54

הממשלה הזמנית, ישיבה כח, תל-אביב[1]

25/8/1948

דרכון דיפלומטי מספר אחד

סעיף ד׳: מתן אזרחות

השר משה שרתוק: לידיעתכם, היום זכיתי לחתום על הדרכונים הדיפלומטים הראשונים. מספר אחד ומספר שניים יינתנו לד"ר וייצמן ורעייתו. ממספר שלוש ואילך לגולדה מאירסון ולכל חברי הצירות [במוסקבה] היוצאים ביום א׳ בבוקר באווירון מתל-אביב. הם יגיעו לפראג ומשם יפליגו דרך ורשה או דרך בוקרשט. אני מעוניין שיעברו את בוקרשט, כי מייחס אני חשיבות לפגישה בין גולדה מאירסון ואנה פאוקר. גולדה מעוניינת לטוס דרך ורשה מרצונה לראות את הגטו. עם סידור יציאת אנשי הצירות נתברר לי, שכל מי ששייך לצירות, עד השוער והטבח, מקבל דרכון דיפלומטי - (השר י. גרינבוים: האם מעניקים אנו לוייצמן נתינות המדינה?) - זה חודשיים אני מטריד את חברִי שר המשפטים על דחיפות קביעת חוק נתינות. ישנם כמה אנשים הנמצאים במצב שאין לעמוד בו. אבן, ביום הראשון למינויו, בתשובה לטלגרמה המודיעה על המינוי, ביקש דרכון ישראלי ואין בידי לתת לו, כי אין חוק על כך.

בינתיים מופיעה בעיתונות מפעם לפעם התקפה על אבן, שהוא מחזיק בנתינות הבריטית.

מצד שני טוענים הערבים:

״מפני מה מגנים אותנו שאנו נעזרים בבריטים? אצלנו נמצא גלאב פחה ואצל היהודים אבא אבן, שגם הוא נתין בריטי״ -

(השר י. גרינבוים: איני יודע מפני מה לא נתן שר המשפטים דעתו על כך. הלא דומני, שהחוקה הקיימת נותנת לסדר את העניין. בחוק הקיים רשאי היה הנציב העליון להעניק נתינות על דעת עצמו) - הנציב העליון לא היה רשאי בשום פנים ואופן להעניק נתינות ארצישראלית למי שלא ישב בארץ שנתיים. לפי החוק הקיים קבלת אזרחות מחייבת ישיבה של שנתיים רצופות בארץ. אדם העוזב את הארץ יום אחד לפני השנתיים - בטלה זכותו לנתינות. הנציב העליון רשאי היה לצרף תקופות נפרדות של ישיבה בארץ לחשבון שנתיים וליתן את הדיסקרציה שלו לנתינות.

בדיון שהתנהל בנושא זה השתתפו רה״מ ב״ג, שר הפנים גרינבוים ושר המשפטים רוזנבליט. הוצע להעניק לד"ר וייצמן ולאבא אבן אזרחות ישראלית.

השר מ. שרתוק: המצב הוא שלעת עתה אין לנו בכלל דרכונים. ישנם דרכונים דיפלומטיים למחצה הניתנים לקונסולים וכו׳. משרד החוץ נותן דרכונים אלה לכל שליח היוצא מן הארץ. הדרכונים הדיפלומטיים כתובים עברית וצרפתית. צורתם פחות או יותר נאה ואפשר להופיע בהם. עדיין אין עליהם סמל. כריכתם שחורה ועליה אותיות זהב: ״מדינת ישראל״. בתוך הדרכון ישנו נוסח שעיבדנו מתוך השוואה לפספורטים אמריקנים וצרפתים ועוד. בדרכונים דיפלומטיים לא כתובה הנתינות. היא מובנת מאליה. - (ראש הממשלה בן-גוריון: אני מקבל את הדבר שהממשלה נוטלת רשות לעצמה במקרים מסוימים להעניק נתינות לאנשים מסוימים. הממשלה תעניק לפרופסור וייצמן ולרעייתו ולאבא אבן ולרעייתו) - (השר א. קפלן: האם מוותרים פרופסור וייצמן ורעייתו ומר אבן על הנתינות הבריטית?) - (מר ז. שרף:[2] אינם חייבים לוותר) - דבר זה תלוי גם בחוק שלנו, אם יהא שולל נתינות כפולה.

מחליטים:

הממשלה נוטלת רשות לעצמה להנחיל נתינות לנשיא מועצת המדינה ולרעייתו, לנציג ישראל באו״ם ולנציגים אחרים, שייקבעו על ידי שר החוץ.

סעיף ה׳: סקירת שר החוץ

השר מ. שרתוק: ודאי קראתם את החלטת מועצת הביטחון בת חמשת הסעיפים.[3] ישנם סעיפים שאין לחלוק עליהם. הקושיות מתחילות בסעיף השלישי.

הסעיף השלישי מטיל חובה על כל ממשלה הנוגעת בדבר לתבוע לדין ולהעניש את מפירי ההפוגה.

הסעיף הרביעי אוסר על כל צד להגיב על הפרת ההפוגה בהפרת ההפוגה.

הסעיף החמישי קובע, שהפרת ההפוגה אין בה בנותן יתרון או טובת הנאה לצד המפיר.

המועצה קיבלה החלטה זו ותתפזר לפגרתה עד השבוע האחרון בספטמבר. בשעה זו אין מועצת הביטחון קיימת כגוף יעיל. ישנה מזכירות האו״ם ומנגנון וחברים הפזורים בעולם, אולם המועצה אינה מתכנסת.

מועצת הביטחון, שלא כאורגנים אחרים של או״ם, היא מוסד היושב בקביעות. אין שאלה לכנס אותו. הוא מתכנס בקבע ויש לו סדר יום שוטף. אולם יש לו פגרה של פחות מחודש בשנה. בחודש זה נפל בגורלו של קדוגן להיות יושב ראש. ישיבת הראש של קדוגן היא לשבוע אחד.

מייד עם התחלת הפגרה יצאו חברי מועצת הביטחון לאירופה. הם נמצאים עתה באונייה ״קווין אליזבת״, ואבן עמהם בחברה אחת באונייה זו.

עיינתי בדבר, מה צריכים אנו לעשות אחרי הכרזת החלטה זו -

לפתוח פתח?

למרוד במועצת הביטחון? וכולי.

בחרתי בדרך של שאילת שאלות כדי לפרסם את הדבר וכדי שיהיה לנו פתחון פה. את השאלות קראתם בעיתון ולא אחזור עליהן.[4]

קיבלתי מאבן טלגרמה קצרה להסברת המצב. הוא הודיע, שהמשלחות הסובייטית והצרפתית והאמריקנית הביעו רצונן, שנתמוך בשביתת נשק בירושלים. התמונה המתקבלת בארגון האומות היא ששני הצדדים מפירים את ההפוגה ואי-אפשר לברר בכל מקרה מי האשם. אבן ממשיך:

נתתי תמיכה כללית להחלטה והסתייגתי לגבי הגנה עצמית כמעשה שאין פירושו הפרת שביתת הנשק (סעיף ד'), התאמצתי לבטל סעיף ג׳ (המחייב לתבוע לדין ולהעניש את מפירי ההפוגה). אבל המציעים הצהירו שאין כוונת הסעיף התערבות ביוריסדיקציה הפנימית, אלא הטלת חובה מוסרית.[5]

הודעתי, אם אינני טועה בישיבה הקודמת, על ראשית הפרץ החדש בינינו למתווך בשאלת העלייה. עניין זה הייתה לו התפתחות. קודם כל, קיבלתי מאבן מניו-יורק ידיעות אלו:

המתווך התאונן, כי אנשים בגיל צבא מגיעים לארץ במספרים גדולים ואין אנו מודיעים למשקיפים זמן כניסתן של אוניות לנמלים, כדי להבטיח נוכחותם בנמלים. במצב זה, הבדיקה לפי הכרטיסים לאחר מעשה אין לה ערך רב. המתווך מסביר, הואיל ושוב אין הוא מקפיד על החזקת האנשים במחנות, הרי צורות אחרות של בדיקה וביקורת חשובות בהווה יותר מבעבר. הוא הודיע, שרואה הוא את אחוז האנשים בגיל צבא באונייה ״פאן יורק״[6] בלתי נורמלי ואינו מתיישב עם משטר עלייה אזרחית סדירה. באנץ׳ הוסיף, כי אפשר למנוע את הקושי אילו נתנה להם כל שיירת עולים תמונה של הרכב גילים תקין, נורמלי. אילו יכולנו להגיע עמהם לידי הבנה בדבר האחוזים של הרכב הגילים, ייתכן שאפשר היה למנוע סכסוך בשאלת הגבלה מספרית מוחלטת. ייתכן, שיפנו אלינו ויציעו הסכם ג׳נטלמני על יסוד אחוז מתקבל על הדעת בלי פגיעה בסכום הכולל הסופי של העולים. לדעתי, אם אפשר להגיע לעמק השווה שנוכל לסבול אותו, הריהו עדיף מהעמדת השאלה במועצת הביטחון. אם המתווך תופס עמדה בניגוד לאחד הצדדים, קשה מאוד לקוות לרוב במועצת הביטחון נגדו.[7]

מברק זה יצא ב-19 באוגוסט ובו ביום שלח אבן מברק אחר:

יש סימנים ברורים, שאנו עומדים בפני צעד חשוב מצד המתווך לאסור, עד להודעה חדשה, עליית אנשים בגיל צבא בתוך שיירת העולים מחמת האחוז המופלג של גיל צבא עד עכשיו. יש יסוד להניח, שיישלח מכתב על כך לראש המטה בארץ. אני מניח, שתסרב לקבל הוראה זו ותערער לפני מועצת הביטחון, מתוך הסתמכות על הסעיף בהחלטת המועצה מחודש מאי, שלפי דעת המתווך הוא מחייב את האיסור.

הוא מוסיף במברק שלישי:

יש לי עכשיו הרושם ששיחת באנץ׳ עמי בנוגע לאנשים בגיל צבא ואפשרות של פשרה לא הייתה כנה ובדעתם להתערב בצורה חריפה יותר. אם כן חשוב מאוד להכריח את המתווך לנקוט יוזמה כלפי מועצת הביטחון, ולא שאנו ננקוט יוזמה. המצב הקלסי של מועצת הביטחון הוא אינרציה ודחיית החלטות ולא קבלתן.

פירוש הדבר: אם אנחנו נפנה למועצת הביטחון ידחו אותנו. אם המתווך יפנה, ידחו אותו.

אחר כך התחילה הפעולה כאן כפי שהזהיר אותנו אבן. בהיותי בירושלים פנה מוהן למשרד החוץ ולא הייתי שם. הוא ראה את ד"ר ליאו כהן והודיע לו בשם הרוזן שני דברים.

אקרא את המברק שקיבלתי מירושלים, בזמן הישיבה, מד"ר ליאו כהן:

23/8/1948. מוהן הציע בשם הרוזן שני דברים:

א) שנעביר בצינורותינו למועצת הביטחון את עמדתנו המנוגדת לעמדתם בדבר פירוש תנאי ההפוגה הנוגע לעליית אנשים בגיל גיוס;

ב) הרוזן מילא ידו לקבוע תאריך, שאחריו יהיה אסור לעת עתה להכניס עולים בגיל גיוס. בהתחשב עם העובדה, שכמה אוניות הן בדרך, מציע מוהן לקבוע זמן של עשרים שעות, שעון ישראלי, בשני בספטמבר כתאריך זה. מוהן הסביר, כמובן, אין לו כוח פיסי למנוע עלייתם גם אחרי תאריך זה. במקרה שנעבור על האיסור, יכול הרוזן למסור את הדבר למועצת הביטחון כמשהו המתנגד לעיקרון ההפוגה, שלא להגדיל כוח צבאו של אחד הצדדים.

ביקש תגובתנו לעצם העניין וגם לתאריך אם אפשר עד מחר בצהריים, שעה שהוא חוזר מחיפה. נתתי לו תגובה ראויה לעצם העניין לפי דבריך. אגב, הוא הכחיש את סיפורו של קמחי[8] שכותבים בז׳נבה את דוח הרוזן לעצרת האומות.

עניתי לד"ר ליאו כהן, שיודיע למוהן, כפי שאמרתי בשיחתנו האחרונה, שלא נוכל להסכים בשום פנים להפסקה בעלייה או להגבלה מספרית של איזה סוג, ואנו משוכנעים כי עמדתנו לא זו בלבד שאינה מפירה החלטת מועצת הביטחון מ-29 במאי, אלא היא מתאימה לכוונת מנסחיה.

אנו מציעים לרוזן לא לקבוע תאריך לאיסור, אלא בכינוס המועצה בסוף ספטמבר נגיש לה שנינו את עמדותינו בנקודות השנויות במחלוקת.

על זה אמר מוהן, שאומנם ימסור את הדבר למתווך, אבל בטוח הוא שהמתווך לא יוכל בשום פנים להיענות למשאלותי. הרי בינתיים נכניס לארץ 20 אלף איש. הוא מבקש שוב בשם המתווך, שאנו נפנה למועצת הביטחון.

אני רוצה להודיע לחברים, שאין לי כל כוונה לפנות למועצת הביטחון, לא בלבד משום שאינה יושבת אלא אין מענייני לנקוט יוזמה בעניין זה. התכסיס שלו, כנראה, להביא אותנו לפני מועצת הביטחון ואז תיפול הצעתנו. הוא חושש שאם הוא יפנה - גם בשבילו לא יהיו שבעה קולות. לנו אין מה לפנות. מועצת הביטחון אינה יושבת, העלייה נמשכת.

דבר שני, צירות ארה״ב פנתה אלינו והציעה תוכנית של פירוז ירושלים, שהציעו הערבים לוועדת שביתת הנשק הקונסולרית בירושלים. הצעה זו הגיעה ל״סטייט דפרטמנט״ והוא מפנה אותה לנציגותו כאן, שתשאל דעתנו עליה.[9]

הצעה זו בנויה על יסודות אלה:

אל״ף, חזרה ל״סטטוס קוו אנטה״ מבחינה אתנוגרפית: הערבים חוזרים למקומותיהם, היהודים חוזרים למקומותיהם, החזרת רכוש עד כמה שאפשר וכולי.

בי״ת, קביעת שני אזורים - ברור, שהעיר העתיקה באזור הערבי. כוח משמר של או״ם על הגבולות. הביקורת תהיה משולשת: ערבית, יהודית ובינלאומית ותחול על אספקת חומרים מלחמתיים לצורכי היישוב היהודי.

אני אמרתי שאין לדבר על תוכנית זו. אנו אין לנו אלא שתי אפשרויות למנוע הפיכת ירושלים לעיר ערבית:

או כוח בינלאומי מזוין, שמנוי וגמור עמו להילחם בשעת הצורך - ויודעים אנו שדבר זה אינו ריאלי ואינו בא בחשבון ואמריקה מתנגדת להשתתף בכוח מזוין, ואיש מהנציגות האמריקנית לא ערער על כך -

או כוח יהודי מזוין בירושלים.

הוספתי ואמרתי, שאנו רואים זכות לעצמנו לחזור ולבדוק שאלת כלילתה של ירושלים במדינת ישראל, אבל מנוי וגמור אצלנו לא להסכים לשום סידור שיש בו שמץ של חשש לנפילת ירושלים בידי הערבים. הואיל וכוח בינלאומי הוא מחוץ לפוליטיקה המעשית בשעה זו - נחזיק את הכוח הצבאי שלנו בירושלים ובכך ניתן ערובה לשמירת העיר.

אנשי הצירות האמריקנית הודיעו, שאינם רואים את התוכנית ריאליסטית מטעמים אלה ואלה. הגיעו אלינו ידיעות גם ממקורות אחרים. אקרא שני מברקים סודיים, שנשלחו על ידי אליהו אילת מוושינגטון. הוא מודיע שבוושינגטון מצוי הלך רוח לא טוב בשבילנו. ידיעות על כך מגיעות גם ממקורות אחרים. עמדתנו לגבי הפליטים ולגבי עניין ירושלים נראית שוביניסטית, תפיסת מרובה. אין הדבר מתקבל על דעתם וסבורים הם שצריך ליצור לחץ חזק כלפינו. לא ברור אימתי ובאיזה אופן ייעשה הדבר, אולם זה הכיוון. אמסור שני מברקים הבאים לאשר את ההדים, שהגיעו אלינו בעניין זה קודם לכן.

מברק זה נשלח ב-20 בחודש:

נתברר לי בשיחה בלתי רשמית עם היועץ המשפטי של ה״סטייט דפרטמנט״, כי החוגים הממשלתיים בוושינגטון מודאגים מאוד מסטייתנו מהחלטת כ״ט בנובמבר וממה שהם קוראים ״התוכנית האימפריאליסטית של ממשלת ישראל״. לי נראה, החשיבות של יחסינו עם ממשלת ארה״ב ועם הציבור מחייבת זהירות יתרה. אני מציע שבהסברתנו את הסיבות להחלטותינו, שהן תולדת המלחמה ותולדות הצעות השלום של המתווך, נדגיש שנוסיף לשמור על נאמנותנו ליסודות של החלטת או״ם. אם לא כן יש לחשוש למבוכה מְסַכנת וניסיונות מצד אויבינו (הכוונה לא לערבים) לנצל את הדבר נגדנו והוא עלול לתת אותותיו בעצרת הקרובה.[10]

קיבלנו טלגרמה שנייה מאותו יום:

ברטלי קראם[11] ראה את הנשיא לפני נסיעתו לישראל. הנשיא אמר שהוא מחכה לדין וחשבון מ[ג׳יימס] מקדונלד על המצב בישראל והצעתו בשאלת הכרה דה יורה, משום ש״ממשלת ישראל מוסיפה ונעשית שובניסטית ואימפריאליסטית, מתוך סטייה מתמדת מהחלטת או״ם ומתוך התנגדות לשביתת נשק״.[12]

אליהו אילת מוסיף, ששיחת קראם מגלה את הקשיים שנתקלים אנו בהם ב״סטייט דפרטמנט״ והוא מדגיש חשיבותה של זהירות וכיבוש יצר מצדנו בהצהרותינו הפומביות. טרומן ביקש את קראם ליתן לו דין וחשבון בחזירתו מישראל.

נתקבל עוד מברק מ-24 לחודש לסיכום המצב:

יש אולי להביא בחשבון את השיקולים הבאים בניחושנו דרך העניינים במועצת הביטחון בעצרת בפריס. ראשית, אין כל סימן שיציאת הנדרסון ממחלקת המדינה הביאה לידי שינוי יסודי בעמדת מחלקת המדינה. לכן עלינו להתבסס על ההנחה שהמשלחת האמריקנית בעצרת תהיה בוודאי מושפעת מהעמדות והמשפטים הקדומים הקודמים, כלומר, בדרך כלל נטייה לטובת הערבים. היא תהיה נתונה להשפעה בריטית ומושפעת גם מדאגת ראשי המטה למנוע אי-שקט בעולם הערבי.

ב) טרומן כשלעצמו אוהד כשהיה, אבל כפי שמודיעים קיים כנראה הסכם מפורש או בלתי מפורש בין המפלגות לא לעשות מעניין ישראל שאלה גדולה במלחמת הבחירות. על כל פנים, בוועידת הרפובליקנים בפילדלפיה לא נאמרה מילה חשובה מצד שום אישיות פוליטית בשאלתנו.

ג) דעת הקהל האמריקנית, שבדרך כלל היא לטובתנו, הולכת ונוטה לצרינו על ידי הפרסום הרב שניתן ל״שוביניות״ ול״טנדנציות האגרסיביות״ של ישראל. כל הצהרה שהגיעה מישראל על כלילת ירושלים במדינה או על תיקונים טריטוריאליים אחרים, מוגדלת בצורה מנופחת, מופרזת על ידי כותרות בולטות. בזמן האחרון פוחתת והולכת האבחנה בין הצהרות רשמיות והצהרות אצ״ל. ישנה גם ביקורת רבה מחמת הידיעות על פגיעת כוחות ישראל במקומות הקדושים. הדבר מזיק לנו בייחוד בחוגים הקתוליים שהם כאן בעלי כוח רב. כל הכוחות האויבים מתאחדים למתן פרסום מופרז ולשפיכת דמעות על מצוקת הפליטים הערבים. שלושה גורמים אלה:

ה״אגרסיביות״ שלנו,

״פגיעה במקומות הקדושים״

ומצוקת הפליטים הערביים,

מהווים חוט השדרה של התעמולה הבריטית והפרו-ערבית.[13]

איני מעמיד את השאלה כדי לקבוע את תכסיסנו באמריקה. בעוד שבוע בערך יבוא אבן וייתכן שגם אילת יבוא לכמה ימים ותהיה התייעצות, ואז אביא לממשלה הצעות לאישור.

בימים האחרונים רוחשת העיתונות משמועות וידיעות על משא ומתן עם הערבים. ישנה קדחת של רדיפת סנסציות מצד העיתונות. היום בא אצלי עיתונאי אחד, שלפי דבריו זה שבועיים הוא מתאמץ לראות אותי. הוא ישב אצלי חצי שעה לא כדי לשאול שאלות ולקבל ידיעות על המצב, אלא כדי ללמדני שכבר עבר זמן מיום שהודענו על רצוננו בשלום והעניין נתיישן וצריך למצוא סנסציה חדשה. צריך להודיע על תנאי שלום או דבר אחר ש״יתפוצץ״ ולא להניח יוזמת הפרסומת לצד שכנגד. עד כמה שהסברתי לו, שעניין הושטת היד לשלום הייתה לו תוצאה טובה, אבל לא לשם כך עשינו את הדבר - אין אנו עושים פעולות וקובעים עמדות לשם פרסומת - לא יכולתי להזיזו מדעתו.

לגופו של עניין, אמרתי בנאומי בוועד הפועל הציוני שאומנם ישנה חזית ערבית מאוחדת, אולם מאחוריה התלבטות מרובה ובירורי תשובה, והגיעו אלינו ידיעות על ניסיונות להתקשר עמנו. הדבר נתפרסם באחד העיתונים, לאושרי הרב ב״פלסטיין פוסט״, בצורה כאילו אמרתי שיש מגע בינינו והערבים. אני לא אמרתי זאת.

הואיל וכמה יודעים שששון נמצא בפריס, פנו בשאלות למשרד החוץ. אני צריך להודות שאחד או שניים מאנשי משרד החוץ שנשאלו בעניין לא נזהרו בתשובתם. אחד מהם אמר, שהשיחות אינן חשובות ואינן מכריעות. דרך אגב אישר, שיש שיחות והעניין נתגלגל. הבוקר הופיעה בעיתונות ידיעה מדהימה, ששר החוץ של ישראל הודיע שהתחילו שיחות שלום עם הערבים באחת ממדינות אירופה. ידיעה זו מסתמכת על רדיו ניו-יורק. פרסמתי הכחשה נמרצת. אמרתי שהודעה זו בדויה מראשיתה ועד סופה. אין אמת בידיעה על שיחות שלום. האמת היא שעבר דרך פריס שליח של ממשלת סוריה לוועידת ״הצלב האדום״ בשטוקהולם. ששון נזדמן עמו והייתה ביניהם שיחה רחבה ברוח ידידותית. בתוך השיחה אמר הסורי, שנוסע הוא לעשות בנו שמות מחמת עניין הפליטים. הוא דיבר על לבו שנעשה ג׳סטה ונקבל חלק מהפליטים, סוגים ידועים, ובכך ישתנה המצב - יהיו תהליכים פנימיים בין הערבים וזה יהיה לטובת שנינו.

שוב הייתה שיחה בין ששון ואחד מאנשי עבר-הירדן היושב באירופה. זהו איש לא רשמי והשיחה הייתה כללית ולא דובר בה על תנאים אלא נאמר שחשוב השלום והושמעו השערות אימתי יבוא השלום וכולי. הדברים האלה ידועים לי. בדרך מפריס לכאן נמצא אדם מיוחד שימסור דין וחשבון. ייתכן, שאדע יותר פרטים לכשיבוא האיש.

לגופו של עניין, אנו יודעים - עד כמה שהדברים ניתנים לידיעה - שהלך הרוחות במצרים, ויש להניח גם במקומות אחרים, נוטה למלחמה ממושכת. אין זאת אומרת, שיש בידינו ידיעות שהם מתכוננים לפתוח בפעולות קרב, אולם כוונתם להמשיך באי-שלום ממושך. הם סבורים שאנו נפגעים יותר מהם מבחינה כלכלית. כמובן, מצרים נושאת במעמסה, אך העם אינו מרגיש ובשביל האוצר המצרי אין זה נטל כבד. לעומת זאת, יש בידם ידיעות שאצלנו המצב חמור מאוד ולא נוכל להחזיק מעמד זמן רב.

ברור לי, הואיל וזה חישובם, אסור לנו לוותר כמלוא נימה בעניין הפליטים. זה אחד הכלים החשובים שלנו.

לעניין שביתת הנשק. נוח לנו שסכסוכֵנו הגלוי עם המתווך יפרוץ בשאלת העלייה משיפרוץ בשאלת הפסקת ההפוגה על ידי קרבות. איני נרתע מהאשמות שיהיו נגדנו פה ושם, אולם שנעשה ניסיון גלוי וברור להפסיק את ההפוגה על ידי קרבות ונפיר החלטת מועצת הביטחון - זו האפשרות הגרועה ביותר בשבילנו.

כדאי להביא למשבר בשטח הנוח - בשטח העלייה. ואדרבה, תטיל מועצת הביטחון סנקציות עלינו על שהבאנו לארץ יהודים מאירופה.

הערות: