46

מועצת המדינה הזמנית, ישיבה יב, תל-אביב

29/7/1948

לאחר עשרה ימי קרב - שוב הפוגה

הקדמת משה שרת[1]

אכן, החלטת מועצת הביטחון, שבאה כעבור שבוע,[2] נודעה לה חשיבות מיוחדת. בינתיים, עקב סירובן הסופי של המדינות הערביות להאריך את ההפוגה, נתחדשו הקרבות ב-9 ביולי ונמשכו עד 19 בו. בעשרת הימים האלה חלה תמורה יסודית במעמדה המרחבי, הביטחוני והצבאי של ישראל. במלחמת תנופה הוגדל שטח שלטונה הממשי של המדינה באלף ק״מ מרובע וכמה מעמדותיה החיוניות נתבצרו והתבססו. נכבשו לוד ורמלה, הורחב במידה ניכרת פרוזדור ירושלים, נוספו שטחים בשרון, נגאלו מרחבים בגליל המזרחי, הדרומי והמערבי, ובכלל זה עברה לרשות ישראל העיר נצרת. צבא הגנה לישראל, בן שבועות ספורים, עמד בעוז ונחל כבוד בהתמודדות עם צבאות הפלישה של שש מדינות ערביות - על מצרים, עבר-הירדן, סוריה, לבנון ועיראק נוספה בכוח-מה גם ערב הסעודית - הנחיל לכמה מהם תבוסות וכבש מידיהם שטחים גדולים וחשובים. בידי האויב נשארו שטחים ועמדות מפתח בנגב, חלקו המרכזי הצפוני של הגליל ההררי, בחינת מובלעת שנשענה בגבה על לבנון, וחלקים מהרצועה המזרחית של עמק הירדן. בין עמדות המפתח שבנגב נשארה בידי המצרים צומת הדרכים שליד חוליקאת, אותה הצליחו לתפוס ערב ההפוגה הראשונה.

עם פרוץ המלחמה מחדש עלתה, כאמור, שוב בעיית המצב בארץ על שולחן הדיונים של מועצת הביטחון והפעם קבעה המועצה במפורש ובמוקיע את אחריות הערבים למלחמה. כן עשתה סוף סוף המועצה, בהתאם למגילה, את הצעד הראשון להפעלת סמכויותיה נגד התוקפנות, כפי שהוטל עליה בהחלטת העצרת מכ״ט בנובמבר. פרטי החלטת מועצת הביטחון מ-15 ביולי, המהווה מפנה מסוים בפרשת טיפולה של המועצה בבעיית הפלישה הערבית, נמסרים להלן. בעוד שבהחלטת 29 במאי, ששימשה יסוד להפוגה הראשונה, הופיע המונח ״מועצת הביטחון דורשת״ להפסיק אש וכו׳, הרי בהחלטה זו נאמר ״מועצת הביטחון מצווה״ על ההפוגה, ונתלווה לצו זה האיום בהפעלת עונשים. חידוש ממין אחר בהחלטה היה השימוש בשם המפורש ״ממשלת ישראל הזמנית״ במקום הכינויים ״השלטונות היהודים״ או ״שלטונות״ סתם, שנזקקה להם המועצה במסמכיה הקודמים גם לאחר הכרזת ישראל על עצמאותה.

עיקרה של ההחלטה היה הפקודה לשני הצדדים להפסיק את האש תוך שלושה ימים ולחדול מכל פעולה צבאית. הפעם קיבלו הערבים את הדין - לאחר ששילמו בעשרת ימי הדמים קנס כבד על רהב סרבנותם כלפי מועצת הביטחון ועל חטא אמונתם הפוחזת, כי הפעם יוכלו לנצח את ישראל. ההפוגה השנייה החלה.

עקב תנאים מדיניים שבהם תלו, לכאורה, הערבים הסכמתם להפוגה, וגם ביוזמתו שלו, עורר המתווך במגעיו עם משרד החוץ שתי בעיות יסוד:

החזרת הפליטים הערבים

ועתידה של ירושלים.

בתגובתה של ממשלת ישראל הזמנית לתביעותיו של הרוזן ברנדוט בשתי שאלות אלו, היו נקודות מוצא לשתי מערכות כבדות בזירה המדינית הבינלאומית, אשר לפחות אחת מהן עודנה נמשכת עד היום. העמדות שנקטה הממשלה באותו שלב של ראשית הוויכוח הגדול שימשו בנייני אב לשלביו הבאים. חלו בהן התפתחויות של טיעון וגלגולים של הנמקה וניסוח, אבל עיקר תוכנן לא נשתנה. הממשלה כפרה בזכותם של הפליטים הערבים לחזור לארץ וסירבה לראות בהחזרה את הפתרון הנאות לבעייתם. כן החליטה הממשלה - לאחר כישלונה הגמור של תוכנית בינאום ירושלים והפקרת או״ם את העיר הנצורה והצפויה לחורבן - לראות את ירושלים העברית החדשה, המוגנת ומוחזקת ומנוהלת ממילא בידי ישראל, כחלק בלתי נפרד של המדינה.

בדין וחשבון שמסר שר החוץ [במועצת המדינה] על הוויכוח עם המתווך בשני נושאים אלה, בו גובשו לראשונה ביסוסי העמדות שננקטו, נעשה גם הניסיון הראשון לנסח את מדיניות ישראל בשאלה שלישית, הלא היא שאלת הגבולות, אשר גם בה טרם נסתיימה הפלוגתה עד היום. כן ניסה שר החוץ בהזדמנות זו לערוך את ראשית הסיכום כיצד נכזבה תוחלת ישראל לזכות בעזרת או״ם להגשמתה של מדיניות, אשר או״ם עצמו החליט עליה וקשר את כבודו בה. לעומת זה, היה ביכולתו לדווח על ההתקדמות שהושגה בתהליך השתלבותה של ישראל העצמאית ברקמת החיים הבינלאומיים.

*    *

*

שר החוץ מ. שרתוק:[3] חברי המועצה! אנחנו מונים את היום האחד-עשר להפוגה השנייה במלחמת ישראל נגד מדינות ערב התוקפניות. קדמו לה, להפוגה הזאת, עשרה ימים של קרבות שבאו מחמת סירובן של מדינות ערביות אלו לחדש את ההפוגה. על מהלכם ותוצאותיהם של קרבות עשרת הימים שמענו דוח תמציתי מפי ראש הממשלה ושר הביטחון בישיבה הקודמת של המועצה.[4]

ההפוגה הנוכחית נקבעה על פי החלטת מועצת הביטחון מיום 15 ביולי. ההחלטה ההיא קבעה את העובדה, שממשלת ישראל הסכימה לחידוש ההפוגה ואילו המדינות הערביות סירבו לחדשה. מועצת הביטחון הגדירה את המצב בארץ-ישראל כסכנה לשלום. היא ציוותה על כל המדינות הנוגעות בדבר להימנע מכל פעולה צבאית ולתת פקודה להפסקת האש במועד שהמתווך יקבע אותו מטעם או״ם. היא הכריזה, כי אי-ציות לצו הזה ייחשב כהפרת השלום לפי מגילת האומות המאוחדות, ואם יקרה כדבר הזה, תדון המועצה על פעולות שיש לנקוט בהן כלפי התוקפן לפי הפרק השביעי של המגילה. היא דרשה משני הצדדים שיתוף פעולה עם המתווך. בהתאם להחלטה קודמת של מועצת הביטחון מה-29 בחודש מאי,[5] היא פקדה על הפסקת אש מיידית בירושלים. היא הורתה למתווך להמשיך במאמציו לפירוז ירושלים. היא הורתה למתווך לפקח על מילוי תנאי ההפוגה וקבעה, שעד להחלטה חדשה תישאר ההפוגה בתוקפה לפי ההחלטה הקודמת של מועצת הביטחון וכן, לפי החלטת ה-15 ביולי, עד אשר יוסדר עניין ארץ-ישראל בדרכי שלום.

הממשלה הזמנית לישראל הודיעה מייד על הסכמתה להפוגה בהתאם לתנאי ה-29 במאי 1948, שאת עמדתה לגביהם הצהירה הממשלה הזמנית עוד קודם לכן.

בהתאם להחלטה הודיעה הממשלה הזמנית למתווך, למועד הנכון, לא מוקדם מדי, אך גם לא מאוחר מדי, כי הפקודה להפסקת האש ניתנה. המדינות הערביות, עד כמה שניתן לנו לשפוט מן החומר שנתפרסם ושנמסר לידיעתנו רשמית, ניסו לאחוז בשני ראשי החבל. כל אחת ואחת מהן, על כל פנים רובן, הודיעו למתווך כי הן מסכימות להפוגה ואישרו שניתנה מאיתן פקודה להפסיק את האש בלי שצירפו להודעתן איזה תנאי שהוא. אבל בו-בזמן חברו כולן יחד בצורת חֶבֶר מדינות ערב והודיעו למועצת הביטחון, שהסכמתן להפוגה מסויגת בשלושה תנאים:

תנאי ראשון, שבתקופת ההפוגה תופסק לחלוטין העלייה היהודית לארץ.

תנאי שני, שכל הערבים, שעקרו ממקומות מושבם בתחום שלטון ישראל, יוחזרו למקומותיהם.

תנאי שלישי, שייקָבע מועד מסוים לגמר תקופת ההפוגה.

לא ידוע לנו על שום משא ומתן שהתנהל מצד מדינות ערב עם איזה גורם בינלאומי על מימושם של התנאים האלה, ואין לנו אלא לבוא לעת עתה לידי מסקנה, שהתנאים האלה הוצגו כדי לצאת ידי חובה כלפי דעת הקהל ולסבר את אוזן המאזינים להודעותיהן ברדיו. אבל מותר גם להסיק, שהמדינות הערביות אולי שומרות לעצמן את הזכות לחזור ולעורר את השאלות הנובעות מהצגת התנאים בצורה כזאת.

בטרם אטפל בתנאים אלה אחד אחד, רצוני לעמוד על תנאי אחד עיקרי, והוא התנאי של שמירה על ההפוגה. התנאי הזה לא נשמר לעת עתה על ידי הצד הערבי. אחד-עשר הימים שחלפו מלאים כרימון מעשי הפרה של הערבים ותלונות מצדם על מעשי הפרה שלנו. להווי ידוע: אנחנו לא נסבול שיטה של הפרה חד-צדדית. אנחנו נשיב מלחמה שערה בכל מקרה של הפרה והתגרות גם תוך תקופת ההפוגה. אנחנו נשבור כל ניסיון להתפרעות בתחומי שלטוננו, נענה על כל הרעשה והפגזה, נשיב מנה אחת אפיים על כל פגיעה בשורותינו, נהדוף כל התקפה על עמדותינו ועל דרכי התחבורה שלנו, ואגב הדיפת הפרה של ההפוגה לא נימנע גם מכיבושים חדשים. מנגנון הפיקוח של האומות המאוחדות הולך ומסתדר, אבל בסידורו חל פיגור ניכר. בינתיים נעשו ניסיונות מצד הערבים לנצל את שעת הכושר ולקבוע עובדות צבאיות חדשות נגדנו. אנחנו מוכנים לשיתוף פעולה נאמן עם מנגנון הפיקוח לשם שמירה כנה על ההפוגה, לפי הקווים והעמדות ודרכי התחבורה שהיו קיימים עם תחילתה, אך לא נרשה שהיעדר הפיקוח או אוזלת ידו של מנגנון הפיקוח יקפחו אותנו לגבי האויב.

אשר לשלושת התנאים שהציגו הערבים כלפי מועצת הביטחון,

הרי התנאי הראשון, שמדובר בו על העלייה, נוגע לנו באופן חיוני ביותר. בעצם אף אנו הצגנו בעניין זה תנאי: להודעתנו על ההסכמה להפוגה צירפנו הודעה, שאנו ננהג בהתאם לעמדתנו המוצהרת ביחס לתנאי 29 במאי 1948, והכוונה הייתה בראש וראשונה לעניין העלייה. חברי מועצת המדינה זוכרים, שבהחלטת 29 במאי נאמר במפורש כי אנשים בגיל צבאי יוכלו לעלות לארץ תוך תקופת ההפוגה, ורק נדרשת מאיתנו התחייבות שלא לגייס אותם ולא לאמן אותם אימון צבאי. תנאי זה הפך מייד לסלע מחלוקת בינינו לבין המתווך. והמתווך - כדי למלא אחרי סייג אחר שהוטל עלינו ועל הערבים בתנאי ההפוגה - שלא להכניס אנשים לוחמים, זאת אומרת חיילים ממש - ביקש לגזור, בניגוד לנאמר באופן מפורש באותה החלטה, על כניסתם של גברים בגיל הצבא בכלל. לאחר דין ודברים בינינו ובינו הסכים לכניסתם של אנשים בגיל צבא בשיעור מסוים, שלא קבע אותו, אבל בתנאי שאנשים אלה יוכנסו למחנות ושיוכל לפקח עליהם שבאמת אינם מתגייסים ואינם מתאמנים. תנאי זה היה קיים בשני הימים של ההפוגה הראשונה. אבל לקראת סוף אותה תקופה נתחדש בינינו לבינו המשא ומתן בנקודה זו והמתווך הסכים לבטל את ההגבלה הזו. כיום אין אנשים הבאים לארץ בתוך תקופת ההפוגה נכנסים למחנות, אפילו לא גברים בגיל הצבא. גברים אלה הם חופשיים, אך דבר זה איננו מפקיע את תוקף התחייבותנו שלא לגייס אותם ולא להטיל עליהם אימון צבאי.

לקראת ההפוגה השנייה הודענו למתווך, שאנו לא נסכים לשום הגבלה מספרית לגבי עלייתם של גברים בגיל צבא תוך תקופת ההפוגה.

ראשית, משום שאנו סבורים שהגבלה כזאת לא הייתה מוצדקת מלכתחילה.

שנית, מפני שהיא בלתי אפשרית לחלוטין לגבי ההפוגה הנוכחית, שנקבעה לזמן בלתי מוגבל.

עלי להודיע לחברי המועצה, שלא הגענו לעמק השווה עם המתווך בנקודה זאת. הוא הודיע שאם לא יקבל מאת מועצת הביטחון פְּסַק מפורש בניגוד לפירושו הוא, הרי יראה את עצמו נאלץ לעמוד על הפירוש שלו. לא ברור לנו עדיין אם נתנגש איתו למעשה בנקודה זו, אבל ייתכן כי יש כאן שורש למחלוקת חמורה, ועלינו לדעת זאת. עמדת הממשלה הזמנית היא לא להתפשר עם שום הגבלה מספרית לגבי כניסתם של עולים יהודים בגיל הצבא, לא לפסול אנשים הזכאים לעלייה ולא לדחות את עלייתם אך ורק משום שגורלם גרם להם לא להיות צעירים מגיל הצבא ולא להיות זקנים מגיל זה.

בנקודה זו נמשכת ועומדת המחלוקת הרצינית מאוד בינינו ובין ממשלת המנדט לשעבר. כידוע, נטלה הממשלה הבריטית בעניין זה שְׂררה שאינה מגיעה לה כלל ועיקר לפרש פירוש חד-צדדי ושרירותי לחלוטין את ההוראה המפורשת של מועצת הביטחון. באותו המקום שהיא שַלטת על יציאתם של עולים יהודים, הווי אומר בקפריסין, גַזרה הסגר חמור ומוחלט בניגוד גם לפירושו המגביל של המתווך על יציאתם של אנשים בגיל צבא, ומתוך כך היא שמה לאל גם את עליית משפחותיהם. עד היום הזה כלואים בקפריסין לזמן בלתי מוגבל, אם לא יחול שינוי בעמדת ממשלת המנדט לשעבר, למעלה מ-12 אלף נפש.

יש לנו ריב חמור בעניין זה עם הממשלה הבריטית, ועדיין לא נפלה ההכרעה האחרונה. אך לפי שעה הגזירה במקומה עומדת, וזה לאחר שהמתווך הודיע במועצת הביטחון שהוא פירש פירוש אחר את ההוראה בדבר עליית גברים בגיל צבא.

התנאי השלישי שקבעו הערבים - קביעת מועד מסוים לגמר ההפוגה - אף הוא מעניין אותנו מאוד. גם בשבילנו עלולה המשכת ההפוגה לזמן בלתי מוגבל ליצור בעיות רציניות, שילכו ויחמירו עם הזמן. הדבר מטיל עלינו מעמסה כבדה. מציאות חבר מפקחים גדול בתוך הארץ, גם הוא מסבך מאוד את סדרי השלטון, וכל המצב של לא-מלחמה ולא-שלום יכול להפוך מצב לאין נשוא בשבילנו, אם יארך יותר מדי. אינני מציע ואינני סבור שהממשלה חושבת להציע כיום הזה להעמיד את השאלה בכל חריפותה לדיון והחלטה, אבל טוב לציין כי יש כאן שורש לשאלה רצינית וייתכן שנצטרך לחזור אליה במשך הזמן.

בעניין ההפוגה רצוני לציין, כי על פי בקשתנו הסכים המתווך להמציא לנו בימים הקרובים ביותר רשימה מפורטת של מנגנון הפיקוח שלו לעמדותיו ברחבי הארצות הערביות בנמלים, בנמלי האוויר ובקווי הגבולות. אני צריך להסביר, שארצנו היא הארץ היחידה בכל הארצות הנוגעות בדבר שבה מתנהלת מלחמה, ולכן אותו חלק של מנגנון הפיקוח, המטפל בהשגחה על קווי החזית ועמדות בחזית ודרכי תחבורה של שיירות צבא, או שיירות העוברות קווי צבא, אותו חלק של מנגנון הפיקוח חל רק על ארצנו, וממילא אינו חל על הארצות הערביות. אך יש גם חלק אחר הממונה, כמו שאמרתי, על נמלי ים ונמלי אוויר ועל גבולות, ומנוי וגמור איתנו לדאוג לכך עד כמה שהדבר תלוי בנו, ושמענו הצהרות שזו דאגתו של המתווך שלא יהיה פיקוח חד צדדי והחמרת יתר לגבינו והקלת יתר לגבי הצד הערבי. כשנקבל את החומר בעניין זה נוכל להיווכח אם באמת כן הוא הדבר.

התנאי השני שהציגו הערבים - החזרת הפליטים שלהם תוך תקופת ההפוגה - הפך לעניין רציני ביותר מכיוון שהוא מופיע עכשיו כתביעה המוצגת כלפינו על ידי המתווך עצמו. בשלבים האחרונים של המשא ומתן בינינו ובינו הופנתה תביעה זו אלינו בעל פה ובכתב. נאמר, כי ישנם כיום כ-300 אלף ערבים - לפי אומדנות ידועות גם יותר מזה בכמה רבבות - שעקרו מחמת המלחמה ממקומות מגוריהם והם פזורים כיום בחלקים של הארץ הנתונים לשלטון ערבי, וגם בארצות השכנות. רובם הגדול שרויים בחוסר כל. רבים מתגוללים תחת כיפת השמים, נטשו את רכושם, וחלק גדול גם את מיטלטליהם. יש כאן עניין אנושי, עניין של סבל המונים, שמצווה אנושית היא להקל עליו ולסלק אותו אם רק אפשר, והדרך היעילה ביותר לטפל בבעיה זו ולהקל על סבל זה היא להחזיר אנשים אלה למקומותיהם, אם לא כולם, הרי לפחות חלק מהם.

הופנתה אלינו השאלה אם אנחנו נסכים להחזיר לפחות חלק מהפליטים האלה, בייחוד אלה השייכים לערים יפו וחיפה. אם לא כולם, הרי לפחות הנשים והילדים והגברים שאינם בגיל הצבא. רצוני להקשות בסוגריים: מדוע דווקא אלה שמיפו וחיפה? אם העניין הוא עניין אנושי גרידא, האם דמם של יוצאי יפו וחיפה סומק יותר מדמם של עקורי סריס, או סלמה, או זיבּ , או איזה כפר או איזו עיירה אחרת ערבית שנוטשו מתושביהם?

אין כל ספק, שיש כאן לפנינו שאלה אנושית חמורה מאוד, ואין כל ספק שמבחינה אנושית וגם מבחינה מדינית אין אנחנו יכולים שלא לדאוג לסבל, ואין אנחנו יכולים להיות אדישים לסבל. אבל הניסיון האנושי, ניסיון ההיסטוריה של התקופות הקודמות ושל השנים האחרונות מוכיח בעליל, כי כל הפרדה של הבעיה האנושית מבעיות אחרות, כל ניסיון להוציא איזו בעיה ממסגרתה ולטפל בה כבעיה אנושית גרידא, בלי התחשבות בצדדיה החמורים מאוד מבחינה מדינית, מבחינה כלכלית ומבחינה צבאית - לא רק שהיא מתנקמת קשה באותם השיקולים המכריעים, אלא ניסיון כזה מחטיא גם את מטרת עצמו. הוא אינו משיג גם את הקלת הסבל האנושי. הפרדה והפשטה אינה נוהגת בחיים בעניינים כאלה. אי-אפשר לעשות אבסטרקציה מצד אחד של הבעיה ולהתעלם מצדדיה האחרים, ואם חותרים לפתרון קונסטרוקטיבי ממשי, יש לראות כל בעיה כמות שהיא, על כל המורכב והמסובך שבה, ולא להתעלם משום צד מצדדיה המכריעים.

ההפוגה היא לדידנו שלב במלחמה. היא אינה שלב של שלום. המלחמה נגדנו נטושה בכל תוקפה, גם המערכה הצבאית לא פסה, והמערכה הצבאית לא פסה לאו דווקא משום שיש הפרות בהפוגה, אלא עצם מציאותם של כוחות צבא פולשים, זרים, שבאו מן החוץ, שהובאו ממרחקים, על אדמת ארץ זאת - היא עובדה של תוקפנות, היא עובדה של מלחמה. אבל גם מלבד המלחמה הצבאית נטושה נגדנו בכל זדוניותה מערכה מדינית ולחץ דיפלומטי ותעמולה, גיוס אמצעים והכנות סמויות מן העין. גם הזעקה להחזרת הפליטים, שהולכת ומחריפה מיום ליום, הולכת ומקיפה את המחנה הערבי ומשמשת נושא למאמרים ולשידורים ולהחלטות של כינוסים ולדיון בוועדות סודיות וגלויות שונות - אין אנו יכולים לראות אותה אלא כאחד מתכסיסי המלחמה הזאת.

ודאי שהחזרת הפליטים רצויה למדינות הערביות התוקפניות, שטרם נואשו מהניסיון במלחמתם התוקפנית, שטרם הסכימו לוותר על המשך המלחמה, והן רוצות להיפטר מהנטל הכרוך בהחזקת המוני הפליטים בארצותיהן, להיפטר מרגש המרירות ההולך וגובר נגדן, ורוצות להצביע לפחות על איזו הצלחה במערכה הזאת, הצלחה של החזרת הפליטים - וכל שכן כשהחזרת הפליטים פירושה הכנסת ״גיס חמישי״ לתחום מדינת ישראל, ״גיס חמישי״ מאורגן ומסודר, הכנסת חומר מפוצץ לתוך מסגרת מדינת ישראל, העברת נטל משכם המדינות הערביות על שכם הממשלה הזמנית.

מי המיט את השואה הזאת על בית ישמעאל כולו? כאשר החלה המערכה שמענו את הטענה וההצדקה כי כנופיות אלו, ואחר כך הצבאות הסדירים שבאו בעקבותיהם, נשלחו להציל את ערביי ארץ-ישראל מן הנוגש היהודי, והם באו בהיענותם לקריאת ערביי ארץ-ישראל כדי להצילם.

יש כאן שאלה של אחריות, יש כאן שאלה של דין, וגם שאלה כלכלית חמורה מאוד.

אל מה ישובו המוני פליטים אלה?

מי יפרנס אותם?

מי יעסיק אותם כיום הזה?

מי ישכן אותם?

היכן האמצעים?

היכן המנגנון שייקח על עצמו את כל הנטל הזה?

עלינו לראות את הדברים ראייה בהירה. עלינו לא ללכת שולל אחרי סיסמאות של הומניות שטחית שאינה רואה לשורשי הדברים וגם אינה מרחיקה ראות. לא יקום שלום חד-צדדי כשם שאין מלחמה חד-צדדית, ולא יבוא שלום לשיעורין -

או שיבוא שלום גמור, שלום גומלין,

או שהולך ונמשך מצב המלחמה,

וכל עוד הולך ונמשך מצב המלחמה, הבעיה הזאת של עתיד הפליטים קיימת ועומדת. פתרונה של בעיה זו מוכרח להידחות עד בוא השלום ופתרונה של בעיה זו מוכרח להוות חלק מן ההסדר האורגני והמקיף שיבוא בעקבות השלום - הסדר אשר בו יובאו בחשבון כל הגורמים הפועלים לגבי בעיה זו וכל הצדדים שלה, הסדר שמטרתו תהיה להבטיח יציבות פנימית וחיצונית במעמדן של אותן המדינות אשר יופיעו כצד להסדר. לא תהיה המטרה להקל על סבל בר-חלוף, אלא לעקור את שורשיו של סבל דורות. לא טובת פרט אחד או שני תעמוד לעיני אלה אשר ישבו לקבוע הסדר, אלא טובת המוני האוכלוסין לאורך ימים. עתידם של הערבים בישראל, עתידן של קהילות ישראל בארצות ערב, יובאו אז לדיון צמוד, ואחריות כל אחד מהצדדים הנוגעים בדבר, למצב שנוצר ולתוצאותיו, תהיה אחד מגורמי ההסדר.

תשובתנו למתווך בשאלה זו הייתה בעל פה ותהיה בכתב, בלווית הנימוקים שאת תמציתם הרציתי כאן: שאין לדבר על החזרת הפליטים למקומותיהם כל עוד נמשך ומתמיד מצב המלחמה, כי שאלת עתידם היא שאלה פתוחה הטעונה פתרון חיובי. אותו פתרון חיובי יבוא כאשר נשב מול השולחן יחד, אנחנו והצדדים הערביים הנוגעים בדבר, לדון בסעיפי השלום והסדרת יחסינו לעתיד לבוא, והפתרון יהיה משולב בכל מערכת הסידורים שייקבעו אז.[6]

שאלה אחרת, שהעמיד לפנינו המתווך, היא שאלת ירושלים. כזכור ודאי היטב לחברי המועצה, העמיד המתווך בשלבים הקודמים של המשא ומתן בינינו ובינו את השאלה הזאת על שתי רמות שונות. השאלה הועמדה על הרמה הגבוהה של פתרון לעתיד לבוא, והפתרון שהמתווך הציע לגבי הבעיה הגדולה של העתיד היה, בסופם של הדברים, למסור את ירושלים כולה לשלטון ערבי עם הבטחת אוטונומיה מוניציפאלית וחופש גישה למקומות הקדושים בשביל היהודים. אך הוא העמיד את שאלת ירושלים גם כשאלה לאלתר, לכאורה בלי שפתרונה יחרוץ את משפטו של ההסדר לעתיד לבוא. הצעתו לאלתר הייתה לפרז את ירושלים.

על ההצעה הראשונה ענינו בלאו מוחלט וחריף, והדברים שאמרנו בעניין זה נתפרסמו.[7]

אשר לשאלה השנייה של פירוז ירושלים בתקופת המעבר, כדי למנוע שפיכות דמים נוספת או הרס נוסף בעיר-הקודש, ענינו שאנחנו מוכנים לברר את האפשרויות הכרוכות בדבר.

אכן, אמרנו לו זאת בשעה שראינו את הרקע של הבירור, שהוא נקבע על ידי החשש שמא לא תהיה הפוגה בארץ כולה, ואם לא כדאי אז לטכס עצה במיוחד לגבי ירושלים כדי להציל אותה מהמשכת החורבן ושפיכות הדמים. אומנם להלכה הוצגה השאלה על ידי המתווך לאו דווקא למקרה זה, אלא לכל מקרה שיבוא, בין אם תהיה הפוגה בין אם לא תהיה, אבל גישתנו הייתה - במידה מכרעת - שייתכן שלא תהיה הפוגה בכל הארץ. לא הסכמנו להצעת פירוז, אבל הסכמנו לברר אותה.

מאז הגיש לנו המתווך הצעה מפורטת יותר לגבי פירוז ירושלים. אומנם הוא הדגיש כי זוהי הצעה לניסיון, שאין הוא מתחייב עליה, והוא מציע אותה רק כבסיס אפשרי למשא ומתן. דחינו הצעה זו לחלוטין ואנחנו מבינים כי ההצעה הוסרה על ידי המתווך עצמו מסדר היום ואיננה קיימת עוד, ומכיוון שהוסרה על ידי המתווך ואיננה קיימת עוד, אינני חושב שמענייננו להפוך בה. היא הפכה לנחלת הארכיון. נכון, כי עצם אפשרות הופעתה של הצעה כזאת, שראינו חובה לעצמנו לדחותה מייד ולחלוטין, החמירה את הסתייגותנו לגבי כל תוכנית פירוז נוספת, מאחר שהמתווך לא הסתלק מהצעתו המרחיקה לכת על מסירת ירושלים לשלטון ערבי. העובדה שיכולה להופיע תוכנית כזאת, והעובדה שהוא לא חזר בו ממנה, מלמדות בהכרח על גישה מסוימת. בתוכנית מסירת ירושלים לשלטון ערבי ראינו פתיחת פתח מחדש לשאלת עתידה של ירושלים.[8]

עוד לפני כן היה ברור, כי עם התפתחות המאורעות נפתחה מחדש שאלת עתידה של ירושלים, וכמה מאיתנו הביעו דעה זו בגלוי ובפומבי, כי מאז נתקבלה ההחלטה על משטר בינלאומי בירושלים בכ״ט בנובמבר 1947 - החלטה אשר אנחנו הסכמנו לה - אירעו שלושה דברים:

ראשית, באה התקפת הדמים הערבית על ירושלים - התקפה בפיקוד בריטי, בנשק בריטי ובמימון בריטי, אלא שבוצעה בידי חיילים ערבים שגם שפכו את דמם בה - התקפה שמטרתה הייתה לכבוש מחדש את ירושלים לשלטון ערבי.

שנית, הפקרת ירושלים בידי העולם הנוצרי, שלא היה בדעתו לנקוף אצבע כדי להציל את ירושלים מידי הגורל שניצחון ההתקפה הערבית ממיט עליה.

שלישית, המאורע המכריע והניצֵח זהו ניצחון הנשק היהודי בתוך ירושלים ובדרך לירושלים, ניצחון הסבל היהודי, כוח הסבל היהודי, כוח החזקת מעמדם של תושבי ירושלים היהודים, ניצחון מגיני ירושלים ולוחמי ירושלים העברית בתוכה ובדרך אליה.

בידי צבא ההגנה לישראל נכבשה כמעט כל העיר החדשה לשלטון יהודי בפועל, כמעט כל העיר שמחוץ לחומות פרט לפינות בודדות וקטנות, שאינן מעלות ואינן מורידות לגבי גורל העיר כולה. ולא עוד אלא שנכבש גם אזור מסוים מסביב לירושלים. והעיקר - נפרצה הדרך לירושלים, ובכיבוש ישראל ותחת שלטון ישראל נמצא כיום פס ארץ שלם המלכד ומרתק את ירושלים עם מדינת ישראל לפי תחומיה מכ״ט בנובמבר. פס זה עוד נתרחב במידה ניכרת מאוד לצפון ולדרום תוך עשרת הימים של הקרבות המכריעים בין שתי ההפוגות.

אלה הדברים שאירעו. והדברים האלה ממילא פתחו מחדש את שאלת ירושלים. אין אנו רואים את עצמנו מבחינה מוסרית מחויבים בהסכמה להחלטת כ״ט בנובמבר לגבי ירושלים, אם כי איננו סבורים כי הגיעה שעתנו לקבוע מסמרות לגבי עמדתנו החדשה. מה שצריך שיהא ברור הוא שעלינו לשמור שהפתח יהא פתוח לנו להצגת תביעות חדשות לגבי ירושלים ולבקשת פתרונים השונים מאלה שהסכמנו להם בלייק סכסס בסוף נובמבר אשתקד.

עומדת לפנינו כיום שאלה מעשית לאלתר: מהו כיום מעמדנו, מעמד הממשלה בירושלים? מה מעמדה של ירושלים העברית? וכשאנחנו אומרים היום ירושלים העברית, כוונתנו לכל אותו השטח הנמצא בכיבושו של צבא ההגנה לישראל ותחת שלטונה העובדתי הממשי של ממשלת ישראל.

כפי שידוע לכם בוודאי, החליטה הממשלה הזמנית לקבוע בעניין זה הסדר - ניסוחו ופרסומו של הסדר זה הוא עניין לימים הקרובים ביותר - שייתן ביטוי משפטי ומדיני ברור לעובדות הקיימות.[9] הדבר הזה הכרחי כדי לקבוע, שסמכותה של מדינת ישראל חלה על האזור הזה. זאת אומרת שהתחוקה של מדינת ישראל, השיפוט של מדינת ישראל וכוח הביצוע של שלטונות ישראל חלים על האזור הזה. יש בזה צורך חיוני כדי לתת בסיס חוקי לכמה עניינים חיוניים שאינם יכולים להסתדר בלי הבסיס החוקי הזה. יש בירושלים רשויות שונות, הן פועלות בתיאום ידוע, אבל הכרחי לכנס את כולן לתוך מסגרת ברורה ומסוימת של סולם סמכויות.

יש גם שאלה של משמעת כלפי פנים, ויש גם שאלה של אחריות כלפי חוץ. אותו עניין של מאסר חמשת הבריטים[10] והחקירה המתנהלת כנגדם והמשפט העשוי להתברר כנגדם, הביא לכל מיני טענות בנוגע לחוקיות המאסר, לאופן המאסר, בנוגע לאחריותה של ממשלת ישראל ובנוגע לציותם של גורמים שונים לממשלת ישראל באותו השטח. רצוננו הוא בהחלט להיות אחראים לנעשה בשטח ירושלים, ורצוננו לקחת לידינו אותם מכשירי התחיקה והשיפוט והביצוע, שרק בכוחם לתת לנו את האפשרות להיות אחראים אחריות שלמה ובלתי מחולקת. וכוונת ההסדר תהיה לכלול את ירושלים העברית והדרך המובילה לירושלים בתחום שיפוטה של מדינת ישראל. אבל לגבי העתיד - לדעתנו עלינו להדגיש שהשאלה הזאת פתוחה, וכי אין אנחנו יכולים בשום פנים להסכים להצבת תריסים בפני חידוש תביעתנו הראשונה והראשונית על כלילת ירושלים העברית לעתיד לבוא בתחום מדינת ישראל.

נימוקי המתווך עצמו, בהציעו למסור את ירושלים לשלטון ערבי, מסייעים לכך. כי מה היו הנימוקים ששמענו, אלה שבכתב ואלה שבעל פה?

שמענו נימוק, שבדרך כלל כל עניינו של שלטון בינלאומי הוא דבר מפוקפק מאוד - מפוקפק מבחינת יציבותו, יעילותו וכושר פעולתו.

שמענו נימוק, שבעצם אין לראות מי יבטיח את תקציבה של ירושלים במקרה שתהיה בינלאומית. אינני זוכר אם שמענו זאת מפי המתווך עצמו או מפי אחד מעוזריו, אבל נימוק זה היה מנסר בחללו של המשא ומתן ובא לידי ביטוי.

ושמענו את הנימוק ה״מכריע״, שירושלים סוף סוף מוקפת שטח ערבי, שטח המאוכלס על ידי ערבים, וזה גוזר מראש את גורל העיר, זה חורץ את משפטה.

השאלה הראשונה, שאלת יעילותו של משטר בינלאומי - וזוהי שאלה, שבלי ספק קיימת והיא שאלה רצינית מאוד - פָּניה לכאן ולכאן. זוהי חרב פיפיות. מובילה היא לא רק לירושלים ערבית, היא מובילה באותו היגיון עצמו לירושלים יהודית. אם יש שאלה תקציבית - זה לכל הדעות מוביל, כפתרון הרצוי ביותר, לכלילת ירושלים כולה, או לפחות חלק גדול ממנה, במדינת ישראל. ואם הנימוק הוא שירושלים מוקפת ארץ ערבית, אז היא הנותנת לדידנו - אם ישנה סכנה כזאת, הרי בשום פנים ואופן אין לסמוך על משטר בינלאומי שהוא יגן על נכסי עם ישראל בירושלים, נכסי גוף ונכסי רוח אשר בעיר הקודש.

אנו קובעים את העובדה, שרואים אנו את השאלה כפתוחה, ואנו נשקול כל תוכנית וכל הצעה מבחינה זו - בין אם היא נשארת פתוחה ובין אם היא נסגרת. אנו נתנגד לסגירת השאלה הזאת ונשמור על אפשרות לשקול במועד הנכון היטב את העניין. ואם נבוא לידי הכרעה שאנחנו דורשים את ירושלים כעיר עברית - נדרוש זאת בלי שיהיו ידינו כבולות על ידי איזה סייג או על ידי הסכם לאיזה עניין שהסכמנו עליו לפני זמנו, בלי לראות את המסקנות הנובעות מן ההסכמה.

אשר לעניין הפירוז, נתנו תשובה למתווך לאחר דיון ושיקול רב - תשובה המורכבת משלושה סעיפים:

אל״ף, הממשלה הזמנית חוזרת ודוחה דחייה מוחלטת את הצעת הפירוז, שהוצעה לה על ידי המתווך. היא מניחה שהצעה זו אינה קיימת עוד.

בי״ת, יחס הממשלה להצעה על פירוז ירושלים, כשהיא באה מאת המתווך, אינה יכולה לא להיות מושפעת מן העובדה, שהמתווך הציע למסור את ירושלים בחשבון סופי לשלטון ערבי ולא חזר בו מהצעתו זו.

גימ״ל, הממשלה הזמנית מוכנה כמקודם לדון על כל תוכנית מתקבלת על הדעת, שבלי לחרוץ מראש את משטר העיר לעתיד לבוא, ובלי לפגוע בענייניו החיוניים של העם היהודי בירושלים, תבטיח את ירושלים בפני סכנת הרס נוסף במקרה אם יתחדשו הקרבות בארץ-ישראל כולה.[11]

אין אנו יודעים מה גורלו של מאמץ התיווך לגבי השאלה הגדולה של הארץ שהמתווך קיבל על עצמו. הבעיה שצריכה להעסיק אותנו היא לא בעיית התיווך, אלא בעיית השלום. אין המתווך פסול בעינינו כאישיות - פסולה היא דרך מסוימת של תיווך, הרואה את משימתה למצוא פשרה בין פשרה, שאנו כבר קיבלנו על עצמנו, לבין העמדה הקיצונית הנוקשה של הצד שכנגד. את הדרך הזאת אנחנו פוסלים. לדרך הזאת של תיווך אנחנו מביעים אי-אמון. בדרך הזאת אין שיתוף פעולה בינינו ובין כל גורם שהוא.

אם אפשר להביא את הצד שכנגד לידי משא ומתן של שלום ישיר איתנו, בישיבה אל השולחן שֶבת שווים גם יחד, המכירים איש בעצמאות רעהו, איש בהווית רעהו כמדינה עצמאית קיימת ועומדת - יכולה להיות ברכה בתיווך כזה, אבל אין ברכה בחיפוש פשרה לאחר הפשרה. הפשרה של כ״ט בנובמבר 1947 היא לדידנו מינימום שאין לגרוע ממנו. מהלך המאורעות מאז הוכיח את הצורך בתיקונה ובביצורה של אותה התוכנית מנקודת ראותנו. שינוי הרקע מחייב להתאים את התוכנית הזאת למציאות החדשה.

מה קרה? פרצה מלחמה נגדנו, נגד התוכנית, נגד סמכות האומות המאוחדות, בעידודה המדיני, בעזרתה הכספית, בהדרכתה הצבאית ובחיפויה הדיפלומטי של מעצמה גדולה [בריטניה]. נערכה עלינו התקפה זדונית של חמש מדינות ערביות, כשהשישית [ערב הסעודית] נגררת אחריהן והשביעית [תימן] מנופפת חרבה מרחוק.

חששנו להרבה סכנות כאשר יצאנו לדרך ההגשמה של החלטת כ״ט בנובמבר. הזהרנו את האומות המאוחדות על הסכנות, באשר חשבנו כי האו״ם יוצא איתנו במאמץ משותף של הגשמה. וגם ראינו תקוות ידועות, שהאומות המאוחדות יעזרו לנו להדוף את הסכנות האלו.

מכל הסכנות אשר חששנו להן - נתקיימה הסכנה החמורה ביותר. מכל התקוות אשר השתעשענו בהן - לא נתמלאה אף תקווה קלה שבקלות. לא רק ערביי הארץ וערביי חוץ, לא רק כוחות בלתי-סדירים מאורגנים בכנופיות, וצבאות סדירים לא של מדינה אחת או שתיים או שלוש - של כל החמש, של כל השש - לא רק הן בלבד, אלא גם עזרת מעצמה מאחוריהן - כל אלה יחד חברו עלינו למלחמת תנופה, פלישה, כיבוש והשמדה. לעומת זה, אשר לעזרת או״ם - לא רק שום צבא בינלאומי לא היה, אלא שום עזרה כלשהי בנשק מצד האו״ם, על פי החלטת האו״ם. לא רק אי-הספקת נשק, אלא שום פעולה ממשית כנגד התוקפנים - לא מדינית, לא דיפלומטית, לא כלכלית ומכל שכן לא צבאית. באחת: אפס עזרה כנגד ההתקפה.

בפני כל זה עמדנו לבדנו. אין אנו מריעים תרועות ניצחון. אבל העולם יודע ועד כי עמוד עמדנו. ומה שפעלנו בחזיתות פעלנו בכוח נשקנו המעט אשר במאוחר, בפיגור רב ובמקוטע, הוגדל ונתחזק. בדם בנינו הצעירים, טובי בנינו הצעירים, הדפנו את אשר הדפנו וכבשנו את אשר כבשנו.

לא אנחנו נחטא באי-הסקת מסקנות מן הניסיון הזה. אם החלטת כ״ט בנובמבר קבעה גבולות, שלפי שיקול דעת העצרת - שיקול דעת שנמשך שמונה חודשים תמימים - דרושים לקיומה של מדינת ישראל במצב של שלום ובהנחה שהתוכנית תתגשם בדרכי שלום, בלי התנגדות רצינית - הרי באו המאורעות וטפחו על פני בעלי האשליה, ואולי גם אנחנו עצמנו היינו ביניהם, והוכיחו בהיגיון אכזרי של מלחמת דמים, מלחמה שלא תומכי התוכנית, אלא שולליה חוללו אותה, מהם הגבולות ההכרחיים לקיומה של מדינת ישראל, ההכרחיים לקיומה של האוכלוסייה היהודית בירושלים, לקיומן הבטוח של אותן פינות הארץ שיש בהן התיישבות יהודית, שהן יקרות להתיישבות היהודית ושרגלו של המתיישב היהודי לא נעקרה מתוכן.

מי אחראי לכך? מי אחראי להוכחה ניצחת זאת של ההכרה בביקורת כזאת על גבולות כ״ט בנובמבר, ביקורת לא כדי לגרוע אלא כדי להוסיף?

אחראיות המדינות הערביות,

אחראיות המדינות התוקפניות,

אחראיים אלה אשר עודדו, עזרו ויעצו להן לתקוף.

ועוד לדבר אחד אחראי הצד הזה - הוא אחראי להרס, לחורבן שנגרם לארץ,

הוא אחראי להון עצום שירד לטמיון בארץ הזאת,

והוא חייב לתת את הדין על כך, הוא נתבע לאחריות הזאת, הוא חייב בפיצויים.

לא ייתכן שהפשע הקיבוצי הזה לא יבוא על עונשו. לא ייתכן הרס, שפיכת דם, הפסד ממון, הפסד רכוש, הפסד מאות מיליונים של דולרים בהוצאות מלחמה, באובדן עמדות כלכלה, בחורבן פרי עמל ידיים, בהתמוטטות פרנסה של המונים יהודים וגם ערבים - לא ייתכן שתהיה שרירות לב פרועה כזאת בעולם להרוס ולהשמיד ולאבד ולגרום הפסדים כאלה בלי שעושיה יהיו נתבעים לאחריות ובלי שיהיו חייבים ליתן את הדין. המהרסים, המחריבים, מסיתיהם - עליהם ליתן את הדין!

אבל חובתנו וענייננו לא רק לתבוע את האחריות, לא רק לתבוע את הדין. עלינו לקרוא גם לשלום. האחריות, הדין - הם חלק מהסדר השלום ואנו נבחר לנו משא ומתן ישיר בלי כל תיווך, אם כי גם תיווך המכוון למשא ומתן ישיר, ושאינו מקפח מראש שום אינטרס ואינו קובע מראש שום עמדה, אלא משאיר לנו חופש פעולה גמור - לא יגונה. כי, קודם כל, בנכונות למשא ומתן ישיר ייבחן הצד שכנגד אם פניו לשלום או למלחמה, ומי יודע לכמה זמן. כי שלום איתנו ייתכן רק אם נוכר כמדינה עצמאית, אם זכותנו היסודית ועובדת שלטוננו יתקבלו כעובדות שאין לערער עליהן. את היד הזאת עלינו להושיט, ואנו מושיטים אותה לא כחובבי ניצחון, אם כי אין לנו חלילה להתבייש במה שהשגנו, במה שפעלנו בחזית הצבאית וגם בבניין המדינה. אך אנחנו מושיטים את היד הזאת כעם שזכות קיומו הוכרה על ידי המציאות, על ידי העובדות, כעם שמדינתו קיימת ועומדת, בין שאחרים מכירים בה ובין שהם מסרבים להכיר בה.

רצוני לומר:

מעולם לא הפסדנו מהושטת יד,

מעולם לא הפסדנו מקריאה לשלום,

מעולם לא הפסדנו ממאמצים לחתור לבירור אפשרויות השלום,

ואנחנו מצווים על יוזמה ועל מאמצים כאלה גם כיום, גם אם הסיכויים שלהם מאוד מאוד מעורפלים ובלתי ברורים.

מדינתנו איננה תלויה כיום בשלום. היא נשענת על עובדת קיומה. אבל היא מעוניינת בשלום והיא איננה מציירת לעצמה את עתידה אלא על רקע של שלום נאמן ויציב בינה לבין העולם הסובב אותה. על כל פנים, צריך שיהיה מנוי וגמור עמה לעשות כל מה שתלוי בה, כדי ששלום זה יבוא וכדי שייכון על יסודות של אמת, היסודות היחידים שהוא יכול להיכון עליהם - זאת אומרת, על יסוד של שוויון בעצמאות, בהגדרה עצמית, בשלטון.

זה היסוד לתביעתנו להיות מוכרים על ידי כל אומות העולם. המדינות שהכירו בנו עד היום יקרות לנו מאוד. אנחנו בטוחים שמספרן ילך ויגדל. אבל גם כיום רצוני לציין - ישנם חברים באומות המאוחדות שהוכרו לעת עתה על ידי מספר מדינות קטן יותר מזה שהכיר בנו. ממשלתנו קרויה ״זמנית״, מפני שנזקקנו ביום ההכרזה למונחים של החלטה בינלאומית מסוימת. היא איננה זמנית מבחינת יציבותה, היא איננה זמנית מבחינת זכותה לשלטון ומבחינת כושרה לשלטון. היא יציבה ונהנית מתמיכת הציבור לא פחות מהרבה ממשלות ותיקות בעולם. היא הוכיחה לא רק את רצונה לשלוט - היא נתנה בכמה הזדמנויות מכריעות עדות ניצחת ליכולתה לשלוט גם כלפי פנים, גם כלפי חוץ. היא תובעת כניסה לארגון האומות המאוחדות בתוקף עובדת קיומה.

בקרוב נקדם בברכה כאן, במרכז הממשלה שלנו ובעיר הזאת, את נציגי ארה״ב ובריה״מ. הופעתם אצלנו בפרק זמן אחד שוב תהיה לה משמעות סמלית, אותה משמעות סמלית מכריעה, כבירת ערך, שהייתה בפגישתן של שתי הקצוות האלו בעמדה משותפת לגבי ענייננו בכמה שלבים של הדיון וההכרעה בעניין שלנו בעצרת ובמועצת הביטחון. זה שוב יהיה אות ומופת לאחד הניסים שנתרחשו בתוך כל מערכת הניסים שאנחנו עדים להם - שבזכות ארץ-ישראל והעם העברי נתאחדו שתי המעצמות הראשיות בעולם לעמדה אחת.

זוהי נקודת המוצא לקו היסודי שקבענו לנו במדיניות הבינלאומית של ישראל: להישען במדיניותנו הבינלאומית על האומות המאוחדות, לתרום את תרומתנו הצנועה והמצומצמת לא למלחמה חדשה, אלא לשלום חדש בעולם, לא לפירודו אלא לאיחודו של העולם.

*

להלן התנהל דיון מדיני בהשתתפות חברי מועצת המדינה הזמנית, מ״ש השיב:

שר-החוץ מ. שרתוק: אני סבור שלא אחדש שום דבר אם אומר, כי אלמלא העובדה המדינית שקבענו בארץ על ידי הכרזת העצמאות והקמת המדינה, וכן ובעיקר אלמלא העובדות הצבאיות שקבענו בארץ על ידי הצלחתנו להגן על העובדה המדינית בכוח הנשק, כי אז כוחה של החלטת ה-29 בנובמבר שנת 1947 לא היה נותן לנו ולא היה מוסיף לנו אלא ציון חדש של בגידה מצד העולם הנאור, של תקווה שנכזבה, של טענה חסרת אונים כלפי המצפון של העולם. אבל הייתי רוצה שיהיה לי גם הביטחון, שאינני מחדש שום דבר, שאינני מגלה שום תגלית, אם אומר שאילולא ההחלטה ב-29 בנובמבר 1947 באותה זירה בינלאומית, יש לי, על כל פנים, מידה ידועה של ספק אם הייתה עומדת בנו ההעזה להחליט על עצמאות בזמן שהכרזנו ובצורה שהכרזנו, ואם הייתה אותה הרגשת הביטחון לגיוס הכוח הצבאי, לנתינת המטרה, לנטיעת המטרה ואפשרות השגתה בלבו של כל חייל וחייל, שבלעדיהן לא ייתכנו כוח הסבל, כל הנכונות לקורבנות, ואותה מידת הניצחון שנחלנו עד כה.

ולכן נדמה לי, שכאשר ד"ר אלטמן[12] אינו מסתפק בזה שהממשלה הזמנית מציעה לפניו קו מסוים ואומרת:

״החלטת ה-29 בנובמבר עדיין בסיס היא, אבל בסיס זה כבר אינו מספיק באשר באו מאורעות, אנחנו ניצחנו, אנחנו למדנו לקח, נפתחו אופקים, נקבעו עובדות חדשות, עלינו להוסיף על בסיס זה, עלינו להרחיבו, לבצרו, לשנותו, להתאימו למציאות״ -

והוא מציע במחי יד אחד להשמיד בסיס זה - אינני חושב שד"ר אלטמן סבור ברצינות שאנחנו יכולים להתחשב בעצתו. כיוון שאני מעיר על דברי ד"ר אלטמן, אומר: ד"ר אלטמן נתן לנו ציון, שברוסית היה שמו ״שלושה עם פלוס״, או ״ארבעה עם מינוס״.[13] אין דבר, גם זוהי התקדמות פורתא. תבורך על זאת. מר וינשטיין החרה החזיק אחריו וגם ציין את בית המדרש שמתוכו למדנו, ועל ידי זה נתאפשר מה שהשגנו - כולנו למדנו בבית מדרשם של הרביזיוניסטים בזאת שעברנו לתביעות נועזות יותר. ד"ר אלטמן גם מביא לדוגמה, שכך הוא גם בחזית הצבאית - ההצלחה התחילה להאיר לנו פנים רק כאשר עברנו מהתגוננות להתקפה.

מלמד, שהיה מצב כזה: היה בית מדרש - ״רק להתגוננות״. הרביזיוניסטים לבדם דיברו השכם ודבר: ״רק התקפה, רק התקפה״, עד אשר סוף סוף לקחנו מוסר מהרביזיוניסטים ועברנו להתקפה. והאם זה פלא, אם אנחנו מנצחים עכשיו? אך אני רוצה להגיד: כאשר עומדים בהתגוננות, הרי זאת אומרת שמישהו מתקיף. בזמן שלום לא תקום להילחם אלא אם מישהו מתקיף אותך. רק אז אתה נלחם. זאת אומרת, שהעניין מתחיל מהתגוננות עד שאפשר לעבור להתקפה.

ראשית כל, צריך לחסל אותו המצב המביא לידי ההתגוננות, זאת אומרת צריך להתגבר על ההתקפה של האויב. זוהי הראשית.

שנית, האסטרטגיה בלבד אינה מספיקה. אני חושב שלא אגלה, ואיש פה לא גילה בזה תגלית חדשה, שהתקפה טובה מהתגוננות. אך להתקפה נחוצים אמצעים מסוימים - כוח אדם ועוד משהו נוסף לכוח אדם - וזה אינו נתון מאליו, אינו מונח בקופסה. את זה צריכים להשיג, לשם זה צריך להשיג גם קצת כסף, ואם יש לך כבר הכסף, צריך אתה למצוא את המקומות ששם אפשר להשיג את כל זה.

כשאני שומע עכשיו שאנחנו אומנם אמרנו ״מדינה״, אבל למדנו את זאת, ובאיחור זמן, מהרביזיוניסטים, הרי אני נזכר ואומר שיכול בן אדם לקום בחצות ליל ולומר לעצמו: ״הבוקר אור!״, לשנן לעצמו בלי הרף ״הבוקר אור!״ וכך במשך ארבע או שש שעות עד אשר יאור הבוקר, ואז יאמר: ״עוד לפני שש שעות אמרתי ש׳הבוקר אור׳!״

ביחס לדברי מר וינשטיין, אם הבינותי אותו כהלכה, הרי הקו שעלינו לנקוט כלפי המתווך הוא להחרים אותו. אני רוצה רק להזכיר למר וינשטיין, שלא אנחנו מינינו את המתווך. לא אנחנו הזמנו את המתווך לבוא אלינו. הוא נתמנה על ידי עצרת האומות המאוחדות, וניתנה לו שליחות מסוימת. אחר כך באה מועצת הביטחון והוסיפה לו עוד שליחות הקשורה קשר ישיר בהפוגה.

אנחנו עומדים ערב עצרת חדשה. אנו מתדפקים על שערי העצרת הזאת. אם נתקבל באומות המאוחדות לפני העצרת הבאה - מה טוב. אם לא נתקבל כחברים לאומות המאוחדות - לא נוותר על זכות ההופעה בעצרת. וההצעה לפתוח את הקריירה שלנו בהחרמת העצרת - והחרמת המתווך תיחשב כהחרמת העצרת - כשאנחנו עדיין מבקשים רשות לכניסה לעצרת, מחייבת קצת יותר הסברה, הבהרה ויתר עקביות וביטוי נמרץ יותר בהוכחה, כדי לשכנע אותנו בנכונותה של הדרך הזאת.

לא ציין מר וינשטיין, באיזו עמדות מהעמדות שנקטנו כלפי המתווך טעינו. ה״תבונה״ הזאה לברוח ממוסד, לברוח מגורם ולפנות לו עורף ובזה לחסל אותו - יש בה אותו ההיגיון של אחרים, האומרים עכשיו להתעלם ממציאותנו על ידי זה שמנסים לפנות עורף לעובדת קיומנו. וכשם שאנחנו רוצים שהם לא יעשו כך, כן אין לנו ללמוד מהם ולהתעלם מהעובדה של קיום האו״ם.

נאמרו פה הרבה דברים ביחס לירושלים. אני סבור, שהחברים שביקרו את שר החוץ נעלמה מהם נקודה ידועה. שר החוץ הבהיר פה לא את עמדתו הפרטית, כי אם את עמדת הממשלה. אני גם אינני נהנה פה מאותו חופש הדיבור, שהחברים בצדק התירו לעצמם בוויכוח זה, להסברת כיבוש היצר הידוע, שהממשלה, לפי דעתי, נהגה בעניין זה. כל מה שאוכל להגיד בשאלה הזאת, לגבי דחיקת הקץ, הוא שאני בטוח שהממשלה תשים אל לבה את הביטוי הרחב למדי שניתן כאן להרגשתם והכרתם של חברי המועצה לגבי ירושלים. אבל נדמה לי, שהחברים שלא היו מרוצים ממה שנראה בעיניהם בתפיסת המועט מצד הממשלה לגבי ירושלים, לא נתנו את דעתם על מה שנובע מעמדה זו או מעמדה אחרת, על כל ההשתקפויות של העמדות שלנו בעניין זה, וכיצד זה עלול להשפיע על כמה וכמה עניינים.

ייתכן, כי אם תוקם ועדת חוץ, ואני פה מנסה להוציא מתוק מעז, אז תהיה אפשרות לברר את הבעיה הזאת בירור יסודי יותר בחוג סגור יותר ומצומצם יותר.

ואשר לדברי חבר המועצה לוריא.[14] הוא אמר כמה דברים חשובים כשלעצמם בשאלת הצבא. זה אינו קשור קשר ישיר במדיניות החוץ ובסקירה שלי, אבל כיוון שנגע בזה, רצוני לומר: אנחנו כולנו חיים בהרגשת התחושה העמוקה מאוד, שהנחיל לנו המעמד המרהיב והכביר של יום שלשום.[15] ברור, שכל אחד מאיתנו יכול לראות בו מהרהורי לבו. אני סבור שהעיתונות שלנו חטאה במקצת למסדר הזה, שלא ציינה את הדבר המובהק ביותר שהתבטא בכך, שזה לא היה מסדר של אנשי צבא סתם, כי אם מסדר של אנשי קרב, שכל להט הקרב שלהם בא לידי ביטוי במסדר הזה.

ברור, שאלמלא היה הצבא שלנו מה שהינֵהו בעיקרו - צבא של אנשי הכרה וצבא של לוחמים היודעים על מה הם לוחמים - לא היינו מגיעים לניצחונות שהגענו אליהם, לא היינו מגיעים לאותו הגיבוש והליכוד שאפשר את ההפגנה הכבירה הזאת. אבל אחת ההתרשמויות הכבירות ביותר הייתה ההתרשמות, שבהפגנה הוחג הניצחון של רעיון הצבא הלאומי בתוכנו, רעיון הצבא הממלכתי, רעיון של צבא סדיר יחיד ואחיד, שהוא ברית חיילים לכל ענפי השירות ולכל החטיבות ושכולם שווים בה וכולם נהנים מאותן הזכויות, כולם עומסים על עצמם אותו עול ולכולם אותו חלק במערכה, בקשיים, בסבל, בגבורה ובניצחון. נדמה לי, שזה היה אחד הנכסים ההכרתיים הכבירים ביותר שהמסדר הזה צריך היה להנחיל לכל משתתפיו - להמוני החיילים אשר רק חלק מהם, נציגיהם בלבד, השתתפו במסדר הזה - ולכל העם אשר צפה במחזה.

אומנם זוהי חריגה ממסגרת סקירתי, אבל מכיוון שאחד החברים העיר על כך, התרתי לעצמי כחבר המועצה לתרום את חלקי בבירור הזה.

יש כמה טענות בפי החבר לוריא שלכאורה הן הגיוניות, אבל אינן נובעות מידיעה מספיקה של העניין. הייתה בפיו טענה, שפירושה המעשי הוא:

״מדוע נציגותנו במועצת הביטחון לא התריעה על כך, שהרכב מנגנון הפיקוח הוא חד-צדדי?״

להווי ידוע לכם, שנציגותנו במועצת הביטחון איננה נהנית מחופש גמור של דיבור. היא נציגות מוזמנת ולא בזכות. אין אנו חברים באו״ם ובוודאי שאיננו חברים במועצת הביטחון. וברור בהחלט, שאנחנו יכולים לדבר רק על גופם של עניינים, על עמדות הנוגעות בנו, ואיננו יכולים לדבר על סדר היום ולא על פרוצדורה ולא על הרכב שום ועדה ושום מנגנון - על שום דבר התלוי בצורה הארגונית של הדברים באומות המאוחדות. וזה מטיל הגבלות של טקט ושל התחשבות.

ידוע, שאנחנו היינו מקדמים בברכה נציגות רחבה יותר ושאנחנו פוסלים רק שני גורמים לגבי ההשתתפות בוויכוח - את המדינות הערביות ואת בריטניה. את זה אמרנו בבירור, אבל מכלל ה״לאו״ המפורש אפשר היה לשמוע את ה״הן״ לגבי אחרים.

אשר לטענה, מדוע לא התנינו [בהסכמה להפוגה] את עניין המים לירושלים ועניין הדרך לנגב, רצוני לומר: לא התנינו במפורש גם את עניין העלייה. היה בזה שיקול דעת מסוים. ואמרנו: ״לפי עמדתנו המוצהרת״. כאשר דיברתי היום בסקירתי בעניין זה, הרי הדברים היו מכוונים בראש וראשונה לעלייה, אך זה כלל גם את עניין המים לירושלים ועניין פתיחת הדרך לנגב. מה זה היה עוזר ומועיל לנו, אילו התנינו את זאת במפורש - אינני יודע.

אגב אורחא, כידוע לכם, לאחר ש"הלגיון" הסכים, על ידי נציג בריטי, כנהוג, לתת לשיירות לעבור באין מפריע ולתת לאנשינו לבוא למכון השאיבה בלטרון ולהזרים מים לירושלים, חזר בו-ביום מהסכמתו זו ולא נתן לעבור לשיירה ולא נתן לאנשים שלנו להיכנס למכון המים. את סירובו זה ואת חרטתו על עמדתו הקודמת נימק בעובדה, שהכרזנו על ירושלים כעל עיר עברית, ואין ״הלגיון״ יכול להסכים לראות את ירושלים כעיר עברית. זאת אומרת, מנוי וגמור איתו להצמיא את ירושלים.

השיירה הגיעה בדרכים שלנו בלי פיקוחו של האו״ם, שכן הודענו שבדרכים אשר פתחנו בעצמנו לא נסכים לפיקוח או״ם על שיירותינו. אבל אנחנו גם איננו מתכוונים לוותר על דרך לטרון, ואם ״הלגיון״ ינסה להצמיא את ירושלים, אנחנו נרעיב אותו. יש בדעתנו להרעיב אותו, ואנחנו פתחנו אש על כביש המוביל מלטרון לרמאללה. ״הלגיון״ יש לו ברירה! או - או.

או ששיירותינו יעברו את לטרון ואז גם שיירותיו שלו יעברו,

או ששיירותינו לא יעברו ואז גם שיירותיו לא יעברו.

ואם הוא פונה לאו״ם בעניין זה, נדע גם אנחנו מה לומר לאו״ם בעניין זה. זוהי ידיעה שרציתי למסור אגב אורחא.

אבל חבר המועצה לוריא נכנס גם בשאלת המושג ״ערבים״, וגם חברים אחרים נכנסו בשאלה זו: כשאנחנו אומרים ״משא ומתן עם ערבים״ - למי כוונתנו? ואם אנחנו מקבלים את העולם הערבי כמו שהוא? צריך שיהיה ברור, שכאשר אומרים במלחמה ״משא ומתן לשלום״ - מתכוונים למשא ומתן של שלום עם צד לוחם. משא ומתן אחר אינו ידוע לי. אפשר לומר: לא ניכנס במשא ומתן של שלום

עד שתבוא איזו מהפכה,

או עד שיבוא איזה שינוי,

או עד שיתרחש איזה נס.

אבל אם אנו נוקטים מדיניות לסיים מלחמה בשלום, פירושו לסיים את המלחמה בשלום עם הצד הלוחם. אם בינתיים יתחוללו שינויים - יתחוללו.

יכולה ממשלה ליפול,

יכולה ממשלה לעלות,

יכול להיות שידוד מערכות,

אבל יכול גם לא להיות שידוד מערכות, ולא בידינו להביא אותו לעולם ולא בידינו להביא חילוף משמרות, ואין לערבב חזון חברתי עם מדיניות מעשית. ודאי, אין להסתלק מחזון חברתי, אבל אין לתלות מדיניות מעשית בחזון חברתי, כי פירושו יכול להיות שאין כל מדיניות מעשית, ואז גם אין פעולה. ואז אולי אין גם הצעדת העניינים לקראת השינוי החברתי, שיכול מבחינה מעשית לסייע להם.

אשר לחיפוש משען בנצרת.[16] בכלל, להלכה הרעיון הוא רעיון, צריך רק שיהיה קצת יותר ברור מה יש בנצרת ואם באמת יש שם איזה משען שהוא. קל מאד במצב זה להביא לידי כך, שתקפוץ איזו קבוצה שאין לה כל משען ומשענת ושיכולה להכריז על משהו, ואחר כך, כשאתה רוצה לגשת לשולחן ולדבר על משהו ממשי עם גורמים שיש להם משקל באותו ציבור, מתברר שזוהי שלפוחית, שנקב אחד מביא אותה לידי התפוצצות ולא נשאר אחריה כלום.

הדברים רציניים מאוד, חשובים מאוד, ואין ללכת לקראת איזה ניצוצות שלגמרי אינם מבשרים את האש. מר מיקוניס[17] בא לייעץ לאחר מעשה - ואני אומר במתכוון לאחר מעשה, מפני שמר מיקוניס איננו יחידי. יש אוריינטציה מסוימת בעולם, שלקבלת ההפוגה היינו צריכים להתנות את הגשמת תוכנית כ״ט בנובמבר. נניח שזה היה רעיון בריא - לא כל כך ברור לי מה פירוש הדבר, מי היה מגשים את כ״ט בנובמבר? איך זה היה מתקבל? הגשמת כ״ט בנובמבר פירושו הגשמת כ״ט בנובמבר. פירושו, קודם כל, הסתלקות מכל כיבושים שמחוץ לתחום מדינת ישראל, פירושו הסתלקות מהדרך לירושלים, פירושו הנחה מראש שירושלים תהיה בינלאומית - אין כל ערובה איזה משטר בינלאומי יהיה שם, אין כל ערובה מי ומי יהיה שם, ואני מתפלא קצת על מר מיקוניס, המסכים לסמוך על ניסים. זה לא יהיה אותו עבדאללה בחלק הערבי. ואם מר מיקוניס אומר: זה הרי כ״ט בנובמבר, זו מדינה נפרדת - אז אפשר גם להושיב ממשלת בובות שם. אני מתפלא איך אפשר, לאחר כל הניסיון המר, להתעקש ולומר שזה תנאי. אבל אני רוצה לומר: אנו עצה כזאת לא שמענו במועדה ולא דווקא מחבר מיקוניס, והוא יודע אל מה אני מתכוון.[18] אנחנו עומדים בקשר עם הרבה משלחות, ועצה כזאת לא שמענו. אנחנו שמענו עצה שעלינו להסכים להפוגה, שאיננו יכולים לצאת נגד מועצת הביטחון, שבה מתקבלות החלטות ברוב דעות. ולהווי ידוע לכם, שהעיקרון של ההפוגה נתקבל במועצת הביטחון פה אחד, מכיוון שאחר כך הוצבעה החלטה שהיה בה לא רק עיקרון ההפוגה, אלא היו בה כל התנאים, ובהצבעה זו היה מי שנמנע, אבל כשהוצבע סעיף ההפוגה לחוד - הוא נתקבל במועצת הביטחון פה אחד.

בנוגע לנגב ולביקורת על ששר החוץ מצא לנחוץ למסור הודעות, וגם ביקורת על ששר החוץ מצא לנחוץ לשוחח עם בא כוח ״ניו-יורק טיימס״ לפני שדיבר במועצת המדינה - אינני יודע איך נוהגים שרי חוץ אחרים, אבל כאשר בא סופר ״ניו-יורק טיימס״ מיוחד לארץ, והוא בא סך הכול ל-24 שעות ומבקש שיחה - הרי עיתון כ״ניו-יורק טיימס״, שהוא העיתון הגדול ביותר בעולם, אם הוא מוכן לפתוח את דפיו לממשלה הזמנית, אי-אפשר לומר לו:

״תחכה עוד שבוע. בשבוע הבא אני מוסר סקירה מדינית, אחרי כן מוכן אהיה לדבר גם איתך״.

שנית, כשבא אליך עיתונאי יוזמת השיחה היא בידו. יש מלאכה ידועה, אם לא לקרוא לה בשם אמנות, שאתה יכול לשים שאלות בפיו של איש שיחתך, אבל בדרך כלל אתה צריך לאפשר לו לשאול אותך, ואם הוא שואל אותך:

״האם אתם מוכנים לתת בסיסים בנגב?״ אפשר כמובן לומר: ״אינני עונה על שאלה זו״, ואפשר לומר סתם: ״לא״.

אינני מתאר לי שחבר מיקוניס היה אומר: ״לא״ אפילו אם רוסיה הסובייטית הייתה דורשת זאת, משום שיש לנו עמדה, והעמדה היא האומות המאוחדות, ומכיוון שברור מה כוונת השאלה הזאת - אם אנחנו מוכנים לתת בסיסים לגורם מסוים. ובכן, במסגרת השכל המוגבל ניתנה התשובה, שאפשר לדבר על זה רק אם זו תהיה מדיניות האומות המאוחדות, אם זה יהיה חלק מהסדר עולמי של קביעת אזורי ביטחון, ואם תתקבל על כך החלטה - ופה הנקודה. אין לי תרעומת על מר מיקוניס, הוא לא היה יכול לקרוא את ״ניו-יורק טיימס״, אבל יש לי טלגרמה מילה במילה על מה שנתפרסם, נתפרסם בדיוק מפליא על יסוד מה שאמרתי:

״אם תתקבל על כך החלטה במועצת הביטחון״.

ובמועצת הביטחון, כשמדברים על ענייני ביטחון, על עניין אזורי ביטחון בעולם, ידוע שיש מי שדואג להכשיל סעיף זה.[19]

אני רוצה לומר בהזדמנות זו: בתקופה הזאת, תקופה חשובה מאוד בחיי עמנו ובחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, נפגשנו פגישה היסטורית ראשונה, פגישת פנים אל פנים בלתי אמצעית, עם בריה״מ ועם מדינות שהן בעלות ברית קרובות מאוד של בריה״מ, אבל בייחוד עם בריה״מ. כאחד מאלה שזכו להיפגש וזכו להיות פעילים בפגישה זו - זכו לגבי העם היהודי, מפני שזו הייתה פגישה חשובה, פגישה היסטורית בשביל העם היהודי לאחר שנים ארוכות של ניתוק ושל זרות, אולי זרות גומלין, זרות שהעם היהודי, על כל פנים, העם היהודי היושב בציון, ראה בה את מצפונו נקי - ובכן, מניסיוני בפגישה זו לא הרגשתי את עצמי זקוק לאיזו הסתגלות שהיא, או לאיזה שינוי של נוסח במחשבה ובביטוי, או לאיזו תוספת של סממן - לא רק כדי להסביר את העניין שחובתי הייתה להסביר אותו לאנשי בריה״מ, אלא כדי להגיע להרגשה שאנחנו מבינים איש את רעהו, שפחות או יותר יש לנו לשון משותפת - לא לשון משותפת במובן של הזדהות - איננו מזדהים עם שום גורם בעולם, אנחנו מזדהים רק עם העם היהודי. אבל כמזדהים עם העם היהודי, בשם העם היהודי ולמען העם היהודי, אנחנו חותרים למקסימום הבנת גומלין בעולם ולמקסימום של ידידות בעולם ולמקסימום של הערכה והכרה בעניינו של העם היהודי. ואנחנו מוכנים, על כל פנים, להתייחס בהוקרה ובהערכה לכל הטוב ולכל מה שמובטח לו עתיד לפי תפיסתנו, בכל מקום בעולם. לא הרגשתי שום חיסרון, ואינני חושב שאנשי שיחתי [הסובייטים] הרגישו בדברי איזה פגם שהוא כשהצגתי את עניין העם היהודי כפי שאני מבין אותו וכפי שלמדתי בבית מדרשה של התנועה הציונית להבין אותו, וייתכן שהַרגשתם הייתה שאולי דווקא מפני שהפגישה הייתה כזאת, יש בה חשיבות מיוחדת, מפני שעל ידי כך הם לומדים את העניין כמות שהוא בלי כל כחל וסרק, בלי ניסיון להגיש להם את העניין באופן נוח יותר לעיכול ולתפיסה. ונדמה לי שהם היו מרגישים את עצמם קצת נפגעים אילו ראו אצלי ואצל חברי מאמץ כזה, להגיש להם את העניין קצת נוח יותר ללעיסה ולעיכול. כי מה זאת אומרת? האם מוחותיהם אינם בהירים, ראייתם אינה בהירה כדי להבין דברים לא כל כך פשוטים, שאין הם רגילים בהם, מפני שיש עולם גדול ומורכב ולא הכול ידוע להם מראש?

בהזדמנות זו אני מצטער מאוד שחברה אחת, מי שהייתה חברת המועצה והוכרחה להתפטר מחברות במועצה לרגל תפקיד חשוב שהוטל עליה, אינה כאן איתנו.[20] ישבה איתנו בתחילת הערב הגברת גולדה מאירסון, שחזרה אמש לארץ [מארה״ב] ושבעוד ימים מספר, על כל פנים בזמן הקרוב ביותר, עתידה לצאת בשליחות גדולה, שליחות לא קלה, אך בשליחות היסטורית למען העם היושב בציון ולמען מדינת ישראל ואולי למען אותו מקום שאנחנו תופסים בעולם כולו, ולמען אותו מעט הערך שיש לענייננו בעולם כולו, בעולם הבינלאומי המאורגן שאנחנו שייכים לו. ואלה האחראיים לבחירתה של גברת גולדה מאירסון לתפקיד זה - ובחירתה אושרה על ידי הממשלה הזמנית ועל ידי אותו אורגן של הממשלה הזמנית שנתמנה לכך, בחרו בה והציעו לה את התפקיד הזה דווקא משום ביטחונם שהיא תופיע שם כאישיות יהודית-עברית-ציונית-ישראלית עצמאית, תציג את העניין שלנו כמות שהוא, בכל שיעור הקומה שלו, בלי כל מאמצים של סיגול או של הסתגלות, ובכוח האמת הזאת, השלמה והראשונית, היא תשכנע וגם תזכה להדק את קשרי הבנת הגומלין שהחלה להיווצר בינינו לבין בריה״מ בחזית לייק סכסס ובכל המערכות שבהן עמדנו יחד.

עמיתי שר המסחר [פ. ברנשטיין] אמר, שאין אנו פוגעים בזיכיונות בריטניה. הוא לא פגע בזה בהחלטת כ״ט בנובמבר. החלטת כ״ט בנובמבר מחייבת להכיר בזיכיונות קודמים, אך הכרה בזיכיונות קודמים אינה אומרת שאנחנו מוותרים על כל חופש ועל ריבונות לעורר במצב מסוים ובשלב מתאים את שאלת תוקפם של סעיפים ידועים, ואולי גם שאלת תוקפם של הזיכיונות בכללם, כי העולם אינו קופא על שמריו וזיכיונות משתנים לפי שינוי מצב - יש שהם מתחדשים ויש שאינם מתחדשים ומדינה וממשלה ומוסדות שלה יש להם שייכות לעניין זה. אבל נקודת המוצא עם ראשית צעדיה של המדינה שלנו, אם בכלל איננו פונים עורף גמור לכל אותם פסקי הלכה בינלאומיים, שיש בהם הרבה חיוב גם בשבילנו, נקודת המוצא היא הכרה בזיכיונות קיימים. ובעד זה הצביעו אנשים בלייק סכסס, ולא רק האנגלים הצביעו בעד הסעיפים האלה.

אגב, באותו הראיון עם סופר ״ניו-יורק טיימס״ אמרתי, שאנחנו מעדיפים בהחלט מדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל על מדינה שתהיה חלק ממדינה שכנה. אבל כאשר נשאלתי אם אנחנו נילָחם כדי למנוע סיפוח, אמרתי:

״אינני סבור שנערוך מלחמה על כך, אם כי אנחנו מעדיפים מדינה ערבית עצמאית״.

אבל השאלה קיימת ועומדת: מה יהיה כוחה של המדינה השכנה? כלום בידינו תהיה הכרעה בדבר? כלום אינם אפשריים בעניין זה כל מיני צירופים? האם לא ייתכן מצב גרוע הרבה יותר, מבחינתנו-אנו, במדינה עצמאית ערבית בארץ-ישראל מאשר במדינה ערבית מסופחת למדינה השכנה? יש פנים לכאן ולכאן. אין אנחנו צריכים להסתלק מכל יוזמה, מכל הגנה על האינטרסים החיוניים, אבל גם לא להיות בעניין זה פסקניים יותר מדי, באשר גמישות מסוימת ושמירת פתח פתוח לכל מיני אפשרויות נראית לנו מדיניות נבונה יותר.

מר סטוּפּ,[21] לגבי עניין ה-29 בנובמבר, התווכח אולי עם איזה מאמר שהוא קרא, אבל לא עם הסקירה שנשמעה הערב. ביחס לירושלים אמר מר סטוּפּ:

״אנחנו דורשים את ירושלים משום שאנחנו דורשים את ירושלים, ולא מפני שהעולם הנוצרי פנה עורף לירושלים״.

הוא אמר את הדברים האלה כמביע מחשבה יהודית פשוטה, בריאה, ואני מסכים בהחלט לדברים אלה. כשדרשנו את ירושלים תחילה בלייק סכסס - דרשנו את ירושלים מפני שדרשנו את ירושלים. אולם כאשר סטופ אומר את הדברים האלה לא בתחילת המערכה בלייק סכסס, בסוף ספטמבר או בהתחלת אוקטובר 1947, כי אם בסוף יולי 1948, כשהוא שואל עכשיו:

״למה אין אנחנו דורשים את ירושלים מפני שאנחנו דורשים את ירושלים?״ -

אני יכול לקנא בזיכרונו זה, זיכרון נוח לעניין, אבל אני אינני מחונן בזיכרון נוח כל כך, ואני אינני יכול לשכוח שבשלב מסוים הודעתי בשם הסוכנות היהודית, שהייתה אז המוסד הקובע, שאנחנו מסכימים לירושלים בינלאומית, והודעתי על זה לא מפני שוויתרנו על ירושלים, אלא מפני שעמדנו בפני לחץ מיוחד ונמרץ של העולם הנוצרי, שהיה מלווה בהודעה ברורה מפי כמה משלחות, שעמדתנו לגבי ירושלים בינלאומית תקבע את עמדתן לגבי מדינה יהודית בארץ-ישראל.

ואם אינני יכול לומר עכשיו בשם הממשלה שאנחנו חוזרים בנו מאותה הסכמה, הריני אומר מתוך שיקול דעת מרובה, שאין אנו סבורים שהיא מחייבת אותנו מבחינה מוסרית. ומבחינה מדינית מעוניינים אנו כיום לשמור על פתח פתוח לאפשרות של חידוש התביעה. איננו יכולים לשכוח שאם יבוא חידוש התביעה, הוא יבוא כשינוי של עמדה, וההצדקה לשינוי העמדה היא מפני שהשינוי הקודם בא מתוך ויתור לדעת הקהל הנוצרית, ומתוך כך שאפשר לומר שביטלנו את דעת העם היהודי מפני דעת העולם כולו. ההצדקה שלנו לשינוי הפעם היא שהעולם הנוצרי לא הצדיק את הוויתור ההוא שלנו, באשר בזבז את הוויתור הזה, הפקיר את הוויתור שלנו ולא חרד מפני סכנת כיבוש ירושלים מחדש על ידי האיסלאם כמו שחרד מפני תביעת העם היהודי לחלק מן הדבר הזה לעצמו.

אשר להערה האחרונה של מר סטופ:[22] החלטתה של הממשלה בדבר ירושלים לא ניתנה עדיין לפרסום רשמי. אנחנו נתָנו את דעתנו על כך שהארגון המוניציפלי צריך להישאר. יקום בירושלים מימשל זמני שיפעל מטעם ממשלת ישראל ובסמכותה. ברור, שהעירייה תהיה כפופה לשלטון מרכזי, ועל ידי הסדרת העניינים הזאת העירייה תסדיר באופן יותר רציונלי ויעיל גם את ענייניה. אני מקווה שהפרסום לא יאחר לבוא, והסידורים המעשיים שיבואו בעקבותם גם הם לא יפגרו.

הערות: