53

ישיבת הוועד הפועל הציוני, ירושלים[1]

22/8/1948

החלטת כ״ט בנובמבר לעומת הצהרת בלפור

משה שרתוק: מעמדנו כיום הינֵהו תוצאה משולבת של שני גורמים כבירים:

הכרת אומות העולם בזכותנו לקומם מחדש את מדינת ישראל בארץ אבות,

וניצחון הצבא שלנו - לעת עתה, כן יתמיד - בהגנה על מדינה זו ובהדיפת כל התנקשות בה.

כשם שמעמדנו המדיני הוא תוצאה מצורפת של שני גורמים אלה, כך משמשים שני גורמים אלה, יום יום, שתי משענותינו העיקריות בהיאבקות החמורה הנמשכת והולכת.

ההחלטה של כ״ט בנובמבר הייתה מפנה בהיסטוריה שלנו ובהשתלשלות מאבקנו המדיני. היא לא באה לעולם כבוא ההצהרה הגדולה אשר בה, לראשונה, באה לידי ביטוי ההכרה - אשר הפכה גם אז בינלאומית - בזכותנו לשוב לארץ זו ולהקים בה מחדש את ביתנו הלאומי.[2]

ההכרזה ההיא הייתה קצרה, הייתה סתומה. היא נטתה רק קו אחד כולל. היא לא פירשה, היא לא פירטה, היא הניחה מקום גם למאמצי ההגשמה של העתיד, היא פתחה גם פתחים רחבים מאוד להשתמטות ולהתכחשות להתחייבות החגיגית.[3]

לא כזו הייתה ההחלטה ההיסטורית של כ״ט בנובמבר. היא הייתה ארוכה, היא הייתה מפורטת, היא הייתה מנוסחת בנוסחאות מדויקות ומדוקדקות. על כל פנים, נעשה בה ניסיון להגיע למידה רבה של פירוט ושל דיוק, והיא ירדה לעולם כבניין שלם, כלול לכל פרטיו ודקדוקיו. הייתה בה תוכנית מסועפת לגבי אותו המבנה המדיני אשר צריך היה, בהתאם לה, לקום בארץ זו. הייתה בה גם תוכנית, אולי פחות מפורטת, אבל, שוב, מדויקת למדי לגבי שלבי ההגשמה של אותה תוכנית.

ההחלטה שימשה יסוד, עילה, גורם, למה שהתחולל מאז ואילך, לראשית התכונה שלנו לקראת קבלת רסן השלטון העצמאי לידנו והסתלקות שלטון המנדט וצבאיו מהארץ, להכרזת המדינה. היא גם שימשה יסוד להתקפה שנערכה עלינו, בראשונה על ידי כנופיות בארץ, אחר כך על ידי תגבורת ניכרת אשר חדרה לארץ בימי שלטון המנדט - ולא בלי סיוע ישיר או עקיף של שלטון המנדט - ובאחרונה על ידי כוחות סדירים אשר כמה מהם, אם לא כולם, נעזרו גם הם על ידי אותה המעצמה אשר ניצחה על המערכה, אבל לא נחלה בה את הניצחון.

נחשול המאורעות הציף את ההחלטה ההיא, חיבל בה, שינה אותה. הוא לא השמיט אותה עדיין מהיות בסיס לכל ההיאבקות שלנו מבחינת ההכרה הבינלאומית. אבל אין ההחלטה ההיא - עם היותה ראש פינה למלחמה הפוליטית שלנו - יכולה לשמש כיום, כמו שהיא, תורה מוסמכת ושלמה אשר אין לגרוע ממנה ואין להוסיף עליה.

צאו וראו מה היה לוח הזמנים אשר קבעה ההחלטה ההיא, ובאיזו מידה לא נתקיים אותו הלוח - ולא נתקיים לטובתנו. אם נשווה את שלושת התאריכים העיקריים אשר נקבעו באותה ההחלטה עם התאריכים אשר נתקיימו למעשה, נעמוד על ההבדל הרב.

גמר פינוי הצבא הבריטי את הארץ יצא לפועל בדיוק חודש ימים לפני התאריך שנקבע בהחלטה.[4]

סיום המנדט כשלעצמו יצא לפועל בדיוק חודשיים וחצי לפני התאריך האחרון שנקבע לו בהחלטה [הנ״ל].

הקמת המדינה העצמאית - עצמאית לחלוטין, בפועל ממש וגם להלכה מבחינת הכרזתנו ויכולתנו לקיים את ההכרזה הזאת על ידי כל מערכת הסמכויות שלנו: המחוקקת, המבצעת והשיפוטית - הקמת המדינה העצמאית, חלה ארבעה חודשים וחצי לפני התאריך שנקבע לכך בהחלטה.[5]

אם עברה עלינו תקופה מרה וחמורה מאוד, מלאת סכנות וחרדות, מ-29 לנובמבר עד ל-15 למאי, אשר בה הואט הקצב, אשר בה לא נתקיימו הכרזות, אשר בה היינו עדים לכישלון האומות המאוחדות לגבי התחייבויותיו ביחס אלינו, לאוזלת ידה של אותה ועדה שנתמנתה לפקח על כל התהליך ולסייע לו,[6] הרי לעומת זה, מ-15 במאי ואילך, נחלנו פיצויים מרחיקי לכת לעומת הפיגורים שקדמו לכך. אכן, פיצויים אלה לא באו לנו בהסח הדעת ולא זכינו להם מן ההפקר.

כוחנו-אנו,

יוזמתנו,

מידה ידועה של העזתנו,

מידה ידועה של כושר מעשה שלנו,

מידה רבה של גבורת הנוער שלנו -

הם שהנחילו לנו את הקצב המוגבר הזה ופיצו אותנו בעד הפיגור שקדם.

עלינו לרשום את הדבר. עלינו לעשות את הכל כדי לחרות אותו עמוק בהתרשמותו ובהכרתו של העולם הסובב אותנו. הוא נתן לנו את ההחלטה הזאת ואל תקופח זכותו על כך. אל תקופח זכותן של אותן שלושים ושלוש המדינות שהצביעו בעד הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל - הן הצביעו בשנת 1947 על מנת שתקום המדינה בשנת 1948. אבל אל יזכה ארגון האומות המאוחדות בזכות שאינה מגעת לו.

הוא לא עצר כוח להגשים.

הוא לא עצר כוח לעזור.

הוא לא עצר כוח להגן עלינו.

הוא לא עצר כוח להגן על עצמו - על סמכות הכרעתו, על כוחו המוסרי, המשפטי והמדיני.

אנו הופקרנו. עמדנו יחידים.

רק עובדת קיומנו בארץ, שבעים ריבוא יהודים,

רק עובדת מעט כוחנו בארץ,

רק אותה מידה של הליכוד הפנימי שביצענו בתוכנו, אותה אחדות הרצון שנתגלתה בנו,

אותה האחדות האדירה והנהדרת של העם היהודי ברחבי תבל, שהקיפה אותנו כחומה חיה של עידוד, של עזרה, של ברית אחים -

אלה עמדו לנו בשעות הקשות.

את המערכה עד ל-15 למאי עשינו שכם אחד אנו והתנועה הציונית. את המערכה בלייק סכסס, את המערכה ברחבי תבל - כמעט בכל בירות תבל - מסביב ללייק סכסס עשינו יחד עם התנועה הציונית, התנועה אשר היום כונסנו תחת דגלה במוסד העליון שלה בין קונגרס לקונגרס, ואני מרגיש חובה מיוחדת בשעה זו להזכיר את השותפות הנאמנה של החברים הציונים בני הארצות השונות, אותה חבורה שניהלה את המערכה בניו-יורק ובוושינגטון ובכל ארה״ב, בלייק סכסס, חברים היושבים איתנו פה ושבאו מאמריקה למושב זה ושעשו את המלאכה ההיא במאמץ משותף כחברי הסניף האמריקאי של הסוכנות היהודית. ד"ר סילבר, נחום גולדמן, עמנואל ניומן, רוז הלפרין, חיים גרינברג[7] שאיננו פה, הרב גולד[8] - חברים שעזרו לנו בעבודה הקשה ההיא, וכן חברים בארצות שונות - חברי ההנהלה בלונדון, בפריס, בבירות ארצות השפלה, בבירות הארצות הסקנדינביות, במקומות שונים במרכז ובמזרח אירופה, בדרום אפריקה, בקנדה, ברחבי אמריקה הלטינית. רק לשם כך כדאי היה להיות במקום שהפך אז למרכז היהודי עולמי, שהוא כשלעצמו מרכז יהודי חשוב, בניו-יורק, אשר ממנה נמתחו חוטים ואליה נמתחו חוטים של האורגניזם היהודי העולמי שלנו, לראות איך דפקו הלבבות בקצב אחד, איך הושטו ידיים לעזרה, איך יהודים תלושים, עקורים, המתנכרים כל ימיהם, התערטלו בשעה הגדולה, פשפשו במעשיהם, חיטטו במצפונם ושאלו את עצמם ואותנו במה הם יכולים לעזור. לא כל שכן חברים נאמנים, ציונים ותיקים שכל ימיהם עמדו בחזית שלנו, איך נתגייסו וגייסו כל הכוחות שמסביב להם כדי להשיג את ההכרעה, ואיך כאילו כהרף עין פס כל ריב בתוכנו, נפסקו ונַדָמו כל חילוקי הדעות ואפפה את כולנו ברחבי תבל ההרגשה כי עת לעשות, כי זו שעת סגולה, כי אם נחמיץ היום את ההזדמנות מי יודע מתי תחזור, מי יודע אם תחזור, וכי מצוות הדור ומצוות השעה להשיג מדינה אם לא בכל ארץ-ישראל הרי בחלק של ארץ-ישראל, וביודעים ללכת לקראת הקורבן והניתוח ההיסטורי האכזרי,[9] אבל להשיג עצמאות, אולי בחלק, בהיקף יותר קטן של ארץ-ישראל, אבל להיות מוכנים לוויתורים קשים ולקורבנות כדי להשיג תקוות הדורות להגשמת העצמאות היהודית בארץ.

מ-15 במאי ואילך חל בתוכנו מפנה. אל נתעלם מרצינות המפנה הזה שחל בתוכנו. קמה ותהי מדינת ישראל. עדיין סביבה נסערה, עדיין אושיותיה אינן איתנות, עדיין שָתו עליה אויבים מסביב, מקרוב ומרחוק, אבל היא קיימת ועומדת.

היא קיימת כעובדה בארץ.

הוא קיימת בהכרתנו.

היא קיימת בהכרת העם היהודי ובהכרת העולם כולו

והיא קיימת כמדינה, כחוויה הידועה לעולם, שהעולם יודע מהי העצמאות של העם השליט על טריטוריה מסוימת זו, השואפת את סמכותה מרצונו של העם הזה המכונס בגבולות הטריטוריה הזאת, הבוחר וּמְמנה את שליחיו, את שליטיו, נותן להם הוראות ומקבל על עצמו דין משמעת להוראות הממשלה הזאת, חוויה הקיימת כחטיבה מסוימת, נפרדת, השווה לחטיבות אחרות כאלה.

זהו שידוד מערכות מרחיק לכת אשר עדיין אולי לא עמדנו ולא נוכל לעמוד הפעם על כל המסקנות המעמיקות והמרחיקות הנובעות ממנה. אנו נכנסים לשלב חדש בהיסטוריה הציונית שלנו, אולי בראש וראשונה מבחינת מדיניות החוץ של מדינת ישראל ומדיניות החוץ של העם היהודי. אנו נוסיף שבת יחד, שבת אחים, ונטכס עצה יחד. אבל יחד נטכס עצה כיצד לשמור ולבצר את העצמאות המסוימת הזאת של מדינת ישראל וכיצד לשמור בעת ובעונה אחת על אחדותו של העם היהודי לבל תיפגם, חלילה, אלא למען תתחזק על ידי קיום המדינה, אבל נדאג לכך לבל תטשטש את דמותה אלא למען תבליט את סמכותה המיוחדת ואת דמותה המיוחדת של המדינה הזאת.

