57

הוועד הפועל הציוני, ירושלים[1]

לילה, 2/9/1948

המדינה וההסתדרות הציונית - חלוקת כוחות חדשה

עם נעילת המושב

משה שרתוק: חברים! לא נעניתי לפקודתו של היושב ראש כדי לומר פה מילים של פרידה, אם כי חברַי ואני - אלה היוצאים מההנהלה[2] - אחדים מאיתנו מסיימים תקופה של 15 שנה בשירות הישיר של ההסתדרות הציונית העולמית,[3] ומסיימים פרשה של הופעה למסירת דוח ולשמיעת ביקורת בפני הוועד הפועל הציוני מבחינת אחריותם הישירה והרשמית.

אינני אומר דברי פרידה, מפני שאיננו נפרדים מהתנועה הציונית. אנחנו, ואיתנו התנועה כולה, עוברים לשלב חדש של פעולה ציונית ולהסדר חדש של יחסים פנימיים בקרב התנועה הציונית.

המושב הזה של הוועד הפועל, המושב הממושך, הקשה והמייגע הזה, המסמן והמסמל את המעבר הגדול שחל בחיינו, לקה בשתי פורענויות.

אחת - חבלי המעבר ממשטר למשטר, מתנועה ציונית שהייתה לנו חזות הכל בתחומי ההסתדרות הציונית העולמית - לתנועה שעלתה עכשיו לשלב חדש והבעיה החדשה של קיום מדינתנו העצמאית בארץ.

הפורענות השנייה הייתה חבלי ההסתגלות לחלוקת כוחות חדשה בתוכנו.[4]

אני בטוח, כי במידה שנתקדם בדרכנו והמושב הזה יתרחק לתוך העבר, הקושי והלבטים שכולנו התענֵינו בהם במשך הימים האלה, ילכו וייטשטשו בזיכרוננו ומה שיישאר תהיינה התוצאות. והתוצאות הן שאנחנו כהסתדרות ציונית, מבחינת שותפות האחריות ומבחינת ההשתתפות הפעילה בהנהגת העניינים, יוצאים מן המושב הזה מאוחדים הרבה יותר משנכנסנו לתוכו, וזה על אף כל המרירות, הקושי והסבך אשר השגת התוצאה הגדולה הזאת הייתה מלווה בהם עד הרגע האחרון ועד בכלל.

העובדה, שבפעם הראשונה בתקופה שאנחנו בני הדור הזה עדים לה, קמה הנהגה ציונית אשר כל חלקי התנועה בלי יוצא מהכלל משתתפים בה ושותפים בה לאחריות אחת, היא ברכה אשר הקמת המדינה הביאה לתוך חיינו.[5] הקמת המדינה הגבירה את האחדות וחיזקה את הזיקה ההדדית ופיתחה את חוש האחריות בתוכנו. היא הנחילה הרגשה חדשה של אחדות לכל העם היהודי. היא נתנה תוכן חדש לחיים היהודיים ברחבי תבל. היא התבטאה גם באחדות הזאת שהושגה לאחר כל החבלים והלבטים הקשים.

בפני ההסתדרות הציונית מתייצבים תפקידים כבירים של מאבק ושל הגשמה. את התפקידים האלה תבצע ההסתדרות הציונית על רקע העצמאות היהודית בארץ - מסביב לעצמאות הזאת, למען העצמאות הזאת. המכשיר הגדול אשר חישל תיאודור הרצל כאשר כינס את הקונגרס הציוני הראשון, אשר בו פעלנו, אשר בעזרתו יצרנו, בנינו ונלחמנו במשך כל עשרות השנים האלה, הביא אותנו לידי יצירת מכשיר חדש, ואנו מצווים לחלק את כוחותינו.

המכשיר החדש לא בא במקום המכשיר הישן. הוא בא נוסף למכשיר הישן. המכשיר הקודם לא רק שכוחו איתו, אלא שצריך להוסיף לו כוח רב למען ימלא אח שליחותו לביצורו של המכשיר החדש. אנו חייבים לחַלק את כוחותינו לפי שני המכשירים האלה. אבל העבודה שאנחנו נעשה מהיום ואילך היא עבודה הרבה יותר גדולה מזו שעשינו, והיא תהיה עבודה הרבה יותר מאוחדת מזו שעשינו.

ויהי רצון שניפרד כאן, בסיום המושב הזה, בהרגשה זו שהאחדות החדשה שנתברכנו בה, שהאחריות החדשה שהוטלה עלינו, שההרגשה הזאת תעמוד עלינו לבער מתוכנו את הסייגים האחרונים של אי-אמון הדדי, של חשד הדדי - לבער אותם לא רק מתוך קירוב לבבות, אלא מתוך הוכחה בפועל ממש של ניקיון כפינו וטוהר לבנו ומסירותנו המאוחדת למשאת הנפש האחת של האומה.

הערות: