳י.

לגבי הגליל יש לנו שיקולים כאלה:

קודם כל, אנחנו מחזיקים ביד שטחים גדולים, שם צריך עוד להוציא מאיתנו, זאת אומרת אנחנו צריכים לבוא ולטעון: הגליל צריך להיות שלנו, כי משם צריך לדחוק אותנו וזה לא כל כך קל.

מה שנוגע לכיס [שבשליטת קאוקג׳י]- הכיס בין כך וכך אבוד, כי הוא כולו מנותק מאיזה קשר שהוא עם השטח הערבי של ארץ ישראל, ואינני חושב שאנחנו צריכים לעשות מלחמה מדינית על הכיס הזה. לפי דעתי, להיפך. דבר שלישי שאני רוצה לומר בנוגע לכיס: הכיס הזה מאוכלס ערבים, אבל הוא מאוכלס הרבה יותר ערבים מאלה שיושבים בו כרגיל. אין לי מספר מדויק. אנחנו מבררים את הדבר הזה. כיס זה ממולא ערבים, רובם הגדול ערבים שנטשו את הכפרים בחולה ובחלק המזרחי, מלבד אלה שעברו את הגבול. כמעט כל הערבים מן הגליל המרכזי ומן הגליל המערבי מרוכזים עכשיו בתוך כיס זה. לא רק שהם מרוכזים בתוך כיס זה, אלא הם מרוכזים בעיקר לאורך שפת הכיס משלושה צדדים. הפליטים יושבים עד כמה שאפשר קרוב יותר לכפרים שנטשו מתוך הנחה ותקווה או אמונה, כי יום יום הם עתידים לחזור, והם אינם רוצים להתרחק יותר מדי. ברור, כי במידה שיתברר לערבים כי הכיס הזה מיועד להתמזג עם יתר חלקי הגליל ולהישאר במדינת ישראל, ובמידה שיש הלך רוח של שיבה לגבול אצל הערבים, כיס זה יתמלא ערבים יותר ויותר. ערבים יסתננו דרך הלבנון ודרך סוריה למען שברגע מסוים, כאשר יבוא הסיפוח, הם יתפשטו אז על פני הגליל כולו.

דבר זה אני אומר לגבי הפיתוי, שאנחנו מקבלים עכשיו את כל הגליל ומקבלים אותו ריק. אנחנו בפירוש לא מקבלים את הגליל ריק, כי אם מקבלים את הגליל מלא - כמעט אותו גליל כמו שהיה עם הרוב הערבי הגדול, ומי יודע, אולי עם עודף על ידי ההסתננות. ולכן נדמה לי שאנחנו צריכים לנקוט בעניין זה עמדה האומרת:

״לא דרשנו מכם את הכיס, ואל תעשו לנו טובות. אינכם עושים לנו טובה שאתם נותנים לנו את הכיס״.

וזה צריך, לפי דעתי, להקל עלינו את המלחמה על הנגב.

הבעתי את דעתי קודם, ורק התחזקתי בדעה זו לאור מה ששמענו בימים האחרונים, שהנימוק הסובייטי אצלי אינו מכריע אם כי אינני מתעלם ממשקלו. אינני מוכן, נניח, לפעול בניגוד לאיזה אינטרס יהודי יסודי אך ורק כדי שלא יהיו לאנגלים בסיסים, מפני שזה יגרום לנו צרות עם הסובייטים. אני חושב שזה נגד האינטרס היהודי שלאנגליה יהיו בסיסים. מבחינת עצמאות יהודית לא רצוי לנו שיהיו בסיסים לאנגליה. יחד עם זה אינני יכול להתעלם מן השיקול, שוויתור כלשהו שלנו בעניין זה עלול מייד אולי לחדד את היחסים בינינו ובין הסובייטים. אבל זה טעם נוסף ולא טעם עיקרי. הטעם העיקרי הוא טעם היסטורי, שאיננו יכולים לוותר על חבל ארץ זה.

אנחנו עומדים בפני הרבה דברים קשים במערכה זו.

עניין הנגב הוא דבר קשה.

עניין ירושלים דבר קשה.

עניין הפליטים הוא דבר קשה.

אבל זוהי שעה של הרת עולם. עם התהוות המדינה - מוטב לעמוד בקושי גדול בשעה זו מאשר לסבול קשה אחר כך, לדורות.

ויש שאלה של אילת, ויש שאלה של ים המלח. רק אתמול ביליתי בוקר בירושלים עם נובומייסקי[11] על שאלות אלה:

שאלת הניצול של ים המלח,

שאלת הובלת התוצרת, הפתח לים סוף, בעניין רכבת לשֵם הובלה ואולי אפילו בניין כביש בדרך ההיא,

שאלות נפט בסביבה הקרובה, נפט בסביבה הקרובה הרחוקה, בין אם הנפט הזה - במידה שיש פחות או יותר ודאות שהוא ישנו - מכור לזרים, ובין שיש תקווה כי עצם זכות הניצול תהיה לנו.

ואם כי אינני מחזיק במשנתו של מר בן-גוריון, הגורס שבכלל אין הבדל בין הנגב הצפוני לבין הנגב הדרומי, אני מתרשם ממה שמומחים אומרים שיש הבדל בין הנגב הצפוני ובין הנגב הדרומי מבחינת אפשרויות ההתיישבות. נכון הדבר, שאנחנו עומדים רק על סף האקספרימנטציה בחבל ההוא. איננו יודעים מה עלולים אנו לגלות כאשר נעמוד פנים אל פנים עם הטבע הזה, כאשר נהיה נאלצים לעשות משהו, כאשר יתגלו שם כל מיני אפשרויות.

אינני מציע לפי זה לפסוק. אבל בכלל, כאשר ניגשים לעניין, כאשר מתחילים לחקור ולחפש, מתחילים להתגלות דברים ואנחנו ניתן את הדין בפני ההיסטוריה שלנו אם לא נערוך מלחמה קשה ולא נגלה התנגדות רבה בעניין זה [של שליטה בנגב כולו]. זה לא יהיה קל, ובוודאי ובוודאי נעמוד כאן בפני לחץ גדול, של אמריקה בייחוד. אני לא מתפעל לגמרי מלחץ אנגלי - אין לאנגליה מה לתת לנו תמורת לחץ מלבד מה [מילה משובשת במקור. אולי: ״שיפסיקו״ ] את המלחמה נגדנו. מה שאין כן לגבי אמריקה. לגבי אמריקה -

יש שאלה של צבא,[12]

יש שאלה של מלווה,

יש שאלה של דולרים גם בלי מלווה.[13]

יש לאמריקה אפשרויות של לחץ עלינו. אבל יש תוקף מוסרי בעמידה שלנו. ואני מציע שנעמוד על עניין זה באופן נמרץ.

המשימה שלנו [בעצרת האו״ם בפריס] הפעם היא אחרת, והיא אולי גם קצת קלה יותר מבחינה פרלמנטרית משהייתה המשימה שלנו אשתקד. אשתקד המשימה הפרלמנטרית שלנו הייתה להשיג רוב בעד החלטה מסוימת - הפעם המשימה הפרלמנטרית שלנו היא למנוע רוב בעד החלטה מסוימת. מבחינה פרלמנטרית זה דבר קל יותר.

ברור, ייתכן שניתקל בנחשול כזה של הסכמה לדין וחשבון של ברנדוט ובלחץ כזה, לחץ משותף של אמריקה ואנגליה על כל מדינות המערב, ששום דבר לא יועיל לנו והרוב הזה ייווצר. ומה יהיה כאשר ייווצר רוב בניגוד לנו? יש להניח שהגוש הסובייטי והגוש הערבי יצביעו נגד - מתוך נימוקים שונים, אם כי לא תמיד מתוך נימוקים שונים. אני סבור שמצרים - כולה, או על כל פנים אסכולה מסוימת במצרים - מתנגדת לבסיסים בריטיים בנגב לא פחות מאשר בריה״מ, ואולי יותר, כי בריה״מ, אם נניח שתימנע בעד העולם האנגלו-סכסי לתקוע יתד בנגב, על ידי כך אינה עוקרת את עמדותיו של העולם הזה במזרח התיכון, מה שאין כך לגבי מצרים. על כל פנים, יש ידיעות המוכיחות כי דברים אלה אינם בסדר בין אנגליה ומצרים, ונעשים עכשיו מאמצים גדולים מצד בווין להשיג הסכמת מצרים לתוכנית זו על ידי הצעת כל מיני ויתורים בסודאן.

זהו הקו שאני מציע לנקוט בנוגע לנגב. אינני מחדש בו, אבל אני אומר זאת לאחר בדיקה מחדש שעשיתי. אנחנו צריכים להחליט לעשות כל המאמצים כדי למנוע רוב. מה אם יהיה רוב בניגוד לנו? - נצטרך אז לדון על זה, אז גם העמדה שלנו כלפי רוסיה תהיה אחרת. רוסיה, עד עכשיו, לא יעצה לנו אף פעם ללכת נגד רוב האומות המאוחדות, גם כשלא הייתה עם הרוב הזה.

בנוגע לירושלים אני עומד בדעתי, והייתי מרוצה מאוד אילו אפשר היה לבקר מחדש את ההחלטה שנתקבלה ולא לגרוס כי הרע במיעוטו הוא משטר בינלאומי, שמשטר בינלאומי טוב יותר מאשר אם חלק איזה שהוא של ירושלים ייפול לידי ערבים. אני סבור שהרע במיעוטו הוא חלק של ירושלים לערבים - אם זה הכרחי - מאשר משטר בינלאומי בירושלים כולה. עניין זה של שלטון זר ושלטון גויים אינני חושב ששקלנו אותו - אלה מאיתנו המוכנים להסכים לכך - מתוך הסתכלות בפנימיותם של הדברים. תמיד יוצא שהערבים צודקים - יש לנו מזל כזה. כאשר יש ריב בינינו ובין הערבים, בדרך כלל יוצא שהערבים צודקים ולא אנחנו. אם יהיה משטר בינלאומי, הוא יצטרך על כל צעד ושעל להכריע בינינו ובין הערבים. ואני מאוד חושש להכרעתו.

העולם עוד לא התרגל לכך שהיהודים הם אומה ככל האומות ושהם יכולים לחטוא ככל האומות. חטא של ערבים מתקבל. חטא של יהודים - הרי זה דבר-מה נורא. שלשום התקדמו הערבים ותפסו משלט ידוע בסביבת בן שמן, ונהרגו כמה אנשים מאיתנו, אחדים מהם תוך תעלולים נוראיים שקשה להעלותם על דל שפתיים.[14] אנשים שלנו עשו אחר כך פשיטה על כפר יהודיה. היום אני מקבל מכתב מהאומות המאוחדות, והמכתב מתחיל מהפשיטה:

״ביום זה בשעה זו וזו היה מעשה תוקפנות מצדכם. זה לא ייתכן, זו הפרת ההפוגה. עליכם מייד להפסיק את זה״.

אם כן, עקירת העניין מכל הרקע והצגתו כמעשה תוקפנות לגמרי ללא כל התגרות מוקדמת. יכולתי להביא הרבה דוגמאות כאלה. בהר הצופים, נניח, הסכמנו לפירוז, ואחד מתנאי הפירוז היה שמפקידה לפקידה מחליפים את האנשים ושולחים שיירה של אספקה. אומנם בנוסח הכתוב לא נאמר באיזה פרקים הדבר ייעשה, אבל בעל-פה דובר שבפעם הראשונה כעבור שבועיים ואחר כך אחת לחודש. ובכן, עברו כבר שמונה שבועות ללא חילופין, ואי-אפשר בשום פנים להשיג את הדבר הזה. הערבים משתמטים, בודים כל פעם תירוץ חדש, והאומות המאוחדות אינן מסיקות מסקנה שהערבים הפרו, אלא באות אלינו בהצעה חדשה.

אני מתאר לעצמי את ההיגיון של המושל הבינלאומי כשיש לו כנסיות ומסגדים ויש לו גם בתי כנסת של יהודים - איזו הדרך ילך משפט הצדק שלו ומה תהיה כל הרוח של המשטר הזה לגבי עלייה, לגבי פיתוח, לגבי דאגה כלכלית, כאשר נקודת המוצא היא לשמור על הקיים.

או שיש דינמיקה של פיתוח, אלא שדינמיקה זו מסויגת בסייגים מסוימים,

או שאין בכלל כל דינמיקה אלא כל המשטר מיועד לכתחילה לשיתוק ולהקפאה ולקיצוץ.

זו בעיני בעיית ירושלים. אינני יודע מה מסתתר מאחורי הסתירה שלמראית עין בעמדת אמריקה,

שמצד אחד היא דוגלת במשטר בינלאומי,

ובעת ובעונה אחת היא אומרת: ״אבל בשום פנים ואופן לא נשלח צבא״.

אינני יודע אם פירוש הדבר שלא ישלחו צבא אלא שוטרים ישמרו, אם לא ישלחו אמריקאים אבל ירשו לאמריקאים להתנדב לאיזה כוח משטרה של או״ם, או האמת היא - כפי שאתם אומרים וכפי שהם אמרו כאשר מקדונלד מסר לנו בשם ה״סטייט דפרטמנט״ - שאם גם להלכה הם עומדים על משטר בינלאומי - למעשה הם מוכנים לדון גם על פתרון אחר המתקבל על דעת שני הצדדים.

דעתי היא כי יש לעמוד על כך שירושלים תהיה כלולה במדינה היהודית.

דעתי היא שצריך בנשימה ראשונה זו לומר: לא העיר העתיקה - העיר העתיקה למשטר בינלאומי.

דעתי היא שלא צריך לומר: אנחנו מוכנים לתת חלק לערבים - אלא אם תהיה טענה חזקה - להסכים שיהיה חלק לערבים לפני שניכנע ונתפשר עם משטר בינלאומי בירושלים כולה.

בנוגע לחיפה, בתי הזיקוק, [נמל התעופה] לוד - ראיתם כי האנגלים מנסים להרגיע אותנו, שהם לא התכוונו לגמרי לפגוע בריבונות. גם אנשי או״ם, בשיחות פרטיות ובהערות שלהם בשולי הדין וחשבון, טענו שכל אשר נאמר שם על בתי הזיקוק אלו רק נוסחאות מן השפה ולחוץ, למען שיהא איזה פתחון פה שהוא לעיראק להזרים את הנפט מחדש. וכן לגבי נמל חיפה - שזה לא פוגע בריבונות. ראיתם את התגובה בעיתונות של דובר הממשלה - אני אחראי לתגובה זו: יש ריבונות מוחלטת שלנו, אבל יכול להיות הסכם בנוי על יסוד של הדדיות עם המדינות השכנות.[15]

אני מנסה קצת לראות את הדברים בהתפתחותם קדימה. יש שאלה מה עתיד העניין. נניח שאנחנו לא משתווים בעניין זה - אז ייתכן שיימשך המצב הקיים של לא הפוגה ולא מלחמה, עם כל המעמסה הכספית הנוראה שהדבר מטיל עלינו ועם כל השיתוק שזה משתק את כוחנו היוצר. זהו שיקול רציני מאוד. אבל אני סבור שאם השיקול הזה יטריד אותנו מלכתחילה - אז המערכה המדינית להצלת העמדות לגבי הגבולות עלולה להיות אבודה. אנחנו מוכרחים להתאזר עוז לדחות את השיקול הזה לשלב יותר מאוחר, עד שנמצה את כל האפשרויות בעניין הגבולות בשלב זה - (השר פ. רוזנבליט: הייתה הצעה של מרשל על דמוביליזציה של שני הצבאות - האם יש לנקוט עמדה גם לגבי שאלה זו?) - לא נקטתי עמדה דווקא לגבי הנוסח שנקט מרשל, בתגובה בעיתונות. ניסיתי לנקוט עמדה לגבי הנוסחאות של ברנדוט. ברנדוט אמר:

״צריך להיות סילוק ופירוק הכוחות הצבאיים״.

וברור למה התכוון: את הכוחות היהודיים צריך לפרק, את הכוחות הערביים - לסלק. אמרתי: זה דמיון כוזב. מרשל אמר בכלל דמוביליזציה. איך לפרק? -

הוא יפרק את הצבא המצרי?

הוא יפרק את הצבא הסורי?

אם מסלקים את הצבאות הערביים, אין מחסלים אותם על ידי כך אלא מעבירים למקומות אחרים. אפילו מכניסים אותם לארצותיהם - הם יכולים לחזור לגבולות הארץ ולפלוש לעת מצוא, בעת שאם מפרקים את צבא ישראל, מחלישים החלשה ניצחת את כוחנו, באנץ' חושב שזה רק ״פַסוֹן דֶה פַּרְלֶה״ [צרפתית: אופן דיבור], שאין כל אפשרות להביא לידי פירוק צבא ישראל אם צבא ישראל מסרב להתפרק - (השר ב. שטרית: מה ידוע לך לגבי יפו, רמלה, לוד, עכו?) - בנוגע ליפו - סָתם ברנדוט ולא פירש. האנגלים אמרו לנו בלייק סכסס, כי הכוונה היא שיפו תהיה לישראל. בנוגע ללוד ורמלה - ברנדוט פירש ולא סָתם. הוא אמר שלוד ורמלה צריכות להיות מוחזרות למדינה הערבית. בשיחות של אנשי או״ם איתנו אמר אחד מהם, כי הוא מבין את הקושי שבדבר, שהעניין אינו כל כך פשוט. עכו בוודאי שלנו - (השר מ. בנטוב: האם איננו נוקטים שום עמדה לגבי גורל החלק הערבי של ארץ-ישראל?) - הריני מודה שאני נתון בעניין זה קצת במבוכה, מפני שאין להסתפק עכשיו רק בנקיטת עמדה מופשטת ועקרונית. אנו עומדים פה בפני אפשרות של ברירה מעשית מאוד. כאשר היינו בשלב שמותר היה לנו לדבר באופן עקרוני, נקטתי נוסחה שאנחנו צריכים להעדיף מדינה ערבית נפרדת בארץ ישראל המזרחית. אך ביום שערכתי את תגובת הדובר נתפרסם דבר הקמת ממשלת המופתי בעזה. הרגשתי, שאם אכתוב שחור על גבי לבן שאנו מעדיפים ממשלה ערבית נפרדת בארץ ישראל על פני סיפוח לעבדאללה - כי אז הרושם המעשי הוא שמוטב ממשלת המופתי מאשר סיפוח לעבדאללה, וזאת לא יכולתי לומר.

 

להלן התנהל דיון ממושך, רב-משמעות היסטורית ואישית, בהצעת ב״ג לכבוש שטחים בגדה המערבית, שהסתיים בהחלטה שדחתה אותה. בשל חשיבותו מובא הדיון במלואו:

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני אכביד קצת על הבירור, כי רואה אני חובה להכניס עוד אלמנט קשה בדיון זה - לא רק מה נעשה בפריס [בעצרת או״ם], כי אם גם מה נעשה בארץ, כי הדברים יוכרעו אולי לא רק בפריס, אם כי אינני בטוח שהם יוכרעו רק בארץ - וזה העניין העיקרי שאני רוצה להעלות. אבל אקדים מילים אחדות לעניינים אחרים.

לעניין הנגב אני רוצה להוסיף רק נימוק אחד: זה השטח היחידי שניתן למדינה, אשר יש בו לא רק אפשרויות להתיישבות. יש גם קצת מרחב. אילו היה העניין הולך כשורה, ומה שאו״ם החליט הערבים מקבלים ואנחנו מקבלים, לא הייתה עומדת כל כך שאלת גבולות. אבל אחרי מה שקרה בכל הארץ, המקום היחידי שיש בו קצת מרחב זה הנגב. זה המקום היחידי בארץ, שאפשר לנסוע בו מאה קילומטר לאורך ולרוחב, ויש לזה ערך עצום מחוץ לעניין ההתיישבותי.

העניין שלנו נמצא בשני מעגלים של יחסי כוחות.

יש מעגל של יחסי כוחות בינינו ובין הערבים. המעגל הזה בתקופה זו הוא של יחסי כוחות צבאיים. אלמלא גילינו בעניין זה כוח, לא היה שום ערך לאו״ם והעניין היה בטל. אבל מעגל זה בלבד איננו קובע, כי יש כוחות בעולם המעוניינים בארץ-ישראל. הרוסים מעוניינים שלאנגליה לא יהיה שום בסיס בחלק זה של העולם, ואחרים מעוניינים אחרת, לאו דווקא להיפך, ונוגע להם איך ייקָבעו פה הדברים. קשה רק לקבוע עד היכן האינטרס שלהם מגיע - אם ישלחו צבא או לא ישלחו צבא. אם האינטרס שלהם אינו מגיע עד כדי שליחת צבא, אז זה לא יקבע, אז גורל עצרת זו של או״ם לא יהיה שונה מזה שלפני שנה - יקבלו החלטה. נניח שהערבים לא יקבלו את ההחלטה, והאו״ם לא ישלח כוח לבצע את החלטתו - נעמוד שוב בפני אותו מצב שעמדנו, אבל אין לנו ביטחון שאין מאחורי זה אינטרסים רציניים יותר. בכל אופן, יש גם מעגל של העולם שאף הוא קובע. אינני מסכים רק שמעגל זה של יחסים בעולם הוא הקובע.

אני מציע שנתחיל בקרב - אם כי הדבר עלול להביא לקרבות בכל הארץ, ולא הייתי מצטער אילו הביא לקרבות בכל הארץ, אך אין לי ביטחון בכך שאנחנו נתחיל בקרב בגזרה אחרת אשר תקבע את גורל ירושלים. גורל ירושלים לא ייקָבע בירושלים, אלא מחוץ לירושלים. לדעתי ייקבע בלטרון. אני לגמרי בדעה של חברי המשלחת [הירושלמית] שהופיעה כאן. אני חושב שמגרונם דיברה היהדות. נעשָה כאן איזה משגה. לא שמנו לב לכך, שאנחנו בקלות כזאת מוציאים גם את העיר ירושלים וגם מאה אלף יהודים מתחום המדינה היהודית ומוסרים לגויים. יש לנו שני מיני גויים, ערבים ונוצרים. אינני יודע מי טוב יותר. אילו הייתי מוכרח לבחור ביניהם, הייתי בוחר בעולם הנוצרי, אבל אין לי ברירה. ארץ-ישראל היא בחלק זה של העולם. חלק זה, סביבה זו, זרועה ערבים ואנחנו נהיה מוכרחים, במידה שהדבר תלוי בנו, למצוא איזו דרך אל הערבים - דרך להסכם, לפשרה. הייתי בוחר אפוא לוותר לערבים מאשר לנוצרים. על ידי כך אני יוצר לי, לכל הפחות, איזה בסיס לשיתוף פעולה איתם. מה לעשות, הערבים הם פה ואנחנו מוכרחים לחיות איתם. על כן, אם עלי לוותר למישהו למען אקנה את לבו - אני מוכרח לוותר לערבים. וכשעומדת לפני השאלה: כל ירושלים לנוצרים, או חלק גדול של ירושלים - ירושלים היהודית - ליהודים, ומשהו גם לערבים, אני בוחר בדבר האחרון. משני טעמים:

מפני שחלק גדול יהיה ליהודים,

מפני שמשהו יהיה לערבים, ואנחנו נצטרך לחיות איתם.

אבל אין זה הנימוק העיקרי, אם כי נימוק חשוב. אנחנו עכשיו מלאי מרירות על העולם הערבי, אבל הם פה ויישארו פה, ואנחנו צריכים לדאוג לעתיד. על כן להתפשר איתם טוב יותר מאשר להתפשר עם העולם הנוצרי.

אולם מה שאמרו פה חברי המשלחת אלה הם דברי אמת. צריך שירושלים תהיה יהודית, והיא לא תהיה יהודית בלי כיבוש לטרון. אומנם כבשנו דרך חדשה וגם הנחנו צינור, וזה באמת מפעל כביר, זה מפעל צבאי וציביליזטורי גדול. ואף על פי כן, בלי לטרון אין לזה ממש, כי מלטרון מפגיזים. מר שרתוק סיפר מה קרה שלשום במודיעין, אבל קרה עורד דבר - הפגיזו שלשום את ״דרך בורמה״. אין זו דרך בטוחה, ולטרון היא ירושלים.

היו לנו כל מיני כיבושים וניצחונות. הסתערנו על לטרון שש פעמים והרבה דם שלנו נשפך שם, ומשום-מה לא הצלחנו. אבל אין זאת אומרת שאי-אפשר להצליח. קרו כמה דברים. קרה שהם פוצצו את בית השואבה ואין מים לירושלים. או״ם לא עשה כלום, ואלמלא הכינונו אנחנו עוד צינור - שלא היינו מחויבים - וגם אלמלא כבשנו דרך בכוח צבאי, ירושלים הייתה מתה מצמא. אבל באותו זמן שהדבר הזה קרה לא היינו מוכנים להתקיף. שלשום קרו דברים: אומנם [הערבים] קיבלו מנה אחת אפיים לא רק באותו יום אלא גם בלילה שלאחריו, בסביבת בן שמן ומודיעין. לדעתי, מוצדק הדבר מבחינה מוסרית, אבל נחוץ מבחינה פוליטית, לכבוש זאת לטרון. אומנם אפשר שלאחר מעשה האומות המאוחדות יגידו: עליכם לחזור, והדין יהיה איתם. אחת משתיים,

אם יהיה להם כוח להכריח אותנו לחזור - לפני כוח יותר גדול מאיתנו לא נעמוד. מהרגע הראשון ברור לי שנוכל לעמוד בפני צבא ערבי - לא נוכל לעמוד בפני צבא אמריקאי-אירופי.

אבל אם יחזירו אותנו בכוח - יחזירו. אני אינני חושב שיחזירו.

נקבל מכתבים?- נקבל מכתבים. יש לנו טענה אחת: הנה, כבר בניגוד להפוגה, בניגוד להסכם שלהם, הם הצמיאו את ירושלים, ולא נעשה בעניין זה ולא כלום. אנחנו לא יכולים להרשות להם להישאר שם.

לא באפס יד אפשר לקחת את לטרון. ברור שהם התבצרו מאוד. אין להם צבא רב, אבל הם התבצרו מאוד, הם התחפרו, ובהפגזה לא קל להוציא, אולי לגמרי אי-אפשר להוציא, יען כי התותחים שלנו לא יפגעו בהם. הם יושבים בתוך האדמה. גם אווירונים שלנו לא יפגעו כל כך בנקל במקום זה, יען כי התבצרו כהוגן, וצריך יהיה להילחם על כל חפירה וחפירה. לזה נחוץ כוח לא קטן, אבל הדבר אפשרי. ביררנו זאת במטה באופן יסודי, אם כי לפי התוכנית שהמטה הכין במקרה של התחדשות המלחמה - לא יתחילו מהתקפה על לטרון אלא מהתקפה מרוכזת על כל המשולש.

אני רוצה שתדעו, שאם נחליט בחיוב,

אל״ף זה יחייב כוח הגון לשם.

בי״ת, זה עלול לגרור אחריו התקפת-נגד ערבית בכל הארץ או בכל המשולש, וזה חידוש המלחמה.

גימ״ל, יש אפשרות לראות בזה התגרות באו״ם. ההתגרות נעשית אולי פרובוקטיבית יותר, מפני שהיא נעשית עם התכנס המושב של או״ם.

למען שלא יטעו בדברי, אני רוצה שתדעו - אינני חושב שאנחנו נוכל להילחם נגד כל העולם. אני בעד זה, כי הדבר הוא מוצדק. או״ם לא עשה את שלו. אינני חושש לתוצאות קשות, אם כי אי-אפשר להוכיח זאת. מה יעשו אחרים? יכולים להיות כל מיני שיקולים - באיזה מרץ יפעלו נגדנו, עד היכן יהיו מוכנים ללכת, מה תהיה תגובת אמריקה - פה יכולים להיות רק ניחושים. אני מביא בחשבון שתהיה תגובה, אפילו חזקה מאוד. יהיו נאומים חריפים מאוד נגדנו, ואולי תהיה גם תגובה של כוח ויכריחו אותנו לחזור - אז נחזור. אבל אינני מניח שיעשו זאת. ואם על ידי כך תפרוץ מלחמה בכל הארץ אינני מעריך את זה כדבר שלילי. אני מעריך את זה כדבר חיובי מכמה טעמים.

 

במקום זה מחק צנזור ארכיון המדינה מספר שורות. קטע זה נחשף ע״י ההיסטוריון תום שגב בטורו "שיעור היסטוריה, "הארץ" 15/3/2013, ומובא להלן בנטוי:

 

אל״ף - עניין הגליל, מר שרתוק כבר אמר משהו בנוגע לכיס. כפי הנראה יש עכשיו בכיס זה לכל הפחות מאה אלף ערבים. נניח שהייתה פורצת מלחמה - אז יכולים אנחנו לנקות את כל הגליל המרכזי בחטיפה אחת. ואם אנחנו מנקים את הגליל המרכזי, זאת אומרת גם את הפליטים, מה שהם אמרו: אנחנו בנדוניה ניתן לכם גליל ריק - זה לא ייתכן בלי מלחמה, זה גליל מלא ולא גליל ריק. ולכן, אם תפרוץ מלחמה בכל הארץ, הרי לגבי הגליל יש לזה יתרון רב כי אז, בלי מאמץ גדול, בכוח המיועד לכך, שלא יחליש את מאמצנו הצבאי בשום מקום אחר - הגליל נקי.

בי״ת, בנוגע לדרום המצב הוא כזה, במידה שיכול להיות ביטחון בדברים - כמובן, ודאות מוחלטת אין - אנחנו פורצים דרך לנגב והורסים את החסימה של מצרים בין הדרום ובין הנגב, שעל יסוד זה כנראה באה התוכנית של ברנדוט. קטע של הנגב הוא בידי המצרים, ואם אנחנו רוצים לשבור את האחיזה הזאת של המצרים - אנחנו יכולים לעשות זאת. אומנם אילת אינה אז בידינו, אבל אין הנגב בידי המצרים.

גימ״ל, תוצאה שלישית אם תפרוץ מלחמה - אנחנו יכולים לתת מכה ניצחת לכוחות המשולש, להדוף את הגבול המזרחי של [חזית] התיכון הרבה פנימה, אם לא מעבר לרוכסי ההרים, הרי על כל פנים עד הרכסים, שלא תהיה רק רצועה צרה מאוד. אנחנו יכולים להזיז את עמק יזרעאל הרבה דרומה, אם לא להגיע לשכם, ואת הפרוזדור של ירושלים אנחנו יכולים להרחיב לכל הפחות עד רמאללה, באופן שקו בית-נבאללה-רמאללה יהיה בידינו. אז משנה הדבר לגמרי את מצב ירושלים, כי עניין ירושלים אינו רק עניין הסטטוס המשפטי שלה. בלי מסדרון לירושלים - לא רק כביש שנותנים לנו לנסוע בו בזכות או״ם ובזכות ערבים, אלא באמת שטח רצוף, מיושב יהודים, שיש שם כוח יהודי גם כלכלי וגם צבאי, גם מים - נחתך גורל ירושלים, שהיא אי קטן ומנותק מכל יישוב יהודי. אם אנחנו כובשים את לטרון, אז יש לנו פרוזדור, אז זה משנה את מצב ירושלים באופן מציאותי, והם יצטרכו לדון לאור מציאות מסוימת. נניח שהפעולה שלנו לא תהיה חוקית, מפני שהיא בניגוד למועצת הביטחון, אבל המציאות היא מציאות. והפעם ייתכן שיבואו לידי איזו מסקנה יותר רצינית מאשר בפעם הקודמת. כאנשי ירושלים כן אנחנו צריכים ללמוד ממה שקרה. אנחנו רואים מדינה אחת שינתה את דעתה - בווין אמר: נכריח גם את היהודים וגם את הערבים - כי ה״עסק״ ההוא לא הלך.

אני אומר: אין טעם מספיק למאמץ שלנו ולמערכה שלנו באו״ם. אם אנחנו נעשה רק את המערכה הזאת - אנו עושים אותה מראש לאור מציאות לא נוחה לנו, ולאור מציאות שאינה מוצדקת מבחינה מוסרית ואינה מוצדקת מבחינת יחסי הכוחות. גם בלטרון יש כיס ערבי קטן שצריך לבער אותו. אבל היות ועניין ההתקפה על לטרון היא לא כעניין תגובת נקמה נגד מודיעין, אלא מזה יכולה להתלקח מערכה בכל הארץ - אני חושב את זה לעניין שרק הממשלה יכולה להחליט עליו. לדעתי, זהו חלק אורגני של המערכה המדינית שלנו בפריס בימים אלה, וזוהי התוספת שאני מציע לפריס - לתת הוראה למטה להכין פעולה נגד לטרון, ולהכינה בצורה כזו שבמקרה שתהיה תגובה בכל הארץ, נהיה מוכנים לכך. הדבר אפשרי ולדעתי איננו סובל דיחוי.

 

השר פ. רוזנבליט: אתה מציע שמר שרתוק לא ייסע לפריס?

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני מציע שמר שרתוק ייסע לפריס עם החלטה זו. אינני מקבל את דעתך, שאז אי-אפשר להראות פנים בפריס. זו צידה לדרך.

 

השר מ. שפירא: אני מתנגד לכך שנתחיל בקרב לטרון עכשיו, כי זה לא קרב על לטרון - זה קרב על כל הארץ. מלטרון - אומר מר בן-גוריון - נעבור למשולש, מהמשולש לדרום - והכל יבוא על מקומו בשלום. התוכנית יפה מאוד, אך דא עקא, אילו אפשר היה בכל המלחמות המתנהלות בעולם להוביל תמיד את הצבאות לפי תוכנית, שום מדינה לא הייתה מפסידה במלחמה. אלא שכפי הנראה יש עוד איזה נעלם במלחמה כזאת, וכשם שאפשר לנצח כך אפשר גם להיות מנוצח.

אני שואל את עצמי אם זה הזמן המתאים לחדש את המלחמה בארץ-ישראל ולתת למר שרתוק כצידה לדרך את קרב לטרון. ניסינו לכבוש את לטרון שש פעמים, ומי יודע מה יהיה בפעם השביעית. מר בן-גוריון בעצמו מסביר לנו, שהמערכה בארץ-ישראל אינה פשוטה. אומנם המלחמה קיימת, אבל יש אינטרסים גדולים. אנחנו יודעים שהוא נותן ערך רב למערכה בפריס. נשאלת השאלה אם חידוש המלחמה תהיה באמת קמע למר שרתוק בבואו לפריס, אם זה ישמור עליו בפריס. אני חושב שלא. תהיה לו שם מלחמה פוליטית קשה מאוד. גם רצח ברנדוט לא הקל על המצב. הנופיע עכשיו כתוקפים, כמעט כמחדשי המלחמה בארץ-ישראל? אילו היה מצב כזה שהייתי בטוח כי ננצח, כי איננו זקוקים לא לאמריקה ולא לאחרים, כי אפשר לנו לעמוד במערכה כשם שעמדה רוסיה במערכה נגד כל העולם,[16] לו יכולנו אנו לעשות זאת הייתי אומר: כדאי הדבר. אבל כיצד להעלות על הדעת חידוש המלחמה עכשיו, דווקא ברגע זה, כשלפנינו מערכה פוליטית כה קשה?

אני מתנגד לזה משני טעמים:

אל״ף, אינני מאמין שיש לנו עכשיו כוח להתחיל במלחמה גדולה בארץ-ישראל.

בי״ת, אני חושב שזה יכביד על המערכה הפוליטית בפריס. אל לנו ליצור רושם של ״אני ואפסי עוד״ גם כלפי הגויים. מעט צנע, הייתי אומר. אל נלך בגדולות יותר מדי.

יש להניח, כי במושב זה של העצרת בפריס ירצו להביא לידי סיום המערכה הפוליטית בארץ-ישראל. הם חשבו לסיים אותה על ידי מלחמה, ואנגליה לא הצליחה. נראים עכשיו כל הסימנים לכך שיש רצון להביא לידי גמר, אם משום שזה דרוש בירושלים בזמן האחרון, אם כי הצבעתי אז בעד הצעה אחרת לגמרי, ואני מוכן שנבדוק את ההחלטה ונצביע עליה מחדש.

 

השר י. גרינבוים: הלא ההחלטה הייתה על סיפוח?

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: ההחלטה הייתה:

אל״ף, אנחנו דורשים ירושלים למדינה.

בי״ת, אם נישָאל על העיר העתיקה, נסכים לאינטרנציונליזציה.

גימ״ל, במקרה שירצו למסור חלק מירושלים לערבים, נתנגד ונדרוש ירושלים כולה בינלאומית ובלבד שהערבים לא יקבלו שום חלק.

 

השר מ. שפירא: היות וההחלטה אז נתקבלה ברוב של 5:4 ואני הייתי בין החמישה - אני מוכן שנצביע מחדש. בעניין חיפה קשה לומר דברים ברורים. ברור שיש כאן כוונה לצמצום הריבונות שלנו על הנמל, וצריך להילחם נגד זה. תחנת לוד הייתה כלולה במדינת ישראל, ועל זה צריך לעמוד.

 

השר י. גרינבוים: כל המעיין בעין פקוחה בהצעות ברנדוט, זאת אומרת בהצעות אנגליה ואמריקה יחד, מוכרח להודות כי הצעות אלו מתבססות על מצב שהגענו אליו הודות למלחמה שנלחמנו. אלמלא כן, היו ההצעות גרועות הרבה יותר ואפשר שהיו הצעות אפילו לבטל את המדינה העברית. מזה צריך להסיק את המסקנה, כי מה שלא נכבוש לא יהיה לנו. דבר לא יתנו לנו במתנה. שום דבר לא ניתַן במתנה לשום עם, ומי שרוצה לנסוע לפריס ולא לעשות כלום בארץ, מוכרח להגיד לעצמו: בדברים מכריעים הוא לא יתקדם - שום משא ומתן לא יביא לידי שינויים מכריעים בהצעה האנגלית-אמריקאית, ובריה״מ לא תאסור מלחמה על אנגליה ואמריקה בגללנו -

הוא לא יקבל את ירושלים,

הוא לא יקבל את הפרוזדור,

הוא לא יקבל את הגישה לים המלח,

הוא לא יקבל את הנגב,

ואפשר גם שלא יקבל את כל הגליל.

את הגליל נותנים לנו משום שלא רוצים משום-מה לתת את הכיס ללבנון, ולתת את הכיס למדינה הערבית שתישאר בארץ-ישראל זה דבר בלתי אפשרי במובן טופוגרפי. מר שרתוק טועה טעות פסיכולוגית אחת: הוא מתחיל בנגב במקום להתחיל בירושלים. דבר זה מעורר חשד, שבנוגע לירושלים העניין נגמר - שאנחנו מוכנים בנוגע לירושלים להתפשר, ובנוגע לנגב לא להתפשר.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זו הייתה החלטת הממשלה.

 

השר מ, שרתוק: החלטת הממשלה - בניגוד לדעתי.

 

השר י. גרינבוים: צריך לראות את הדבר כפי שהוא מתקבל במובן פסיכולוגי. זה לא עניין של מקח וממכר. אם אומרים: ״אנחנו דורשים את ירושלים״, זאת אומרת שאנחנו מוכנים לדרוש ולשלם בעד דרישה זו מחיר, שהוא מחיר של חיים, מחיר של דמים, מחיר אחר.

 

השר מ. שרתוק: בפריס לשלם מחיר של חיים?

 

השר י. גרינבוים: לא, פריס אינה מכריעה. אין פריס אלא בבואה של הנעשה בארץ. פריס אינה יוצרת עובדות. היות ואו״ם אינו יכול - לא שאינו רוצה - לזיין צבא ולשלוח כוח מזוין, אינו יכול לדכא את המדינות הערביות, משום כך כל החלטה של או״ם, שהערבים לא יסכימו לה, לא תתגשם, אלא אם כן אנחנו מצדנו נכריע. ולאחר ניסיון שהיה לנו עם החלטת 29 בנובמבר אשתקד, הלא אי-אפשר להגיד אחרת. ניצחנו ניצחון מזהיר בלייק סכסס. כל העולם היה לצדנו. אנגליה הייתה לגמרי מבודדת. ובמשך שנה הרסו הרס גמור החלטת 52 אומות, מפני שהערבים סירבו להישמע לה והתחילו במלחמה. אלמלא נלחמנו אנחנו, אלמלא ניצחנו, כל ההחלטה הזאת הייתה נשארת גנוזה בארכיון. אלא שאנחנו נאחזנו בדבר והפחנו בו רוח חיים, וכך הגענו למה שהציע עכשיו ברנדוט.

עלינו ללכת הלאה בדרך זו שהלכנו. עם הצעת ברנדוט אי-אפשר להילחם בפריס. שם ננחל מפלה - זה ברור עכשיו. עם הצעת ברנדוט אפשר להילחם רק בארץ-ישראל. אם אנחנו יכולים להילחם אז נילָחם פה. אם איננו יכולים - צריך לתת למר שרתוק הוראה להתפשר ולא להעמיד פנים ואחר-כך בכל זאת להתפשר. אין להגיד שמר שרתוק לא ילך לפריס, אך מר שרתוק, אם ילך לפריס באין מלחמה בארץ-ישראל, יעמוד שם כעני בפתח לאור טענת הערבים שהם לא יסכימו וינהלו מלחמה. מר שרתוק יוכל לדבר כנציג של המדינה רק אז, אם אנחנו כאן ננהל מלחמה על כל הסכנות הכרוכות בכך.

ומרכז המלחמה זו ירושלים. לא המשולש ולא יתר המקומות - ירושלים והדרך לירושלים. אם נצליח לכבוש את ירושלים, נצליח לכבוש את הדרך לירושלים, ננצח בפריס. ואל תפחידו את עצמכם - הנה קרה רצח ברנדוט ומי יודע מה יעשו לנו - לא יעשו לנו ולא כלום. רצח אדם אחד או רצח מאות ואלפי אנשים איננו מכריע בעניינים כאלה. מכריעים אינטרסים.

אם אנחנו ניצור הכרעה - ננצח.

לא ניצור - ננחל מפלה.

לדעתי, הזנחנו כמה וכמה אפשרויות. מבחינה צבאית ייתכן ואי-אפשר היה לנצל את כל האפשרויות האלה, אבל הזנחנו אפשרות אחת בזמן שפוצצו לנו את תחנת השאיבה. אילו כוחותינו היו מספיקים, אפשר היה אז לכבוש את לטרון. והזנחנו כמה וכמה הזדמנויות כאלה. אפשר תמיד לעשות כך שלא אנחנו המתחילים - צריך רק את התגובה שאנחנו מגיבים להרחיב, כך שהדברים יגיעו לידי סוף טוב בשבילנו ונשיג את המטרה. אחר כך נראה איך יתפתחו העניינים. אני לגמרי מסכים, שהמפתח לירושלים הוא לטרון. והייתי תומך בכל לבי בהחלטה לתת הוראה להשתמש בהזדמנות הראשונה כדי להשתלט על לטרון.

 

השר מ. שרתוק: זו נוסחה אחרת מהנוסחה של מר בן-גוריון.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: ההזדמנות ישנה כבר.

 

השר י. גרינבוים: זה עניין לשיקול צבאי. אם חושבים שההזדמנות כבר ישנה, צריך להשתמש בה טרם ייסע מר שרתוק לפריס, למען יבוא לשם בתור נציג מדינה החולשת על לטרון ועל הדרך לירושלים. אז ידברו איתו אחרת. אני תומך גם בהצעה שאנחנו צריכים להיות מוכנים לכל תגובה ערבית, אבל אינני מאמין שהערבים יענו על כיבוש לטרון במלחמה כללית.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: גם אני מפקפק מאוד בכך.

 

השר י. גרינבוים: אינני מאמין בכך, מפני שיש להם חשבון לא להסתבך עכשיו במלחמה כללית. אבל הייתי רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי להגיד, שלדעתי לא צריך להתחיל במשולש - לא מבחינה צבאית אלא מבחינה מדינית. את המשולש צריך להשאיר כדי שהמופתי ועבדאללה יריבו ביניהם בגללו, או כדי שעבדאללה לא יחשוב שאנחנו לוקחים לעצמנו את החלק היחידי, אשר לאמיתו של דבר יש לו כל האפשרויות לספח אותו למדינתו. בנגב עומדים המצרים. אי-אפשר לדעת אם המצרים לא ירצו לספח משהו למדינתם. בעזה עומד המופתי - אפשר שהוא יילחם, יצטרך להילחם עם הערבים בגלל כך. במשולש עומדים העיראקים, זאת אומרת בעלי ברית שלהם. אל נתחיל משם. למותר להגיד, כי מן הצורך לנהל את המלחמה כך שעבדאללה יחשוב כי אנחנו מוכנים להסכים שהמשולש יהיה בידו ולא נפריע לו בדבר הזה. יפריעו לו המופתי, קאוקג׳י, מי שיכריע. משום כך, מבחינה מדינית הייתי אומר למטה את המשולש לעזוב, לפי שעה, לעשות תוכנית אחרת, לא תוכנית להתקפת המשולש.

דבר אחרון, הייתי מבקש ממר שרתוק - אל יתחיל בנגב. יתחיל בירושלים, יתחילו בדרך לירושלים, בגישה טריטוריאלית לירושלים. אחר כך ידבר על הנגב. זה יועיל גם במובן דיפלומטי, זה יועיל כדי לפייס אותנו על ירושלים ועל הדרך. אשר לנגב, אינני נכנס לעניין המומחים. אני יודע שהנגב פירושו גישה לים המלח.

 

השר מ. שרתוק: לא כל הנגב זה גישה לים המלח.

 

השר י. גרינבוים: אני אומר הנגב הוא גישה לים המלח, מפני שגישה צפונית לא נקבל. הגישה שלנו לים המלח יכולה להיות רק דרך הנגב ולא בדרך אחרת - לא דרך מדבר יהודה ולא דרך יריחו, אלא דרך הנגב. צפונו של ים המלח אבוד בשבילנו. אין לנו גישה לצפונו של ים המלח. אפשר שתהיה לנו גישה מסדום או מחלק של סדום, זאת אומרת מהנגב. זה בשבילנו הנגב. אך לא הייתי מפקיר אף חייל אחד למטרה זו על אף כל הסיכויים הגדולים שישנם לנגב. יש לנו זמן לכך. עוד לא נגמר העניין בארץ-ישראל. עוד אפשר יהיה לקבל את הנגב. איש מלבדנו לא יְחַיֶה אותו, איש לא ישב בו. אלמלא הגישה לים המלח, לא הייתי מפקיר אף חייל אחד בשביל מזרחו ודרומו של הנגב עכשיו. רק משום שאין לנו גישה אחרת לים המלח, מוכרחים אנחנו להילחם על הנגב - אבל קודם כל על ירושלים ועל הדרך לירושלים.

אומר את הדבר בפשטות. אם יגידו לנו: ירושלים או הנגב - אקח את ירושלים ולא את הנגב, אלא אם כן כלו כל הקיצין. אין להתחיל בדיבור על הנגב ואחר כך לגמור בפרזות אחדות על ירושלים. זה עושה רושם, שירושלים לאו דווקא. גם בינינו לבין עצמנו אסור לנו כך לדבר, על אחת כמה וכמה בעצרת. ואני מייעץ לך, מר שרתוק, לא לדבר כך.

 

השר ד. רמז: ביקשתי את רשות הדיבור כדי לומר שגם אני מונע קולי מהחלטה על ירושלים שהצטרפתי אליה - שמוטב אינטרנציונליזציה מאשר חלוקה - אם החלוקה תחייב גם דריסת רגל לערבים בירושלים. אני חושב שבאמת חל שינוי במצב הקולות בעניין זה, ועלי להוסיף שהושפעתי מדברי המשלחת [הירושלמית].

אשר לדברי מר בן-גוריון - אשרי המלכים הראשונים, שהייתה להם עצה לפני המלחמה לשאול באורים. היו קוראים לכהן ושואלים לגורל מראש, והיה מצבם קל יותר. אולם עלי לומר שלא אוכל לראות במלחמתנו עכשיו סיכון מוצדק. תקיפים מותר להם לבוא לאו״ם ולהיות במצב של טובלים ושרץ בידם. מה לעשות, וכאשר התקיפים טובלים, הרי הם בעלי כרס ועמדה ולא משגיחים אם יש או אין שרץ בידם. הערבים יכולים לעמוד על הבמה, להיות יושבי ראש ולשבת בוועדות ולא בודקים בציציות שלהם. לא כן איתנו. באים אנו לאו״ם אחרי רצח ברנדוט. החשבון בעניין זה לא נסתיים ולא יסתיים, לפי הכרתי. מר בן-גוריון עצמו אמר לפני ימים אחדים: גם לרצוח את ברנדוט וגם להמרות החלטות או״ם זה קצת יותר מדי. איני אומר דברי מתוך חסידות, אולם באשר זו מלחמה ואין יודע עליה דבר, ואם גורל המלחמה לא יהיה כפי שאנו רוצים לראותו, אזי יתנפלו עלינו גם בארץ וגם בפריס והסיכון לדעתי אינו מוצדק. קראנו לעצמנו ״צבא הגנה״. הייתה הצבעה בעניין אם ייקרא צבאנו צבא הגנה או צבא בכלל. והטעם וההיגיון לשם ״צבא ההגנה״, כי אמרנו זהו צבא הגנה. אני עדיין גורס צבא הגנה ומלחמת הגנה, וכפי שעומדים אנו כיום בפני או״ם, איני רואה שמצבנו יוטב אם נתחיל אנו עתה במלחמה כאן. כמו כן איני יודע מה תהיה עמדת המגינים על החלטת או״ם ביחס אלינו, אם ייווצר מצב כזה. רוסיה, למשל, שבדרך כלל תהיה מרוצה מכל מלחמה שנעשה בארץ-ישראל, הרי מעל במת האו״ם לא תוכל לנקוט עמדה חיובית כלפינו, כי כאשר גם אנחנו מפירים את החלטות או״ם לא קל להגן על ענייננו מבחינת או״ם.

מימי האקסטרניות[17] שלי זוכר אני פסוק של הורציוס: ״אסוף את המפרשים התפוחים יותר מדי״. אני חרד להצלחתנו במלחמה ועלינו לבדוק את המפרשים. איננו הולכים לאו״ם במצב המרשה לנו לפתוח עכשיו מלחמה, אם כי ודאי מאמינים לי מר בן-גוריון ומר גרינבוים, שהייתי רוצה לקחת את לטרון ולגרש את המצרים מהעמדות שתפסו בנגב, אך לא כרגע. אולי נצטרך לנהל שוב פעם מלחמה כפויה עלינו. אנחנו נצדק במלחמה כפויה, ואולי זה יהיה כוח הניצחון שלנו. לא נצדק אם בזמן ישיבת או״ם, שעליו נשענים אנו, נצא לערוך מלחמה בסיטואציה הקיימת.

 

הרב י. מ. לוין: האדונים שפירא ורמז אמרו בעצם את אשר רציתי לומר אנוכי. אין לי הרבה מה להוסיף. מטבעי אינני איש מלחמה ואיני בקי בתכסיסי מלחמה. אולם יחד עם זאת שאינני בקי בתכסיסי מלחמה, סבור אני כי מלחמה צריכה להתחיל בזמן המתאים ביותר. אם מבינים לערוך מלחמה בזמן מתאים, יכולים להצליח. אני שואל מה ראיתם את הזמן הזה כמתאים למלחמה, שהוא טוב לנו ברגע זה ואינו טוב בזמן אחר? לו אמרו לי שידוע לנו מצב הערבים, באיזו מידה מוכנים הם ובאיזו מידה מוכנים אנו, ויש ביטחון שנצליח אם נערוך ברגע זה מלחמה - ודווקא בזמן עצרת או״ם - דבר זה יכול לשכנע. אולם שמעתי גם מפי מר גרינבוים וגם מפי מר בן-גוריון, שכאשר עומדים אנו בפני מלחמה צבאית ופוליטית, עלינו לעשות את שתי המלחמות דווקא בזמן אחד ולו גם סותרת הן אחת את חברתה.

אמת, כל הגויים שונאים אותנו בתכלית. התקיים פעם הפסוק ״שלח חמתך על הגויים״, הפסוק הזה שאומרים אנו אותו כל פסח.[18] עתה הולכים אנו לעצרת או״ם ואיננו יחידים בעולם הזה, ועלי לחזור על הדבר שאמרתי פעמים אחדות, ושנאמר על ידי חברים אחרים, שאותם הדברים שאו״ם לא יעשה נגד הערבים - יעשה בחפץ לב נגד היהודים. ועניין ברנדוט קרה בשעה המתאימה להם. מרשל עשה שותפות נגד היהודים בין שתי המפלגות - הדמוקרטים והרפובליקנים - והם הכינו את הדין וחשבון מלכתחילה ודבר זה ידוע לכולם. לולא רצח ברנדוט לא היו מוכנים להופיע בצורה כה גלויה בעניין זה.

יודעים אנו שכולם שונאים אותנו ועלולים לעשות לנו דברים שלא היו עושים לאחרים. לכן איני יודע מדוע עלינו לפתוח במלחמה דווקא ברגע זה. מדוע אי-אפשר לנו לחכות ולראות בהשתלשלות הדברים באו״ם. צריכים אנו לחכות עד אשר יגיע מר שרתוק לפריס ויבחן את השתלשלות העניינים. מסכים אני לדברי מר רוזנבליט. אם חושבים אנו להתחיל במלחמה, הרי אין צורך שמר שרתוק ייסע לפריס - נפסיק יחסינו עם הגויים וננהל בעצמנו את מלחמתנו. הצעתי, שנחכה עוד זמן קצר ונראה איך ישתלשלו העניינים. מובן, שאם יתחילו הערבים במלחמה אזי, בעזרת השם יתברך, נצליח וגם האומות ייווכחו שלא אנו המתקיפים.

בעניין מר שרתוק, מובן שעליו להילחם על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל על ירושלים, על הנגב וכולי, אבל גם בעניין זה עלינו לראות מה יחליטו ואחר כך לדון בדבר.

 

השר מ. בנטוב: אהרהר בקול רם בעקבות דברי מר שרתוק ובן-גוריון. הדבר המעניין אותי זוהי האסטרטגיה המדינית הגדולה שלנו, שצריכה להתבטא גם בפעולות מדיניות וגם בפעולות צבאיות. לדעתי, אי-אפשר לתכן פעולות צבאיות מבלי להציב לפנינו את המטרה המדינית, וכן להיפך. כי סוף סוף מלחמה היא גם כן מדיניות, אלא באמצעים אחרים. אני מאוד חושש, אם כי איני שש לקראת קרבות, שלא נצליח להימנע מחידוש המלחמה. ופרספקטיבה זו אינה טובה ביותר, וגם לא נעימה. כמו כן חושש אני שההכרעות המדיניות בלבד, אלה שתתקבלנה בפריס, גם הן לא תהיינה טובות ונעימות ביותר. והבחירה תהיה קשה מאוד, במידה שלא נרצה להיכנע.

כאן, סביב שולחן זה, אפשר לדבר רבות על כך שלא נוותר על הנגב ועל ירושלים, או שעלינו להדגיש קודם כל את ירושלים ואחר לדבר על הנגב. מר שרתוק יכול להתחיל דבריו בשני עניינים אלה גם יחד ולא לומר כלום בסוף, אולם גם דבר זה לא ישפיע במידה רבה, וייתכן שלא נקבל מאו״ם את שני הדברים גם יחד. איני יודע אם לא נוכרח לעמוד שוב בפני מצב שלא נוכל להימנע מחיפוש דרך אחרת. איני רוצה להתחייב עתה על לטרון, אם צריכים אנו לקחת אותה עכשיו או לאו. ייתכן שבעניין זה צריכים אנו לבדוק את הדבר מבחינת האספקטים הצבאיים והפוליטיים הקשורים בו. אולם אם יתחדשו הקרבות, אני רוצה לשאול את עצמנו מה המטרה המדינית הבלתי אמצעית של קרבות אלה.

מר בן-גוריון דיבר על שני מעגלים, אחד צבאי ואחד פוליטי, ויש קשר בין שניהם. אחד משפיע על השני. אולם לא ראיתי כאן את ההשתלבות הבלתי אמצעית בתיכון האסטרטגי שלנו בין שני מעגלים אלה. מתכוון אני לדבריו של מר שרתוק, שהשמיע בקשר לשאלה זו בישיבה הקודמת. נניח שאין לנו ברירה אחרת ומחדשים אנו את הקרבות; נניח שצבאותינו מגרשים את הערבים וכובשים את כל ארץ-ישראל. יכולים אנו לעלות לשלב גבוה של הסיטואציה המעמדית, שכל העולם עומד נגדנו. אומנם ייתכן, שישתנו הדברים באופן פתאומי, אך ייתכן שלא ישתנו, ובמצב כזה קשה לי לראות את הניצחון הצבאי האבסולוטי כגורם יחידי שייקבע את הפוליטיקה שלנו. אילו יכולנו לגמור את המלחמה בקהיר, דמשק, רבת-עמון וביירות - היה זה דבר קובע ובכך הייתה מסתיימת המלחמה. אולם איני סבור שיש לנו תקווה להגיע לכל המקומות האלה.

מה המוצא? אני מסכים עם מר בן-גוריון לדבר אחד, שפשרה עם הערבים שווה פי כמה מפשרה עם או״ם או איזה גורם אחר. כי פשרה עם הערבים מביאה לידי הסדר. נניח שננצח את צבאות ערב ונחזיק מעמד חמש שנים, אך סוף סוף נצטרך הרי לשבת ליד שולחן אחד ולהחליט על הגבולות, קשרי הדואר, הרכבת וכולי. לכן מוכרחים אנו לקחת בחשבון את הפרספקטיבה הזאת, ואם לוחמים אנו, חייבים אנו להילחם מתוך אספקט של אפקט המלחמה הזאת על שכנינו ולא רק על או״ם, שכאשר יראה שחזקים אנו - יינתן לנו מבוקשנו. איני יודע אם הוא ייבהל במידה רבה מאיתנו. יש אולי ברכה בזה שחמש מדינות ערביות אינן מזדהות באינטרסים שלהן. כאשר דיבר מר בן-גוריון כתבתי פתק למר שרתוק ושאלתיו אם התיכּוּן שלנו, שמתחילים אנו את מלחמתנו מהמשולש, קשור בכך שהאסטרטגיה הצבאית שלנו מותנית בשיקולים צבאיים בלבד, והמקום שממנו נפתחת ההתקפה הוא הקל ביותר, או שלוקחים אנו בעניין זה בחשבון גם את האספקט הפוליטי, כלומר האם האסטרטגיה המלחמתית שלנו תיקָבע לפי שיקולים צבאיים טהורים,

ואם יוחלט שקל יותר להכות את המצרים - יכו אותם,

ואם קל יותר להכות את עבדאללה יכו את צבאותם לראשונה -

או שהאסטרטגיה הצבאית תיקבע גם לפי השיקולים הפוליטיים. אם יתחדשו הקרבות, מטרתו צריכה להיות הבאת איזה חלק שהוא מהצד הערבי לשולחן הדיונים איתנו.

עדים היינו עתה למקרה היידראבאד. עניין זה גרם לסכסוך והיידראבאד פנתה לאו״ם. בטרם התחיל או״ם לדון בדבר היא נכנעה והודיעה שבאי-כוחה יושבים עם ההודים ליד שולחן הדיונים ואין צורך להתערב בעניינם.[19] אנחנו לא נוכל להגיע לכך עם כל העמים הערביים, אולם עלינו לחתור לאוריינטציה פוליטית בעניין, ולהביא חלק מהערבים לשולחן הדיונים.

ישנה תיאוריה האומרת שצריך להכות בחוליה החלשה ביותר ואז מתפוררת השרשרת. ייתכן שלפעמים צריך להכות דווקא בחוליה שקשה ביותר להכות, כי הרווח שיצמח ממנה הוא הגדול ביותר. לכן אני אומר דברי אלה, אך איני רוצה להתחייב עתה לשום דבר.

נניח שהכינו את הלבנון והאופוזיציה של הממשלה הייתה מודיעה שהיא מוכנה לשבת איתנו בשולחן הדיונים;

או נניח שהיינו מכים את הצבא הסורי

או היינו כובשים את שכם ומצליחים להקים ממשלה המסכימה לשבת איתנו לשולחן הדיונים.

לו השגנו דבר זה, אזי כל הסיטואציה הפוליטית הייתה משתנה, כלומר ההכרעה הצבאית הייתה מביאה לשינוי מיידי בסיטואציה הפוליטית בינינו ובין האו״ם. היינו אומרים לאו״ם שיַשהה את הדיונים עד אשר נסיים את המשא ומתן עם הערבים.

ייתכן שטועה אני, אולם יש לי הרושם שמנקודת ראות זו עדיין לא ניסינו לתכן דברים. ייתכן שנעשָה ניסיון כזה. אך הדברים לא הגיעו לשולחן הדיונים. אולי כדאי היה להחליף כאן דעות ולשאול את עצמנו אם האוריינטציה שלנו על המצרים, למשל, שהם מתנגדים לבריטים ונחפש מגע משותף בעניין זה נגד עבדאללה, או נחפש מגע עם עבדאללה נגד המצרים. נראה לי, שהמטרה הבלתי אמצעית המדינית שלנו מוכרחה להיות מציאת אחיזה בעולם הערבי, בין אם על ידי ערביי ארץ-ישראל ולקשור בזה קונקורנציה למופתי, או בדרך אחרת. במידה שתיפול הכרעה צבאית מהירה באחת החזיתות, היא צריכה להביא את המהפכה וכריתת שלום עם אחת הבירות הערביות או אחד המלכים הערבים בהודעה מצדנו, שעם צעד זה גומרים אנו את המשא ומתן ונשארת החזית האחרת. במקרה שנגיע לכך תשתנה הסיטואציה ולא נגיע לאחר ההכרעה הצבאית לאותו מצב שתיאר אותו מר שרתוק, שנצטרך שוב לעמוד על המשמר סביב הגבולות, אלא המעמסה וההוצאה הכספית תהיה גדולה יותר.

 

השר ב. ש. שטרית: אפתח בהצעות ברנדוט. כפי שיכולים אנו להניח, הרי הצעות ברנדוט אינן הצעותיו המקוריות, אלא הצעות אמריקה ואנגליה, אשר הוא שימש להם לפה, וכל שאלת המתווך אינה אלא הסוואה. לכן צריכים אנו לקשור זאת עם שאלת החזרת הערבים. מאז התקבלה החלטת או״ם הראשונה על הקמת מדינתנו, הערבים שמו לאל כל החלטה נוספת שנתקבלה. הם עשו זאת לא מתוך שסמכו על גבורתם, אלא מתוך שידעו באמצעות אותן הממשלות - אנגליה או אמריקה - שאין לאו״ם כוח שיוכל לבצע את החלטותיו. וגם עתה, לאחר שברנדוט הציע הצעותיו, מכריזים הערבים שאינם מסכימים לקבל את הדין וכנראה לא יתחשבו עם החלטת או״ם במקרה שתאשר את הצעות ברנדוט כפי שהן, ויאסרו מלחמה וימשיכו בקרבות. עד כמה שיכול אני להרשות לעצמי להניח, הרי הערבים יודעים - אם על ידי אנגליה, או על ידי אנגליה ואמריקה ביחד - שאו״ם לא מוכן לגייס צבא ולשלוח אותו לחלק מהעולם, כשם שלא עשה זאת בהודו. יושבים באו״ם חבר אנשים שהם אולי מלומדים, הסבורים שעל פיהם ייכון העולם. כל זמן שאין לאו״ם כוח לבצע החלטותיו, הערבים יודעים זאת. הם לא יתחשבו בהחלטות אלה. לפיכך, אם תינָתן לנו ההזדמנות למקום זה או אחר לכבוש שטחים, ועל ידי כך לחזק כוחנו באו״ם ולו גם בנַצחנות ולמדנות, מחויבים אנו לעשות זאת מבלי להירתע.

אביא נימוק נוסף לעניין הנגב. אין זו שאלה של שטחים לנו, ולא קיים כאן עניין הגישה לים המלח בלבד. לפי דעתי, אם נוותר על הנגב, נימָצא בתוך גבולות משונים ונהיה מוקפים בכל גזרות הארץ על ידי ערבים. כי על ידי הוצאת הנגב מאיתנו יהיה הדרום מוקף שוב על ידי הערבים והם יתקרבו אלינו. צריכים אנו לעמוד על כך שהנגב יישאר בידינו בתוקף החלטת או״ם הקובעת שאו״ם רוצה ושואף לשלום, ובכוחו המוסרי רוצה להטיל את השלום על העולם. עלינו לדגול בהחלטה זו ולהודיע שאיננו יכולים לוותר על הנגב. אשר לגליל ולשאר השטחים, הרי גם הם נמצאים באותו כיס. הגליל קשור עם הלבנון ומוקף מצדדים שונים.

ביחס לירושלים, כולנו התרשמנו מדברי המשלחת. ברור הדבר שאם נוכל להשיג ירושלים יהודית - הרי זה טוב. אם לא נוכל להשיג אותה, ונצטרך לחלק את העיר עם הערבים - אני נגד שותפות הערבים בעיר החדשה. מוטב לחלק כך שהעיר החדשה כולה שלנו ובעיר העתיקה תינָתן לנו זכות גישה מלאה למקומות הקדושים. כאשר עומדים אנו להקים מדינה ולהחליט על גורלה, צריכים אנו בעניין זה להיות גמישים. לו יכולנו להשיג את כל העיר החדשה לנו, הייתי מסכים לסיכום זה שהזכרתי למעלה.

יש לי שאלה ביחס לשאלה שעורר מר בן-גוריון בעניין קרב לטרון. איני חושש מפני ההגבה הצבאית של או״ם. אני כופר בזה. אלא שואל אני מה יהיה מצבנו. זו השאלה שרציתי לשאול את מר בן-גוריון: אם אמריקה, על דעת עצמה, תסתום לנו את המקורות הכספיים שמהם יונקים אנו, כיצד נוכל לעמוד במצב זה? אלמלא חשש זה הייתי מסכים לדעת מר בן-גוריון ביחס לבעיה זו. כי בצורה אחרת נצטרך בלאו הכי להילחם, בין אם או״ם יחליט לטובתנו או לאו.

 

השר הרב י. ל. פישמן: הרב לוין אמר לפני כן, שהוא לא איש מלחמה. אני איש מלחמה. נלחמתי תמיד עם ״אגודת ישראל״ וניצחתי, כי הרב לוין יושב כאן. כל ניצחון מביא למשהו. משום כך חושב אני ומשתומם כל הזמן על שהדבר הולך ונמשך - קיימת הפוגה ולמעשה ישנה מלחמה. מפגיזים את ירושלים ומצליפים עליה מכל צד וקיים מצב מלחמה. אולם אנחנו לא עונים על כך בכלל. לפי דעתי, עושים אנו בזה חטא גדול. עלינו לענות על הפגזה זו, ולאלתר. לדעתי אסור לנו לדחות את הדבר לחורף, אלא צריך להתחיל בו עתה. וצריך להתחיל בפעולות בדרך לירושלים אם רוצים אנו לנצח בקרב על העיר.

עלי לומר במפורש, שאיני מאמין ומעולם לא האמנתי שיתנו לנו את ארץ-ישראל. לקחנו את ארץ-ישראל ומה שלקחנו יש לנו. אלמלא הכרזנו על הקמת המדינה - לא הייתה קמה המדינה. הכרזנו עליה - ויש לנו ברוך השם מדינה. נלחמנו - ויש לנו חלק גדול בארץ הנמצא תחת רשותנו. עלינו לצאת להילחם על הדרך המוליכה לירושלים אם רוצים אנו שירושלים תהיה שלנו.

יודעים אתם את דעתי. אמרתי לא פעם, שירושלים צריכה להיות כולה בידינו. אם הדבר בלתי אפשרי, עלינו להציל את ירושלים החדשה ולעשותה עיר יהודית. גם אם ישאירו את כל השטח שבו נמצאת העיר בידי הערבים, הרי ירושלים צריכה להיות חלק מהמדינה היהודית.

בנוגע לעיר העתיקה, מעולם לא אמרתי שנכבוש אותה. חשבתי על כך פעמים רבות. העיר העתיקה זה עניין של המשיח. אנחנו לא נכבוש אותה. דבר זה צריך להתחולל על ידי כוח עליון. תמיד אומר אני שישנה השגחה עליונה, אבל לעיר העתיקה ישנה השגחה עליונה שבעליונה. זה דבר כה מסובך שאי-אפשר לעשותו בידי אדם ולחשוב על כיבוש תוך סערת מלחמה. אולם יחד עם זאת, צריכים אנו וחובה עלינו להילחם ולא לשבת בחיבוק ידיים. עשינו את מחצית המלחמה ומחזיקים אנו 90 אלף אנשי צבא היושבים בירושלים, בשעה שיכולים הם לבצע את הכיבושים. לא אבטיח שהניצחון על ידינו. אולם אם לא נילָחם - לא יהיה הניצחון על ידינו. לא נשיג את הניצחון בפריס או בלייק סכסס. לא הדברים האלה יכריעו. אני חושש שאו״ם ישלח כוחות צבאיים הנה כשם ששלח בעבר, ואומר אני במפורש שאני תומך בדברי מר בן-גוריון. עד כמה שאפשר עלינו לנהוג כפי שהציע מר גרינבוים. אין לנו לחכות להזדמנות ראשונה, אלא אם ישנה אפשרות עכשיו - צריך להתחיל מייד במלחמה. אני תומך בדעת מר גרינבוים, שצריך להתחיל לדבר על ירושלים ולא על הנגב. אם תינָתן לנו ברירה - ירושלים או הנגב - אוותר על הנגב ולא על ירושלים.

הנגב על כל אורכו ורוחבו אין בו מאה אלף יהודים ואין הוא בירתנו הנצחית, ובמשך הזמן נוכל עוד לחשוב עליו. כמובן שאי-אפשר לוותר עליו, אבל בראשונה עלינו לדבר על ירושלים, שלמִצְער צריכה להיות בתוך מדינת ישראל - (רה״מ ד. בן-גוריון: היינו בנגב לפני היותנו בירושלים; השר מ. שרתוק: היינו בבאר שבע לפני היותנו ביבוס) - אני תומך בדברי מר בן-גוריון, וסבור שעלינו להתחיל עכשיו במלחמה ולפנות את הדרך לירושלים מהצבאות הערביים הנמצאים בלטרון.

 

השר א. ציזלינג: סבור אני, שאותם החברים שעוררו כאן את הוויכוח בקשר לירושלים והנגב, טעותם הראשונה היא ביחס לגורלה של ירושלים. ירושלים לא תהיה בידינו אם הנגב לא יהיה בידינו. כוחה של ירושלים וכוחנו בירושלים, והיותה של ירושלים יציבה בידינו בצורה זו או אחרת, קשורה בהיותו של הנגב בידינו. כמובן שדבר זה תלוי לא רק בנגב, אלא בדרך לירושלים, אולם

היותנו שליטים על הדרך לירושלים,

היותנו בעקבה ובים המלח

והיותה של ירושלים קרובה יותר לשטחים יהודיים והימצאה בשטח יהודי,

דבר זה יבטיח את היותה של ירושלים עיר יהודית. היות שלטון ערבי מעברה אחד של העיר ומעברה השני שלטון בריטי ובסיסים בריטיים בנגב - דבר זה ימנע את היות העיר יהודית יותר מאשר אי-כיבוש לטרון. עניין הנגב הוא מכריע עכשיו לגבי עתיד עצמאותנו.

לא אחזור לוויכוח שהיה לנו פעמים אחדות בעניין הנגב. שמח אני, שמר שרתוק מציג את השאלה לא באותה צורה שהוצגה בשעתה ונשארה פתוחה. עתה הוא מציג את השאלה באופן שהוא למעשה קרוב לי יותר מאשר לפני חודשיים. אילו עמדה לפָני שאלת הכרעה צבאית, הרי לדעתי הכרעה צבאית בנגב תהיה קובעת גם לגבי ירושלים במידה רבה מאוד. על כל פנים, הדבר הדרוש לנו עתה זה הבטחת הנגב בידינו ומציאת דרכי שלום עם הערבים בחלקים אחרים של הארץ, אם יימָצאו. איני אומר, שהדרכים לשלום עם הערבים פתוחות לפנינו, אך יש לעשות מאמצים בכיוון זה.

ביחס לירושלים, תמה אני על החברים שחזרו בהם מדעתם. כל כך מועט היה הקשר בלבם אל ירושלים עד כדי כך שצריך היה להשקותו מישיבה לישיבה בדברים חמים של שישה חברים טובים מאוד, אשר באו לדבר כאן בשמה של ירושלים. לא היה לי פקפוק בדברים אלה בישיבה הקודמת. הייתה לי הרגשת קשר לירושלים וחשתי את מציאותה בתוך המדינה ואת מציאותם של מאה אלף יהודים בתוכה. כאשר פוגש אני יהודים טובים האומרים דברים היוצאים מן הלב, מתחמם לבי ונעים לי לראות בחברתי יהודים טובים. מבחינה זו הקשבתי בדרך ארץ ובהכנה והרגשה נפשית חמה לדברים שנאמרו כאן. אולם מה נוסף או נשתנה לגבי החברים ששינו דעתם מהישיבה הקודמת ועד עתה בעניין ירושלים?

העניין העומד לפנינו הוא אם ירושלים תימָסר לערבים או לא, ולא עומד לפנינו העניין אם ירושלים תהיה לנו או לא, ומה שמשתמע מהדברים הנאמרים כאן הוא שמוכנים אנו להסכים לירושלים בידיו של עבדאללה. ולא על העיר העתיקה מדובר, אלא על חלק מהעיר החדשה, ואם לא עבדאללה אזי המופתי ישלוט בה.

אילו היו לנו יחסי שלום עם כוח ערבי מסוים, הייתי מציע שנושיט יד לשלום ונגיע לפשרות רבות. כאן מדובר על הכרעה הנובעת מאיתנו, על שיעבודנו ועל יצירת בסיסים והכנת המלחמה בעורף באופן מתמיד. במצב דברים זה, אם נאמר שמסכימים אנו למסור חלק מירושלים לערבים, אמירה זו עלולה להישען על הנחה שהנגב לא נמצא בידינו - והרי זה הדבר שהתנגדנו לו בישיבה הקודמת והמצב לא השתנה במאומה. זו השאלה ולא אחרת. לו היה המדובר רק על המקומות הקדושים, היינו אומרים שאיננו מוותרים על המקומות הקדושים לעם על פי מסורתו, אולם לא זו השאלה, אלא יש כאן רצון להשלים עם חלוקת ירושלים. עלי להזכיר לחברים שהיו בלייק סכסס את הניסיון שנעשה שם לחלק את ירושלים. כיצד חילקו אותה - אותם השטחים של תלפיות, רמת רחל ועוד, היו בחלק הערבי וכיום לא השתנה בעניין זה מאומה. איננו חזקים בירושלים ונהיה מוקפים בתוך העיר גם אם תהיה דרך המחברת את העיר עם המדינה. לכן, אם עומדים אנו בחולשתנו, מוטב שיהיה או״ם רע. אם בחוזק יד - מוטב שנעשה זאת אנחנו. אם משאירים לנו את החולשה, משום מה עלינו ללכת אליה? לכן, בניגוד למה שנאמר כאן, אני רואה את כוחנו ביחס לירושלים בכיבוש הדרך לירושלים. אחד הדברים שנכשלנו בהם זו העובדה שבימי ההפוגה לא קמו לנו יישובים אלה שהחלטנו להקימם בדרך לירושלים. זו אחת המכות הקשות מבחינה צבאית, כלכלית ומוסרית לכולנו, ולא גבר כוחנו ובעקבות צינור המים לא בא העם המקווה להשתמש בצינור זה לעתיד לבוא.

אין לנו להכניס להחלטתנו בקשר לירושלים את יסוד החלוקה - שחלק מהעיר יהיה בידינו וחלק ממנה בידי מישהו אחר. לכן תומך אני בקו העמידה על ענייני ירושלים כפי שהוחלט עליו בישיבה הקודמת. עמידה על עניין הנגב, חרדה לחיפוש דרך להבטיח שהכוח שיקום כאן לא יהיה כוח אשר יהפוך עצמאותנו לאפס. מבחינה זו מוותר אני על התשובות שניתנו בעיתונות על ידי משרד החוץ, ושהיו בהן כמה דברים, בייחוד אלה שנאמרו בחוץ-לארץ, שלא הלמו את הקו המדיני שלנו, שהשאירו סתום את עניין עבדאללה והצעות ברנדוט, שכל אחד צריך היה להתנגד להן גם אם אינו חושב כמוני, שצריך לראות בזה את הסכנה הגדולה ביותר. היה משום משגה בדבר, שלא התייצבנו מנגד בשעה שכך נערכת ההיאבקות.

ביחס לדברי מר בן-גוריון, יש לנו זכות ואין מניעה פוליטית חיצונית שצריכה לעצור אותנו מלפנות דרך בנקודה מכרעת לנו. לטרון היא נקודה מכרעת גם לאחר שאומר אני, שאת הנגב אני רואה כדבר מרכזי. לטרון היא כעצם בגרון וכסכין בגבנו בקו זה.

איני יודע אם יכולים אנו לקבל החלטה בעניין זה בישיבה זו. על כל פנים, איננו יכולים לשלול את הדבר בשום פנים ואופן. אולם דבר זה צריך להיות משולב בידיעה לאן נַפנה כוחותינו אחר פעולה זו. עלי לומר בפירוש, שאיני יודע מה התשובה לכך. הממשלה לא דנה בדבר ולא הוגש לה החומר המתאים. ייתכן שבישיבת ועדת החמישה,[20] שנעדרתי ממנה, נעשתה בדיקה של מערכת הכוחות. אם חשבון כוחותינו, כפי שעושים אותו אנו באופן זהיר ואחראי, מוכיח על יכולת של עמידה והכרעה בנקודה מסוימת, הרי הנימוקים המדיניים שנשמעו כאן לגבי פריס [לא] צריכים לעכב אותנו מפעולה בשעה שאנחנו צודקים, ולדבר זה יכולה להיות השפעה מכרעת.

הכרחי שתיפָתח הדרך לירושלים. בשבילי כיבוש לטרון ודרך לנגב זה דבר מכריע מאשר הצלחה פה ושם בשטח אחר של הארץ, ונקודה זו צריכה להיבדק מבחינה צבאית ובאופן אחראי, ועל פי תוצאות הבדיקה צריך להשאיר סמכות לוועדת השרים לפעול.

 

השר א. קפלן: קודם כל, אומר משהו בקשר לדבר האחרון. מי מאיתנו יכול להעלות על דעתו למסור לוועדת השרים לפעול בעניין כה רציני? דעתי היא שאין לעשות פעולה זו, ובמידה שאני מרבה לשמוע, מתחזקת דעתי.

ייתכן שאחזור על חלק מדברי חברים אחרים, כי לדאבוני קשור הייתי לקו טלפוני ולא יכולתי להגיע בזמן לישיבה. במידה שאני מוסיף לשמוע, מפוקפק בעיני ה״שמא״ שאנחנו יכולים להרוויח, ויותר מובן לי ה״ברי״ שאנחנו יכולים להפסיד. לו היה לנו הביטחון שמערכה זאת תסתיים במשך שניים-שלושה ימים, גם אז הייתי מפקפק אם זה הזמן המתאים לעשות את שתי המערכות גם יחד. אולם מי יערוב לנו שנצליח לבצע את הדבר בשניים-שלושה ימים? ובעניין זה יש לנו ניסיונות די מרים. מר בן-גוריון אומר, שטוב היה לו התלקחה תגרה כללית בכל ארץ-ישראל. איני רואה מה הטוב בדבר שברגע זה, כאשר מנסים אנו לפעול בפריס ואיננו יודעים אם יצליח הדבר בידינו, נפתח במערכה כאן. אם המערכה על לטרון לא תיגמר בשניים-שלושה ימים ותתפתח תגרה גדולה בכל הארץ, איני יודע מה יהיה מעמדנו באו״ם ומי יתמוך בנו. מר בן-גוריון סבור שדבר זה עלול לעזור לנו ומר ציזלינג סבור שבעניין זה תהיה השפעה מכרעת. השפעה מכרעת מצד מי וכלפי מה? לו היה הדבר בידינו, והיינו קובעים שאנחנו נכריע במערכה בכוחנו-אנו, אז הייתי אומר שאיננו צריכים ללכת לפריס - עלינו לשבת כאן וקודם כל לנסות לנצח, וכאשר ננצח נלך לאו״ם.

מתאר אני לעצמי את מצבו של מר אבן, היושב בפריס, כאשר יטענו נגדו שהנה, חיכינו אחר פיצוץ בית המשאבה בלטרון ארבעה-חמישה שבועות, חיכינו שבוע ימים לאחר שנערכה התקפה על השיירה לירושלים שעברה דרך לטרון, ודווקא עתה, כאשר מתחילים הדיונים באו״ם, נכנסים אנו להתקפה. האם מצבו של מר אבן יהיה טוב יותר גם אם מר שרתוק ייסע לפריס?

מובן שאיני מאמין, כי לפעולה צבאית יכולה להיות השפעה מכרעת. אם יהיה הכרח בדבר, ניכנס למערכה הצבאית, אולם איננו צריכים להיות הפותחים בה. במידה שמהרהר אני בדבר, מתחזקת בי דעתי השלילית. ייתכן שיגיע הזמן וייווצר מצב כזה בפריס שלא תהיה לנו ברירה, אך אינני יכול להבטיח עתה את הדבר. ברגע זה כל אחד מאיתנו חושב לפי כוח שיפוטו, ולדעתי זה יגרום לנו נזק ולא יביא תועלת.

אעיר כמה הערות ביחס לדברי מר שרתוק. דבר אחד לא ברור לי. מר שרתוק אמר, שרוצים אנו להשתדל להפיל כל הצעה שתבוא לפני או״ם על ידי זה שלא יהיה לה רוב - אם לא יהיה לאף אחת מההצעות רוב, אזי נשארת כאילו בתוקפה החלטת או״ם הקודמת. בתנאים הקיימים הוא רוצה להגיע בשטח הבינלאומי לתיקון גבולות. דבר זה לא מובן לי, כאשר רוצים לעשות זאת על ידי משא ומתן, ובפרט לאחר שסיפר לנו הבוקר מר שרתוק, שהרוסים אינם רוצים בשום פנים להיכנס לבירור על שיפורים. אם הרוסים יגידו שנתקבלה החלטת 29 בנובמבר, ויעמדו על כך בכל תוקף, ותיפול כל הצעה אחרת - ייתכן שנצליח. אך לא ברור לי מה דרך הפעולה הבינלאומית שמר שרתוק מציע לנו בשטח זה ביחס לתיקונים והשיפורים שהוא רוצה להגיע אליהם. לו היינו דנים באמת על שיפורים ותיקונים, הייתי חוזר על דברי מהישיבה הקודמת. לדעתי, חיוני בשבילנו שירושלים תישאר עברית, ואת זאת אומר אני גם לאחר דברי מר ציזלינג (השר מ. שרתוק: איך הצבעת בזמנו, במקרה האחרון - ירושלים בינלאומית או בחלקה שלנו?) אמרתי שאני תומך בפורמולה הראשונה שלך כפי שניסחת אותה אז, ובשבוע זה התחזקה דעתי לאו דווקא על ידי דיבורים, אלא משום שידעתי זאת גם קודם. במידה שעובר הזמן, סומך אני פחות על כוח בינלאומי. אני מציע שנעשה רוויזיה של החלטתנו הקודמת בעניין זה.

בנוגע לנגב, אם יהיה צורך בדבר אני בעד חילופין. גם בפעם שעברה הצבעתי בעד חילופין. לו יכולנו להשיג את קו גבול [צ״ל: קו רוחב] 31 על יד עסלוג׳, הייתי מציע לכולנו לשקול את הדבר היטב. לדעתי, האנגלים או האמריקאים לא רוצים בסיסים בנגב אלא מחפשים דברים אחרים. לדעתי החילופין על פי קו זה יהיו לא רעים ואתמוך בהם.

 

השר פ. רוזנבליט: שמעתי את דברי מר בן-גוריון מתוך חרדה, אולם גם מתוך השתוממות. מתוך חרדה, כי אני רואה לפני תוצאות קטלניות בשבילנו אם ההצעה הזאת תבוצע ותחודש המלחמה. עלינו להבין, שמה שבן-גוריון מציע, פירוש הדבר חידוש המלחמה ברגע זה. הוא לא מציע מעשה תגובה, אלא אופרציה צבאית מרחיקת לכת ומתוך כל כוח הנשק שלנו, בממדים גדולים, בחזית רחבה מאוד, ודבר זה לא רק ייתכן שיביא לתגובה ערבית בכל החזיתות, אלא זו המסקנה הצבאית ההכרחית. פירוש הדבר חידוש המלחמה בכל החזיתות, הפצצת שדות התעופה שלנו, הפצצת תל-אביב.

אם מר בן-גוריון מציע שמר שרתוק לא ייסע לפריס - ואת שאלתי זו מציג אני ברצינות גמורה - מבין אני את הדבר, כי איני מקנא במר שרתוק כאשר יעמוד בפני הטענה שהפרנו הצעה שנתקבלה פה אחד במועצת הביטחון - הפרנו את ההפוגה וחידשנו את המלחמה.

שמעתי את דברי מר בן-גוריון בהשתוממות רבה, ובישיבה האחרונה, או באחת הישיבות האחרונות, הוא בעצמו הסביר לנו שאחת ממסקנות רצח ברנדוט היא שפני הדברים שונו לגמרי ואין אנו יכולים עכשיו לחדש את המלחמה. גם אז לא הסתיר צערו על הדבר הזה. לצערי, שינה עכשיו את דעתו. בזמנו אמר, שאיננו יכולים להילחם גם בערבים וגם באו״ם ובכל העולם כולו. הוא אמר, שעלינו להבין שההכרעה בעניין זה כולו לא תהיה הכרעה צבאית גמורה, אלא הכרעה פוליטית, ואיננו יכולים להתעלם לגמרי מהמצב הפוליטי שנוצר עתה לאחר רצח ברנדוט - כך הסביר מר בן-גוריון את המצב ואמר שייתכן שהמלחמה תתחדש כאשר תתקבל החלטה באו״ם, אם על ידי כך שלא נקבל את ההצעה שתוגש לנו וגם הערבים לא יקבלוה, או שאנחנו נצטרך למעשה לקבל את הדין שישלחו הנה צבא, אולם הערבים לא יקבלו זאת ואז תתחדש המלחמה - אם הערבים לא מקבלים את ההחלטה, אין דרך אחרת אלא מלחמה. מתוך דבריו אלה צריך היה להבין, שעל כל פנים, עד להכרעה זו אי-אפשר לדבר על חידוש המלחמה. מר גרינבוים כבר אז מחה נגד דברי בן-גוריון, ולא במילים אלא על ידי הבעת פניו. מר גרינבוים לא שינה דעתו, אולם מר בן-גוריון שינה דעתו ואני מצטער על כך, כי לדעתי דבר זה לא ייתכן. עתה, כאשר באים אנו לפריס כדי להילחם מלחמה פוליטית דיפלומטית, ואי-אפשר לפרש הליכתנו לפריס אחרת מאשר ניסיון מחודש ואולי אחרון להשיג את אשר רוצים אנו לא בדרך מלחמה, איננו יכולים ללוות ניסיון זה ברעם תותחים. דבר זה לא ייתכן ואני מתנגד לו.

לפעמים אומרים אנו, וזאת שמעתי גם מפי מר בן-גוריון, שלמען הסכם עם הערבים כדאי להקריב קורבנות ממשיים. כל אחד מאיתנו נותן עצות למר שרתוק וקובע אפילו במה עליו להתחיל. לפי הצעת מר גרינבוים הוא צריך להתחיל בכך שעומדים אנו על החלטות 29 בנובמבר, ולכן מבטלים את ההחלטה בנוגע לירושלים. דבר זה לא פשוט כל כך, אולם לא אדבר על זה עתה. אך אני הייתי אומר: לו הערבים הציעו את תוכנית ברנדוט כפי שהיא, היה הדבר בא בחשבון בשבילנו כבסיס למשא ומתן. אין לדבר כל טעם כאשר הערבים לא מסכימים לכך, כי יש בתוכנית זו קיצוץ לגבי 29 בנובמבר.

על מה יכול להיות המשא ומתן עם הערבים? בנוגע לחילופין בנגב, שמר קפלן דיבר עליהם. הרי גם כיום אומר אני, שעל ארבעה מיליון דונם בצפון הנגב לא הייתי מוותר. לא הייתי מוותר על הנגב גם מאותם הטעמים שהזכיר מר גרינבוים - ים המלח והגישה אליו - אולם עניין החילופין יכול לבוא בחשבון. לו הציעו הערבים את הדבר בעצמם, אזי גם עניין אינטרנציונליזציה של ירושלים היה מתקבל אחרת לגמרי. אשר לאינטרנציונליזציה, עלי לומר שגם אני הושפעתי כאן מהנאום ששמעתי בעניין זה ומצבי לא כל כך נוח. אני מוכן לפחות להימנע מהצבעה, כי איני יכול להצביע מבלי להתייעץ תחילה עם חברַי.

אני מבין את מר ציזלינג כאשר הוא אומר שאינו יכול להצביע בעניין שהציג לפנינו בן-גוריון, כי עדיין לא התייעץ עם חבריו. יכול אני להבין זאת, ובעניין זה אני צריך להתייעץ עם חברַי, כי נקבעה בזמנו עמדה. אולם מרגיש אני שהושפעתי מהדברים ששמעתי היום ומוכן אני לשנות דעתי.

 

השר פ. ברנשטיין: תהיה מונחת בקרוב לפנינו, או לפני אנשינו בפריס, הצעת המתווך, שסבור אני שזו הצעה אנגלו-אמריקאית, או שלפחות אנגליה ואמריקה מוכנות לתמוך בה. הצעה זו פגומה מכמה בחינות. אף על פי כן היא טובה יותר מאיזו הצעה שהיא שאנשי החלוקה חלמו פעם שאפשר יהיה להשיג. אולם עכשיו רוצים אנו להשיג שיפורים ותיקונים להצעה זו. אנו רוצים את ירושלים, הנגב ועוד. אומרים אנו כאן שנדרוש דברים אלה ואלה ואם לא נקבלם - יהיה ״פוֹרְס מַז'וֹר״ [כוח עליון]. השאלה היא מה זה ״פורס מז'ור״. אני מניח שה״פורס מז׳ור״ תהיה החלטת או״ם, אולם איני יודע.

בנוגע לדרישות השונות, הייתי מציע שלא נצביע כאן.

ראשית, אם נעמוד בפני הברירה אם עלינו להחליט כך או אחרת, יהיה לנו פנאי להחליט.

שנית, ברור שאנחנו נדרוש עתה דרישות שחושבים אנו אותן למקסימליות.

מדאיגה אותי עתה יותר מכל יתר השאלות העובדה, שלב מדינת ישראל היהודית זו רצועה של 100 ק״מ אורך ו-15 ק״מ רוחב. איני מאמין אף לרגע, שמדינה כזאת יכולה להיות דבר בר-קיימא. אולם על זאת בכלל איננו מדברים עתה. מובן, שאני משתדל לא להיכנס עתה בהשערות, אולם לגמרי בלי השערות אי-אפשר לדון על עניין כזה. לפי הרגשתי, נשיג באו״ם לא הרבה יותר מאשר הצעת המתווך. ייתכן שנשפר אותה בפרקים אחדים, אולם בעצם לא נשיג הרבה יותר, בייחוד כאשר שומעים אנו שהרוסים, הידידים שלנו, עומדים על החלטת 29 בנובמבר וקובעים שאומנם הנגב מגיע לנו, אבל לא הגליל, ומשאירים את הגבולות המוזרים עם הכיס באמצע. מהמצב הזה מסיק אני את המסקנה, שקרוב לוודאי שבדרך ההחלטה לא נשיג הרבה יותר מאשר הציע ברנדוט, ואז נשאלות שתי שאלות: אפשר להשיג יותר מאשר הציע ברנדוט? מה טוב. אם לאו - יהיה ״פורס מז'ור״.

השאלה הראשונה ביחס להצעת המינימום של ברנדוט היא אם הערבים יסכימו לכך או לאו.

אם יסכימו הערבים, סבור אני, כפי שסבור בן-גוריון, שדבר זה שווה קורבנות רבים מצדנו, אולם אני מסופק מאוד אם הערבים יסכימו לכך,

ואז נשאלת השאלה השנייה: האם או״ם מוכן להטיל הפעם את ההחלטה בכוח צבאי?

עתה אנחנו לא מעוניינים בזה. היה זמן, כאשר נתקבלה ההחלטה הקודמת, שחשבנו את הדבר לטוב. עכשיו יהיה הדבר רע, ואיני בטוח בכך שהאמריקאים לא ישלחו צבא, לפחות אם רוסיה תאפשר זאת, וסבור אני ש[הם] מעוניינים בירושלים פחות מאשר בחיפה.

אולם זאת דעתי הפרטית וייתכן שאני טועה. בכל אופן, גם זו שאלה שעלולה להתעורר. אם הם ישלחו צבא - אין לנו מה לומר. לדעתי, קרוב לוודאי שבסופו של דבר תתקבל החלטה לא טובה, הערבים לא יסכימו לה ובין כך נעמוד בפני הצורך להילחם. בשבילי זו כמעט אקסיומה.

עתה נשאלת השאלה האחרונה: האם צריכים אנו להתחיל במלחמה כללית מייד, או תחילה במלחמה חלקית בלטרון? עלי לומר, שאילו באה ההצעה להתחיל במלחמה כללית, הייתי מוכן לשקול את הדבר, אף על פי שאני הייתי רוצה שהמלחמה תתחיל לאחר שלושה שבועות. אולם הסיבה לכך היא שבעוד שלושה שבועות יהיה מצבנו טוב יותר באחד המצרכים החיוניים שלנו. אולם דבר זה לא צריך להכריע. אני מדגיש שוב, כי השאלה היא אם מוכרחים אנו להיכנס כיום למלחמה כללית, ואז יהיה טוב יותר אם יהיה לנו מלאי גדול יותר במצרך חיוני, אשר יגיע במשך השבועיים הקרובים. אולם הייתי מוכן, בכל זאת, לשקול את הדבר. אולם אני בהחלט מתנגד לפעולה חלקית בלטרון, כי איני רואה את התועלת הפוליטית, אלא את הנזק הפוליטי שיצמח מפעולה זו. אם מתחילים אנו בפעולה זו, הרי זו ההתגרות המקסימלית באו״ם. אני יכול להניה שצריכים אנו להתגרות באו״ם, אך לא בשביל העניין החלקי הזה. כמו כן איני מאמין שפעולה כזאת, גם אם תצליח בזמן קצר, תשנה באופן עקרוני את הסיכויים שלנו בעניין ירושלים, אשר על זה מתנהל משא ומתן בפריס. יכול אני לומר כמעט את ההפך מזה, אולם זה עניין של שיקול דעת. על כל פנים, קשה לי להסכים לדבר ואצביע נגד אם תהיה הצבעה.

הערה קצרה בנוגע לחיפה. יכול אני לתאר לעצמי מהלך עניינים כזה, שנגיע לידי משא ומתן מסוים עם הערבים. ואז שאלת חיפה עלולה להיות חשובה מאוד. מתנגד אני לאינטרנציונליזציה או לדבר דומה לזה, אולם בתנאים של יחסים כלכליים סדירים עם הארצות השכנות, הייתי מוכן להנָחות מסוימות. הייתי מוכן להקציב שטח מסוים, או הקלות מסוימות, גם אם הדבר יהיה מלווה במשלוח אנשים מצדם.

הערה אחרונה. איני יודע אם השאלה תהיה אקטואלית, אולם אם עומדים אנו בפני הברירה להסכים לשלטון ערבי נפרד בארץ-ישראל, או לשלטון עבדאללה - מעדיף אני בלי כל היסוסים את שלטון עבדאללה.

 

השר מ. שרתוק: אינני מייחס את החשיבות התיאולוגית או המטפיסית הזאת למקום הסעיף בנאום או בהרצאה, אם הוא צריך להיות ראשון או אחרון. יש היגיון האומר שאחרון אחרון חביב. אפשר לסלק דברים פחותים במעלה, ואחר כך להתרכז בעיקר. בוויכוח ביני ובין מר גרינבוים הוא, שהצביע בעד ירושלים בינלאומית, תובע את עלבון ירושלים, כאשר הוא הפיל הצעתי על ירושלים יהודית. אני מציע לך, מר גרינבוים, ליטול קורה מבין עיניך ולחזור בך מהצבעתך.

בנוגע לחידוש המלחמה, מר גרינבוים אומר שאם לא יהיה כיום עניין לטרון, אני הולך לעמוד כעני בפתח. לא מניה ולא מקצתיה. כאשר אני הולך בשם מדינת ישראל הקיימת, בשם צבא ישראל המונה הרבה רבבות ובשם הגליל שברובו נמצא בידינו, מבלי לחכות לכך שהאנגלים מוכנים להסכים לדבר, וכאשר הדרך לירושלים בידינו - והיא כולה בידינו - אזי אינני הולך כעני בפתח. אבל כדי לא לעמוד כעני בפתח לא צריך להופיע כמתרברב. איני רוצה שינאמו עלי את הנאומים שנאמתי אשתקד על הערבים. איני רוצה שיגידו שאני מבקש רשות כניסה לאו״ם, ועם זאת אני כבר מזלזל בהם. אם קיים מצב כזה, נבחון אותו לא בשעת העצרת ולא כאשר הולכים אנו לבקש רשות כניסה לתוכה. אפשר לעשות זאת בין ישיבה לישיבה ואחר כך לתרץ. אבל לא נבחור את הרקע הפסיכולוגי הזה בשעה זו לעשות זאת ולהופיע שם כמצטדקים. איש לא יתמוך בנו בעניין זה.

יכול להיות מצב דרמטי. יש דבר-מה מזעזע שנעשה על ידי הערבים, ועל זה תהיה תשובה מיידית ואז הרקע לפעולה אחר. אולם שיהיה הרושם הברור, שהיהודים לקחו עכשיו את הדבר בידם והחליטו ותיכנו תוכנית - את זאת לא הייתי רוצה שנצטרך לתרץ. איני אומר שלא נעשה כלום, אולם זה תלוי במסיבות.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: ישנם דברים שהם קצת משונים בארגומנטציה, וישנם דברים שקשה להתווכח עליהם כאשר אי-אפשר להוכיח אותם לצד זה או אחר. מדברים אנו על כך מה עלול לצמוח מפעולה ידועה לאחר שתיעשה. יש שלוש אפשרויות של פתרון הבעיה.

אחת, אפשרות מינימלית על ידי הסכמת הערבים. האפשרות הזאת מפוקפקת.

שנייה, אולי קצת יותר טובה, על ידי החלטת או״ם.

יש אפשרות שלישית - על ידי תמרון צבאי שלנו. אילו היה ניתן המינימום, הייתי בוחר בו, אם כי הוא קטן יותר מהכיבוש הצבאי ומהחלטת או״ם. אני מפקפק אם חברי הממשלה היו מסכימים לכך, אבל הייתי בוחר לצאת מהממשלה ולהילחם לעניין זה. אבל המינימום הזה, העלול להתקבל על ידי הסכמת הערבים, ברגע זה כנראה לא נתון כלל, כי גם להצעת ברנדוט הודיעו שאינם מסכימים. הם הכניסו עצמם למצב כזה שאינם יכולים לחזור בהם, אם כי ייתכן שישנם אחדים ביניהם הרוצים להירתע אחור.

נשארו שתי אפשרויות - החלטת או״ם או כיבוש צבאי שלנו.

בנוגע להחלטת או״ם ישנן שוב שתי אפשרויות: החלטת או״ם על הנייר או בלוויית כוח צבאי.

אם החלטת או״ם על הנייר - שוב הערבים לא יסכימו ונעמוד בפני אותו מצב שצבאותיהם לא יצאו מהארץ. עלי להזכיר למר קפלן, שקיימת הפוגה שתשבור אותנו יותר מכל דבר אחר. אם יש דבר בטוח, הרי זה העובדה שהפוגה ממושכת תשבור אותנו ולא בעניין הכסף בלבד. ואם הייתה לנו אפשרות להשיג את המינימום על ידי הסכם עם הערבים - הייתי עושה זאת, כי אני מלא פחד ואימה ממיליטריזציה של הנוער במדינה שלנו. אני כבר רואה אותה בנשמות הילדים, ולא חלמתי על עם כזה ואיני רוצה בזה. כמו כן תעלה לנו ההפוגה בכסף, ואיני יודע אם נוכל לשאת בזה והדבר יהיה על חשבון עלייה והתיישבות. אולם הערבים לא רוצים להסכים לכך ואין לנו ברירה. אם או״ם יחליט ולא ישלח כוח לביצוע ההחלטה - נעמוד שוב בפני אותו מצב ונהיה מוכרחים להילחם.

אולם אם נהיה מוכרחים להילחם, נשתדל לקחת מה שנוכל בכוח צבאי - ולא היו מובאות הצעות אלה של ברנדוט אם הגליל לא היה בידינו.

איני מציע לחדש את המלחמה מכמה טעמים. אבוא עם הצעה כזאת בעוד שבועיים. כרגע אומר אני, שישנה התגרות בנו ובאו״ם מצד הערבים בשטח לטרון. אנחנו מוכרחים להגיב על כך ומגיבים אנו. אולם במקום תגובה שאין לה ערך, אני מציע תגובה שיש לה ערך ושכתוצאה ממנה נכבוש את לטרון. זה מחייב אופרציה צבאית עם כוח אוויר וכולי, אם כי דבר זה לא מחייב התקפה כללית בכל הארץ, והשערתי היא שהערבים לא יגיבו בכל הארץ. אולם אינני יכול להתערב על זאת. אך כמובן עלינו להיות מוכנים לדבר זה. את הפעולה הזאת מציע אני כתגובה על מעשי הערבים, אם כי הכוונה לא רק לכך.

ישנם חילוקי דעות בין שני קצינים חשובים במטה - מה הכוח הדרוש לפעולה זאת. אחד מהם[21] אינו באגף המבצעים, אבל אני מייחס ערך רב לדעתו, והוא אמר, ששני גדודים רגלים מאומנים יוכלו לעשות את הדבר, אולם הם צריכים להיות מאומנים אימון כזה שאין לנו בארץ. אני מייחס ערך רב לדעתו של קצין זה, כי הוא נלחם בלטרון ולדעתי הוא אחד הטובים שיש לנו והוא יודע את מלאכתו. לא נוכל לכבוש את לטרון עם שני גדודים, כי אין לנו גדודים כה מאומנים. הדעה השנייה[22] היא שזקוקים אנו לפחות לשישה גדודים, ודבר זה אינו בשמים. יכולים ללכת ללטרון שישה גדודים, אולם יש לערוך עם זאת התקפה אווירית. כלפי העולם תהיה זאת תגובה על ההפרות הבלתי פוסקות מצד הערבים, והמטרה תהיה לכבוש את לטרון ולא לזוז ממנה. אם או״ם ישלח כוחות כדי להזיזנו משם - נראה אז מה עלינו לעשות. להיכנע לכוח אין זו בושה.

עומדים אנו בפני הפרובלמה שעמדנו בפניה כאשר עמדנו להקים את המדינה. היו נימוקים כבדי משקל נגד המעשה הזה, כי מרשל התנגד לכך, ומאחורי מרשל עומד הכוח העומד מאחוריו ואנחנו לא יכולים לעמוד בפני כוח זה. אם אמריקה תשלח עשרה ״מבצרים מעופפים״ בלבד, זה מספיק. הם יכולים לשלוח חמישים ״מבצרים מעופפים״ בקלות. בשבילם אין זה מאמץ. אולם אצלנו היה קיים השיקול, שאומנם אמריקה עונה בשלילה על רצוננו להכריז על המדינה, אבל אמירת ה״לאו״ בלבד לא מונעת אותנו מלומר ״הן״, כי היא אינה מלווה בכוח. לא נעשה לאמריקה נחת רוח כזאת ובגלל אמירה שלה בלבד נפעל בניגוד לדרוש לנו. אם ה״לאו״ יהיה מלווה כוח - יבוא הכוח. אם אמריקה כל כך מתנגדת להקמת המדינה - שתשלח כוח ותפעל. היא יכולה לבטל את קיום המדינה היהודית, אולם אנחנו לא צריכים להקל עליה את המלאכה. או״ם אמר שצריך להזרים מים לירושלים. הערבים אמרו שהם לא יישָמעו לאו״ם. מה עשה או״ם אחרי פיצוץ המשאבות? מאומה. לכן אנחנו עושים. או״ם לא מתקן ולא עושה בעניין זה שום דבר. אנחנו לא לוחצים עליו, כי בינתיים הסדרנו הזרמת מים לירושלים. על ידי זה הקילונו את המלאכה על או״ם. עתה התנפלו הערבים על משלט [מידיה - מודיעין] והרגו 25 איש. הם יכלו להרוג את כל 90 האנשים שהיו במשלט. עד מתי נוכל לשאת בדבר? האו״ם מחוסר אונים. כוחו רק בדיבור. לכן, אם הדיבור של או״ם אינו בניגוד לצדק, יושר וחוק - מה טוב. אך הם לא מונעים את התקפות הערבים והפרות ההפוגה שלהם, אנחנו יכולים למנוע זאת - ונמנע זאת.

מדוע עלינו לעשות זאת דווקא ברגע זה? כי ברגע זה עומדים להחליט באו״ם על גורל ירושלים, ואנחנו מוכרחים לדרוש קורידור [פרוזדור], כי בזה תלוי גורל ירושלים. לא נוכל לעשות את ירושלים חלק מהמדינה בלי קורידור. מי שדוגל בירושלים בינלאומית, אינו יכול לראות את הדבר כמעשי בלי קורידור. לטרון עומדת כעצם בגרוננו. יכולים אנו לנמק את ההתקפה על לטרון כתגובה על התקפותיהם, וזאת תהיה ההסברה כלפי חוץ, אולם למעשה תהיה זאת תגובה בכוח כזה, שיבטיח את כיבוש לטרון. כאשר שואלים אותי אם אני בטוח בכך - אני חסר אונים, כי איני יכול להוכיח את הדבר. אני יכול רק לקחת לדוגמה את הלוגיקה של החברים קפלן, רמז, והרב לוין, ולהוכיח שגם בעבר לא יכולנו להגיד בוודאות שנעמוד נגד הכנופיות והצבאות הסדירים של עמי ערב. אי-אפשר להוכיח מראש שום דבר; אי-אפשר להוכיח שאפשר היה להקים צבא ולהשיג 6 מיליון לירות לחודש. בעניין זה לא הייתה לנו שום הוכחה. ואומנם על שלוש-עשרה חברי הממשלה היושבים כאן נופלת אחריות עצומה. הם מוכרחים להחליט על דברים שאינם ברורים וכתובים שחור על גבי לבן, אלא קשורים בשיקולים, ניחושים והרגשות. אין אנו יכולים לדעת מראש אם נכבוש את לטרון או לאו. לי יש הרגשה ברורה שנבצע את הדבר, אך איני יכול להישבע על כך.

לעצמי אני נשבע. אני יודע שהצבא מוכן לעשות את הדבר ולבצע זאת. אני יודע את הפרטים על לטרון על בוריים. כיבוש לטרון צריך לקחת שניים-שלושה ימים והוא לא ייעשה ביום אחד. אם לא תהיה תגובה על כיבוש לטרון, נסתפק בכך. אם תהיה תגובה - תתפשט המלחמה בכל הארץ.

במצב זה תהיה או״ם נגדנו. אני בדעה אחת עם מר גרינבוים, האומר שרצח ברנדוט אינו משפיע ולא כלום. דבר זה יכביד עלינו מאוד ומזיק לנו, אך אין להגזים בזה, וכמו כן נעשה משהו גם על ידינו [נגד ארגון לח״י]. אני הייתי בעד פעולות חמורות לא רק מתוך נימוקים פנימיים, אלא חיצוניים, כי עלינו [היה לפעול] באמת במידה שאפשר לרחוץ עצמנו מהכתם הזה, ואומנם במידה רבה עלה הדבר בידינו. אני יודע את הדבר מתוך יחס האמריקאים אלינו - מקדונלד ונוקס. מקדונלד ידיד. היו להם חששות בעניין זה וסיפרתי להם מה עשינו וזה עשה עליהם רושם גדול. זה עשה רושם גם על דעת הקהל באמריקה. אולם עניין זה מכביד עלינו מאוד.

אולם האם זה הדבר הקובע? מציקים לנו בלטרון. נעשו שם פשעים על ידי צבאות ערב. או״ם היה מחוסר אונים, אך אנחנו איננו מחוסרי אונים וצריכים להעניש אותם. מוכן אני להציע - אך לא היום - הפרת ההפוגה מצדנו לאחר שנראה שאין פתרון המתקבל על ידי הערבים. במקרה זה אין לנו מוצא אחר. אם נמשיך להחזיק במצב הקיים צבא בן 100 אלף איש - זה יהרוס אותנו. גם המשק וגם הנוער שלנו ייהרסו. האם צריכים אנו להגיע לכך בגלל זה שאו״ם מחוסר אונים ולא יכול לעשות שום דבר? כיום מתגרים בנו הערבים וענייננו עומד להכרעה. אני הייתי מוצא בי את הכוח לטעון בעניין זה, ולא היו יכולים להגיד לי, שטענותי אינן נכונות. אם או״ם פשט את הרגל בעניין לטרון, הוא צריך לסבול את החרפה והנזק.

שוב לא קיים השנה המצב הזה, שאנחנו היינו כעני בפתח והערבים התקיפים. אומנם לא לגמרי השתנה המצב. קראתי היום על שיחה של וייצמן עם ספאק.[23] לפי שיחה זו, ספאק אינו אויב ואיש לא ישר. הוא איש הגון שאינו ציוני, אולם אין הוא שונא ישראל. איך הוא רואה את העניין? אנשים כמוהו אינם רגילים אלינו, כי הם רואים לפניהם יהודים אחרים. לא מתקבל אצלם המושג יהודים עם מדינה ואומה. אולם בדעת הקהל בעולם חלה תמורה בעניין זה - נוכחו שאנחנו מהווים מדינה ויש לנו כוח, והערבים דיברו דברים חסרי שחר. חלו תמורות ויכולים אנו לגולל את פרשת לטרון ולהגיד, שלא יכולנו לסבול את המצב הזה ורצח האנשים שנסעו בשיירה, ובהם אמריקאי אחד. אלה דברים המחייבים אותנו לתגובה. התגובה יכולה לבוא כפי שהיא באה במודיעין, אלא נשלח לפעולה גדודים אחדים. זו אחריות גדולה, כי דבר זה מחייב.

על דברי רמז אי-אפשר לענות, אולם לפי דבריו איננו יכולים לעשות שום דבר. כאן ישנו עניין של ידיעה. הדבר תלוי בכך אם יש לנו כוח או אם אין לנו כוח. הצעתי, שנתיר פעולת תגובה ונגיב כך שהתוצאה תהיה כיבוש המקום. לא אתנגד לכך שלא הצבא בלבד, או אני, מחליט על הרגע המתאים לפעולה, אך לשאת באחריות אני מוכן. יש לי הרגשה והכרה, שהגיעה השעה לעשות זאת. הצעתי, שנבחור ועדה בת שלושה חברים, שהם ישבו עם המטה ויחליטו על השעה המתאימה לפעולה.

מר שפירא השאיר פתקה, כי מוכרח היה ללכת. הוא מצביע על שלושה דברים:

אל״ף, נגד חידוש הקרבות - ודאי מתכוון ללטרון.

בי״ת, בניגוד לדעתו הקודמת בעניין ירושלים, אם לא תהיה דרך אחרת למען שירושלים תהיה במדינה היהודית, שניתן חלק לערבים. הוא בעד זה, אלא שירושלים תהיה במדינה.

גימ״ל, תיקון הגבולות בנגב.

הצעתי, שבתשובה על הפרות ההפוגה של הערבים בלטרון, לאור חוסר האונים של או״ם לתקן את המצב, נמלא ידי הצבא בשעת הכושר, שצריכה להיות קרובה מאוד, לענות בהתקפה רבתי על לטרון על מנת לכבוש אותה ולהחזיק בה.

 

השר. א. ציזלינג: מציע לייפות כוחה של ועדת החמישה להחליט על תגובה שתביא לכיבוש לטרון.

 

השר ד. רמז: נניח שמהיום והלאה לא תהיינה הפרות הפוגה, ואז, על פי ניסוח זה, האם הפרות ההפוגה שהיו בעבר מספיקות כדי לפתוח בפעולה?

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: כמובן. נצביע את ההצעה לכבוש לטרון ונפריד זאת מהצעת ציזלינג בעניין ועדת החמישה. מר שרתוק השאיר דעתו בכתב:

״בעניין לטרון מצביע נגד כל פעולה אשר מוכרחה להיראות כהתגרות מצדנו״.

 

מחליטים ב-5:7 קולות לדחות ההצעה בדבר מתן סמכות לפעולה על לטרון כתגובה על התגרות.

 

הבהרה נוספת רבת פנים לפרשת "בכייה לדורות", הכוללת מסמכים המשתרעים על פני השנים 2013-1948, עומדת לרשות הקוראים בנספח "בכייה לדורות".

 

הערות:


[1] מתוך פרוטוקול ישיבה שלא מן המניין, סעיף ב׳.

[2] יאקוב מאליק. נציג קבוע של בריה״מ באו״ם. מסגני שר החוץ של בריה״מ.

[3] על חוקת ירושלים. ר׳ עמ׳ 585 הע׳ 15.

[4] רשמי גולדה מאיר ממגעיה במוסקבה.

[5] מדובר בדוח למועבי״ט שחיבר המתווך ברנדוט על סף הירצחו ב-17/9/1948.

[6] רלף באנץ׳ התמנה למתווך בפועל אחרי רצח ברנדוט.

[7] קו מזרח-מערב שהשטח מדרום לו לא יהיה ברשות ישראל.

[8] היום קו אשקלון-בית גוברין-חברון.

[9] כפר דרום, יד מרדכי.

[10] יישובי הנגב שיימצאו בתחום המדינה הערבית.

[11] משה נובומייסקי (1961-1873). יוזם, מייסד ומנהל מפעל האשלג בים המלח, שהוקם ב-1930.

[12] אפשרות של שיגור צבא לאזור.

[13] הכוונה לתרומות יהודי ארה״ב, שהמימשל עלול לשקול מניעתן.

[14] ״שעה קלה לאחר שהגבעה מידְיָה [מודיעין] נכבשה שוב בידי צבא ישראל, נתגלו 19 גוויות של החיילים היהודים שנפלו בידי הערבים בשעת הנסיגה. ראשיהם היו כרותים וגוויותיהם חוללו על ידי הערבים. עוד שלושה יהודים נעדרים. בפלוגה הערבית שהתקיפה את עמדותינו היו כ-300 איש, מהם שליש לגיונרים. לאויב נגרמו אבדות גדולות בנפש״ (״דבר״, 27/9/1948; ר׳ גם בני מוריס, 1948, עמ׳ 345).

[15] בסעיף 4 בהודעת דובר הממשלה נאמר: ״חיפה על נמלה ובתי הזיקוק שבה הינה וצריכה להישאר חלק בלתי נפרד של ישראל. הננו מוכנים להעניק לארצות הסמוכות את כל ההקלות הנאותות לשימוש בנמל זה. אך זאת נעשה רק על יסוד של הדדיות ולא בדרך של הסדר חד צדדי. לא יעלה על הדעת, שחיפה תשמש את הארצות הסמוכות בעוד שאלו תהיינה חופשיות להחרים את סחורות ישראל. אשר לבתי הזיקוק, הרי כל הזיכיונות בעלי התוקף החוקי כובדו כראוי בלי שהדבר ייתן הצדקה כלשהי להתערבות בזכויותיה הריבוניות של ישראל״ (״דבר״, 24/9/1948).

[16] הכוונה לניצחון ״הצבא האדום״ על צבאות המעצמות שהתערבו ברוסיה לימין הצבאות ״הלבנים״, נאמני המשטר הצארי, בשנות מלחמת האזרחים שהתחוללה בעקבות המהפכה הקומוניסטית ב-1917.

[17] אקסרטן - סטודנט שלא מן המניין הזכאי לעמוד בבחינות גמר.

[18] הפסוק המובא בנטוי נמחק בידי צנזור ארכיון המדינה, ובמקומו הובאו בפרוטוקול שורות אחדות של נקודות. ההיסטוריון תום שגב הביא פסוק זה בטורו ״שיעור היסטוריה״, ״הארץ, 15/3/2013.

[19] היידראבאד, בירת המדינה ההודית הדרומית אנדרה פרדש, הייתה ממלכה מוסלמית. ב-1947, לאחר מתן העצמאות להודו, ביקש השליט המוסלמי להיספח לפקיסטן. בתגובה הטילה הודו חרם כלכלי על הממלכה וב-17/9/1948 אילצה את השליט המוסלמי לחתום הסכם הצטרפות לאיחוד ההודי.

[20] ועדת שרים לענייני ביטחון. על הוועדה ר׳ עמ׳ 257.

[21] אלוף חיים לסקוב. ר׳ עליו בעניין זה יומן בן-גוריון 24/9/1948, עמ׳ 620.

[22] ראש אגף המבצעים אלוף יגאל ידין. ר׳ עליו שם.

[23] פול אנרי ספאק. יו״ר הוועדה הראשונה של העצרת. רה״מ ושה״ח של בלגיה. ראש משלחת בלגיה לעצרת הכללית השלישית. מראשי המפלגה הסוציאליסטית הבלגית.

 

העתקת קישור