אנו, מתוך דבקות מובנת במערכת המונחים של החלטת כ״ט בנובמבר, מתוך רצון עד כמה שאפשר לחרוג [צ״ל: לא לחרוג] עד כמה שאפשר ממסגרתה, קראנו לממשלה שהקימונו, לממשלה שהקימה מועצת המדינה ב-14 למאי, ״ממשלה זמנית״. לא הרי אותה ממשלה זמנית שהוקמה אז כהרי הממשלה הזמנית שנקבע דבר הקמתה בהחלטת כ״ט בנובמבר. גם מבחינה זו חשבנו לעשות, והיטיב עמנו הגורל ממה שעלה לראש במחשבת מניחי ההחלטה ההיא. לפי ההחלטה היה צריך גוף זר, אומנם גוף חשוב, בעל חשיבות בינלאומית,[10] למנות את הממשלה הזמנית ולהקנות לה סמכות מלמעלה. והיו שוב שבועות וחודשים שבהם התלבטנו קשה בשאלה זו כיצד ייפול הדבר, והאם נצליח לבוא לידי כך שהממשלה תהיה רצויה לעם היושב בציון ושהעם בציון יקבע את הרכבה האישי, את הרכבה המפלגתי, בשעה שתקבל את האישור הזה מלמעלה, את המינוי הזה. אבל דומה היה כי נגזר על האורגן הראשון של השלטון העצמאי היהודי בארץ-ישראל לשאוב את סמכותו מאישורו של גוף זר.

לא כן היה. הממשלה הזמנית שהוקמה הביאה לידי ביטוי את מידת הקירוב הגדולה ביותר שאפשר היה להשיג בתנאים הנתונים לביטוי רצונו החופשי, העצמאי של העם, ביטוי שהנחילו לנו אותן הבחירות שהיו בתוכנו בשלבים האחרונים שהיו בהן.[11]

נזקקנו למונח הזה ״ממשלה זמנית״. נעשו ניסיונות לפעמים, בתוכנו פנימה, לנצל את המונח הזה שנגזר עלינו בתוקף מסיבות חיצוניות לגמרי לשם החלשתה של הממשלה הזאת מבפנים. הניסיונות האלה נהדפו. הן לא נהדפו אך ורק על ידי הצבעות. לא הייתה הצעה לפסול את סמכותה של הממשלה הזמנית שיכלה להביא לידי הצבעה, אלא הם נהדפו על ידי תגובה מאוד ברורה ומפורטת ברחבי דעת הקהל שלנו בארץ וגם בחוץ לארץ, דעת הקהל שהתלכדה מסביב לממשלה הזמנית הזאת וראתה בה את ממשלת ישראל - ממשלת ישראל מצוידת במלוא סמכות השלטון.

אם היו ימים שחששנו - ובזאת האשמנו את שלטון המנדט, שהוא מפריע אותנו לקבל את השלטון לידינו בהדרגה, שהוא מפריע ומסכל את עצת האומות המאוחדות לאפשר ולהקל עלינו את המעבר הזה מעם כפוף לשלטון המנדט לעם השליט על גורלו, וטענו כיצד ייתכן הדבר שתהא לידה בלי הריון, הרי כך קם הדבר ויהי. אומנם הייתה תקופה קצרה של התכוננות, תקופה קצרה שנגזרה עלינו ושנתאפשרה לנו על ידי ההתפוררות של שלטון המנדט, ההתפוררות הבלתי מאורגנת - אינני יודע אם הייתה בלתי מכוונת, אבל היא הייתה בלתי מאורגנת - התפוררות הפקרית של שלטון המנדט, שהשאירה חלקים ריקים בשלטון הארץ ובארגון שֵירותיה. נדחפנו לפלוש בתוך החללים האלה, ניסינו להציל משהו מתוך האנדרלמוסיה לשם הקמת החיים המאורגנים מחדש. אולם בבוא יום פקודה הוטל עלינו לעשות יש מאין.

אומנם יש להחזיק ברכה מרובה - ונדמה לי כי עדיין לא באה לידי גילוי מספיק - לאותה העבודה העצומה, השקטה, האילמת, שוויתרה על כל פרסום ופומביות, שנעשתה בחדרי חדרים של הבית הזה,[12] הן באגף הסוכנות היהודית שלו והן באגף הוועד הלאומי שלו, אשר בדקה את כל מנגנון השלטון הדרוש לנו, שבדקה את כל הכוחות העומדים לרשותנו, סימנה את השינויים שעלינו להביא, ציינה את החללים שעלינו למלא וקֵירבה אותנו, עד כמה שהיה בכוח אנוש לקרב, מתוך התכוננות מופשטת, מתוך מאמץ של ראיית הנולד, לסף העצמאות היעילה, הממשית. ואף על פי כן, יותר משהוכן היה צריך לאלתר אותו יום. יותר ממה שחוּשב מראש, נמצא טעון המצאה בבוא יום פקודה.

וכך הוקם השלטון, הוקם הדבר שראו אותו מראש בהחלטה [של כ״ט בנובמבר]. הוא לא הוקם בדרך שראו אותו מראש. הוקמה מדינה שהוחלט עליה - לא הוקמה המדינה לפרטיה שנקבעו. זרם החיים חרג ממסגרת ההחלטה, פרץ לו ערוצים חדשים אשר ההחלטה לא שיערה אותם, הציף שטחים חדשים, שטחים חדשים במובן המילולי של המילה, פשוטו כמשמעו, אשר ההחלטה כאילו גדרה בפנינו את הדרך אליהם, ועל ידי כך נפתחו שאלות בשביל המדיניות של מדינת ישראל, אשר נדמה היה כאילו נפתרו כבר לחלוטין בהחלטת הכ״ט בנובמבר. בראש וראשונה - שאלת הגבולות. הייתה לנו מערכה קשה בלייק סכסס, שעל ידי קשר טלגרפי אמיץ ותדיר מאוד השתתפו בה גם חברים בירושלים בשאלת הגבולות. בסוף, כשראינו הכרח לנו להתפשר עם גבולות מסוימים, בא הניסיון והפריך כמה וכמה יסודות בהסדר הגבולות ההוא.

הגבולות ההם - אם במפורש אם שלא במפורש - הושתתו על הנחת יסוד אחת, והיא ההנחה של הגשמת התוכנית בדרכי שלום, בכל אופן, של התגברות קלה על ההפרעה העלולה לבוא.

הגבולות ההם הושתתו על ההנחה שתקום עד מהרה, גם אם תפגר, מדינה ערבית בחלקה הנותר של ארץ-ישראל.

הגבולות ההם הושתתו על ההנחה שתקום ברית כלכלית, ברית כלכלית מסוימת, מבוססת על יסודות שנוסחו באופן ברור מאוד, בין המדינה היהודית ובין המדינה הערבית.

כל שלוש ההנחות האלה נתבדו על ידי הניסיון. מתוך כך נתערערו היסודות של הגבולות ההם. נשאר רק יסוד אחד בל יימוט לגבולות ההם - כי השטח שנקבע למדינת ישראל באותו ההסדר הוא השטח המינימלי למדינת ישראל. השטחים ההם, מלכתחילה, נקבעו והוקצו למדינת ישראל מפני היותם הכרחיים לקיומה ולהמשך התפתחותה. השטחים ההם נתקבלו על ידי הנציגות היהודית בלייק סכסס כשטחי מינימום, אשר פחות מהם אין העם היהודי יכול לקבל. הניסיון שבא אחר כך לא הוכיח כי השטחים ההם אינם נחוצים לעם היהודי. הניסיון שבא אחר כך לא הוכיח כי העם היהודי יכול להסתפק בשטח יותר קטן. אבל הניסיון שבא הוכיח, כי ההסדר הטריטוריאלי ההוא מחייב תיקונים יסודיים וניכרים מאוד למען תוכל מדינת ישראל להיות מדינה בת קיימא בכל התנאים ובאותם התנאים שבהם היא הוקמה ובהם היא מוקמת והולכת.

לאור התבדות ההנחה שהתוכנית תוגשם בשלום,

לאור התקיימות החשש החמור ביותר של התקפת כל המזרח הערבי העוטר אותנו מסביב על המדינה הזאת,

לאור אי-הקמתה של מדינה ערבית בחלק הנותר של הארץ - להיפך! - נוכח העובדה שהחלק הערבי של ארץ-ישראל חדל להיות, על כל פנים לא הגיע להיות חטיבה מדינית, ושכיום אינו אלא מושג גיאוגרפי בלבד,

נוכח העובדה שלא הוקמה ושכיום כמעט שאין להניח שתוקם אותה הברית הכלכלית כפי שנקבעה בהחלטה,

מחייב ההסדר הטריטוריאלי בדיקה מחדש לאור הניסיון, לאור הצרכים, נוכח הסכנות שנתממשו בחיינו, נוכח העובדה שהצלחנו להדוף חלק גדול מן הסכנות האלה.

שאלת הגבולות אפוא היא שאלה פתוחה בשבילנו לא במובן של ביקורת השטחים שנקבעו לנו בלייק סכסס, אלא במובן של תיקון השטחים וקווי השטחים לשם ביצור מעמדה של המדינה היהודית.

ועם בעיית הגבולות מתייצבת לפנינו בכל שיעור קומתה בעיית האוכלוסין. גם כאן, בהסדר אשר הסכמנו לו בלייק סכסס, קיבלנו עלינו דין של עובדה חמורה מאוד - עובדת קיומו של מיעוט ערבי גדול בתוך מדינת ישראל. קיבלנו עלינו את דין העובדה הזאת מתוך ראיית כל חומרתה וכל הסיבוכים העלולים להיות כרוכים בה. ולא הייתה יוזמה מצדנו לשנות מעיקרו את המצב הזה. ובכל פרשת ההתכוננות שביצענו עד ל-15 במאי, אשר התחילה עוד חודשים לפני כן, הבאנו בחשבון עובדה זאת כדבר-מה קבוע במסמרות, שאינו ניתך להשתנות. ראינו בזה חלק בלתי נפרד של מציאות חיינו, של המציאות הפנימית והחיצונית של המדינה אשר ניגשנו להקימה.

אבל נתחוללו שינויים כבירים ומזעזעים. קמה מנוסה של האוכלוסייה הערבית מתוך שטחי מדינת ישראל ומשטחי הכיבוש של מדינת ישראל. מתחילת הקרבות נראו סימני המנוסה הזאת, סימני היציאה. בתחילה, למרות כל הפיתויים והשידולים של השכנים היהודיים ושל השלטונות היהודיים, מתוך הסתה של כוחות מבחוץ, מתוך פחד מבפנים, מתוך סיום של שלטון המנדט, ואחר כך, בקצב מתגבר והולך, מתוך נחשול אשר גרף לתוכו המונים גדלים והולכים - פינוי ערים, פינוי כפרים, פינוי חבלי ארץ שלמים, נדידת עם מן הארץ הזאת אל ארצות שכנות.

שינויים כאלה אינם מתחוללים בהיסטוריה האנושית מבלי שישאירו עקבות עמוקים בחיי הארצות והעמים שהם פוגעים בהם. אין ידוע מקרה בהיסטוריה, שנחשול כזה יחזור אחר כך כלעומת שבא ויחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה בתחילה. להיפך, דברי ימי עולם קדמונים, ודברי ימי אירופה וארצות אחרות, גם חלקים של אסיה וחלקים חשובים של אסיה - בעשרות השנים האחרונות ובשנים האחרונות ובימינו אלה ממש - מציגים לפנינו תמונה אחרת לגמרי. ואם אנחנו אומרים כיום, שנפתחה על ידי כך שאלת האוכלוסייה הערבית של מדינת ישראל - ואם אין עדיין לקבוע בה מסמרות לכאן, הרי על כל פנים אין לקבוע בה מסמרות גם לכאן - אין זאת אומרת שאנחנו מתעלמים מבעיית יחסינו עם העולם הערבי, ואין זאת אומרת כי אנו מזלזלים בצורך החמור מאוד של שלום בינינו ובין העולם הערבי, אלא כל התמורות אשר התחוללו בחיינו -

שידוד המערכות,

סיום המנדט,

הקמת המדינה,

המלחמה בין ישראל וערב,

נדידת האוכלוסין -

כל אלה העלו אותנו על פסגה מסוימת בהיסטוריה שלנו, אשר ממנה אנו רואים אופקים יותר רחבים, אשר ממנה רשאים אנו להעז להרחיק ראות, ורשאים אנו להעז לנסות את כוחנו בפתרונות יותר יסודיים, יותר שורשיים, של בעיית יחסי ישראל וערב - לנסות לבנות את חיינו-אנו מבפנים וגם את מערכת יחסינו עם העולם החיצון, השכן הסובב אותנו, על אושיות יותר יציבים,

על ידי חלוקה לא רק של שטח אלא גם של אוכלוסייה,

על ידי הצרת אי-אלו שטחי המגע בינינו ובין העולם הערבי, אי-אלו שטחי החיכוך בינינו ובין העולם הערבי,

על ידי מניעת זעזועים פנימיים בתוך המדינה,

על ידי מניעת תביעת זכות להתערבות בחיי המדינה מצד כוחות חיצוניים,

על ידי תרומה לביצור כוחן, לתוספת כוח האדם, להגברת הייצור, להגדלת מקורות העושר של המדינות השכנות,

ועל ידי פתיחת פתח להרמוניה יותר שלמה לעתיד לבוא בין ישראל לבין שכניה.

אין כאן רק שאלה של סירוב להחזרת הפליטים האלה תוך תקופת המלחמה, החזרתם אשר פירושה אמצעי של מלחמה ולא אמצעי של שלום. אני סבור כי עמדת הממשלה הזמנית בשאלה זו, שבאה לידי ביטוי בכמה וכמה הזדמנויות בזמן האחרון, ידועה היטב לציבור הציוני גם בחוץ לארץ, והידיעה הזאת פוטרת אותי מהסבר מפורט של עמדה זו שנקטנו. אבל אין כאן רק שאלה זו. יש כאן שאלה יותר רחבה, יותר מרחיקת ראות לעתיד לבוא -

מה יהיה כשנשב לקבוע את פני השלום,

מה יהיה המצב לאחר השלום, למחרת השלום,

מה יהיה גורל המחר הגדול המשתרע מעבר לשלום ביחסים בינינו ובין הארצות הערביות?

לא מאיתנו הייתה הנסיבה. לא אנו במו ידינו ולפי חפצנו גרמנו לכך. אבל נתחולל הדבר כמו שמתחוללות מהפכות בחיי עמים ובחיי חֶברות. הוא קבע עובדות. עובדות אלה פותחות פתח לפתרונות אחרים של השאלה. נתחייב באחריות חמורה מאוד בפני העתיד שלנו, גם בפני יחסינו עם העולם הערבי, אם לא נלמד לקח מבעיית יחסי אומות שכנות אחרות בסביבה לא כל כך רחוקה משלנו ואם לא ננסה להפיק מהלקח הזה תועלת, ללמוד ממנו מסקנות לגבי פתרון הבעיה הזאת אצלנו.

שאלה שלישית שנפתחה מחדש על ידי מהלך המאורעות היא שאלת העיר אשר בה אנו מכונסים הערב - שאלת ירושלים. לא אבוא להרצות על כל שלבי המערכה שעברנו בהם בהיאבקותנו על אופיה העברי של העיר הזאת במידה שהיא עברית כיום - והיא עברית במידה מכרעת. ויתרנו ויתור גדול, הקרבנו קורבן מכאיב בלייק סכסס כאשר הסתלקנו מתביעתנו הראשונה לכלילת חלק ניכר מאוד של העיר הזאת בתחום מדינת ישראל. עשינו זאת מפני שעמדנו בפני הפגנה של אחדות נמרצת מאוד של העולם הבינלאומי. נאמר ביתר פשטות - העולם הנוצרי אשר תבע את ירושלים לעצמו כשטח של משטר בינלאומי ואשר דרש מאיתנו להעמיד את חשיבותה העולמית האוניברסלית של ירושלים מעל למשמעות המיוחדת והיחידה במינה שלה בהיסטוריה העברית ובאופי היהודי.

אבל מה קרה? גם כאן, כמו לגבי כל גורל הקמת המדינה, הופקרנו אם מחוסר רצון או מחוסר יכולת - אין זה משנה את העובדה. הכוח היחיד שעמד כתריס בפני השתעבדות ירושלים העברית לשלטון ערב, יתר על כן, הכוח היחיד שעמד כתריס בפני נפילת ירושלים כולה מחדש תחת שלטון ערב והאיסלאם, היה כוח מעט, אשר אומנם הלך וגדל במשך הזמן במספרו ובציודו, אשר הצלחנו לגייס להגנת העיר ולכיבוש הדרך אליה.

הרי שאם יש חיוב מוסרי באותה ההסכמה שלנו למשטר בינלאומי, תוקפו לדעתנו פקע על ידי הניסיון המר שהתנסינו בו, ועל ידי אי-קיום ההתחייבות המוסרית והמדינית שקיבל על עצמו העולם הנוצרי בקבלו את ההחלטה על משטר בינלאומי בירושלים ובדורשו מאיתנו לקבל עלינו דין החלטה זאת. יתר על כן, נתגלתה הסכנה שבעזרת - על כל פנים - חלקים ידועים מן העולם הנוצרי הזה, הן בעזרתם הצבאית והן בעזרתם המדינית, תופל ירושלים מחדש בידי שלטון ערבי ותיגָזר כליה מוסרית, רוחנית ואולי גם ממשית מאוד על ירושלים העברית, על אוכלוסייה זאת בת 100 אלף נפש ועל כל מה שקשור בירושלים מבחינת ההכרה היהודית, האמונה היהודית והתקווה היהודית לעתיד לבוא.

וצריך שיהא ברור, כי נבחון כל הצעה על משטר בינלאומי, על פירוז ירושלים, כל הצעה לאלתר וכל הצעה לעתיד לבוא לגבי ירושלים קודם כל מבחינה אחת:

באיזו מידה היא מבטיחה אותנו בפני האסון ההיסטורי הזה של הסגרת ירושלים בידי שלטון ערבי,

או באיזו מידה חלילה היא מקרבת את האסון הזה.

ולא תהיה כל פשרה מצדנו, ולא תהיה כל הסכמה מצדנו, ואחת היא באיזו מחלצות מילוליות תולבש איזו תוכנית לגבי ירושלים - אם לדעתנו לא תהיה הבטחה גמורה וניצחת בפני עוול זה, אשר נשכחה ירושלים במשך חודשים אכזריים ורק בכוחנו בלבד הורחק ממנה אסון זה. זה ראשית.

שנית, אנחנו רואים עצמנו זכאים כיום לבחון מחדש את שאלת כלילת חלק גדול של ירושלים, אולי כמעט כל ירושלים, במדינת ישראל - על כל פנים, של הקמת קשר אחר לגמרי בין ירושלים ובין מדינת ישראל ממה שהיה כלול בתוכנית של כ״ט בנובמבר, ואנחנו נתנגד לכל הסדר אשר יגדור בפנינו את האפשרות במועד הנכון לבחון בחינה אחרונה ומכרעת ולהגיע בה למסקנות מכריעות.

קיימת לפנינו השאלה של גורל החלק הנותר של ארץ-ישראל. חלק נותר זה עדיין גבולותיו אינם מסוימים. גם אם לא נניח שינויים מהפכניים נוספים, אשר אינם בלתי אפשריים, הרי יהיה חלק נותר של ארץ-ישראל,

וגורלו המדיני,

השתייכותו או אי-השתייכותו לאיזה מדינה קיימת,

הדגל המדיני שיותן עליו,

המשטר אשר ישרור בו -

כל אלו שאלות הנוגעות לנו נגיעה ישירה מאוד.

לא כל התפתחות נוכל למנוע. יש התפתחויות שנצטרך כנראה להילחם עליהן אם הן תאיימנה עלינו.

נצטרך להילחם נגד ביתור חלק זה וסיפוח נתחים ממנו למדינות שונות.

נצטרך לתהות היטב היטב אם צירופו של חלק זה או אחר לאיזו מדינה קיימת לא יאיים עלינו בסכנה, אשר על ידי הסדר אחר אפשר למנוע.

נצטרך לשקול היטב היטב אם לא נבחר לנו שחלק זה יקום כמדינה נפרדת, אם רק אפשרי הדבר מבחינת עצמו.

לא נתיימר לפסוק הלכה בשביל חלק זה ולהטיל עליו רצוננו. נהיה שותפים עם חלק זה לעתיד לבוא, ולא נוכל להיות אדישים לכל גורל שהוא או אחרים יבחרו בשבילו.

שאלה זו היא רק פרט מכלל גדול והוא שאלת עתיד יחסינו עם העולם הערבי. לא זה בלבד, שבינינו ובין העולם הזה עוברת עכשיו חזית של דם ואש אפילו בימי ההפוגה - והפוגה כשלעצמה אינה שלב שלום אלא שלב של מלחמה, ובכל עת ובכל שעה עלינו להיות נכונים להתלקחות המלחמה מחדש - אלא חוצה בינינו ובין העולם הערבי חומה של התנכרות, של משטמה, של קָנָאות נבערת, חומה אשר לא קמה רק מאליה, אשר חלק גדול ממנה הוקמה בידיים אשר הושטו ומושטות כיום, יום יום, בידי חוגים, בידי אישים, בידי שלטונות, והיא הולכת וגבוהה כתוצאה מאיזה מעגל קסמים - מתוך שאנשים הוליכו שולל את עמיהם וחינכו אותם בתחושות מסוימות, ביצרים אפלים, אין הם יכולים עוד לסגת אחורנית ובבוא כישלון, כשיש לתרץ כישלון, הם מוסיפים נדבך על גבי נדבך לחומה זו.

אנחנו הושטנו ידנו לשלום. לא הושטנו ידנו לשלום מתוך תקווה פזיזה, מתוך אמונה קלה בשלום קרוב.

עשינו זאת מפני שראינו חובה לעצמנו לעשות זאת - חובה מבחינת העתיד.

עשינו זאת מפני שראינו זכות לעצמנו לעשות זאת, זכות מבחינת ההווה.

כן עשינו זאת לא ברגע של חולשה ובמצב שהיה רחוק מכל סכנה של כניעה מצדנו כרחוק המזרח מן המערב.

לא עשינו זאת כי קיווינו כי מייד תושט אלינו היד שכנגד. אך לא לגמרי גירשנו מלבנו כל תקווה לאפשרות של נס אשר יתרחש - נתנסינו בחודשים האחרונים בארץ בכל כך הרבה תמורות בלתי צפויות, שינויים כבירים, אשר איש מאיתנו לא שיער אותם, על כל פנים לא שיער כי יבואו כה מהר, לא שיער שיבואו באופן כה מכריע, עד שאסור היה - כך נדמָה לנו - להסתלק מכל תקווה שהיא לאפשרות של שלום קרוב.

עשינו זאת כדי לנסות להחדיר את דברנו ללבם של המון האנשים הפשוטים אשר מעבר לחומה, אשר אי-אפשר שלא יתרשמו מהעובדה הניצחת הזאת, שהעם העברי מושיט להם יד לשלום, קורא לשלום. אך לא התעלמנו מהמעצורים החמורים, ואשר לעת עתה אולי הולכים וגדלים, הניצבים על דרך השלום בינינו ובין העולם הערבי.

מצד אחד הניצחונות שלנו, אותם הניצחונות שנחלנו לעת עתה, והתבוסות של הכוח שכנגד, פועלים פעולה מפכחת מאוד. שימו לב, נתקיימה הסכנה החמורה ביותר אשר חששנו לה בזמן מן הזמנים, סכנה אשר אולי לא גילינו אותה מלב לפה - פלישות כל מדינות ערב אשר מסביבנו, הסמוכות לנו, ואפילו אחת רחוקה יותר השתתפה השתתפות סמלית - ערב הסעודית. כולן יחד, בעת ובעונה אחת על ידי צבאות סדירים ביבשה, באוויר ואפילו בים, ואם אני אומר ״אפילו בים״, זה לא כי הם מנעו מאיתנו את כוחם הימי, אלא הוא לעת עתה מצומצם.

לעומת זאת, לא נתקיימה התקווה הקלושה שבקלושות, אשר נשאנו פעם בלבנו. איש מאיתנו, אנסה לומר, לא העלה על דעתו שבמידה כזאת ייכשל ארגון האומות המאוחדות בהושטת עזרה לישראל, במידה שכזאת לא רק על ידי אי-הקמת צבא, לא רק על ידי פגיעה בארצות אחרות, ואפילו לא על ידי הצהרה נמרצת יותר, על ידי ניתוק יחסים, על ידי איזה צעד דיפלומטי. לנוכח פרץ [פער] עצום זה בין חוסר כל עזרה מסוימת ובין כל המלחמה הזאת - אל נשכח אף לרגע עזרת מעצמה מסוימת[13] - יצאנו מהניסיון לעת עתה כפי שיצאנו. דבר זה אי-אפשר שלא יהלום [ינחית מהלומה] את ההמונים הגדולים, שלא יפַכח אותם משיכרונם, אך הדבר פועל גם פעולה אחרת, ואפשר על יסוד זה לומר להמונים:

״אם כאלה הם, שהם רק שבע מאות אלף והם אומה קטנה, ועל שטח קטן, והם יכולים כך לנצח - הרי אם נניח להם לבצע, והם יגדלו ויגברו, ויעלו אליהם מיליונים - מי יודע מה יהיה גורלנו?״

זוהי כיום סיסמת התעמולה הערבית היעילה יותר, הארסית יותר, ואומרים הם:

״אם כן, אולי חלשים אנחנו, איננו מזוינים כהלכה, אנחנו חיילים גרועים, עלינו להזדיין, עלינו להצטייד, עלינו להתאמן, סוף סוף לצדנו עשרות מיליונים, והם לעת עתה רק מאות אלפים״.

נכון שאין אחדות שלמה במחנה שמסביבנו, ואנחנו שומעים מכל ארץ וארץ גם קולות אחרים, גם עצות של התפכחות. מגיעות אלינו ידיעות על ניסיונות של התקשרות, אבל עדיין רחוקה הדרך ממטרות שלום ועלינו להיות מוכנים לכך שהשלום ירחק לבוא, בין אם השלום ירחק לבוא כי המלחמה עוד תתלקח, ובין אם לא תתלקח המלחמה, גם אם תיגמר יותר מהר מאשר חוששים כיום ובכל זאת לא יבוא בעקבותיה השלום - שלום מאורגן, שלום יציב - אלא אנחנו נישאר עוד לתקופה ארוכה מנותקים מן העולם הסובב אותנו,

עם לבדד ישכון,

נשענים על כוחנו,

על קשרינו בעולם הגדול,

על עזרתו של העם היהודי

ועל עזרתנו לעם היהודי, על ידי סימון עזרה בארגון של העלייה היהודית לארץ על ידי התנועה הציונית העולמית והעם היהודי בעולם כולו, בעזרת המדינה להם, להשרשתם והקלטתם בארץ, עזרת מדינת ישראל לגולה המתדפקת על שערי הארץ מתוך נכונות בלי הרף להגיע לשלום, מתוך אי-אפשרות לממש את הקו של מדיניות החוץ שלנו עם העולם הסובב אותנו.

ואם רק מטעם זה, עלינו להיות ערים מאוד ורגישים למגע של מדינת ישראל עם העולם הגדול הסובב אותנו מקרוב. אבל אין זה הטעם היחידי. אין בידודנו בפינה זו כיום - והמאיים להתמיד עוד זמן רב - אין בידודנו זה הטעם היחידי לזיקתנו לעולם כולו.

מצבה הגיאופוליטי של הארץ הזאת בתוך התסבוכת העולמית המקיפה אותה, ואחרון אחרון, וזה עיקר העיקרים - דבר פיזורו של העם היהודי במיליוניו בעולם כולו [כלומר, בין שני הגושים העולמיים], קובע את חובת הרגישות המיוחדת של מדינת ישראל לקשריה עם העולם הבינלאומי.

גם עובדת היות ארץ זו ארץ קודש לשלוש הדתות הגדולות,

דבר הימצא בתוכה כנסיות, מקומות קדושים,

דבר היותה שטח רגיש מאוד של מגע עם אומות גדולות וקטנות, רחוקות וקרובות -

כל אלה חוברים יחד להתוות לפנינו את דרך המלך של מדיניות החוץ של מדינת ישראל,

והיא דרך המלך אשר מוכרחה להתפלס בתווך,

אשר מוכרחה לעבור בין סלעים גלויים ונסתרים,

אשר מוכרחה להגיע למטרתה בלי פניות - לא לצד זה ולא לצד זה לא מתוך יחס שלילי לצד זה או לצד זה.

אנו מעריכים יותר מאשר אפשר להביע במילים פשוטות בתוך הרצאה, המתאמצת להיות הרצאה מדינית-מעשית, את המפנה הכביר אשר חל במדיניותה של בריה״מ כלפינו, ואשר חל במעמדנו המדיני בעולם ובארץ זו כתוצאה מהמפנה הזה.

אנו מצוּוים לחתור, וממשלה זו משוכנעת שהיא חותרת בכל מאמציה הנבונים לפי הערכתה, להידוק קשרים חיוביים עם אותו חלק תבל הגיאוגרפי-מדיני אשר בריה״מ עומדת בראשו. [אולם] אנו לא נוכל בשום פנים לבנות את מדיניות החוץ על היסוד הזה כעל היסוד המכריע, כל שכן כעל יסוד המוציא, השולל, הנוגד, המפריע לזיקה שלנו לגורמים אחרים.

אנו יודעים להעריך - ושוב, לא קל להביע את מלוא ההערכה הזאת - מה הייתה בשבילנו דעת הקהל של ארה״ב. ואני מתכוון לדעת הקהל הרחבה של עשרות מיליונים אזרחי אמריקה, לאו דווקא למיליונים האחדים של יהודיה, שהם אחינו, בכל המערכה הזאת, בגורל המערכה המדינית שלנו, בכל המאבק המר והנואש עם משטר ״הספר הלבן״ ובכל פרשת ההישגים המדיניים החיוביים שלנו. ואני יודע היטב את כל פרשת ההיסוסים של ממשלת ארה״ב - הספקות, התקדמות ונסיגה, סטייה לצד זה וסטייה לצד זה. אבל אנחנו יודעים גם לערוך סך-הכל ולהתוות קו אחד כולל, ולראות ולסכם באיזו מידה בלתי מצויה היה מעמדנו חלש יותר כיום אלמלא הקו הכולל ההוא, עם כל ההגבלות שחלו עליו, עם כל הסטיות ממנו שסטתה ממשלת ארה״ב במקרה זה ובמקרה אחר.

אנו רשאים לצפות מכל גורם מדיני גדול בעולם וגם קטן, הרוצה בטובתנו והמעוניין בטובתנו, שיקשיב היטב להסברות שלנו ויבין את כל המורכב שבמצבנו, ויבין שמדינת ישראל לא תיבָּנה אלא בכוחו המאוחד של העם היהודי, במזרח אירופה ובמערבה, באירופה ובעבר לימים. כל גורם כזה חייב להבין עד כמה מורכבת העזרה שאנחנו זקוקים לה.

גם אני הייתי, אולי במידה פחותה עכשיו מחברי בן-גוריון, מוכרח לקבל עלי דין של הגבלות לגבי חופש הדיבור, אבל אומר ברמז: עזרה אחת חשובה, שבלעדיה לא היינו בשום פנים מגיעים לאותו מצב שהגענו, נתאפשרה למעשה על ידי שני הגורמים גם יחד.[14] בלי כל אחד מהם היא לא הייתה באה לעולם. וכשם שבכל שלב מכריע בהשתלשלות העניין שלנו בשנה האחרונה, בחודשים האחרונים - ההכרעות בלייק סכסס, ההחלטה, ההכרה במדינת ישראל בצורה זו או בצורה אחרת, משלוח צירים ראשונים למדינת ישראל בצורה זו או בצורה אחרת, מרצונם ובעל כורחם, במתכוון או שלא במתכוון, במאוחד או בהתחרות הדדית, נמצאו שני הכוחות - שני הקטבים האלה של הציר העולמי - שוכנים זה בצד זה והולכים צעד בצעד. כך, בעניין של עזרה מעשית לנו, למעשה, נצטרפו הדברים שנעשו, הדברים שנתאפשרו על ידי שני הגורמים האלה, כתוצאה אחת מאוחדת.

אבל לנו דרושה אחדותו של העם היהודי. אנחנו מכולו נשאב כוח לבניין המדינה, ואנחנו חייבים לקבל עלינו דין של הגבלות מרחיקות לכת מתוך האחריות שיש לנו כאן בעד כולו, בעד כל חלקי העם הזה, והוא בכל מקום,

במיליוניו באמריקה,

ובמיליוניו, גם לאחר ההשמדה האיומה, במעגל ארצות מזרח אירופה,

ובמאות אלפיו עדיין גם במרכז ובמערב אירופה,

ובהרבה מאות אלפיו במזרח הערבי,

ובמאות אלפיו בארצות האימפריה הבריטית

ובמאות אלפיו באמריקה הלטינית -

בכל מקום לבו הולם לציון, כיום יותר מאשר בזמן מן הזמנים בכל ימי גלותו.

בכל מקום הוא רוצה להיות ניצב במערכה. הוא רוצה לעזור.

בכל מקום נזדקפה קומתו על ידי הקמת מדינת ישראל.

בכל מקום הוא פותח את עיתון הבוקר שלו מתוך חיפוש הפינה שבה נמסרת איזו בשורה על מדינת ישראל - מה קרה שם, איזו החלטה נתקבלה, מה עשתה הממשלה, צעד נבון או חלילה בלתי נבון, איך הוא משפיע?

ועל כל מדרך כף רגל אנשים שואלים: איך זה משפיע עלי - על כבודי כיהודי, על עתידי, ומה זה תובע ממני, איזו אחריות זה מטיל עלי?

ההסתדרות הציונית העולמית הגיעה לימים של אחריות חדשה, של תפקיד גדול חדש בחיי העם היהודי - להביא לידי ביטוי את אחדות העניין ההיסטורי היסודי הזה של העם היהודי בבנין מדינת ישראל, בעלייה גדולה, בהתיישבות רחבה, בהנחלת המפעל הזה כבוד ליהודים ומעמד אחר ליהודים באשר הם שם - התפקיד להביא את הדבר הזה לידי ביטוי כלפי מדינת ישראל, לדאוג שהוא לא יסור מסדר יומה של מדינת ישראל, לדאוג שהוא ישפיע ויכריע, שהוא יכריע במדיניותה של מדינת ישראל, הפנימית והחיצונית כאחד, ולשאת את דבר מדינת ישראל - המוקמת, הנוצרת, הלוחמת, הכובשת והמנצחת - ברחבי הגולה היהודית בעולם כולו.

הערות: