47

הממשלה הזמנית, ישיבה כג, תל-אביב[1]

1/8/1948

נקודת הכובד היא בנגב

סעיף ב׳: המצב הצבאי וסיום ההפוגה

הישיבה נפתחה בסקירה רחבה של ראש הממשלה ב״ג, שעמד על שלושה כישלונות של צה״ל:

אי-הצלחה לכבוש את אזור לטרון,

להשתלט על המעבר לנגב

ולסלק את הסורים מאזור משמר הירדן.

ב"ג חיווה דעתו, כי יש לדרוש ממועבי״ט לקבוע תאריך לסיום ההפוגה עד 1/9/1948. אם דרישה זו לא תיענה, יש ליזום חידוש המלחמה.

השר מ. שרתוק: רצוני להביע מחשבה בשטח האסטרטגי הצבאי, עם כל ההסתייגות. כמדומני שאם נגיע למאמץ שלישי רציני, דינו להיות מרוכז בנגב. פעמיים סיכַּנו מעמדנו בנגב סיכון חמור מאוד[2] ועתה נמצאים אנו במצב חמור בנגב ולא הייתי מציע שנסכן אותו סיכון שלישי, אפילו מתוך תקווה לכבוש את לטרון או לנקות את הגליל. אם נוכל להשיג הכל - מה טוב. אולם עומדים אנו בפני כמה ברירות - נקודת הכובד היא בנגב.

אני רוצה לדבר על האסטרטגיה המדינית לגבי הקו של בן-גוריון. אני תמים דעים עמו, ורמזתי על כך בהרצאתי במועצת המדינה, שאם ההפוגה באמת תתמשך עלולה היא לעשות לנו דבר שאין לעמוד בו מכל שלוש בחינות:

מהבחינה המדינית,

מהבחינה הצבאית

ומהבחינה הכספית.

לכן אין לי כל ספק, שהתכסיס שלנו דינו להיות מכוון לסיום ההפוגה והבאת הדברים לידי הכרעה כלשהי - אם מדינית או צבאית - ולא לשבת בחיבוק ידיים בכעס מתרכז והולך.

אולם לפנינו שאלה רצינית מאוד של תכסיס - איך להביא לידי כך? אציע הנחות אחדות:

אל״ף, אין אנו מודיעים לעת עתה על התאריך. אין אנו מודיעים למועצת הביטחון שאם לא תקבל תביעתנו, הרי בתאריך מסוים אנו יוצאים למלחמה.

בי״ת, אנו מטילים את הדגש החזק קודם כל בנקודה של מציאות כוחות זרים על אדמת ארץ-ישראל.

עובדה זו גורמת שאין אנו נמצאים בשביתת נשק, אלא במצב מלחמה. אמרתי מראש, שיאמרו לנו כי יודעים הם מה כוונותינו. רוצים אנו שהכוחות הזרים יסתלקו מהארץ ואז נכבוש את כל ארץ-ישראל, שכן אם מסתלקים צבאות ערב מהארץ שום כוח אינו עומד בפנינו - נשאר חלל ריק. מר אבן הודיע כי מר [ג׳ון] רוֹס, ממשרד החוץ האמריקני וחבר המשלחת האמריקנית לאו״ם, מסר לו על עמדת ממשלתו לשאלת פירוזה של ירושלים. אם תתקבל ההצעה לפירוז ירושלים, מניחים האמריקנים שהכוונה היא להקים משטרה יהודית באזור היהודי ומשטרה ערבית באזור הערבי עם חבר מפקחים מצומצם מטעם או״ם. אך אין כוונה להקים כוח בינלאומי.[3]

מר אבן סבור שכל שלוש המדינות[4] מודאגות מתביעות המתווך ביחס לירושלים. רושם זה גבר בו לאחר שיחתו עם בא כוח בלגיה, שפרטים עליה אמסור לחוד.

אנו יכולים לטעון, שאין מקום לצבא זר בארץ ובזה לסכם את הדבר ולהילחם. למעשה צריכים אנו להסב את הדברים, שנוכל לומר שהמצרים הפרו את ההפוגה. יש אחיזות לטענה זו ואיננו צריכים לגלות תכסיסנו למפרע, אלא לכוון את הדברים שהמצרים הפרו את ההפוגה ואנו עונים על הפרתם, דבר זה קל כלפי מצרים מכלפי כוח אחר. ״הלגיון״ נזהר בהפרת ההפוגה.

״הלגיון״ נִכווה בשני דברים לגבי משמעת אש או משמעת הפוגה.

הוא נכווה בכנופיות המשוטטות סביבו, נלחם בהן ומטהר את השטחים מהן.

בי״ת, הוא נכווה במופתי, היוצר תאים מופתיים בתוך ״הלגיון״ נגד עבדאללה. המופתי מעביר קצינים לצדו כנגד עבדאללה והם עושים סבוטז׳ה לפיקוד ״הלגיון״. אחת מצורות הסבוטז'ה הן הפרות ההפוגה, שעבדאללה מעוניין לשמור עליה בכל תוקף, וזה גם רצון האנגלים לפי קו הנהגתם החדש. לכן דומני שיקשה לנו לבוא בטענה של הפרת הפוגה כלפי ״הלגיון״, אלא נוח לנו הדבר כלפי מצרים. זה מתקשר אצלי עם הצורך להפוך את חזית הנגב לנקודת הכובד בפעולתנו הצבאית, וזה צריך להיות, לדעתי, התכסיס. כלפי חוץ צריכה להיות כל ההכנה על ידי פרסום ופניות למועצת הביטחון בנקודה זו. למעשה יהיה תכסיס לעשות רושם שהמצרים הפרו את ההפוגה.

להלן התנהל דיון ממושך בהשתתפות רוב השרים.

השר מ. שרתוק: אני, בדרך כלל, בעד אורך רוח ונדיבות לב, אבל אין זו הלכה פסוקה בכל מקרה ומקרה. המתווך אינו סתם מתווך. השאלה היא באיזו דרך של תיווך הלך. הוא ביקש להוציא ממנו ויתורים. זו הייתה דרכו מלכתחילה ואסור היה לעודד אותו בדרך זו. לדחות אותן הצעות שהביא לפנינו, ויחד עם זה לומר:

 "אדרבה, תמשיך" - היה בלתי אפשרי. צריך היה מלכתחילה לומר: ״לאו. לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת״,

וזה מה שאמרנו. עוד בשיחה האחרונה אמרתי לו מה שהרב פישמן בשום פנים לא היה אומר לו:

״אם בידך לכוון את התיווך שלך שהערבים יסכימו לשבת איתנו לשולחן אחד כדי לדון עמנו על שלום, שבת שווים גם יחד, תבוא עליך ברכה. נודה לך אם תסייע לכך. אנו סבורים שאסור לנו להסתלק ממאמצים עצמיים בכיוון זה מפני שזו אחריות שלנו, אבל אם אתה יכול לסייע לנו, אדרבה״.

זו לא הייתה בשום פנים דחייה מוחלטת ופסילה מוחלטת. אבל אמרנו לו איזה תיווך בא בחשבון ואיזה תיווך אינו בא בחשבון.

לגופו של עניין של חיפושי דרך למשא ומתן, להווי ידוע לכם שזה שבועות אחדים פועל בפריס מרכז של קבוצת אנשי משרד החוץ, העוסקת במרץ רב, אבל לעת עתה בתוצאות נמוכות לממדי המרץ המושקע, בחיפושי קשרים עם ערבים. היו פניות לאנשים במצרים והיו פניות לאנשים בלבנון ופניות לאנשים בסוריה. היו גם ניסיונות להתקשר עם אישים ערביים שונים הנמצאים באירופה. כמו שאמרתי, לעת עתה אין כמעט תוצאות, או התוצאות שישנן אינן מצטרפות לשום סיכום ממשי. אבל מושקע בהן מרץ רב. הפעולה נעשית בתנופה לא מעטה, באמונה רבה, בכל אופן ברצון רב. אני הייתי בכל תוקף בעד היוזמה הזאת, אבל אני יודע את הלך הרוח, אני יודע את המרחק העצום. בין פולין וליטא לא היו יחסים כמדומני במשך כל התקופה שבין שתי המלחמות. הייתה קיימת פולין והייתה קיימת ליטא, אבל לא היו יחסים. ייתכן שיבוא שלב של התפשרות למעשה, אבל לא שלום, ואנו צריכים להיות מוכנים לכך.

לפני זמן-מה בדקו אנשינו את המצב לגבי האפשרות לצרף בארץ קבוצת אנשים ערבים בעלי ערך. המסקנה הייתה שלילית. מר בנטוב דיבר מהרהורי לבו.[5] דבר אחד ברור לי, אסור לנו לעשות - להקים ממשלה קוויזלינגית.[6] זה דבר לא מכובד. זה דבר בזוי. זה דבר מזיק. אנו יודעים איך העולם מתייחס לקוויזלינגים. אנו יודעים איך היינו אנו מתייחסים אילו הקימו הערבים ממשלה קוויזלינגית שלנו - (מ. בנטוב: כל ממשלה ערבית תהיה קוויזלינגית?) - כל ממשלה, שאין לה שורשים בציבור הערבי, הציבור הערבי יראה בה ממשלה קוויזלינגית.

ראש הממשלה ב"ג חזר ודיבר על הצורך לגרום לשינוי המצב בחזיתות וסיכם:

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אנסה לנסח מה מקובל על כולנו:

אל״ף, דעת כולנו היא שלא רצויה הפוגה לזמן בלתי מוגבל, ועל באי כוחנו לפעול בכיוון זה באו״ם, בארה״ב, בבריה״מ ובכל מקום אחר.

בי״ת, על באי כוחנו להניע את או״ם לקבוע זמן לסיום ההפוגה.

גימ״ל, צריך להכין את מלוא הכוח למקרה של סיום ההפוגה.

סעיף ג׳: שלטון צבא הגנה לישראל בירושלים

הממשלה ביקשה לפרסם מִנשר, שיכריז כי משפט מדינת ישראל חל על כל השטח "המוחזק" של ירושלים, מבואותיה המערביים והדרכים המחברות אותה עם השפלה. בתום דיון שהתנהל בשאלה זו הוחלט לאשר ברוח זו נוסח "מנשר מס׳ 1", שכותרתו "שלטון צבא הגנה לישראל בירושלים". רה"מ ב״ג אמר להלן, כי יש להחליט מי יהיה המושל הצבאי של העיר. השר גרינבוים הציע לדחות מינוי זה ולהטיל על ועדת שרים להציע מועמד.

השר מ. שרתוק: לכתחילה לא הייתה דעתי נוחה מהצעת מר גרינבוים שלא נחליט עכשיו על מינוי מושל צבאי לירושלים. איני רואה כל ברכה בהצעה זו. ידוע הדבר היטב - יש מועמד אחד ויחידי או אין מועמד. בכל זאת, כשביקש מר גרינבוים לדחות, ביטלתי דעתי מפני דעתו על מנת שביום ד׳ תהיה החלטה. עכשיו אני מבין שביום ד׳ לא תהיה החלטה.[7] בינתיים המצב הוא לבלתי נשוא. אין שלטון בירושלים, ומנשר זה אסור לפרסם עד שימונה המושל. אי-פרסום המנשר זו שערורייה. אני מציע להחליט בנקודה זו מי המושל.

מחליטים: ב-5:8 קולות להצביע בישיבה זו על מינוי מושל צבאי.

השר מ. שרתוק: המועמד הוא ד"ר ד. יוסף.

מחליטים: ברוב לבחור בד"ר ד. יוסף בתורת מושל צבאי.

הערות: