61. הממשלה הזמנית, ישיבה לג, תל-אביב - לדרוש את ירושלים כולה זה תפיסת מרובה - 12/9/1948
שם הספר  דבר דבור 1948
שם הפרק  61. הממשלה הזמנית, ישיבה לג, תל-אביב - לדרוש את ירושלים כולה זה תפיסת מרובה - 12/9/1948
כותרת משנה  סעיף ב׳: סקירות; סעיף ד׳: הוראות למשלחת ישראל בעצרת האו״ם

61

הממשלה הזמנית, ישיבה לג, תל-אביב[1]

12/9/1948

לדרוש את ירושלים כולה זה תפיסת מרובה

 

 

סעיף ב׳: סקירות

 

בפתח הישיבה מתח השר מ. שפירא ביקורת על עמדת מ״ש בענייני עלייה וקליטה, שאותה הרצה בוועדה הארגונית של הנה״ס, שהוקמה לקראת מושב הוועד הפועל הציוני ודנה בחלוקת התפקידים בין הסוה"י והממשלה. בוועדה שררה הסכמה, כי הטיפול בעולים עד עלייתם יהיה בידי הסוה״י, ואילו מרגע כניסתם ארצה והיעשותם אזרחי המדינה יהיה הטיפול בהם בידי הממשלה. שפירא טען שמ״ש גרם נזק שכן בהשפעתו התקבלה החלטה ברוב דעות, כי גם ענייני הקליטה יועברו לטיפול הסוה״י. החלטה זו תתנקם בעולים קשות.

 

השר מ. שרתוק: אני מודה, שתרומתי לוויכוח בוועד הפועל הציוני בשאלת חלוקת הסמכויות בין הממשלה והסוכנות בענייני עלייה הייתה יוצאת דופן, כי באה ברגע האחרון לפני ההצבעה מבלי שהשתתפתי בבירור כולו. היו דברים שהייתה לי בהם הכרה מסוימת מאוד, בחינת ״הציקתני רוחי״,[2] וראיתי חובה להביע אותם. אך העמדות בסיעות היו קבועות והסיעה שאני שייך אליה הצביעה בניגוד לעמדה שנקטתי. ההצבעה בעניין זה הייתה סיעתית. כל סיעה הצביעה בעד העמדה שדגלה בה. אני חולק אפוא על המסקנה שהתערבותי השפיעה באיזו מידה שהיא על תוצאות ההצבעה. בפרט אחד מר שפירא לא דייק: לא דרשתי למסור את ענייני העלייה בחוץ לארץ כולם לממשלה. אמרתי, כי במצב העלול להיווצר במזרח אירופה על ידי מסירת העניינים לנציגים, ניחלץ ממצר ידוע.

 

סעיף ד׳: הוראות למשלחת ישראל בעצרת האו״ם

 

השר מ. שרתוק: אמסור תחילה דרישת שלום ממוסקבה. קיבלתי היום מברק מגולדה מאירסון ואקרא אותו לפניכם. קורא את המברק.

שלחתי הצעה לכל חברי הממשלה ואני מקווה שקיבלו אותה.[3] אני מציע (במסמך זה) לקבוע עמדה בשש שאלות:

1) שאלת מעמדנו בהופעה בעצרת הזאת.

2) שאלת בקשתנו להתקבל לאו״ם.

3) שאלת התיווך.

4) שאלת הגבולות.

5) שאלת ירושלים.

6) שאלת הפליטים.

אני רוצה להעיר, כי המשלחת כבר פועלת והמשלחות האחרות כבר ישנן בפריס, והפגישות מתקיימות והשיחות מתנהלות והן לא יכולות להתנהל בלי קו, ועד לשינוי זה יהיה הקו, כי איני יכול להפסיק שיחות או להגיד שלא ייפגשו עם איש, אלא אם כן הממשלה תחליט שהאנשים לא צריכים להיפגש, אבל הם ייפגשו רק על מנת לשוחח ולא יוכלו לא לשוחח על השאלות העומדות על הפרק.

אני מציע שנופיע בפני מוסדות וּוַעדות העצרת - ולא יכולים אנו להופיע בפני העצרת עצמה כל זמן שאיננו חברים בה - אך ורק אם נוזמן כנציגות מדינת ישראל - (השר י. גרינבוים: האם ההזמנה לעצרת הקודמת לא קיימת?) - זו הזמנה לסוכנות היהודית. לכן אני אומר זאת. ישנה אפשרות שקדוגן ינצל את נשיאותו הקצרה במועצת הביטחון להפוך את הקערה על פיה במועצת הביטחון ממה שכבר נקבע. אני מקווה שיספיק לו השכל לא לעשות זאת, והוא בדרך כלל לא טיפש. ישנה שאלה כיצד נופיע בפני ועדות העצרת, כי כאן התקדים לא לטובתנו. אני אומר (במסמך) שעלינו להופיע רק כנציגות ישראל.

בשאלת קבלתנו לאו״ם - הגשת הבקשה להתקבל לאו״ם - נוספו היסוסים ולא אעלים אותם בפני החברים. שלחתי היום לכם סקירה[4] על שיחות עם טריגווה לי, סובולב[5] וקורדייה.[6] הם מזהירים לא להגיש את הבקשה עד שיהיה ביטחון שיש לנו שבעה קולות. הנימוק לעמדתם הוא שדחיית הבקשה תגרום עידוד לערבים. אולם אי-הבקשה ודאי תגרום עידוד לערבים.

אני מציע לתת סמכות למשלחת להגיש בקשה ולבחור את הרגע המתאים להגשת הבקשה, להתייעץ עוד פעם עם טריגווה לי בעניין זה. אין טעם להגיש זאת כאשר קדוגן יושב ראש מועצת הביטחון. נוח יותר יהיה כאשר היושב ראש יהיה אמריקני, אם כי אין לסמוך עליו עתה. אבל האווירה בנשיאות המועצה תהיה שונה מזו השוררת כאשר היושב ראש אנגלי. אין הבדל גדול בתאריכים בעניין זה, כי קדוגן יוצא בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר מתכנסת העצרת. מציע למסור את הסמכות למשלחת בידיעה ברורה שתגיש את הבקשה, אלא ניתן לה סמכות להחליט על התאריך המתאים.

בנוגע לתיווך, אין בידינו להציע רזולוציות בעצרת, אבל יכולים אנו לכוון אחרים להצעת רזולוציות ולעשות תעמולה בין המשלחות. מציע שהמגמה תהיה לביטול התיווך, חיסולו. בין אם תימשך או לא תימשך ההפוגה, יש לחסל את מוסד התיווך. כמו שהחליטה העצרת הקודמת על הקמת ועדת ביצוע שתהיה כאן, והעצרת שבאה אחריה ביטלה את הוועדה, כך עצרת אחת מינתה את המתווך ואחרת יכולה להודות לו על עבודתו ולפטר אותו. ההצעה החיובית שלנו היא שתתקבל בעצרת החלטה - כל החלטה בעצרת זו המלצה - הקוראת לשני הצדדים להיפגש לשיחות שלום.

בנוגע לגבולות, מציע לא לנקוט יוזמה בשאלת הגבולות. לא נבוא בדרישה ולא נעורר את השאלה. אולם אם נישָאל ונידָרש - ואין להעלות על הדעת ששאלה זו לא תתעורר קודם כל במועצת הביטחון אגב דיון על מחשבתנו להתקבל לאו״ם - ישאלו באיזה גבולות תהיה מדינתנו: האם מסתפקים אנו בגבולות כ״ט בנובמבר ואם שולטים אנו על גבולות אלה. כפי ששומעים הם, תובעים אנו יותר מזה ומה דרישותינו, וכן הלאה. הָצעתי שהתשובה תהיה לא מפורטת, אלא בהכללה הרשמית הפומבית. בהופעה במועצת הביטחון התשובה תהיה שעומדים אנו קודם כל על מלוא השטח שפסקו לנו בהחלטת כ״ט בנובמבר, אבל דורשים תיקונים בשטח - זה נוכח ההנחות שנתבדו, הניסיון שנרכש והעובדות שנוצרו. בשיחות עם משלחות, אם נישָאל ויבקשו אותנו לפרט, נעמוד על כל הגליל - את עניין העיר ירושלים אני רואה כסעיף נפרד ואגע בו לחוד - על העיר יפו ועל מסדרון לירושלים. בעמידתי על כל גבולות כ״ט בנובמבר בשלב זה אני מבטא התנגדות לחילופי הגליל והנגב, ודורש את הנגב כהוספה.

בנוגע לירושלים ההסברה שלנו צריכה להיות כזאת:

אל״ף, הניסיון הוכיח כי משטר בינלאומי בירושלים בלתי אפשרי בלי כוח צבאי בינלאומי. אי-אפשר לסמוך על ההסכם והשלום כערובה לאופיה הבינלאומי של ירושלים ולאינטרסים של העם היהודי שם.

בי״ת, הוכח שכוח צבאי בינלאומי הוא מחוץ לגדר האפשרות. כיוון שירושלים הופקרה ואנחנו היחידים שהצלנו אותה משלטון ערבי, רואים אנו את עצמנו זכאים לחדש את התביעה להכללתה במדינת ישראל. עמדתנו כזאת: תובעים אנו את ירושלים החדשה כחלק ממדינת ישראל. אם נגיע למשא ומתן של שלום עם הערבים, נהיה מוכנים לדון על זה שחלק מירושלים החדשה יהיה למדינה הערבית. אנחנו מסכימים שהעיר העתיקה תהיה במשטר בינלאומי. הכנסתי כאן דבר שאיני יודע אם עלינו לאשרו עכשיו, אבל עתה השיקול שלי כזה: ברור שלא נוכל להשיג את ירושלים כולה כחלק ממדינת ישראל - גם בלי העיר העתיקה - בלי שתהיה דריסת רגל לערבים בירושלים. אני חושב שדבר זה ברור.

אלה שמתנגדים לכלילת ירושלים במדינה היהודית, וזה הרב ברלין, עליאש וסנה[7] - כפי שאני נוכח מהעיתונות - מבססים התנגדותם בזה שפירוש הדבר חלוקת ירושלים ודריסת רגל לערבים בירושלים. אני מסכים להנחה שלהם, אך מסקנתם דוחה. על זה באה הטענה:

״מה זאת אומרת, האם תעמידו בשטח צר זה, המלא היסוסים ורגישות כה רבה, בירה מול בירה והבירה תהיה בחוד החרב שלכם?״

אני אומר, שאנחנו נציע את הרעיון שלמשך שנים אחדות לא תהיה ירושלים מרכז שלטון גם ליהודים וגם לערבים. יוכל להיות בית דין עליון בירושלים, יוכל הפרלמנט לשבת שם, אבל לא יהיה שם מרכז השלטון. השינוי בעניין זה יוכל לבוא רק בהסכמת שני הצדדים.

על פי הצעתי מונעים את הפיכתה של ירושלים לעיר ערבית. אולם מאשר להתווכח אם להגיד זאת או לאו - עצתי שאם זה מתקבל על ידי החברים, אדרבה. אבל אם לא, איני מציע לדון ומסיר זאת מעל הפרק. לא שמסתלק אני מדעתי, אלא לא מציע לקבוע מסמרות בעניין זה.

בנוגע לפליטים מציע שהעמדה המוצהרת תהיה זו:

אל״ף, אין שום החזרה בתקופת המלחמה:

בי״ת, השאלה פתוחה לקראת השלום, ההסדר הכללי.

יותר מזה לא נאמר. בהופעות פומביות, בשיחות עם המשלחות, נעשה נפשות לרעיון של יישוב ערבים אלה בארצות השכנות כפתרון הרבה יותר טוב ויעיל לאורך ימים מאשר החזרתם לישראל. נעשה נפשות לרעיון זה, כי יש אנשים שאין להם מושג מהרקע, מהשטחים הגדולים השוממים [במדינות ערב], מהצורך המשווע של עיראק לידיים עובדות, מתוכניות ההתיישבות הנרחבות של עיראק שלא יוצאות לפועל מחוסר כוח אדם.

המסקנות דלעיל נוגעות בעיקרי הדברים הטעונים הגדרה מדויקת ואינן ממצות את כל השאלות העומדות והעלולות לעמוד על הפרק. בכמה מן השאלות האלו, כגון דרישתנו לחיסול הפלישה, עמידתנו על חופש העלייה וכולי, יש לסמוך על המשלחת שתנקוט את העמדה הנכונה גם בלי הוראה מפורשת.

 

להלן התנהל דיון ממושך בהשתתפות שרים רבים, לרבות רה״מ ב״ג, שאמר בין השאר:

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני מוכן לקבל את הצעת מר שרתוק בכללותה עם תיקונים אחדים. את הפרוגרמה הזאת יש לקבל בכללותה רק אם העניין ייחתך על ידי או״ם. אם לא ייחתך על ידי או״ם אלא על ידי מלחמה, או על ידי משא ומתן ישיר בינינו ובין הערבים - יש לי פרוגרמות אחרות. אם נגיע לידי התמודדות בינינו ובין הערבים למשך שנים רבות, וזה יתבטא בהתמודדות כוחות, יכולים הערבים להכריע אותנו. לכן כדאי לנו להגיע לשלום עם הערבים. שלום עם הערבים נותן לגידולנו הפנימי והחיצוני דחיפה כה גדולה, שהדבר כדאי לנו. כי נוכל בפחות - לעשות יותר. בריב עם הערבים נוכל ביותר - לעשות פחות בהרבה. אם ההכרעה תיפול על ידי מלחמה, לא אקבל את הפרוגרמה הזאת, היא לא מספיקה. אינני יודע מדוע עלינו להסתפק רק בזה. מדוע ניקח רק את הגליל ומדוע לא את הדרך לים המלח, את כל הדרום? אם תהיה לנו אפשרות לדבר עם הערבים באופן בלתי אמצעי, ואם על ידי כך נביא לידי שלום - נחזיר את הפליטים. אם הפתרון ייחתך לא על ידי שלום עם הערבים - לא נחזיר את הפליטים. אם הערבים ממשיכים במלחמתם עלינו, ולו גם מלחמה לא אקטיבית, ואינם רוצים בשלום, החזרת הפליטים זה נשק נגדנו. השארת הפליטים אצלם - זה הנשק שלנו. בנוגע לירושלים: כאשר הוחלט בעניין ירושלים הייתי במיעוט. התנגדתי לחלוקת ירושלים והייתי בעד אינטרנציונליזציה. נתערערה אמונתי באפשרות זו, לכן איני חולק על הכתוב כאן. אולם את כל ירושלים לא יתנו לנו, אך עלינו לדרוש אותה.

 

השר מ. שרתוק: חילוקי הדעות היו בעיקר ביחס לסעיפים 6-5 [ירושלים והפליטים]. נאמר משהו בנוגע לסעיף 4 - שאלת הגבולות. בכ״ט בנובמבר [1947] הסכמתי להחלטה שנתקבלה. הסכמתי לכך מתוך כל אותן ההנחות שהיו אז. לדבר עכשיו על כ״ט בנובמבר כמות שהוא - זה בהחלט בלתי מציאותי. זה נקרא למחוק מה שקרה. אי-אפשר למחוק מה שקרה. הגבול ההוא אפשרי היה רק אם הייתה קמה מדינה ערבית ידידותית שאפשר לחיות איתה בשלום. אחרת הגבול ההוא בלתי אפשרי - זה גבול התוקע טריזים איש בבשר רעהו, מדינה בבשר רעותה. דבר זה לא מציאותי עכשיו וצריך לומר זאת ולהסביר מדוע. לכן מוצדק להגיד: גבולות כ״ט בנובמבר פלוס שטחים שנכבשו על ידינו, וזה מוצדק לא רק על יסוד העובדות שיצרנו.

ביחס לחילופים [של הנגב בגליל], אני מחזיק בנוסחתי, שעומדים אנו על כל השטח. איני סבור שעלינו לקשור ידינו נגד חילופים ואחר כך להתירם, אם יהיה חלילה צורך בדבר. אם נחליט בסעיף 4 כפי שמציע ציזלינג[8] - בין כה לא יועיל הדבר כאשר נעמוד בפני הכרח של חילופים. לכן ההחלטה שנחליט בעניין זה אין בה תועלת.

ביחס לירושלים: בנוגע לעיר העתיקה, אילו צריכים היינו לבחור בין עמדת מר ציזלינג והרב פישמן - מבחינת הגינות ההופעה הייתי בוחר בעמדת הרב פישמן.[9] אי-אפשר לקום ולדבר על ירושלים בלי להעמיד מייד מה הצעתנו לגבי העיר העתיקה. אתה תקום ותגיד בעצרת האומות שאנחנו דורשים את כלילת ירושלים במדינה היהודית. מייד תישָאל שאלה: גם העיר העתיקה? אז תאמר שהיא יכולה להיות בינלאומית, אולם על ידי כך עשית רושם כאילו ניסית להגניב את העניין. זה יעשה רושם גרוע מאוד. הרב פישמן דורש בגלוי את העיר העתיקה ועמדתו ברורה. הוא דורש שנודיע כי דורשים אנו את ירושלים כולה, לרבות העיר העתיקה, במדינה היהודית. כיוון שאיני מסכים לעמדתו, וחושב שלכל דבר יש גבול, כך גם כאן אומר אני שהגבול הוא עד החומה של העיר העתיקה, ואז אני דורש שירושלים החדשה תהיה במדינת ישראל והעיר העתיקה תחת משטר בינלאומי. אם יהיה שלטון תקיף בירושלים החדשה - גם למשטר הבינלאומי תהיה ממשות. הוא יחסה בצל ירושלים היהודית והכוח הצבאי שישכון בה.

ירושלים כולה בינלאומית - זה מושג שהתרוקן מתוכנו. מר אבן לא הדגיש את הנקודה הזאת בדבריו בישיבת הממשלה.[10] שמעתי זאת ממנו במקום אחר. אנשים [באו״ם, בוושינגטון] אומרים שטעו בזה והדבר חדל להיות מעשי.

בנוגע לירושלים החדשה - חלוקה או לא חלוקה? איני נרתע מחלוקת ירושלים כשם שלא נרתעתי מחלוקת ארץ-ישראל. והקו הזה, שאני קורא אותו עתה מפי סנה ושומע אותו גם כאן, במידה מסוימת - שלא ייתכן לדרוש כלילת ירושלים במדינה היהודית מפני שפירוש הדבר ירושלים מחולקת - שמעתיו בעבר, כאשר נאמר שלא ייתכן לתבוע מדינה יהודית משום שפירוש הדבר ארץ-ישראל מחולקת. אם קו זה היה מנצח בזמנו לא הייתה מדינה יהודית. מכיוון שקו זה לא ניצח - זה הביא לחלוקה ולמדינה יהודית.

משטר בינלאומי זהו דבר ריק שאין בו ממשות. לדרוש את ירושלים כולה - זאת תפיסה מרובה. מוכרח אפוא להיזכר כאן עניין של חלק ידוע מהעיר לשלטון הערבי. מוכן אני לא לעורר את שאלת עיר הבירה, אך זהו הפתרון היחיד.

בנוגע לפליטים - מבחינה תכסיסית הייתי מוכן להתקרב לדעתכם והתרשמתי מההנמקה בעניין הטריז.[11] הייתי יכול להגיד שנאמר כך: כל זמן המלחמה לא יחזרו הפליטים. השאלה תעמוד לדיון כאשר נגיע לשלום או כאשר יצאו הצבאות הפולשים, אולם אז אשם אני בגניבת דעת, כי איני יכול להגיד שנחזיר את הפליטים כאשר אני נגד החזרה. ואם אני אומר שהשאלה תעמוד להיפתר כאשר יצאו הפולשים את הארץ - אני מעורר תקווה. ייתכן שהצבאות יצאו את הארץ ואז אצטרך להגיד בגלוי שאיני רוצה בהחזרת הפליטים.

מר גרינבוים לא הבין את מבנה סעיף [12].5 יש כאן הנחות ומסקנות. עובדים אנו עם אנשים חיים אשר ניפָּגש איתם, ונפגשנו איתם גם בכ״ט בנובמבר ואז הסכמנו למשטר בינלאומי. אנחנו מוכרחים לבנות גשר בין הסכמתנו אז והתנגדותנו עכשיו, ואלה ההנחות המסבירות את הדבר. במסקנה אל״ף לגבי ירושלים איני שולל שלילה פרינציפיונית את המשטר הבינלאומי.

כמה הערות להוספות שהציע מר ציזלינג: אני לא רואה כל צורך בהחלטה נגד בסיסים,[13] כי זו עמדה קבועה ועומדת ובאו״ם לא תעמוד שאלה כזאת. היא יכולה לעמוד כל יום במשא ומתן עם אנגליה ואמריקה, אולם לא במסגרת או״ם.

אני מתנגד בכל תוקף שתינָתן הוראה למשלחתנו להתייעץ עם מזרח אירופה,[14] ואם תהיה הצעה כזאת - אציע להוריד אותה מסדר היום. במשך כל הזמן מתקיימות התייעצויות כאלה. לא רק איתם, אולם גם איתם. וקיימים יחסים אינטימיים למדי במידה שהם מוכנים לכך, כי ההגבלה לא מצדנו. כתיבת הוראה כזאת תתפרש כרצון לכתוב את הדבר במיוחד כדי שיהיה כתוב, ואת הקו הזה אני שולל. איני חושב שדבר זה צריך להיות כתוב ושנוכל להגיד שהנה, דבר זה כתוב אצלנו. אני מציע לא לעמוד על הדבר הזה.

אשר לוועדה מייעצת,[15] אין הנידון דומה לאשר היה בשנה שעברה. אז הייתה הנהלה ציונית בניו-יורק וההנהלה כולה מסרה לניו-יורק את הסמכות לפעול. ההנהלה הייתה מתייעצת על העניינים. לפעמים לא הספיקה לשאול את חוות הדעת של ההנהלה בירושלים, ופעמים כן הספיקה לעשות זאת. עתה קיימת מדינה. הממשלה יושבת כאן. בפריס פועלת משלחת [ישראלית] ומשלחת זו תפעל יום יום ושעה שעה לפי הוראות שתקבל מכאן, או ממי שהממשלה תמסור לו סמכות. לא ייתכן, שתהיה סמכות נפרדת לגוף נוסף היושב בפריס. דבר זה יגרום לסיבוכים וכאילו יפגין שעדיין אין אנו מדינה. שום משלחת לא תבוא בלוויית ועדה מייעצת של ממשלתה - היא עצמה תהיה הוועדה ותפעל לפי הוראות ממשלתה. אם ננהג אנו אחרת - תהיה זו הפגנה שעדיין איננו רואים עצמנו כמדינה.

 

בשלב זה נתקבלו ההחלטות הבאות:

 

מחליטים ב-7:1 קולות שדורשים העיר ירושלים לישראל.

מחליטים ברוב קולות שלא תפורש [תיזָכר] העיר העתיקה.

מחליטים ב-4:5 קולות כי ביחס לאפשרות אינטרנציוניליזציה של העיר העתיקה לא תהא יוזמה מצדנו, אך באם יופיע פתרון כזה נסכים, באם נבטיח על ידי כך השארת ירושלים החדשה בידי ישראל.

מחליטים ב-4:5 קולות שהוא הדין ביחס לאינטרנציונליזציה של ירושלים, באם נמנע על ידי כך מסירת חלק ירושלים לידי הערבים.

מחליטים ברוב קולות לדחות ההצעה לחילופין בין הנגב והגליל.

מחליטים ברוב קולות שההיקף הטריטוריאלי - כ״ט בנובמבר עם תוספות הכרחיות כתוצאה מניסיון המלחמה.

מחליטים ב-3:7 קולות לא לדון על החזרת הפליטים עד לסידור של שלום.

מחליטים שישראל תבקש חברות או״ם בראשית אוקטובר. מחליטים שנציגי ישראל יופיעו רק באם יוזמנו בפירוש בשם המדינה.

 

התקבלה הצעת השר גרינבוים, ששר החוץ יביא הצעה על הרכב המשלחת לישיבה ביום ד', ויהיה רשאי להכניס לתוכה נציגים אחרים.

 

הערות:


[1] מתוך הפרוטוקול, סעיפים ב׳, ד׳.

[2] על פי ״הציקתני רוח בטני״, איוב לב 18.

[3] נוסח המסמך (״הוראות למשלחת ישראל לעצרת או״ם״) צורף לפרוטוקול (מובא גם בתלחמ״י 1, מס׳ 502).

[4] ר׳ מברק י׳ רובינסון וג׳ רפאל מ-2/9/1948, פריס, אל מ״ש, תלחמ״י 1, מס׳ 492.

[5] ארקדי סובולֶב. דיפלומט רוסי, עוזר מנכ״ל האו״ם לענייני מועבי״ט.

[6] אנדרה קוֹרדייה. צרפתי, עוזר למזכ״ל האו״ם.

[7] ר׳ מאמרי משה סנה, בשלב הנוכחי ממנהיגי מפ״ם, ב״על המשמר״ בחודש זה ובקודמו.

[8] השר ציזלינג הציע לקבל החלטה שלילית מודגשת לגבי אפשרות של קיצוץ שטח הנגב או החלפתו בגליל.

[9] השר פישמן הביע דעתו, כי יש לדרוש את ירושלים כולה, להדגיש את התנגדות הממשלה לירושלים ערבית ולהתנגד לכל אפשרות של החזרת פליטים.

[10] בישיבת הממשלה ב-1/9/1948 דיווח אבן בפרטות על המצב המדיני באו״ם ובוושינגטון.

[11] במהלך הדיון אמר השר בנטוב: ״לו אמרנו שמוכנים אנו להחזיר את הפליטים ברגע שצבאות הפולשים יעזבו את הארץ, היינו מכניסים אנו טריז בין המדינות הערביות והפליטים״.

[12] במהלך הדיון הביע גרינבוים דעתו, שיש לתבוע בתוקף כלילת ירושלים במדינת ישראל.

[13] במהלך הדיון אמר השר ציזלינג: ״ביחס להוראות [למשלחת ישראל לעצרת] אני רוצה שנוסיף, שנתנגד לכל צורה שתיתן למעשה אחיזה בצורה זו או אחרת לכוחות של אמריקה או אנגליה לשלוט בא״י או להחזיק בסיסים בארץ״.

[14] השר ציזלינג הציע, כי ״ניתן אינסטרוקציה למשלחת להיוועץ באופן מתמיד עם הארצות שתמכו בנו תמיכה מלאה בשלבי המו״מ הקודם. כוונתי לבריה״מ וארצות הקשורות בה״.

[15] על הוועדה, ר׳ עמ׳ 10 הע׳ 20.

 

העתקת קישור