49

מועצת המדינה הזמנית, ישיבה יג, תל-אביב

5/8/1948

הקדמת משה שרת[1]

ההצעות המרחיקות לכת, שהגיש המתווך בסוף יוני לעיונה של ממשלת ישראל הזמנית כבסיס למשא ומתן של שלום, ואשר בעיקרן נדחו לחלוטין על ידי הממשלה - כאילו נדמו. בינתיים נתעוררו כמה בעיות טרדניות שהגשמת ההפוגה הייתה כרוכה בהן, וכן נתעורר מחדש הוויכוח בשאלות הפליטים וירושלים.

*    *

*

שר החוץ מ. שרתוק:[2] חושבני, שהמועצה תתעניין לשמוע על השלב האחרון בשיחות שלנו עם המתווך, הרוזן ברנדוט. אני מצטער למסור כאן דין וחשבון על הפגישה האחרונה איתו בטרם הייתה לי שהות להגיש דין וחשבון על כך לממשלה, אבל ישיבת הממשלה הקרובה תתקיים ביום ראשון ואני סבור, שאולי לא כדאי להשהות את הדין וחשבון עד לאחר ישיבת הממשלה, כל שכן שאין מתעוררות - על כל פנים לפי דעתי - שאלות עקרוניות כתוצאה מדין וחשבון זה, שיש בהן כדי למנוע דיון קודם במועצה לפני שהממשלה תדון על הדברים, במידה שיש צורך לדון עליהם.

נתקיימה היום פגישה, שארכה כשלוש שעות. השתתפו בה מלבד עבדכם, גם מושל ירושלים ד"ר יוסף ואחדים מהעובדים האחראיים של משרד החוץ, והרוזן בא בלוויית הפמליה של עוזריו-יועציו.[3] עשינו ראשונה הכרה עם הגנרל השבדי לוֹנדסטרוֹם, מפקדו העליון של הצבא השבדי לשעבר, כיום ראש המטה של הרוזן לענייני הפיקוח על ההפוגה, וכשאנחנו דנו בעניינים כלליים, הוא פרש לשיחה מיוחדת עם אנשי המטה הכללי לדיון על הטכניקה של הפיקוח ועל ההפוגה וביקורת הקווים והעמדות.

המתווך פתח בערעור על הצהרות שמסרתי במועצת המדינה, והצהרה נוספת בדומה להן, שמסרתי במסיבת העיתונאים האחרונה שלי לרגל הפרת ההפוגה המתמדת על ידי הצד שכנגד.[4]

במועצת המדינה, אם יואילו חברי המועצה לזכור, אמרתי בין השאר שאנחנו לא נרשה שעניין שמירת ההפוגה ייהפך לעניין חד צדדי, שרק צד אחד ישמור לעצמו את הזכות להפר אותה, אלא שאנחנו נענה על כל הפרה, נגן על כל דרכי התחבורה והשיירות, נהדוף כל התקפה, ואגב הדיפת ההתקפה לא נימָנע מכיבושים חדשים.

במסיבת העיתונאים האחרונה אמרתי לרגל ההתקפות שגברו והלכו באותם הימים על ביר עסלוג׳,[5] שסיכנו יותר ויותר את מעמדנו באותה סביבה, שאם הפרת ההפוגה הזאת לא תיפָּסק או לא תופסק, נראה עצמנו זכאים וחופשיים לא רק להדוף את ההתקפה במקומות אלה, אלא לפתוח בהתקפות על הצבא המצרי לכל אורך החזית בכל זמן ובכל מקום שנמצא זאת למתאים. המתווך חיווה את דעתו, שאין הצהרות אלה עולות בד בבד עם החלטות מועצת הביטחון על ההפוגה, הווי אומר, שיש בהן הפרת ההפוגה. לא הרי ההפוגה הנוכחית כהרי ההפוגה הקודמת. שההפוגה הקודמת הייתה מוסכמת על שני הצדדים, ואילו ההפוגה הנוכחית היא מותאמת, כפויה על שני הצדדים בגזירת מועצת הביטחון. יתר על כן, מועצת הביטחון אמרה דברים ברורים מה ייעשה בצד שיפר את ההפוגה, הווי אומר, שאם יש הפרה בצד שכנגד, מותר לצד הנתקף להתגונן במקום שנתקף בו, כי אין לשבת בחיבוק ידיים כאשר יורים בך, אבל אסור ליטול את היוזמה בידיים ולעבור להתקפה במקומות אחרים. ולא תשמש הצדקה לכך העובדה, שהדבר נעשה מתוך הפרת הפוגה במקום אחר. אלא מה יש על הצד הנתקף לעשות? עם התגוננותו הבלתי אמצעית במקום היתָקפו, עליו לפנות למועצת הביטחון שתברר את העניין ותאחז באמצעים נגד הצד המתקיף.

לא מצאנו לאֶפשר להסכים עם המתווך בגרסתו זו לגבי משמעות ההפוגה. אמרנו, שאין אנו מתכוונים לנהוג כפי שהוא מציע לנו. על כל פנים, אין אנו מסכימים שהאיסור שהוא בא להטיל עלינו הוא איסור שיש להסכים לו. הסברנו, כי אם כזה יהיה המצב, שהצד שכנגד יוכל להפר את ההפוגה ואנחנו נוכל רק להתגונן במקום המעשה, בייחוד אם הצד שכנגד יודע שכזה הוא הפירוש המוסמך של המתווך לעניין הפרות ההפוגה והתקפות האויב - הרי פירוש הדבר שאנחנו מניחים לצד שכנגד את יוזמת ההתקפה ומשמיטים מידינו כל יוזמה והופכים לגורם פסיבי בהחלט. יתר על כן, משיידע זאת האויב, יוכל לא רק לבחור את המקום בו יפר את ההפוגה, אלא יוכל לרכז יתרון כוח גדול לעומתנו עד ששום התגוננות בלתי אמצעית במקום המעשה לא תועיל להגנה על העמדה שאנו מגינים עליה, ואז נצטרך להפקיר עמדות ולסגת אחור. ואם לא נוכל לענות על התקפה זו במקומות אחרים, והאויב ידע שלא נוכל לעשות זאת - הרי ברורות התוצאות. הדרך היחידה היעילה להתגוננות היא חופש ההתקפה בכל מקום ומקום.

המתווך הודיע לנו, שימסור בעניין זה את דעתו בכתב למועצת הביטחון. ענינו לו, שאף אנו נמסור את דעתנו בכתב למועצת הביטחון בעניין זה ונתווכח שם עם גרסתו.

לגבי ביר עסלוג׳ אמרנו, שכיבוש מקום כמו ביר עסלוג׳ אין פירושו הצלחה ארעית באיזו פינה נידחת, אלא פתיחת הדרך לצבא המצרי מאיסמעליה דרך חברון לירושלים, שכיום היא חסומה על ידי מעמדנו בביר עסלוג׳. זה נאמר כנגד הערתו, שלכל היותר יכול לצמוח מכיבוש זה יתרון צבאי חולף לצד שכנגד. על כך אמרתי, שיתרונות צבאיים חולפים יכולים להיהפך בנקל ליתרונות טריטוריאליים קבועים ועומדים. כנגד דבריו על מועצת הביטחון כעל מוסד עליון, שאליו יש לפנות ולצפות לישועה, אמרתי שהדברים האלה היו עושים עלינו רושם גדול יותר אילו נאמרו ב-1 בדצמבר [1947], תחת היאמרם ב-5 לאוגוסט [1948], כי אז עדיין תלינו תקוות מסוימות, שנתבדו בחודשים אלה.

סיפרתי לו מעשה, שפעם - בימי המערכה באל-עלמיין - חטפו שני קצינים אנגלים חופשה ובאו לבלות אותה בירושלים והלכו למקומות הקדושים. הם נזדמנו לכותל המערבי וראו שם יהודים מתפללים. שאלו הקצינים: מהו המעשה? ענו להם היהודים, שהם מתפללים לניצחונם של האנגלים, אך מבקשים אותם לא לסמוך עליהם. כך אמרתי גם אני לגבי מועצת הביטחון, שאנחנו מאוד מתפללים לניצחונה ונדרוש את התערבותה, אך איננו יכולים לסמוך רק עליה, ועל כל כיבוש שלנו נגן. פרק זה של הדיון נגמר מתוך תקווה עם הודעה הדדית, שעובדות אלה יובאו למועצת הביטחון.

מכאן עבר המתווך לשאלה העומדת על הפרק בכמה פגישות: החזרת הפליטים. הוא קיבל בינתיים את תשובתנו בכתב, שנתפרסמה בעיתונות, ופתח בהודעה שאומנם אין אנו מסכימים להחזיר את הפליטים בהמוניהם, אבל כלום לא צריך לבוא איתם במשא ומתן בדבר החזרת סוגים מסוימים של פליטים ערביים מייד, בלי לחכות לגמר המלחמה, כגון אנשים שפרנסתם מובטחת, שבתיהם שלמים, או אנשים שמטעמים מיוחדים ראויים להתחשבות מיוחדת? תשובתנו הייתה, שאין לדבר על החזרת סוג בתור סוג לארץ תוך תקופת המלחמה. יכולים להיות מקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, שבהם נמצא את האנשים ראויים להתחשבות מיוחדת, כגון אם יש משפחה שנקרעה, או איש שמתוך נימוקים מיוחדים יש להתחשב במצבו ולהחזירו, ואז ייעשה הדבר על ידי שלטונות מקומיים. על כל פנים, אין הדבר יכול לשמש נושא למשא ומתן אלא במקרים מיוחדים מתוך דיון על כל מקרה גופו, וייתכן שתתקבל החלטה חיובית. אין זה נושא למשא ומתן ואין לראות בזה אמצעי של הקלת בעיית הפליטים, כי את הקלת הבעיה הזאת יש לחפש בדרכים אחרות. אם קיימת היום שאלה של סעד - יש להמציא ולארגן לפליטים במקום הימצאם את הסעד הדרוש ולא על ידי העברתם למדינת ישראל. בעניין זה הייתה קבלת העמדה שלנו כעובדה שאין לשנותה.

בינתיים הגיע לארץ שליח מיוחד של המועצה הכלכלית והסוציאלית של או״ם, אדון אוסטרלי שיש לו תואר כבוד בריטי, סר רפאל סילנטו.[6] הוא ביקש הקלות בביקור בנצרת ליום אחד, כדי לעמוד על מצב הפליטים שבתחום הכיבוש של מדינת ישראל. הקלות אלה, כמובן, ניתנו לו והוא יבקר שם מחר.

מכאן עברה השיחה לדיון בנושא אחר והוא פירוז ירושלים. המתווך ניסה לנסח את עמדתו, כפי שעשה במסיבת עיתונאים אחת, כאומרת שאנחנו מקבלים עקרונית את רעיון הפירוז. הוכרחנו להעיר לו שאין הדבר כן. מעולם לא קיבלנו עקרונית את עניין הפירוז. נכון, שבהודעתנו האחרונה בשאלת הפירוז - אותה הודעה שקראתי במועצת המדינה, המורכבת משלושה סעיפים - בסעיף שלוש שהוא העיקרי באותה הודעה נאמר, שאנחנו מוכנים לדון על כל הסדר בירושלים בלי שיפגע בעניינים הכלליים של העם היהודי, וישמור על העיר מהרס נוסף באם תתחדש המלחמה ביתר חלקי הארץ בלי שיחרוץ מראש את משטר השלטון בירושלים לעתיד לבוא. נכון, שבסעיף זה לא הוצאנו מכלל האפשרות גם את הפירוז כאחת הדרכים המובילות למטרה, אבל אין לראות בזה בשום פנים קבלת הפתרון הזה.

לא אמסור בזה את כל פרשת הדיון, שבו עלתה מחדש שאלת ירושלים. הצבענו על כך, שעד שהמתווך מדבר על פירוז ירושלים נמשכת הפרת ההפוגה מהצד הערבי בלי הרף. יומם ולילה נשמעות צליפות, נמטרת אש, ומפקידה לפקידה ישנה הרעשת פגזים. ד"ר יוסף העיר, שהלילה כולו מלא קולות נפץ והפגזה והרעשה, וכדאי היה לדאוג לכך שהדבר הזה ייפסק, לכל הפחות. המתווך השתדל להביא אותנו להסכמה שנתיישב ונדון על פרטי הצעה של פירוז בלי שנתחייב מראש. בסופו של דבר הסכמנו להתיישב ולדון על הצעה, שיהיה בה תיקון למצב הקיים בירושלים.

אגב כך אמרתי למתווך, כי עם כל הכבוד וההוקרה, אני קצת יותר ותיק ממנו בפרשת הדיון הנוכחי בענייני ירושלים, ויש לי ניסיון רב בהוצאת זמן ומרץ לריק ולבטלה בעניינים אלה מתוך דיון על הצעות היפותטיות ובלי כל ביטחון מראש, שמשהו ייצא לפועל. הזכרתי את פרשת הדיון [במועצת הנאמנות] בחוקת המשטר הבינלאומי של ירושלים, שנמשכה שבועות רבים וארוכים והשתתפתי בה השתתפות פעילה מתוך רצון להביא שאלה זו לידי פתרון חיובי, וסופה שנגנזה ובהצבעה האחרונה נדחה אישורה לזמן בלתי מוגבל. והוא הדין לגבי הדיון על שביתת נשק נפרדת בירושלים ובעיר העתיקה. בכל הדברים האלה הושקעו מרץ ומסירות וזמן - והעלינו חרס. על כן רצוי לדעת אם יש ממש בהצעת פירוז זו, כדי שנדע, אם בכלל כדאי להפוך בה.

המתווך הודיע, כי ההצעה היא לגייס 2,500 שומרי או״ם, אבל מכיוון שגיוסם יארך כשלושה ארבעה חודשים, יגויס בינתיים כוח זה מתוך הצבאות הסדירים של ארה״ב, צרפת ובלגיה, שייקחו על עצמם את שמירת העיר ירושלים, וכאשר יוקם בינתיים כוח המשטרה של או״ם, ייקח הוא את מקומם.

אמרתי לו, שעד כמה שידוע לי מפי נציגות ארה״ב בלייק סכסס, אין כוונת ארה״ב לטפל בתוכנית כזאת, אלא אם כן גורסים פירוז ירושלים כהסדר המטיל את שמירת הביטחון על משטרה יהודית וערבית בלבד - יהודית לשטח היהודי וערבית לשטח הערבי - ומצמצם את תפקיד מנגנון או״ם בהמצאת חבר אנשים מצומצם, שתפקידו לא יהיה אלא פיקוח בלבד ולא עמידה עם נשק ביד מול התקפה מאיזה צד-שהוא. כנראה, היה למתווך רושם אחר מעמדת אנשי ארה״ב, אבל לא יכולנו להגיע לעמק השווה מחוסר הכתוב השלישי, שצריך היה להכריע בינינו.[7] כפי שאמרתי, הסכמנו לדון על אמצעים שיתקנו את המצב הקיים בירושלים, זאת אומרת, את ההפרות המתמידות של ההפוגה.

המתווך עורר את שאלת הטייסים הבריטים, שלא הסכמנו לאפשר להם לחנות בארץ-ישראל. הוא הסביר, שהדבר הזה מביא אותו במצוקה:

״אין איסור על האומות המאוחדות להיזקק לבני איזה עם שהוא. יש מחסור במטוסים למטרות של פיקוח, לאו דווקא בישראל, בעיקר בארצות השכנות, והשגנו מטוסים מאנגליה. קשה היה להשיג אותם בלי הציוד השייך לדבר. הטייסים לא ישמשו בתפקיד של פקחים, אלא יהיו טייסים בלבד. משל לנהג המוביל אותך במכונית ואיננו ממלא כל תפקיד אחר. אתה היושב במכונית ממלא את התפקיד, והוא רק נהג המוביל אותך. גם קרוב לוודאי שכל מה שיידרש הוא לאפשר להם לנחות בשדה התעופה של חיפה, כדי לטוס אחר כך למקום אחר בלי לבקר באיזו עיר או באיזה מקום יישוב אחר״.

אמרנו, שאנחנו מצטערים מאוד ואיננו יכולים להסכים לכך ואין על מה לדבר. אנגליה העמידה את עצמה מחוץ לאפשרות של השתתפות בפיקוח בכל צורה שהיא, כי בה-בשעה שקצינים בריטיים מפקדים על אחד מחילות הפלישה והתקפה בארץ, אין אנו יכולים להסכים שאזרחים אנגליים, אפילו לא אנשי צבא - טייסים אינם אנשי צבא - יוכלו להופיע בארץ מטעם האו״ם כנייטרליים בסכסוך הזה. אין אנו מכירים באנגליה כגורם נייטרלי במלחמה הזאת. הדגשנו, שכמעט בכל מקרה שמופיע מפקד שלנו כדי להיפגש עם המפקד הערבי בתיווכו של איש או״ם, כמו שהדבר היה בלטרון פעמים אחדות וגם בהזדמנויות ידועות בירושלים, מופיע בשם ״הלגיון הערבי״ דווקא קצין בריטי. אנו רואים אפוא שלא תמיד סומכים הקצינים הבריטיים על הקצינים הערביים שיידעו לנהל משא ומתן, אלא תמיד לוקחים את המשא ומתן בידיהם הם. במצב זה לא יסבול הציבור שלנו את הופעתם של האנגלים בארץ בתור סמכות נייטרלית. וגם בנקודה הזאת הייתה קבלת הדין.

אחר כך עברנו לעניין השיירות לירושלים. הדבר מסובך למדי מכמה וכמה בחינות. יש כאן כמה שאלות.

יש שאלה על הדרך בה תוסע האספקה לירושלים,

שאלת הפיקוח על כך, אם בדרך זו או זו.

יש שאלה אם בכלל נתונות כמויות המזון לירושלים בתקופת הפוגה זו לאיזו הגבלה שהיא.

יש שאלה של הזרמת המים לירושלים, ש"הלגיון" עדיין איננו מאפשר אותה ואיזה מסקנות יש להסיק מזה.

העמדה שנקטנו הייתה, שבתקופת הפוגה זאת אין להגביל את כמויות המזון לירושלים. לא הרי ההפוגה הזאת כהרי ההפוגה הקודמת משני טעמים.

ההפוגה הקודמת מצאה את ירושלים בכעין מצב מצור.

ההפוגה הנוכחית איננה מוצאת את ירושלים במצב מצור, באשר בתוך ירושלים עברנו מהגנה להתקפה וחרגנו ממסגרת העיר וכבשנו כיבושים גדולים, ולולא ההפוגה היינו בלי ספק חודרים לעיר העתיקה.

יתר על כן, אותו המסדרון שהיה בידינו בתחילת ההפוגה הראשונה הורחב בעשרת ימי הקרבות ונתבצר מאוד, ויש לראות את ירושלים על המסדרון שאליה כאחד השטחים הכבושים בידינו. וכשם שאין הגבלה לשלוח מזון מתל אביב לרחובות, כך לא צריכה להיות הגבלה לשלוח מזון מתל אביב לירושלים.

המתווך טען, שקביעת שיעור מסוים לאספקת המזון לירושלים כלולה בתנאי ההפוגה הראשונה שהוא ערך אותם ושנתקבלו הלכה למעשה. אמרנו, שהתנאים ההם אין להם תוקף לגבי ההפוגה הזאת ואין להם תוקף בהחלטת מועצת הביטחון. על זה היה ויכוח, שלא אחזור על פרטיו. אם כך - טען הוא - מדוע אנחנו עומדים על המשלוח בכביש הראשי?[8] אמרנו ששם קל יותר להוביל. על שאלתו מדוע מוכרח ״הלגיון הערבי״ לתת לנו להעביר את השיירות האלה, אמרנו: ״הלגיון הערבי״ מוכרח לתת לנו להעביר אותן, שאם לא כך יורעב ״הלגיון הערבי״ בלטרון, או יהיה אנוס להיכנע, או יצטרך לסגת משם תוך כדי קרב. אלה הן הברירות העומדות בפני ״הלגיון הערבי״. לא זאת היא השאלה, שהוא מחויב דווקא בתנאי ההפוגה להעביר את השיירות שלנו בכביש זה, אלא שהוא נאלץ לתת לנו להעביר את השיירות שלנו בכביש הזה, כדי שלא יעמוד בפני הברירה אשר ציינתי. באשר אם מותר לו לא לתת לשיירות שלנו לעבור על פני לטרון ולפתוח עליהן באש, אם ינסו לעבור, מותר לנו לא לתת לו להעביר את השיירות שלו בכביש רמאללה, ואם הוא ינסה - נירה בהן. והטעם שנמנענו לעת עתה מלהשתמש באמצעי זה הוא רק מפני שאיננו מעוניינים להביא לידי חידוש הקרב באיזו פינה-שהיא. אנו מעוניינים בשמירת ההפוגה לעת עתה, וגם נענינו להפצרת אנשי האו״ם להמתין זמן-מה עד שהדבר יסודר. אך אם הדבר לא יסודר - נהיה נאלצים להיזקק לאמצעי זה.

סוף דבר, שהסכמנו להמתין עוד זמן קצר מאוד, כדי לראות אם יעלה בידיהם להשפיע על ״הלגיון״ להזרים את המים, ואם לא - נצטרך להסיק מזה את המסקנות אשר הודענו עליהן במפורש.

אני עוררתי גם את שאלת הגישה לכותל המערבי ואמרתי, שאולי בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו לאחר מאות בשנים, דווקא שנת הקמת המדינה העברית מוצאת אותנו משוללי אפשרות לגשת לכותל המערבי. בעוד ימים אחדים תשעה באב, וזאת הפעם הראשונה שיהודים לא יוכלו לגשת אל הכותל. אם ישנה הפרת הפוגה, הרי זאת הפרת הפוגה. נראה, שהוא ינסה לטפל בדבר זה אך אינני יודע עד כמה תאיר לו ההצלחה פנים.

לבסוף פנינו אליו רשמית בשם הממשלה הזמנית, כאל מתווך, וביקשנו ממנו שכמתווך ימסור לממשלות הלוחמות בנו הצעה להיפגש איתנו, עם ממשלת ישראל, למשא ומתן על שלום, והוא קיבל על עצמו למסור את הצעתנו.

הערות: