45

הממשלה הזמנית, ישיבה כב, תל-אביב[1]

28/7/1948

אי-אמון במתווך

סעיף ג׳: המשא ומתן עם המתווך

השר מ. שרתוק: שלשום בבוקר הייתה במשרד החוץ השיחה עם המתווך. הוא בא בלוויית חמישה מאנשי או״ם - אחד אמריקני, אחד שבדי, אחד דרום אפריקני, אחד יווני, אחד צרפתי - פקידים שאנו מכירים את כולם היטב מזמן. מצדנו השתתפו שלושה מהעובדים הראשיים של משרד החוץ. הזמנתי גם את ד"ר יוסף, שהיה בעיר באותו יום, כי אחד הסעיפים, ידעתי, יהיה ירושלים.[2]

אל״ף, המתווך פתח בשאלת היחסים בינינו. הוא אמר שהייתה הודעה מצד נציגנו בלייק סכסס, שאין לנו אמון מיוחד בו, והיה גם נאום של ראש הממשלה שהוא הבין פירושו, שאנו מעדיפים משא ומתן ישיר עם הערבים ואין לנו צורך במתווך. השאלה היא אם יש איזה שיתוף פעולה בינינו או לא. אמרתי:

״אני שמח שאתה מעורר את השאלה. זה נותן לי אפשרות להסביר את המצב״ -

לא אנו מינינו את המתווך, לא אנו הזמנו אותו לתווך, לכן שאלת האמון אינה מתעוררת כלל. הוא שלוח אלינו בתורת נציג האומות המאוחדות, וכך אנו מקבלים אותו. אשר להודעת ראש הממשלה - הייתה זו הודעה חיובית. מענייננו ומחובתנו לומר לערבים, שאנו מוכנים למשא ומתן. אם הוא יכול לעזור לנו ולהביא את הערבים למשא ומתן, תבוא עליו ברכה. על כל פנים, לא הייתה שום נימה שלילית בנאומו של ראש הממשלה, היה יסוד חיובי לגבי משא ומתן ישיר.

בי״ת, אחר כך עבר לסדר היום ועורר קודם כל שאלת פירוז ירושלים. כיוון שהוא הציע לנו הצעות, ואני אמרתי לו תחילה שאנו מוכנים לברר, אבל עוד לא הייתה תשובה סופית, הוא שואל אם יש בידינו לומר דבר ברור.[3] אמרתי, שיש בידינו לומר דבר ברור והוא שאנו דוחים דחייה מוחלטת את ההצעות שהוא מציע לנו. ואנו תמהים מאוד, שהצעה כזאת יכלה בכלל לעלות לדיון. העובדה שזו תפיסתו לגבי פירוז ירושלים, מרחיקה אותנו מאוד מכל עניין הפירוז - עכשיו אנו מפקפקים מאוד אם נוכל בכלל להסכים לפירוז כלשהו אם הדיון על הפירוז מביא לידי מסקנות כאלה. הסברתי לו מה אנו חושבים

על השלטת ועדת הקונסולים בחיי העיר בכלל,

על כפיפת חיי העיר לפירוז,

על איסור העלייה והישיבה בירושלים להמוני אנשים שלא ברשות ועדת הקונסולים.

גם אמרתי, שבעינינו עניין הפירוז עלול לקבוע למפרע גורל המשטר בירושלים, אף אם יהיו כל מיני סייגים פורמליים בניגוד לכך. כלומר, אנו חוששים מאוד שעניין הפירוז, גם אם יהיה מלווה כל מיני סייגים פורמליים, יקבע למעשה גורל המשטר של העיר לעתיד לבוא. אנו רוצים שהוא ידע, שלגבינו שאלת משטר העיר לעתיד לבוא היא שאלה פתוחה. סבורים אנו, שאנו רשאים וצריכים לקבוע מסמרות בעניין זה. בציבור שלנו הולכת וגוברת ההכרה, שהתביעה הראשונה שלנו להכללת העיר בתחום מדינת ישראל הייתה תביעה מוצדקת, ואנו סבורים שאין מעניינה של מדינת ישראל שנעשה צעד כלשהו, שינעל מראש את הדלת בפני חידושה של תביעה זו. נניח שיש לנו יסוד לקוות, שיעלה בידינו לשכנע את האו״ם בצדקת תביעתנו - אין אנו מוכנים להעמיד מראש תריס בפנינו.

יתר על כן, ידיעתנו שהוא, למשל, סבור שצריך אחר כך למסור את העיר לרשות הערבית, מרתיעה אותנו מפני כל הצעה של פירוז. גם עניין הוצאת כל הכוח הצבאי היהודי מן העיר הוא עניין חמור בעינינו. לכתחילה, כשהבענו נכונות לדון על פירוז, יצאנו מתוך הנחה כי ייתכן שלא תהיה הפוגה בכל הארץ והייתה שאלה להציל את ירושלים. עכשיו נשתנה המצב. אם נכון מה שאנו קוראים בעיתונות, כי פירושו הוצאה מן העיר כוח יהודי גדול מכוח ערבי. העיר תהא סגורה מצפון, ממזרח ומדרום באזורים ערבים, ואם הערבים ירצו לבצע מהפך, coup, יקל עליהם הדבר כלפי כוח בינלאומי שיהיה קטן משהוא עכשיו, [מאשר] כשיש כוח צבאי יהודי ניכר בעיר.

ראיתי, שכל ההסברה הזאת באה לו כאכזבה מרה. והוא שאל:

״אבל את העיקרון של פירוז אתם מקבלים או אינכם מקבלים?״ בהתאם להחלטה, אמרתי: ״איני יכול בשום פנים לומר לך, שאנו מקבלים את עיקרון הפירוז״. אמר: ״ובכן, פירוש הדבר שאתם דוחים את עקרון הפירוז?״ אמרתי: ״אם מותר לי לייעץ, לא הייתי דוחק עכשיו שאלה זו. יש הפוגה בארץ, ולא הייתי מעמיד את השאלה הזאת להכרעה, הן או לאו״. אמר: ״כן, אבל אני מחויב לעשות זאת על פי הוראות מועצת הביטחון. קיבלתי הוראה לעשות מאמצים להביא לידי פירוז ואני חייב לדעת אם יש לי על מה לדבר או אין לי על מה לדבר, ואני מבקש תשובה, אם לא היום - מחר, מחרתיים״.

הבטחתי לו תשובה היום - אם אנו דוחים דחייה מוחלטת את העיקרון של פירוז.

העניין, כנראה, בנפשו מפני שאם גם זה לא - לא נשתייר כמעט כלום שהוא יוכל להצביע עליו כעל הישג כלשהו מצדו.

אני צריך להקדים, שתוך שיחה טענו הוא ואנשיו כי ההצעות שהוא הציע לנו, אין בשום פנים לראותן כהצעות קבועות ועומדות לגבי הפירוז, שהן נערכו לפני כמה ימים - תאריך ההצעות הוא 13 לחודש, אם כי הומצאו לנו ב-22 - מתוך הנחה שלא תהיה הפוגה. ובשיחה נוספת של שניים מאנשי או״ם עם שניים מחברי, אמרו:

״יש לראות את ההצעות האלה כבטלות ומבוטלות ואין להסתמך עליהן״.

אני שאלתי אם מותר לי להסתמך על ההצעות האלה בבירור פומבי - ביקשו לא להסתמך, כי אין לראותן כעומדות על סדר היום.

אתמול קיבלתי ממנו שדר בעל פה. הוא ביקש למסור, שאם נאמר כי אנו מקבלים את העיקרון של פירוז, או איננו דוחים את העיקרון של פירוז - יהא לבנו סמוך ובטוח שזה לא יחייב אותנו לשום הסדר מעשי, כלומר, זה לא ישלול מאיתנו את החופש להתנגד אחר כך לכל מיני סידורים מעשיים, שאנו חושבים להתנגד להם. ובייחוד עלינו להבין, שבסופו של דבר עניין הפירוז דינו לבוא כעניין מוסכם ולא כעניין של כפייה או גזירה. כלומר, אנו מקבלים את העיקרון, אבל אחר כך שוללים כל הצעה של סידור מעשי. זו כנראה הייתה ההצעה. הוא מעוניין מאוד לקבל מאיתנו את ההחלטה על העיקרון. גם יודעי דבר אמרו לנו, שאם נדחה את העיקרון - נעמיד את עצמנו במצב לא כל כך נוח כלפי מועצת הביטחון וכלפי דעת הקהל העולמית.

במשך השיחה נגעתי פעמיים, לפחות, אם לא שלוש פעמים, בהצעתו על ירושלים ערבית ואמרתי: העובדה שאנו יודעים, שאתה רואה בהצעה זו פתרון נכון לירושלים - דבר שלא יעלה על הדעת מבחינתנו - בהכרח שהיא משפיעה על גישתנו לכל הצעה של פירוז הבאה מצדך.

עד כאן בעניין הפירוז. ועליו אני חייב תשובה לכל המאוחר מחר בבוקר.

בהזדמנות זו אמרתי לו, שאנו עומדים לפרסם הכרזה מיוחדת לגבי ירושלים ולקבוע אותה כשטח שחוקי מדינת ישראל חלים עליו. אמרתי: זו לא תהיה הכרזה על סיפוח ירושלים למדינת ישראל, אבל בהחלט צירוף השטח למדינת ישראל לגבי המינהל והמשטר ואיחוד החוקים במדינת ישראל ובירושלים. אנו צריכים לכך כדי להסדיר את העניינים - יש כמה עניינים מעשיים שחסר להם פשוט הבסיס החוקי, גם כדי לקבוע אחריותנו וסמכותנו בירושלים. אז שאל אחד מאנשיו, אם אנו מקבלים עלינו את האחריות לכל מה שיקרה בירושלים מבחינת הכוחות הפורשים. אמרתי:

"אם אתה שואל אותי היום הרי מבחינה פורמלית התשובה היא לא, אבל אנו רואים את המצב הזה בלתי סדיר. אנו מעוניינים ורוצים להיות אחראיים לכל מה שיקרה בירושלים גם מבחינה פורמלית, ועל כן תבוא אותה הכרזה שאני מדבר עליה, הדרושה לנו גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים".

המתווך לא ערער על כך במילה אחת, אבל ראיתי, שהדבר עשה עליו רושם רציני.

מטעמים שלהם, בייחוד, לא קיבלנו את הנימוק, שאפילו יהיה בירושלים כוח בינלאומי, יש לחשוש לביטחון העיר אם הערבים יחליטו לעשות מה שנקרא coup, כלומר מהפך בירושלים. הוא אמר:

״הייתכן? מה יאמר העולם עליהם אם יצאו נגד האומות המאוחדות?״ אמרתי: ״אין לי כל ספק, שבלייק סכסס בוויכוח ידנו תהיה על העליונה וידם על התחתונה, אבל בינתיים ירושלים תהיה בידיהם ואנו איננו יכולים לקבל בחשבון אפשרות כזאת״.

הם טענו, שהעיקר בשבילם סילוק הנשק העלול להחריב את ירושלים. בשיחה נוספת, פרטית, ששניים מהם ביקשו אותה, אמרו שהעיקר בשבילם סילוק התותחים העלולים להחריב את העיר. היה בכך משום רמז לפשרות בנוגע לאנשים ואפילו בנוגע לסוגים של נשק, אבל רמז בלבד. איני יכול לומר שזו הצעה המונחת לפנינו.

אחר כך עבר ברנדוט לשאלה השלישית: שאלת הפליטים הערבים. יש שלוש מאות אלף - יש אומרים שלוש מאות וחמישים אלף - פליטים ערבים נתונים בעוני ובמחסור, שהם בכל רע ומצבם נוגע עד הנפש. זו שאלה הומניטרית גדולה. הוא יילחם לעניין קודם כל מבחינה הומניטרית. יש לעשות משהו להצלת האנשים האלה. אולי יש גם פליטים יהודים, שצריך לעזור להם, נתונה להם אותה אהדה. הוא סבור, שצריך לארגן מפעל של סעד לטובת הפליטים הערבים. יש לגייס עזרה והוא מוכן לעזור גם לפליטים יהודים אבל העזרה היעילה ביותר - להחזיר את הפליטים עד כמה שאפשר למקומותיהם. והוא רוצה לדעת אם אנו מוכנים לשתף פעולה בעניין זה. הוא אמר:

״מובטחני כי הדברים ״displaced persons״ [עקורים] מוצאים הד בלבכם. מי כמוכם יודע גורלם של [4].d.p.'s אני מבין, אתם סבורים שבימי מלחמה ספק אם הדבר עשוי לצאת לפועל, אבל צרפת החזירה צרפתים עקורים מגרמניה תוך תקופת המלחמה, בלי לחכות עד גמר המלחמה״.

[הוא] גם שמע מהמזכיר הכללי של או״ם, שפעם אחת שאל אותי בעניין זה ואמרתי לו: ״הפליטים יוכלו לחזור״.

אמרתי:

״קודם כל, מהצד העובדתי איני זוכר תשובתי זו לטריגווה לי, אבל מר טריגווה לי נאמן עלי ומוכן אני להסכים שאמרתי דבר כזה. אני זוכר את הזמן והמסיבות. תחילת העניין כשהיו עזיבות במקומות בודדים והדבר נראה ארעי. ייתכן שאמרתי, שאם ערבים אלה רוצים לחזור הם יכולים לחזור. מאז נשתנו פני הדברים תכלית שינוי. עניין העזיבה הערבית הפך לקו יסודי ובולט של כל מהלך המאורעות וחיזיון מדיני מכריע הקובע את כל המצב״.

ברור - אמרתי - שיש לגשת לעניין גם מבחינה הומניטרית, ואם יוכל לגייס מפעל סיוע לפליטים אלה במקום תבוא עליו ברכה. איני יודע אם שר האוצר שלנו יאמר שהוא זקוק לעזרה לפליטים שלנו. ייתכן. אבל ברור שאין להשוות את ממדי הבעיה אצלנו ואצלם. אצלם זו בהחלט בעיה מזעזעת, בעיה רחבה מאוד, אבל אי-אפשר לפתור אותה מתוך שיקולים הומניטריים בלבד. זה עניין לשיקול מדיני ולשיקול צבאי, וגם ראייה הומניטרית מחייבת ראייה רחוקה. אין כל השוואה ל-d.p.'s. היהודים - ודאי שאין כל השוואה לפליטים הצרפתים. הצרפתים חזרו לעמם ולארצם. אשר ל-d.p.'s היהודים, הכיוון היה להעבירם לאותם המקומות ששם יש להם סיכוי לקיום בטוח והוגן. אנו אמרנו להעבירם לארץ-ישראל, אחרים אמרו לא לארץ-ישראל בלבד, גם לא בראש וראשונה לארצות מגוריהם. לא בכך ראו פתרון קונסטרוקטיבי. יש מקום לדעה, שאין כל פתרון קונסטרוקטיבי לערבים אלה בחזירתם לארצם. הבאתי דוגמה מיוון וטורקיה. אמרתי:

״אני מזכיר זאת כאפשרות. איני קובע מסמרות. אבל ברור שאין מה לדבר על החזרת אנשים אלה תוך תקופת המלחמה. החזרתם תהיה אמצעי מלחמה נגדנו. מדינות ערב לוחצות בעניין זה, כי הן רואות בו אחד מאמצעי המלחמה נגדנו. הן יכניסו גיס חמישי, יכניסו חומר לפוצץ את המדינה מבפנים, יטילו עלינו מעמסה כספית גדולה. המעמסה הכספית הגדולה המוטלת כיום על המדינות [הערביות]. הן ייפַּטרו מכל המרירות העצומה המופנה כלפיהן, יוכלו להתפאר בהצלחה כלשהי כלפי תומכיהן. עכשיו אין להן להראות אלא על כישלונות וביזיונות. על כן אין מה לדבר בעניין זה - (ד. בן-גוריון: מדינות ערב מודיעות שפלשו לארץ על פי הזמנת התושבים הערבים) - על כל פנים, מדינות ערב מציעות לנו דבר זה בשעה שהן נלחמות בנו להשמיד מארץ זיכרנו. ואין ספק, יש גם שאלה כלכלית - לאיזו עבודה יבואו אנשים אלה? מי ידאג להם? יהי זה צעד בלתי אחראי כלפיהם להחזיר אותם, וספק גדול אם יהיה בזה סעד הומניטרי, אם להשקיף על העניין מתוך ראייה יותר רחוקה".

ברנדוט לא גילה גמישות מרובה בוויכוח. הוא חזר והעיר על הצד ההומניטרי ואמר, קצת בחטיפה, דבר שפירושו:

״לא ייתכן, אנשים שישבו זמן רב בארץ נעקרים ובמקומם מביאים עולים יהודים״. אחד מאנשי ענה להם בחריפות מרובה: ״איש מאיתנו לא דרש מהם שיצאו״. ״מה הסיכום?״ [שאל.] אמרתי: ״הסיכום הוא פשוט - בתקופת המלחמה אין מה לדבר על כך, ובשבילנו ההפוגה שבהווה היא שלב במלחמה ולא שלב בשלום. כשיבוא הזמן לדון על תנאי השלום זה יהיה אחד התנאים שנדון עליהם ואז יהיה הדבר קשור בכל מערכת העניינים. אז נפתור את השאלה״.

ושוב, בעניין זה נחל אכזבה קשה.

השאלה הרביעית: אם אנחנו מוכנים לעבור מהפוגה לשביתת נשק. באנגלית יש שלושה מונחים: cease fire, truce, armistice. יש הבדל ביניהם.

truce - שביתת נשק ארעית,

armistice - סופה של המלחמה.

אני גורס הבדל אחד יסודי: truce - לא ברור עוד אם יבוא משא ומתן לשלום; armistice - ברור שיבוא משא ומתן לשלום. אמרתי:

״במה יתבטא המעבר?״ אמר: ״סידור כללי יציב העשוי להתבטא גם בהרחבת אזורי ההפקר ומסירתם לפיקוח בינלאומי״. אמרתי: ״אם אני מבין את הדבר כהווייתו, ואם נכון מה שאמרתי כי ההפוגה היא שלב של המלחמה - הרי שביתת הנשק כפי שהוא גורס אותה יש לראותה כשלב של שלום, ולכן קודם כל עלינו לדעת אם באמת אנו הולכים לקראת שלום. זאת אומרת, עלינו לדעת מראש אם הערבים מוכנים לשבת איתנו אל שולחן אחד כעם שווים, כעם מדינה עצמאית, בדיוק כמו שהם עצמאיים, ולדון על כל ענייני השלום. אז, אולי, כהקדמה לכך, יש מקום לשביתת נשק. בלי זה הפירוש הוא לוותר על שטחים ידועים של ארצנו לטובת איזה שלטון בינלאומי בלי ערובה כלשהי שיהיה שלום והשטחים האלה ישובו אלינו. תגובתי הבלתי אמצעית היא שלילית בתנאים אלה כל זמן שאין הודעה מצד הערבים שהם מוכנים לשלום איתנו״.

אחר כך היו כמה שאלות בפרטים שלא אכנס בהם, ואחר כך עוררתי אני שתי שאלות -

שאלת העלייה

ושאלת הפיקוח בארצות השכנות.

בנוגע לעלייה אמרתי, כי אנחנו נאמנים להחלטת כ״ט במאי של מועצת הביטחון,[5] אבל אנחנו גורסים אותה כמו שגרסנו אותה בתחילה. פירוש הדבר, שלגבי עלייה אין אנו מודים אלא בשתי הגבלות:

אסור לנו להעלות חיילים, אנשים לוחמים. גברים בגיל צבא, שאנו מעלים,

אסור לנו לגייס אותם תוך תקופת ההפוגה.

אנו מקבלים עלינו את שני הדינים האלה. אין אנו מקבלים עלינו שום הגבלה מעשית לגבי כניסת אנשים בגיל צבא, ואנו רוצים שהוא ידע שאנו לא נוכל להסכים לכך, כל שכן בהפוגה שהיא לזמן בלתי מוגבל. אין אנו יכולים להסכים שאנשים, שלפי כל שיקולים אחרים ראויים לעלות לארץ - ייפסלו עכשיו לזמן בלתי מוגבל אך ורק משום שהם בגיל צבא. מצב זה אין אנו יכולים לעמוד בו ולא נוכל בשום אופן להסכים לכך ואנו נעמוד על אי-הגבלה מספרית. גם אמרתי, שאנו יודעים כי המשלחת [הצרפתית] שהציעה את התיקון הזה התכוונה לשלול הגבלה מספרית, ויש לנו רושם ברור שבדעה זו מחזיקות כמה וכמה משלחות במועצת הביטחון.

על כך ענה דברים ברורים מאוד:

״יש לכם כל הזכות לנקוט פירוש זה, אבל אני פירשתי פירוש שלי, אין לי כל אפשרות לחזור בי מפירושי. לא ידוע לי מה חושבות משלחות אלה או משלחות אחרות - ידוע לי שאני הודעתי למועצת הביטחון פירוש שלי ולא שמעתי ערעור עליו. אבל אם אתם עומדים על כך, וזו רשותכם, נביא את הדבר להכרעת מועצת הביטחון. אם תדרשו ממני, אהיה מוכן להביא את הדבר למועצת הביטחון ולתבוע הכרעה. רצונכם, אתם יכולים להטיל את הדבר על נציגכם מר אבן. נוח לי שהוא יעשה זאת ולא אני. אבל אם תדרשו ממני, וזו זכותכם, אהיה מוכן לעשות זאת״.

לשאלה השנייה שעוררתי - מצב הפיקוח, מצב המשקיפות בארצות השכנות - אמרתי:

״הרושם בציבור שלנו הוא שמשקיפים אצלנו בלבד ואינם בודקים אלא בציציות שלנו. הצד שכנגד פטור. גם בערב הסעודית יש נמלים ויש שדות תעופה ויש גבולות. על כן, אם רוצה אתה שיהיה יותר אמון בשביתת נשק, יותר אמון בהפוגה, תמסור לנו ידיעות מפורטות עד כמה שאתה יכול בדבר הפיקוח. לא הכל נפרסם, אבל זה ייתן לנו אפשרות לברר, עד כמה שיעלה בידנו לברר, אם יש פיקוח גם שם״.

אמר, שבעוד ימים מספר יהיה מוכן להמציא לי רשימה מפורטת של האנשים למקומותיהם בכל ארץ, בהנחה שננהג ברשימתו כבחומר סודי.

עוד הערה קטנה העירותי לו:

״ראיתי מכוניות של פקחי או״ם מניפות דגל ארה״ב בחוצות ערי הארץ ואין הדבר כשורה. אם מכונית של ציר ארה״ב תעבור בחוצות תל-אביב ותניף דגל ארה״ב, יתמלא לבי שמחה כי אראה בכך הפגנה של קיום מדינת ישראל, אבל אם מפקחים בינלאומיים מניפים דגל ארה״ב, פירוש הדבר שאנו כפופים באיזה אופן לארה״ב - ואנו איננו כפופים לשום ממשלה״.

הוא אמר שזה בהחלט לא בסדר, הסיבה היא ודאי חוסר דגלי או״ם במידה מספקת והוא ידאג שיניפו דגלי או״ם ולא דגלי ממשלות.

אחר כך מסר לי מסכת של כל הלכות הפיקוח. אמרתי: ״נלמד ונעיר עליהן״.

גם ציינתי זו לטובה - הדבר הזה לא נעשה בתקופת ההפוגה הראשונה והיו לנו כל מיני סכסוכים בנוגע להלכות הפיקוח. אחר כך מסר לי תוכניתו לשבועות הקרובים. הוא יעשה ברודוס ובמזרח התיכון עוד כשבעה או עשרה ימים, יהיה בבירות השכנות ויחזור ויבוא לתל-אביב. במשך הזמן הזה יסתפק בשלושה דברים:

בארגון הפיקוח על ההפוגה;

בבירור שאלת ירושלים;

בסעד לפליטים.

הוא מזמין איש מיוחד מהמועצה הכלכלית והסוציאלית של או״ם לשמש לו יועץ בשאלות סעד.

הוא לא אמר שימשיך בתיווך,

לא אמר שלא ימשיך בתיווך.

בינתיים אמר:

״אני מאחל לכם הצלחה במשא ומתן ישיר עם הערבים, ואם על ידי משא ומתן ישיר תגיעו באמת לתוצאות - לא יהיה איש מאושר ממני״.

ב-9 באוגוסט יטוס לביתו לשבדיה וישתתף בוועידת ״הצלב האדום״ הבינלאומי. הוא מביא לויטננט גנרל שבדי, ראש הצבא השבדי, שיהא ראש המטה והמנצח על כל המחנה של אנשי או״ם. הוא יחזור בשבוע הראשון של ספטמבר ואת השבועיים או שלושה שבועות עד פתיחת העצרת יקדיש לבדיקת המצב - אם חלה איזו התקדמות לקראת הסכם - ולעריכת הדין וחשבון שלו לעצרת.

אחר כך קיבלתי ממנו מכתב בעניין הערבים העקורים, שהעתקים ממנו באנגלית שלחתי היום לחברי הממשלה.[6] הוא מבקש מאיתנו תשובה על שתי שאלות:

פירוז ירושלים

והפליטים הערבים.

אני רוצה להציע הצעות ביחס לפירוז. סבורני שאין זה מעניינו, שתהא רשומה לפניו, או לפני מועצת הביטחון, הודעה מאיתנו שבאופן עקרוני וסיטוני ומראש אנו דוחים כל הצעה של פירוז ירושלים. גם לא רצוי, שתהא לפניו הודעה שאנו מקבלים פירוז ירושלים כעיקרון - ולהסתפק בשלילה אי-אפשר. אני מציע אפוא לענות בנוסח זה:

א. הממשלה הזמנית חוזרת ודוחה דחייה מוחלטת את הצעת הפירוז לסעיפיה, שהומצאה לה לעיון על ידי המתווך ב-22 ביולי 1948. הממשלה הזמנית מבינה, שהצעה זו שוב אינה קיימת.

ב. יחס הממשלה להצעה על פירוז ירושלים, כשהיא באה מצד המתווך, מן הנמנע שלא יהיה מושפע מהעובדה שהמתווך הציע למסור את ירושלים בחשבון סופי לשלטון ערבי ועדיין לא חזר בו מהצעה זו.

ג. הממשלה הזמנית מוכנה, כבתחילה, לדון על כל תוכנית מתקבלת על הדעת שתבטיח את ירושלים, בלי לפגוע בעניינים החיוניים של העם היהודי בעיר, מסכנת הרס אם יתחדשו הקרבות בארץ-ישראל כולה.

בנוגע להחזרת הפליטים אני מציע לענות, שאין אנו יכולים להסכים להחזרה המונית של הפליטים הערבים כל זמן שהמלחמה נמשכת. אנו מוכנים לדון על מקרים יוצאים מן הכלל, בין של סבל מיוחד ובין של זכות מיוחדת, על כל מקרה ומקרה לחוד.

חילקתי לחברים סקירה שקיבלתי מהנציגות שלנו בוושינגטון, הנותנת השקפה ידועה על המצב. על כל פנים מעניין לקרוא אותה, אם גם לא כל המסקנות בדוקות בעיני. השאלה העיקרית [בסקירה] היא שאנו נעשה מאמצים גדולים לברר אפשרות של משא ומתן עם הערבים, והנציג שלנו מציע להתחיל מהקצה של מצרים. אני מסכים הסכמה גמורה לכך. החברים אולי יודעים, שראש האגף למזרח התיכון של משרד החוץ[7] עם שני עוזרים[8] נמצאים כבר כמה שבועות בפריס והם מנסים לשלוח שלוחות ולתהות על קנקנם של כמה דברים, לפי שעה ללא שום תוצאות. אנו חייבים לעשות את הדבר. איני תולה בו שום סיכויים.

סבורני שהדבר שאנו יכולים אולי להשיג, מפני שנשקפות סכנות בעצרת, הוא כניסה לאומות המאוחדות. בכך עלינו לרכז מאמצים גדולים. אני רואה חשיבות יתרה בהשתדלות להשיג בממשלת ארה״ב תמיכה לכניסתנו לאו״ם עד ספטמבר - לנצל לכך את ערב הבחירות באמריקה, ולנצל נכונותה של צרפת לתמוך בנו בעניין זה. תמיכה זו קלה מהכרה בנו.

בי״ת, אם אפשר - להשיג בארה״ב לחץ דיפלומטי מסוים על ארצות ערב למשא ומתן איתנו, שזו תהיה הדרכה דיפלומטית לצירויות האמריקניות במזרח התיכון.

גימ״ל, עם ההצהרות שלנו וההודעות שלנו, נטיל סיסמת הפיצויים שמגיעים לנו מהעולם הערבי על התוקפנות. כבר ראינו, שהם תובעים כספים מאיתנו להחזקת הפליטים. בכלל, כל מה שנרבה עכשיו בתביעות, יפה לנו. עדיין אין אנו מסודרים בנגב, עדיין איננו מסודרים בכמה וכמה עניינים, ויש להם לערבים מה להוציא מידינו, ולנו יהיה יותר מה להוציא מהם. ראינו שהערבים התריעו על החזרת הפליטים והדבר נהפך כבר לסעיף בהצעות ברנדוט, המלביש את העניין לבוש הומניטרי. נגרם הרס רב, הוּצא הון עצום לצורכי המלחמה. מישהו חייב בכך. מישהו אחראי, מדינות אלו חייבות לשלם. מצרים ידעה לא בלבד לתבוע, אלא אף לקבל מאיטליה פיצויי מלחמה.[9]

להלן התנהל דיון בשלוש ההצעות שהציע מ״ש. בתגובה לדברי השר גרינבוים, ששלל החזרת הפליטים הערביים מכל וכל, ואמר: "המתנפלים עלינו - הם צריכים לשאת בעול החזקת הפליטים. כל אדם בעולם יבין זאת", אמר מ״ש:

השר מ. שרתוק: ברנדוט אמר, ש״העולם לא יבין״. אמרתי [לו]: ״העולם שהבין את עקירת הסודטים מצ׳כוסלובקיה יבין גם את זה״.

סעיפים א' ובי שהציע מ״ש בנושא הפירוז התקבלו פה אחד ללא הצבעה.[10]

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: בעניין החזרת הפליטים ההצעה היא שכל זמן שקיים מצב של המלחמה, אין אנו יכולים להסכים להחזרת הפליטים הערבים חוץ ממקרים מיוחדים.

בעד ההצעה - 9

נגד - 2

הערות: