51

הממשלה הזמנית, ישיבה כו, תל-אביב[1]

11/8/1948

הסכנה שבמיעוט ערבי גדול

סעיף ב׳: פגישה עם המתווך

השר מ. שרתוק: הואיל ונתפרסם בעיתונות שברנדוט אכל עמי פת צהריים, אני מניח שאם לא אמסור משהו על פגישה זו יחשבו החברים שאני מעלים סוד - (רה״מ ד. בן-גוריון: אני מערער על החשד שאתה מטיל בחברי הממשלה. אם לא תמסור סימן שאין מה למסור) - הרוזן ברנדוט שלח אלי שליח והודיע שיהיה בירושלים יומיים, ואם אוכל לבוא לאותו זמן לשם ולהזדמן עמו לשיחה חופשית, יוקיר מאוד את ההזדמנות הזאת. אמרתי שאבוא והזמנתי אותו לפת צהריים לביתי. רוב הזמן היינו ביחידות.

אמסור בקיצור נמרץ את תוכן השיחות. הוא סיפר, שבביאתו ללייק סכסס מצא אהדה רבה לעניין שלנו. הוא סבור שהאהדה הייתה בשיאה ומאז התחלנו לרדת. הוא רוצה להעיר לנו על כך. הוא חושב שהתחלנו לרדת משום שאנו מנסים לתפוס מרובה. במיקוח שלנו נקטנו עמדות קשות בכמה עניינים ודבר זה אינו מוסיף לנו אוהדים. אילו היינו עושים איזו ז׳סטה בעניין הפליטים, הוא בטוח שהייתה מרימה קרננו במידה מרובה. המפקחים שלו המגיעים לארץ - והוא מבטיח אותי נאמנה שהם באים בלתי משוחדים, על כל פנים, אין להם יחס מוקדם כלפינו. לאחר כמה זמן [הם] טוענים שאנו נלחמים בארץ בשני כוחות - בערבים ובמפקחים.

לגבי העתיד אמר שעליו להודיע לנו, שהוא נוסע ביום שישי לשבדיה, ולפני נסיעתו יפנה לערבים אם יש להם תשובה בעניין משא ומתן על שלום. הנקודה החשובה בדבריו הייתה, שהודיע ששוב לא יבוא בהצעות פוליטיות. הוא קיבל את הרעיון שלנו על תיווך: אם יש לעשות משהו הרי זה לבחון אם אפשר לזמן את שני הצדדים, אבל לא להציע הצעות - (רה״מ ד. בן-גוריון: גם לא לאו״ם?) - זאת לא אמר. הוא הניח לעצמו פתח ביחס לאו״ם. לא אמר אם יגיש את הדוח ולא אמר מה יאמר לאו״ם. הוא ייסע לשבדיה, לכשיחזור ישוחח איתי ויראה מה המצב, אחר כך יחליט אם יש לו מה להגיש בדוח לעצרת האומות.

הוא היה במצרים ודיבר עם נוקראשי ומצא אצלו החלטה פנימית שלא רצוי למצרים להמשיך במלחמה. ברור לו שהתשובה להצעתנו תהיה שלילית, אבל כפי שהוא מפרש את עמדת נוקראשי - רוצים הם להיות אנוסים על ידי האו״ם כמו שהיו אנוסים לגבי ההפוגה. תחילה היו נגד ההפוגה ואחר כן קיבלו את הדין. הם עשו כן כדי שיוכלו לפנות אל הקהל שלהם ולומר שהיו מוכנים להילחם, אולם כשקיימת החלטת או״ם אי-אפשר להם להילחם בעולם כולו - וכך הם רוצים שיהיה לגבי העצרת. ברנדוט רוצה להבטיח אותי נאמנה, שהעצרת תאשר את המדינה היהודית. ולאחר מעשה, הוא סבור, לא תהיה לערבים ברירה אלא להכיר במדינה. זאת אומרת, שאם בינתיים תהיה הפוגה, לא תחזור ותתלקח האש ולא יתחדדו היחסים, ובעצרת תתקבל החלטה חיובית בעד מדינה יהודית, תתפתח אצל הערבים החלטה חיובית.

אולם הוא רוצה לדעת מה עמדתנו לגבי ההפוגה. לפי הרושם של כמה מהמפקחים שלו, התנהגותנו היא כאילו מתכוונים אנו לגרות את הערבים להפרת ההפוגה כדי שתתחדש המלחמה ונוכל לסיים את כיבוש הארץ. הוא רוצה לדעת אם לכך אנו מתכוונים.

אשר לעתיד, שאלת העתיד היא שאלת עתידו של החלק הערבי בארץ-ישראל. הוא לא העלה את שאלת הגבולות, אולם לגבי שאלת עתידו של החלק הערבי בארץ ישנן שלוש אפשרויות:

אל״ף, שחלק זה יהיה נפרד ויהווה מדינה עצמאית.

בי״ת, שהוא יסופח לעבר-הירדן.

גימ״ל, שיתחלק בין המדינות השכנות.

הוא כשלעצמו רואה את האפשרות השלישית כמעט בלתי קיימת. נוקראשי, על כל פנים, אמר לו, שאין פניו לכיבוש ואין לו שום מזימות על עזה וסביבתה, והסביר לו טעמו ונימוקו. הוא אמר לו:

״הרי זה שאומרים עלינו שונאינו, שנכנסו למלחמה לא כדי להושיע את ערביי ארץ-ישראל, אלא כדי לכבוש שטחים. ולכן, אם נבוא בדרישה כלפי שטח זה יהא הדין עם שונאינו. אנו מוכרחים להוכיח, שהיינו כנים במלחמתנו״.

לכן חושב ברנדוט את האפשרות השלישית לתיאורטית.

האפשרות השנייה - נוקראשי מתנגד לה ומוסיף ואומר, שגם חברים אחרים ב״ליגה״ מתנגדים לה. הם מתנגדים לשינוי ביחסי הכוחות.

נוקראשי בוחר באפשרות הראשונה: מדינה עצמאית. בינתיים אמר לי ברנדוט במאמר מוסגר, שבשעה שהיה אצל נוקראשי נשאל על ידו אם ידוע לו, שבחדר ההמתנה נמצא המופתי. הוא הבטיח לו, שהדבר לא היה מבוים אלא המופתי בא במקרה. ברנדוט שאל במה נוגע לו הדבר. שאל אותו נוקראשי אם הוא מסכים להזדמן עם המופתי. ברנדוט אמר, שאינו יכול להזדמן עמו מחמת השם שיש לו באו״ם. אמר לו נוקראשי:

״אתה תצא דרך חדר ההמתנה ותזדמן עמו שם, לא תלחץ ידו?״

על כך ענה ברנדוט שהוא לחץ את ידו של הימלר[2] ומוכן ללחוץ ידו של המופתי. זאת סיפר לי ברנדוט, כדי להוכיח שלא הסכים להזדמן עם המופתי מתוך חשש שמא ייוודע הדבר שלחץ ידו, ומוטב שאדע מה היו המסיבות. היה בכך רמז שמדינה עצמאית, אותה מדינה שנוקראשי רוצה בה, ייתכן שזו תהיה מדינה מופתאית. שאלתי אותו במה היה בוחר - באפשרות א׳ או באפשרות ב׳? הוא ציין הרבה צדדים לטובת אפשרות ב׳, אך פירושו של דבר ריב חדש במזרח ומי יודע לאן יביא הדבר, וכך נמנע מלנקוט עמדה. את האפשרות השלישית אין להעלות על הדעת.

הסברתי לו את ענייננו באופן מעמיק יותר. סיפרתי לו מהי ארץ-ישראל לעם היהודי, מהי ארץ-ישראל הממשית, מה הריב הגדול על עבר-הירדן, מה הייתה בשבילנו שנת [3],1922 איזו מלחמה התחילה מאותה שעה בתוך הציונות, צמיחת הרביזיוניזם וכל מה שכרוך בו. סיפרתי לו שהתנועה הרביזיוניסטית ניזונה מהסיסמה ״ארץ-ישראל משני עברי הירדן״, סיפרתי לו על תביעתנו את כל ארץ-ישראל כמדינה[4] ומה היה עם החלטה על חלוקה, באיזה קושי עלה בידינו לסבור ולקבל את החלוקה - את הגבולות החדשים לא קיבלנו אלא מתוך הנחה שיהיו בארץ שלום ושלווה. ברנדוט הודה שאי-אפשר להגן עליהם. הוספתי ואמרתי,

שצריכים אנו חלק גדול מזה שנקבע - זה הכרחי לקיומנו.

כמו כן צריך למעט עד כמה שאפשר את המיעוט הערבי במדינתנו.

שני הדברים האלה הכרחיים הם לקיום השלום ולעיצוב המדינה היהודית. זה תנאי לשלום קיים בינינו לעולם הערבי. אם יהיה לנו שטח קטן, יהיה אירדנטיזם[5] שיביא לידי מלחמה פנימית, לסכסוכים מתמידים ולמלחמה במזרח התיכון. אם יהיה מיעוט ערבי גדול בארצנו, עד כמה שנישא אותם על כפיים, יאשימו אותנו בקיפוח והאשמות אלו תשמשנה עילה להתערבותן של הארצות הערביות בענייננו.

תיארתי לפניו את בעיית האוכלוסייה בארצות הערביות והסברתי לו, ששלוש מאות אלף הפליטים הם כטיפה בים. אם יימצא סידור לפליטים אלה לאורך ימים - יציל את המצב וייצב את היחסים בינינו למדינות הערביות.

כפי שהתרשמתי הייתה זו הזדמנות לברנדוט לשמוע הסברה יסודית על מצב העניינים והדברים עשו עליו רושם.

לגבי שביתת נשק אמרתי לו, שאנו רוצים בשביתת נשק אף על פי שברור ומבורר, שבמקרה של התחדשות המלחמה היינו כובשים את כל ארץ-ישראל המערבית. הוא הסכים עמי, שהיה בידינו לעשות את הדבר. אמרתי:

״כשם שכבשנו את נצרת ושפרעם היינו כובשים את ג׳נין ושכם ומסיימים את העניין״.

הוא הביע שביעת רצונו מהדברים ששמע ממני ואמר שהוא מאמין לי.

אמרתי לו, שנכונים הדברים שאמרו לו המפקחים שלו, שאנו נלחמים בהם. קשה לאנשינו לכלכל את הפיקוח. באים אמריקנים, בלגים וצרפתים לפקח על מעשינו. אדם בעל אחריות מבין את המצב וכובש את יצרו, אבל לא כל אדם הוא מדינאי. האנשים שואלים את עצמם:

״האם מפקח מישהו על צרפת, על שבדיה או על אמריקה? מדוע מפקחים דווקא עלינו? אמרו לנו, שנקבל חלק מארץ-ישראל, הסתפקנו בכך. האנגלים אמרו שיהיה בארץ תוהו ובוהו ואנו השתלטנו על המצב. רוצים אנו שתניחו לנו לחיות בשלום״.

זוהי תגובת האיש הפשוט. לכן, שביתת נשק לזמן בלתי מוגבל מהווה בעיה חמורה מאוד ואי-אפשר להחזיק בה מעמד, ומכאן היחס למפקחי האו״ם.

ברנדוט הודה לי על ההסברה. בנוגע לדבריו, שאנו תופסים מרובה, ואילו הכנסנו פליטים מועטים היה הדבר עושה רושם רב בעולם, שאלתי:

״בעיני מי ימצא הדבר חן? אולי בעיני אידיאליסטים ותמימים, אבל לא בעיני אנשי מעשה. דבר זה לא היה מרים קרננו בעיניהם. והשליטים בעולם בשעה זו הם לא אידיאליסטים אלא אנשי מעשה. הם היו אומרים שהיהודים שוטים - יש להם קלף חשוב והם מוציאים אותו מידיהם. הם ישאלו: 'איך הם מוציאים קלף כזה בלי שיקבלו משהו תמורתו כל זמן שהמלחמה נמשכת?'״

ברנדוט צחק ולא ענה לי.

בנוגע לשלוש האפשרויות ביחס לחלק הערבי של ארץ-ישראל, אמרתי כך:

״נגד האפשרות השלישית נילחם גם לאחר שתהיה מדינתנו מוקמת ומוכרת״. אמרתי, שהממשלה עדיין לא דנה במצב הקיים, אבל נוחה לנו האפשרות הראשונה מהשנייה: ״נוחה לנו מדינה נפרדת מסיפוח לעבר-הירדן. טוב שכן קטן מאשר שכן גדול, ועבר-הירדן עלולה בעתיד להסתפח לעיראק. הצרה היא, שארץ-ישראל בשעה זו אינה גורם מדיני אלא מושג גיאוגרפי, ואנו מבררים אם אפשר לגבש בה איזו קבוצה. ספק אם הדבר יעלה בידינו. לא אוכל לומר אם נילחם נגד סיפוח לעבר-הירדן אם מדינת ישראל תוקם על פי הגבולות הטריטוריאליים שהוחלט עליהם. אבל לכתחילה מוטב שהחלק הערבי של ארץ-ישראל יהיה מדינה נפרדת״.

ברנדוט אמר:

״הערבים הפסידו את המערכה מבחינה צבאית, הפסידו מבחינה מדינית. מדינת ישראל זו עובדה״. אמרתי לו: ״דבר זה כשלעצמו אינו עונה על שאלתנו. בכך אין הוא מציע שום דבר. בשבילנו לא זו השאלה. בשבילנו השאלה היא שטח המדינה, ריבונות המדינה, מניעת הסכנה בעניין הגבלת העלייה, ביטול פיקוח בינלאומי על שטח כלשהו. בעניינים אלה תובעים אנו תשובה״.

על ירושלים לא דובר אלא מבחינת הבאת המצב לידי שקט. הוא לא עורר את השאלה בכללה ואני לא ראיתי צורך לעוררה.

לא אכניס אתכם לעניין ההפגזות והיריות. פרשה זו יש בה דברים רציניים. יחסינו עם המתווך וחבר אנשיו עלולים להתחדד בכמה נקודות. הם עלולים להתחדד בעניין העלייה, וכפי שאני רואה הדברים ממשמשים ובאים. האנשים שהשאיר ברנדוט רוצים לקחת את הדבר בידיהם ולירד לחיינו בעניין זה. אנו יכולים להגיע למצב שנאמר: נוריד את העולים בניגוד להחלטת המפקחים, ואם המפקחים יודיעו שזוהי הפרת הפוגה, יודיעו לאו״ם ויטילו סנקציות על מדינת ישראל על שהכניסה לארץ פליטי החרב של היטלר.

לעניין ההפוגה כשלעצמה, תובע ברנדוט שנסתלק משניים-שלושה משלטים ליד לטרון, ביניהם שניים שתפסנו אחרי ההפוגה - וחוששני שאנשינו הודו שתפסו אותם אחרי ההפוגה. הם טענו, שתפסו את המשלטים משום שהערבים עזבו אותם, אולם הוא תובע פינויים לשם יישור הקו. הוא יציג את העניין בצורה כזאת, שאם לא נקבל הוראתו, יודיע למועצת הביטחון שלא קיבלנו בעניין זה את הפסק שלו, וייתכן, שבעניין זה יהא לנו להתעקש.

הסכמנו להחזרתם של שני כפרים ערביים ליד לטרון על מנת שכוחותינו יישארו במקום. למעשה היה זה תנאי להזרמת המים לירושלים. להלכה אומרים הערבים לברנדוט, שאלה הם שני עניינים נפרדים.

קיבלתי מברק מאבן:

טריגווה לי מודיע לי:

ראשית, באנץ׳ ראה (ב-9 בחודש) את מרשל ומסר לו תביעת המתווך לשלוח צבא בשביל האזורים המפורזים. קיבל סירוב מוחלט. מרשל אינו מוכן לשלוח אלא משקיפים בלתי מזוינים.

ב) המתווך, באמצעות באנץ׳, ביקש חוות דעתן של ממשלות בריטניה, צרפת וארה״ב על הצעותיו (הראשונות).

ג) לי עצמו רואה מחר את מרשל ואת טרומן. דעתו ללחוץ על קבלתנו לאו״ם (עלי להעיר, שהבטחותיו של לי אין לסמוך עליהן, לא מבחינת הכנות, אלא מבחינת היכולת. לפני השיחה הוא תמיד תוקפני, אחרי השיחה הוא מסביר מדוע לא יכול לומר מה שביקש לומר, חשב למחוכם לא לומר).

נציג ארגנטינה בלתי פופולרי בארצו. עבר על ההוראות. לפריס[6] ילך ודאי מיניסטר החוץ, שדעותיו הן

נגד הרחבת מנגנון המתווך,

נגד הסתלקות מהחלטת נובמבר,

נגד החזרת הפליטים הערבים בשעה זו.[7]

אבן מבקש בייחוד לשמור על סודיות הידיעה, שהמתווך פנה לממשלות ושאל חוות דעתן.

סעיף ד׳: סיכום ועדת השבעה[8]

הדיון נפתח בדוח נרחב של השר גרינבוים על עבודת הוועדה שבראשותו. לדבריו

"בתל אביב ובגבולות המדינה הולכים הדברים ומסתדרים. מיום שהכריז אצ״ל שהוא נעשה מפלגה מדינית [ביולי 1948] לא קרה שום דבר שהביא לידי התנגשות בינינו ובין אצ״ל לשעבר. הגענו להסכם שהנשק שבידי אצ״ל לשעבר, וגם זה שהובא ב׳אלטלנה׳ ונמצא בגבולות המדינה, יימסר לידינו [---] ואילו בירושלים אין הדבר בסדר" - אנשי אצ״ל שם אינם מוכנים להתפרק. "לפיכך, ומתוך הנחה שאי-אפשר לסבול צבא מחוץ לצבא הרשמי, או שהם מצטרפים לצבא ההגנה, או שהם מתחסלים על ידינו [---] עלינו להתכונן לשעת הכרח לחסל אותם בכוח, אולם לעת עתה להמשיך באותה הסבלנות שנהגנו בה עד עכשיו".

אחריו דיבר רה"מ ב״ג ארוכות ואמר בין השאר:

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: גרינבוים אמר שהסבלנות לא הזיקה. היא לא הייתה מזיקה אילו נגמרה בהצלחה. הואיל ולא הצליחה, היא הזיקה מאוד. הוועדה צריכה להודיע לממשלה שקיימים שני ארגונים צבאיים נפרדים, אצ״ל ולח״י. אנו אחראים עכשיו לעניין ירושלים רשמית. הכרזנו שהמשפט של מדינת ישראל חל גם על ירושלים, ולכן דינה כדינה של כל המדינה. מדינה שאינה שלטת, אינה מדינה. מדינה שיש בה צבא שאינו כפוף למדינה - מדינה זו אינה מדינה. עכשיו, שנכשל המשא ומתן, צריך לתבוע מהם שבמשך 24 שעות ימסרו את הנשק וכל חייבי גיוס יתייצבו מייד לצבא מדינת ישראל. ואם לא יעשו כן נפרק נשקם בכוח.

השר מ. שרתוק: אילו סבור הייתי כמר גרינבוים, הייתי אומר - כשעלתה לפנינו השאלה אם להכריז או לא להכריז על ירושלים כשטח מוחזק של מדינת ישראל - לעכב את הבירור וההחלטה עד שיתברר עניין אצ״ל. אם יתברר שאי-אפשר להשיג פירוק אצ״ל בדרכי שלום, הייתי מתנגד בכל תוקף להכרזה שהכרזנו. הייתי אומר: יהיה המצב כמו שהוא, לא ברור, לא מסוים. אם יקרה מקרה - לא אנו אחראים. מה שנוכל נעשה עד שייתן אלוהים לב חדש לבגין והוא יסכים להצטרף.

אם איני טועה, היה מר גרינבוים בעצה אחת עמנו להכריז על מרות ישראל בירושלים. תסלח לי, ידידי גרינבוים, עמדתך בעיני היא ילדותית כמעט. אנו מכריזים כלפי העולם, מכריזים כלפי עצמנו, שאנו הממשלה בירושלים - ואחר כך אנו אומרים: ״ממשלה זו לא תהיה ממשלה?״ אין לי הרבה להוסיף על מה שאמר בן-גוריון. כששאלו אותי כמה פעמים אנשי האומות המאוחדות, אם אנו אחראים לאצ״ל בירושלים או איננו אחראים, אמרתי שאנו רוצים במצב שנהיה אחראים להם, ועל כן אנו מכריזים על ירושלים כעל שטח מוחזק. ד"ר יוסף אנוס עכשיו להשתמט מתשובה לשאלה מה ממש מאחורי שלטון צבאי בירושלים. מחר ישאלו שאלה זו את אבן. אנו עושים תעמולה לקבלתנו באומות המאוחדות מתוך הסתמכות על העובדה שאנו שלטון, שלטון ממש. הכרזנו על ירושלים בפני כל העולם - ודווקא בירושלים אנו מפקירים את השלטון.

הכל יודעים שאנו הולכים בכיוון לתביעת ירושלים כחלק ממדינת ישראל - ואנו מתירים את אצ״ל, נותנים להם לפרוק עול. מה זאת אומרת? אחד משני דברים:

או שבאמת אין לנו כוח להשתלט על אצ״ל - אם כן, אין משקל לתביעתנו על ירושלים או בכלל לתביעתנו להכרת מדינת ישראל -

או מדעת אנו מתירים את אצ״ל, עושים עמו קנוניה שהוא יעשה מעשה ואנו לא נהיה אחראים, אבל בדיעבד נהנה. לא אהיה שותף לעניין זה. זוהי סכנה יומיומית.

ביחס לפירוק או אי-פירוק - עניין תחנת הרדיו של אצ״ל והתחנה של לח״י - אין אנו עושים שום דבר נגדם. הם ממלאים את חלל העולם בצריחות, דוחסים לאוזנו של כל אחד ואחד דברי בלע, הלשנה, שקר וכזב. גם מבחינה זו אין שלטון. יש הפקרות גמורה. עלינו אחריות חמורה מאוד. זה שבועות עומדת על הפרק בישיבות הממשלה שאלת השידורים. אין אנו מגיעים לדיון זה. איך מניח משרד הפנים שטח זה מופקר?

הוא הדין בעניין ירושלים. הם מתיימרים להיות הצ׳מפיונים של עניין ירושלים. אינם סומכים על ממשלת ישראל. צריכים אנו לסבול את הפירוד שלהם?

הערות: