63

משה שרת במסיבת עיתונאים זרים ומקומיים, תל-אביב [1]

16/9/1948

ליקויי מנגנון הפיקוח של האו״ם

השר משה שרתוק: הנושא המסוים שלשמו כונסה מסיבת עיתונאים זו הוא ההפוגה המהוללת מכבר. אין כוונתי לעורר בהלה בהודעות מרעישות, אלא להזהירכם לבל תיחפזו להסיק מסקנות נמהרות, ולסייע במאמץ לראות דברים בפרספקטיבה נאותה.

רצוני להסב את שימת הלב לכמה היבטים מאכזבים ביותר של הפיקוח על ההפוגה ושל המפקחים עליה. ויש להבהיר מתחילה, כי אין לי שום כוונה לייחס כוונות שליליות או דעה קדומה שלילית לאדונים העוסקים במשימה זו. אנו מניחים שהם מעוניינים בכנות למלא בנאמנות את תפקידיהם הקשים עד מאוד, ולעתים, אולי פעמים רבות מאוד, גם כרוכים בסכנה יתרה, להבטיח שההפוגה תוּצא לפועל ולכל הפחות לאבחן מה אינו כשורה כאשר משהו משתבש. אולם בשלב זה אנו כבר רכשנו ניסיון מספיק, נרחב למדי, לגבי דרך התנהלות הדברים, ואנו סבורים כי ניסיון זה מצדיק עשיית סיכום מצדנו והסקת מסקנות מסוימות לגבי יעילות מנגנון הפיקוח.

רצוני לומר, כי אף שלא מתנהלים עכשיו קרבות גדולים, התמונה הכללית של פרטי הפיקוח על ההפוגה היא של אין-אונים של מנגנון הפיקוח בכל הכרוך במימוש תנאיה השונים של ההפוגה. כך אפוא אולי לא ייפלא, שכאשר אנו סוקרים את אורך קווי החזית והגבולות הארוכים, לרבות אורך החוף, ואת המספר הגדול של נמלים ושדות תעופה שעמם מוטל על המשקיפים להתמודד, נבין כי אי-אפשר למשקיפים להימָצא בעת ובעונה אחת בכל מקום. במצב זה מפתיעה העובדה לא שהם אינם יכולים להימצא בכל מקום ומקום, אלא שהם מתיימרים כלפינו, וכלפי הציבור, שהכל נמצא בפיקוחם כאשר לא יעלה על הדעת שהדבר ניתן.

לפי המספרים הרשמיים האחרונים שקיבלנו ממטה המתווך - ואפשר שחלו בהם שינויים קלים מאז - יש 305 משקיפי או״ם, מהם נמצאים 250 בתוך ארץ ישראל ורק 55 מופקדים על כל הארצות השכנות הנלחמות בנו. ייתכן שיש היגיון בכך שהיחס בין שתי קבוצות המפקחים נוטה לטובת ארצנו - כלומר הן השטח שבידי ישראל והן יתרתו - שכן זו זירת הפעולה העיקרית. אף על פי כן, ההפוגה חלה על כלל השטחים של מדינות ערב המעורבות במלחמה הנוכחית, ומימושה כרוך בעמידה בתנאים המחייבים את כל הארצות הללו, כגון בתחומי יבוא חומרי מלחמה, תנועות צבא ועוד. אין להניח, ש-55 משקיפים בסך הכל יכולים להבטיח מילוי מדויק של התנאים בכל השטח הענקי הזה.

אביא שתי דוגמאות ענייניות. אחת היא גבול הירדן והגבול הצפוני. יש ברשותנו ידיעות מוסמכות, שלפיהן כוחות מסוימים חוצים את הירדן כדי לתגבר את הכוחות הערביים בארץ-ישראל. אנו הודענו על כך למפקחים פעמים מספר, ובכל פעם נענינו בהכחשה. עם כל הכבוד הראוי עלינו לקבוע, כי הסגל של המתווך אינו מסוגל, פיסית, לקבוע בוודאות שמעבר לכל ספק כי חציות אלה לא בוצעו. אנו סבורים, כי בקביעותיהם אלה הרחיקו המפקחים לכת מעבר לסביר. והוא הדין לגבי הגבול הצפוני. שם, לפי ידיעות מדויקות, חצו אותו כוחות צבא, נעו בשטח ושינו עמדות והקימו ביצורים רבים - פעולות שהמפקחים טענו באוזנינו בביטחון, שלא היו מעולם. היו גם מספר מקרים, בולטים למדי, של הפרת ההפוגה על ידי הצד שכנגד במקומות אחרים. כמה מהם אושרו וכמה מהם הוכחשו, אך שום תגובה נאותה לא ננקטה.

בפתח דברי אמרתי, כי איני בא להצביע על יחס של איפה ואיפה ועל מגמה להפלותנו לרעה. ואולם אם אכן כך, כפי שאני סבור באמת, כי אז הדרך היחידה הפתוחה לפני לתירוץ סתירות מסוימות בהאשמותיהם של המפקחים לגבי הפרות הפוגה של כוחותינו-אנו, והפרות של הצד שכנגד, היא שהמפקחים נוהגים לפי מדיניות הגורסת כי עליהם לנקוט יחס מחמיר כלפי הצד הישראלי, כי עליהם להוציא משפט מהיר אפילו כאשר בוצעה חקירה חד-צדדית מבלי לשמוע את עמדת הצד הישראלי, כי למען השלום עדיף להיות סבלני ונינוח קצת יותר כלפי הצד הערבי, לרַצותו ולהבליג לגביו ולהמתין עד שהשכל הישר יעשה את שלו, ובינתיים ״לא למתוח את הקו״ יתר על המידה ביחס לצד זה.

כאן אוכל להצביע על דוגמה מאלפת - פרשת אספקת המים לירושלים. אמת, המתווך הכריז במפורש כי בעניין זה הייתה הפרה חמורה של ההפוגה, אלא שלא הייתה שום תגובה ממשית להפרה זו וכך נוצר רושם של אין אונים מוחלט. עד היום אין מזרימים מים לירושלים. פרשה זו ידועה היטב ואין טעם להכביר עליה מילים. אולם לולא המשמעת העצמית של יהודי ירושלים וכישוריהם הארגוניים, ולולא הצלחות כוחותינו הצבאיים וראיית הנולד שלנו בהנחת צינור מים חלופי, היו יהודי ירושלים עומדים לפני ברירה למות בצמא או להיכנע לצבא הערבי. לא המנגנון של או״ם חסך מהם את הברירה הזאת.

דוגמה אחרת היא הקביעה המפורשת בהחלטה הראשונה שקיבלה מועצת הביטחון על ההפוגה בדבר חופש הגישה למקומות הקדושים. עד עצם היום הזה לא ניתן אף לא ליהודי אחד לבקר בכותל המערבי והגישה אליו נמנעת לחלוטין. דוגמאות נוספות הן ההחרמות בארצות ערב של מטעני סחורות לא צבאיות, ובהן ציוד רפואי, ביגוד, ספרים ואפילו תשמישי קדושה שנשלחו לישראל או ממנה. אנו הצבענו על מקרים אלה ושום תגובה לא באה. היו גם מקרים של שוד ימי חד וחלק, כאשר ספינות סיור לבנוניות יצאו ללב ים, השתלטו על אוניות המובילות סחורות לישראל, כיוונו אותן אל נמל ביירות ופרקו שם את המטענים. דוגמה נוספת, ידועה לשמצה, היא פרשת הר ציון, שם הוסכם בבירור כי תתבצע התפנות כוחות, אולם הצד שכנגד תבע כי כפרס על התפנותו היהודים יוותרו על כמה עמדות וכך, עד היום, הצד שכנגד תופס עמדה שאסור לו להימצא בה. עד עתה לא באה שום תגובה להפרה זו של ההפוגה. העניין נסחב עוד ועוד בתקווה מפוקפקת שלבסוף הוא יבוא על מקומו בשלום.

המצב הכללי בירושלים הוא שחל גידול ניכר בסגל המפקחים על חשבון פיקוח חיוני בחזיתות אחרות, אך הדבר אינו מתבטא ביעילות הפיקוח על ההפוגה שם. אנו עדים לשינויים במערך העמדות של הצד שכנגד ולהבאת תגבורות. על רקע זה מצטיירת השלמה סבילה מצד מנגנון הפיקוח, שאינו מממש בקפדנות את תנאי ההפוגה בעת ובעונה אחת בכל גזרות החזית. לפי הידיעות שבידינו, חלה עלייה ניכרת ביותר בממדי הכוחות הערבים, המלמדת על התכוננות למשהו.

אוסיף ואומר בעניין מדיניות הפיקוח של האו״ם. שיטת הפעולה היא כדלקמן:

שלב ראשון - הערבים מפירים את ההפוגה ותופסים עמדה שלא הייתה בידיהם לפני כן.

שלב שני - המשקיפים באים ומאשרים שהייתה הפרה ומודיעים לערבים, שעליהם לסגת.

שלב שלישי - הערבים עונים כי לא יתפנו אלא אם כן גם היהודים יפנו משהו. אין הם יכולים לסגת ללא תמורה.

שלב רביעי - המשקיפים, לאחר שהכריזו כי הערבים הפרו את ההפוגה ודרשו מהם לסגת חד-צדדית, פונים אל היהודים דורשים מהם ויתור כדי להשיג פיצוי לערבים על התפנותם.

ב-10 באוגוסט התכבדתי לארח את הרוזן ברנדוט לסעודת צהריים. בתום הארוחה הצטרפו אלינו כמה מאנשיו והתנהל דיון על המצב בירושלים. הם הציעו לקיים הפסקת אש מוחלטת במשך שלושה ימים, כדי לאפשר שיחות. הרוזן הביע דעתו, כי מן הדין שהערבים יפנו את הר ציון, והמשקיפים אמרו כי עליהם לעשות זאת למחרת היום או כעבור יומיים. זה היה ב-10 באוגוסט. בשבוע שעבר, ב-9 בספטמבר, כעבור חודש ימים, שוב אירחתי את הרוזן ברנדוט ואנשיו וניהלנו דיון של ממש, שבסופו הוא אמר:

״יש לנו הצעה לגבי ירושלים, שתיישב אחת ולתמיד את כל בעיית הר ציון. הערבים יתפנו משם בתנאי שגם היהודים יפנו משם את העמדות שבהן הם מחזיקים מאז ההפוגה״. עניתי: ״הערבים עדיין לא פינו מהר ציון את העמדות, אשר לפי הוראתך היה עליהם לפנותן. אני מסרב להיכנס למשא ומתן כלשהו בנושא זה ולא אדון בו כלל בטרם יתפנו הערבים מהעמדות שהם אמרו כי יפנו, ושאתה אמרת כי עליהם לפנות״.

הערות: