43. מרכז מפא"י, תל-אביב - ההפוגה היא שלב של מלחמה ולא של שלום - 24/7/1948
שם הספר  דבר דבור 1948
שם הפרק  43. מרכז מפא"י, תל-אביב - ההפוגה היא שלב של מלחמה ולא של שלום - 24/7/1948

43

מרכז מפא"י, תל-אביב[1]

24/7/1948

ההפוגה היא שלב של מלחמה ולא של שלום

 

 

את ישיבת המרכז פתח רה״מ ב"ג וסקר ארוכות את המצב הצבאי. בין השאר אמר:

"אם כי יש גם היגיון בהנחה שהפוגה היא ראשית השלום, אין שום ביטחון גמור בכך והמערכה האחרונה היא הקובעת ולכן אין שום ערך בזה שנפעל ונתברך בניצחונות".

אחריו סקר מ״ש את המצב המדיני.

 

מ. שרתוק: מעמדנו המדיני היום מצורף משני גורמים עיקריים:

מהחלטת האומות המאוחדות של כ״ט בנובמבר אשתקד

ומהניצחונות שלנו בארץ.

אינני מונה את עצם קיומו של היישוב בארץ - זה שורש הכול. וההכרזה על מדינת ישראל וקיומה הממשי של מדינת ישראל, אף היא תוצאה משני הגורמים האלה. זה אולי עניין לניחוש אם הקמת מדינת ישראל והניצחונות הכבירים של צבא ההגנה היו אפשריים בלי החלטת כ״ט בנובמבר. להלכה בלי ספק היו אפשריים, אם למעשה היו באים - זה עניין לניחוש שאין בו ברכה. לעומת זה ברור, כי החלטת כ״ט בנובמבר בלי גילוי הכוח הממשי שבא בעקבותיה - אולי יותר נכון לומר: שבא בעקבות פינוי הארץ על ידי השלטון והצבא הבריטי - הייתה נשארת בידינו אך ורק כטענה ובקובלנה נוספת, אבל לא הייתה כשלעצמה מגבירה את כוחנו אלא להיפך, הייתה משמשת אות לתבוסה מדינית מכרעת בזירה הבינלאומית. כי בנפול ההכרעה הגדולה בזירה הבינלאומית ראינו לפנינו סכנות חמורות מאוד שנשקפו לביצועה, והזהרנו על הסכנות האלה את הגורמים הבינלאומיים המכריעים, בייחוד אותם הגורמים הבינלאומיים שעמדו במידה פחות או יותר מוחלטת לימיננו במערכה ההיא.

ראינו דרגות בסכנה שנשקפה לנו. אולי הסכנה הקלה ביותר שראינו - אינני יודע אם היא הקלה ביותר אבל כך נראה לנו הדבר אז - הייתה סכנת אי-השלמה של היישוב הערבי המקומי עם ההחלטה ועם מאמצנו לביצועה. העמדה שנקטנו הייתה לומר, כי אם תישאר ההתפרעות בארץ מצומצמת בתחום הארץ עצמה, ותהא ניזונה אך ורק מכוחות הערבים המקומיים - נוכל לעמוד בפרץ בלי עזרה. אמרנו זאת בלי ביטחון מוחלט שאנחנו אומרים את האמת כולה. מבחינה מדינית לא הייתה אפשרית עמדה אחרת, אבל למעשה היינו אכולי ספקות וראינו לפנינו חזות קשה גם במקרה שתתממש האפשרות הזאת והסכנה תצומצם. באשר ראינו לפנינו אפשרות של מהומות, בלבולים[2] בלתי פוסקים, של אי-סדרים על פני הארץ כולה, של התמרדות ערים וכפרים, של גיוס כנופיות שתהיינה משוטטות על פני הארץ ומתנפלות מן המארב, של יריות וזריקת פצצות בלתי פוסקות בחוצות הערים, של תקופה ארוכה של מצב פרוע, מאבק קשה ומר של שלטון צעיר וחלש עם אוכלוסייה גדולה ומושרשת, אשר מנוי וגמור איתה למגר את השלטון הזה ולשים לאל את הצו הבינלאומי.

אבל ראינו גם סכנות יותר חמורות. ראינו סכנה של עזרה ותמיכה בכוחות המרד בארץ אשר תבוא מבחוץ - עזרה באדם, עזרה בנשק, עזרה בממון. ואמרנו כי עזרה כזאת ייתכן ותזקיק אותנו אף מצדנו לעזרת חוץ, באשר אנו מוקפים מדינות אויבות, מדינות שזוינו בראש וראשונה על ידי אנגליה, במידה רבה אף בכוחות עצמן, שיש לרשותן נשק מסוגים שאינם בידינו, ועצם משלוח כוחות מבחוץ - גם אם יהיו כוחות אי-סדירים - יש בזה מרי נגד החלטת האומות המאוחדות. ולכן אמרנו כי ייתכן שבמצב כזה נדרוש עזרת חוץ ונראה עצמנו זכאים לדרוש אותה. וכשדיברנו על עזרת חוץ בזירה הבינלאומית לא נתכוונו לגח״ל [גיוס חוץ לארץ], לא נתכוונו לעולים חלוצים ומתנדבים יהודים שייענו לקריאתנו, או פשוט ייענו לקריאת המצפון שלהם ויבואו ללחום בשורותינו, אלא הכוונה הייתה לעזרה בינלאומית.

אבל לא הסתפקנו בזה והצבענו על סכנה עוד יותר חמורה, אם כי לא נראתה לנו באותם הימים כסכנה ממשית מאוד, ואף על פי כן הצבענו עליה - וזוהי סכנת הפלישה הגלויה של כוחות צבא סדירים מן הארצות השכנות לתוך ארץ-ישראל כדי להכרית את קיומה של המדינה ואולי כדי להשמיד את היישוב היהודי כולו.

ואמרנו אז: ללא ספק ניזָקק לעזרת האומות המאוחדות ונהיה זכאים לתבוע אותה, באשר הכוחות יהיו מאוד בלתי שווים ובאשר זו תהיה התנקשות גלויה וזדונית בסמכות האומות המאוחדות, והריב לא יהיה עוד בינינו ובין הערבים אלא בין הערבים והעולם כולו, והעולם כולו יצטרך אז להילחם בערבים.

אינני רוצה להיכנס בסקירה יותר מדי מפורטת כיצד נשתלשלו הדברים. אני רוצה לציין, שנתגשמו שתי קצוות:

מצד אחד הסכנה החמורה ביותר מכל הסכנות שחזינו הפכה למציאות,

ומצד שני התקווה הקלושה ביותר לאיזו עזרה שהיא מבחוץ נשארה מַעַל, לא באה לעולם, ואנחנו לבדנו לא רק שהצלחנו לעת עתה לעמוד בפרץ אלא עברנו מהתגוננות להתקפה והנחתנו מכות קשות מאוד לכל הכוחות האויבים אשר התנפלו עלינו בלי יוצא מן הכלל.

כאשר החלה פרשת ההפוגות עבר שלב ממושך של התלבטות בקרב האומות המאוחדות במועצת הביטחון - גם באסיפה הכללית, בעצרת המיוחדת שנקראה - התלבטות שבאה מתוך הנחה כי יש להציל אותנו מסכנה חמורה. כל זמן שהייתה ההתלבטות מכוונת למטרה זו, היא לא הגיעה לשום פעולה של ממש. אינני מדבר כבר על פעולה צבאית, דבר זה נשאר לגמרי מעבר לאופק של אפשרויות מעשיות, אלא גם לא הגיעו הדברים לאיזה התערבות מדינית.

כאשר נתקבלה ההחלטה במועצת הביטחון על ההפוגה הראשונה, שוב מתאריך כ״ט, כ״ט במאי 1948 - יש לנו שלושה כ״טים:

כ״ט בנובמבר,

כ״ט במאי,

ועוד כ״ט אחד[3] -

כבר היו כפות המאזניים הצבאיות בארץ מאוזנות עם התחלה של הכרעה לטובתנו. ובלי ספק גם אז היו אנשים שחשבו, כי על ידי ההפוגה הם עוזרים לנו, מצילים. ואין להתעלם מן האמת, שההפוגה הראשונה באמת באה בשעה קשה לצבא שלנו לא מפני שהוא עמד אז בנסיגה חלילה - הוא עמד אז בהתקדמות כובשת - אבל הוא היה עייף, הוא היה מועט, ציודו היה בלתי מספיק נוכח המשימות שהוטלו עליו, כוחותיו בחזית היו מתוחים עד קצה גבול האפשרות, קרבות הלילה הרצופים התישו את כוחו, לא היו לו כל מילואים בעורף - עוד פחות מאשר עכשיו - וההפוגה באה לא להציל עמדות מכיבוש, אלא היא הייתה הפוגה פשוטו כמשמעו - היא אפשרה לו לנשום לרווחה, להחליף כוח, להתבצר ולהתכונן לבאות.

אני רוצה לומר, כי מה שהכריע לגבי ההחלטה שנתקבלה אז במועצת הביטחון בדבר ההפוגה - וההחלטה עדיין לא הייתה בחינת צו ולא הייתה מלווה באיום של עונשים - מה שהכריע כבר אז היה אינטרס בינלאומי, או אינטרס ממלכתי של גורמים ידועים, למנוע את התפשטות המלחמה בארץ-ישראל מסיבה זו או מסיבה אחרת, יותר מאשר להציל את מישהו.

הגורם הזה הוא שהביא במידה רבה גם לידי החלטה על ההפוגה השנייה,[4] שהפעם לבש צורת צו, אבל עם זה נתלווה גורם נוסף - עלינו להגיד זאת - והגורם הזה הוא הצלת ערבים.

אם אשָאל מה גרם להפוגה הראשונה, אומר

שהיו שנתכוונו לטובת היהודים,

היו שנתכוונו לטובת הערבים,

היו שנתכוונו לטובת העולם כפי שהם תופסים את טובתו של העולם - למנוע את התפשטות המלחמה.

אם אשָאל מה הביא לידי ההפוגה השנייה, אומר - שני גורמים מכריעים:

מניעת התפשטות המלחמה

והצלת ערבים.

לא הייתה כל שאלה לגבי ההפוגה השנייה של עזרה ליהודים או הצלת היהודים, כי אם מה שהובהר, והעובדות שנחרתו עמוק בהתרשמות הגורמים שהתחילו בדבר, הייתה ההכרה כי היהודים הם כוח כובש ומנצח. אני מצטרף הצטרפות שלמה לאזהרה שהשמיע באוזנינו דוד בן-גוריון, שלא נישָלֶה לחשוב כי סיימנו את המלחמה ונחלנו את הניצחונות המכריעים במלחמה. עלינו לדעת זאת היטב. עם זאת, עלינו לקבוע כעובדה ניצחת כי התרשמות העולם היא כי כיום אנחנו כוח כובש מנצח.

כזוהי התמונה שנתגלתה בפני דעת הקהל בעיתונות האמריקנית,

כזוהי התמונה בצרפת

וכזוהי התמונה המתחילה להיות גם באנגליה.

קיבלתי בימים אלה מכתב מקצין שהיה פעם בארץ, עכשיו הוא ממלא איזה תפקיד בחיים המדיניים, לא במפלגת העבודה. הוא רוצה לבוא לביקור בארץ ולראות את המצב. הוא אומר:

״אתה יודע, בוודאי, שלנו באנגליה יש מחסור גדול בנייר דפוס, בנייר לעיתונות, ומפני זה אין העיתונות שלנו משקפת במידה מספקת את מהלך המאורעות בארץ. והואיל והקבוצה שלנו רוצה לעמוד על הדברים מקרוב, הרי אני רוצה לבוא ואני מקווה שתינָתנה לי כל ההקלות בשביל לבוא לארץ, בשביל לראות אותך ולעמוד מכלי ראשון על מצב הדברים, ואנחנו מאוד מעוניינים לדעת את המצב לאמיתו״.

אינני יודע אם החששות האלה היו מוצדקים. אני מקווה שהם היו מוצדקים, אבל אין לדעת בביטחון. כמה וכמה ידיעות ישנן בידנו המצדיקות את החששות האלה, החששות לגורלו של הצד שכנגד אילו המלחמה נמשכה -

ידיעות על חוסר נשק,

על אזילת תחמושת,

על עייפות,

על אי-רצון להילחם,

על רפיון ידיים,

על קורבנות קשים מאוד,

על הסתבכויות כספיות חמורות מאוד

ועל אי-ראיית מוצא,

על המשך מלחמה רק מתוך ייאוש מפני שאין מוצא אחר, מפני שאין דרך אחרת להציל את הכבוד ולא מתוך תקווה לנצח.

ייתכן שזה מוגזם, וייתכן שעדיין היו נפתחים מעיינות חדשים של יכולת צבאית, ועלינו בשום אופן לא לזלזל באפשרויות אלה. אבל העובדה שאנגליה הצטרפה לדרישת ההפוגה במפגיע, ואנגליה קודם כל דרשה, גם איימה על המדינות הערביות איום ישיר - נוסף לאיום שנצטרפה אליו באמצעות האומות המאוחדות - מוכיחה שזו הייתה האספקלריה שאנגליה ראתה בה את הדברים לגבי המשך המלחמה, על כל פנים בתקופה הקרובה.

נדמה לי שאנגליה נוכחה לדעת, שהמשך המערכה יעמיד אותה בפני ברירה שמוטב לה לא לעמוד בפניה. אחד מהשניים:

או שהיא הייתה נאלצת לתמוך תמיכה הרבה יותר נמרצת, גלויה, בצד הערבי, כדי להביא את הדברים לידי הכרעה מהירה - הכרעה חיובית כמובן מבחינת הערבים ושלילית מבחינתנו -

או שהיא הייתה מוכרחה למשוך את ידה מן המלחמה הזאת ולהפקיר את הערבים.

גם זה וגם זה לא היה רצוי לה. באשר אילו היא הייתה יוצאת למלחמה יותר גלויה בנו על ידי תמיכה יותר גלויה ונמרצת בערבים, כדי להביא לידי הכרעה, היא הייתה מסתבכת הסתבכות רצינית מאוד הן באומות המאוחדות והן ובייחוד בארצות הברית. כבר אותה העזרה הנסתרת, הבלתי רשמית כאילו, שאנגליה נתנה לערבים

על ידי משלוח נשק לכוחות הערבים תוך כדי המלחמה,

על ידי החזקת אנגלים בדרגות גבוהות בפיקוד הצבאות הערביים,

ועל ידי תמיכה מדינית ודיפלומטית בכל מלחמת הערבים נגד ישראל -

היא קלקלה לעצמה הרבה מאוד בדעת הקהל האמריקנית, וסיבכה וחידדה מאוד יחסיה עם מימשל ארה״ב.

והדבר החל לתת את אותותיו במשא ומתן על חלקה של אנגליה ב״תוכנית מרשל״,

וזה כבר החל לתת את אותותיו בסיכויים של אנגליה בהשגת מלווה נוסף שאנגליה, כפי הנראה, מוכרחה להתאמץ להשיגו.

והדבר הזה קלקל מאוד את שורת היחסים בין אנגליה ואמריקה נוכח סכנות יותר גדולות הנשקפות לשני הצדדים גם יחד בזירה העולמית.

ואומנם אילו היה מהלך המאורעות אחר, כי אז הסכנות האלה לא היו כל כך חמורות. זאת אומרת, אילו באה בעוד מועד הכרעה נגדנו, כי אז אנגליה הבֶּווינית הייתה אומרת,

ש״כדאי לעמוד בכל הסיכונים האלה, אבל השגנו מה שהאוריינטציה המדינית אמרה לנו, כי זה האינטרס הבריטי במזרח התיכון״.

ואולם הדבר הזה לא הושג כיוון שהיה מפוקפק מאוד אם הדבר הזה יושג, כיוון שהאפשרות היחידה להשיג אותו הייתה

על ידי הגדלת כוחות הפיקוד האנגליים לניהול המלחמה,

על ידי צו למדינות הערביות להתאחד תחת פיקוד אנגלי אחיד,

על ידי משלוח נשק נוסף,

על ידי משלוח תחמושת נוספת,

על ידי משלוח כסף נוסף.

ההקצבות הבריטיות של מזומנים ״קשים״, כמו שקוראים להם - דולרים - למדינות הערביות, אנגליה הייתה מוכרחה לשמור אותן בסוד, ועלה בידינו קצת לגלות את הדברים, ועצם העובדה שהיא התאמצה לשמור אותם בסוד הוכיחה עד כמה היא חששה להסתבכות היחסים עם אמריקה במקרה שייוודע הדבר. עיראק הגיעה עד משבר כספי חמור ודרשה עזרה ישירה מן האוצר הבריטי, והאוצר הבריטי לא ראה אפשרות מדינית לתת את העזרה הזאת. כל מה שהוא יכול היה לעשות הרי זה לפנות לחברת הנפט העיראקית, שהייתה משלמת את תשלומי ה״רוֹיאלטיז״ [תמלוגים] בעד הנפט אחת לשנה, שיתחילו לשלם אחת לשלושה חודשים, ועל ידי כך יקדימו מפרעה של 400 אלף לא״י, והאוצר הבריטי אמר שב-400 אלף לא״י בינתיים יצילו את המצב - אמרתי את זה לחברנו שר האוצר, כדי לנחם אותו קצת, שהנה יש מדינה גדולה שאצלה 400 אלף לא״י זו הקלת המצב - והמשך המערכה היה מוכרח להביא לידי תמיכה כספית רחבה מתוך איזה גירעונות של אנגליה - אינני יודע, על כל פנים זה גורם חשוב מאוד.

לעומת זאת, אנגליה בשום אופן לא רצתה לעמוד בפני ההכרח להפקיר את העולם הערבי, באשר זאת הייתה בגידה. וכבר עכשיו, בימי ההפוגה, היו הפגנות אנטי-בריטיות בכל הארצות הערביות ואין כלל לשער את הזעם והקצף והמרירות שנצטברה ברחבי העולם הערבי נגד אנגליה על העידוד שהיא עודדה את הארצות הערביות להיכנס למלחמה זאת, ועל חוסר העזרה, לפי דעתם, שהיא חטאה בו.

לבסוף לא היה לה כל עניין להרחיב עוד יותר את הפרץ הזה, והמוצא בשבילה הייתה ההפוגה, הפוגה שהייתה יכולה לאפשר לה את העברת המלחמה נגדנו מפסי מלחמה ישירה לפסי ההתנכלות המדינית. משא ומתן באמצעות המתווך על איזו פשרה חדשה על חשבוננו - הצעות מסוימות לפירוז ירושלים לשם משטר בינלאומי מסוים, הצעות מסוימות לפירוזה של חיפה ולהפקעת נמל חיפה ובתי הזיקוק מריבונותה של מדינת ישראל, אחר כך לחץ עלינו לוותר על חלקים ידועים של הארץ לטובת הערבים, וכולי.

גם מממשלת ארה״ב, במידה שאינטרסיה המדיניים נקבעים ובאים לידי ביטוי ב״סטייט דפרטמנט״ ובמשלחת אמריקה לאו״ם, שהיא בטבע הדברים נושאת דברו של ה״סטייט דפרטמנט״, היה לחץ רב מאוד לטובת ההפוגה מתוך הכרה שעניינים יסודיים של מדיניות אמריקה מחייבים את הפסקת הקרבות בארץ-ישראל ופתרון השאלות שעדיין טעונות פתרון בדרכי משא ומתן, כיבוש מדיני או ויתור מדיני, או לחץ מדיני. היה ברור לקובעי מדיניות החוץ של ארה״ב, שהמשך המערכה יסבך אותם יותר ויותר בגילויי עזרה לנו, תמיכה בנו ותפיסת עמדות מתנגדות בעולם הערבי. השעה היא שעה של ערב בחירות, וההתחרות של הנשיא כעת ושל המפלגה [הדמוקרטית] על כיבוש המצביעים היא עכשיו במלוא תוקפה. הדבר הזה הנחיל כבר לנו כמה כיבושים. ההכרה המהירה, הייתי אומר הכרת הבזק במדינת ישראל, באה ביוזמתו של ״הבית הלבן״ ובניגוד לעמדת מחלקת המדינה. מחלקת המדינה אחר כך קיבלה את הדין והכניסה את העובדה המדינית הזאת בתוך איזה דפוס שנתקבל על דעתה, כי זוהי הכרה מלאה במדינת ישראל, אבל זוהי רק הכרה עובדתית [״דה פקטו״] בממשלה הזמנית של ישראל, מכיוון שהממשלה הזמנית של ישראל בעצמה אומרת לעצמה שהיא ממשלה זמנית, זאת אומרת בשביל עצמה היא רק ממשלה שבעובדה ולא ממשלה על פי חוקה. החוקה עוד איננה. עוד אין לדרוש כלל מממשלת ארה״ב שתכיר בה יותר מאשר ״דה פקטו״, אבל מדינת ישראל בעובדה קיימת ועומדת.

גם מינוי הציר שעכשיו נמצא בדרכו אלינו, נוסע בים ויגיע אלינו בימים הקרובים, שאנחנו מכירים אותו היטב, מכירים את דמותו, מכירים את אישיותו, מכירים את נאמנותו[5] - גם המינוי הזה בא על פי פסק ישיר של ״הבית הלבן״ בניגוד לרצונה של מחלקת המדינה. מחלקת המדינה שוב קיבלה את הדין. והיה ברור שאם תימשך המערכה אז יימשך הלחץ של דעת הקהל בעולם היהודי, של דעת הקהל הכללית, מפני שמאוד קשה לדעת הקהל באמריקה לסבול מצב כזה שמפציצים את תל-אביב יום יום ומפציצים את עמדות צבא ישראל בפינות שונות של הארץ, ויישובים יהודים יום יום כמעט מוחים אותם מעל פני האדמה על ידי הפצצות בלתי פוסקות, ואין בידי כוחות ישראל לענות כהלכה, ואין בידיהם לענות כהלכה, להילחם באוויר, מפני שממשלת ארה״ב מונעת מהם נשק כזה. נראתה אפשרות, שאם תימשך המלחמה יהיה מוכרח - תחת לחץ ובתוך האווירה הזאת של מלחמת בחירות - לחול שינוי במדיניות האמברגו לטובת ישראל, זאת אומרת לרעת מדינות ערב. לא מן הנמנע שהיה נעשה גם ניסיון, אולי הניסיון היה מצליח - נוכח מצב זה - כדי להחיש את תהליך ההכרה במדינת ישראל בארצות אחרות, להפוך את ההכרה ״דה פקטו״ להכרה ״דה יורה״. לא מן הנמנע, שהמשא ומתן שהוחל בו על השגת מִלווה, שנתקל בהתנגדות מסוימת ונשאר לעת עתה במצב קפוא, היה יוצא מקיפאונו ומתחיל שוב להתקדם, ואולי היה גם מגיע לידי הכרעה חיובית.

כל הצעדים האלה היו יותר ויותר מזהים את ממשלת ארה״ב עם מדינת ישראל הלוחמת, ומסבכים אותה יותר בעזרה למדינת ישראל הלוחמת לשם השגת ניצחון בשבילה במלחמה הזאת. זאת אומרת, היו מביאים את ממשלת ארה״ב לנקיטת עמדה יותר ויותר נוגדת את האינטרס של העולם הערבי, והדבר הזה בשום אופן לא היה רצוי לה.

גם היה חשש ללא ספק, כי המשך המערכה עלול לפתוח פתח להתערבות מסוימת במלחמה הזאת, שבשביל המדיניות של אמריקה זוהי הסכנה הגדולה ביותר. ממשלת ארה״ב ידעה היטב שהולך נשק לארץ ושהולך נשק לישראל. אנחנו, מבלי להכניס אותה בסודי סודותינו - אין כל חובה עלינו לעשות זאת - אמרנו לה דברים ברורים מאוד בעניין זה, כאשר דרשנו בתחילת המערכה לתת לנו נשק ולשנות את האמברגו לטובתנו, לשנות את האמברגו לטובת הצד הנתקף ונגד הצד התוקף,

הנתקף - מפני שהוא שומר על החלטות האומות המאוחדות,

והתוקף - כאשר הוא מפר את החלטות או״ם.

אמרנו: אין פה שאלה של צדק ויושר והגינות בינלאומית. יש כאן שאלה של חיים ומוות - נשק זוהי שאלה של חיים ומוות, ואנחנו נשיג אותו, ואנחנו אומרים לכם - אמרנו למפרע שאנחנו נשיג אותו. אינני נזקק פה לשום פרפרזה. אני מצטט באופן מילולי:

״אתם הייתם מתנהגים בדיוק כך אילו הייתם במקומנו, ואנחנו ׳מזמינים׳ אתכם לומר לנו אם הייתם מתנהגים אחרת בהיותכם נתקפים, ובאין בידכם הנשק הדרוש לכם, וכאשר נשק כזה נמצא בעולם, ובזמן שאתם יודעים שיש מקורות מוגבלים בנשק בעולם. אנחנו נותנים לכם את ההזדמנות הראשונה, אבל אם אין אתם משתמשים בהזדמנות הזאת לתת לנו נשק - אנחנו את הנשק הזה נשיג מכל מי שמוכן לתת אותו לנו״.

הם רואים איך התפתחה תנופת הקרבות שלנו לא רק עם גידול כוח האדם, גם עם הריבוי והגיוון של הנשק שברשותנו, והם מבינים מה כאן קרה. יש להם בוודאי גם מקורות כדי לדעת. והם מלאים חששות מבחינתם. הם יודעים שכל המשך של מלחמה וכל הסתבכות של מלחמה ירחיב את הפתח הזה,[6] והם אינם רוצים בכך. ויש להם רק דרך אחת למנוע את הדבר הזה - זוהי ההפוגה.

עוד דבר. הם ראו שאנחנו מסוגלים לא רק להתגונן אלא גם לכבוש. אינני צריך לחזור כאן על הכיבושים הטריטוריאליים שלנו, ואינני יודע אם הם כבר חוששים לכניסתנו לדמשק. אבל אם הם לא חוששים, הרי הם עוד לא די ריאליסטיים. אבל בלי ספק הריאליזם שלהם כבר התפתח והתבגר עד כדי חשש שניכנס לשכם, אינני צריך לומר ג׳נין, שנביא לידי גמר את כיבוש הגליל ואולי גם נלך לעמאן. והם אינם רוצים בזה, מפני שאם יקום כדבר הזה הרי אחת משתיים:

או שהם צריכים לאשר את הכיבושים האלה, ואז מסתבכים בהסתבכויות חמורות מאוד עם העולם הערבי,

או שהם צריכים לדרוש מאיתנו לוותר על הכיבושים האלה, ואז יש להם ריב מיותר עם העולם היהודי. לא אכפת להם לריב עם היהודים, אבל כשאפשר למנוע בעד הריב הזה - למה לא למנוע?

עוד דבר היה ברור להם - שכל המשך של המערכה מוכרח לסבך את האנגלים יותר ויותר בעזרה לערבים, על כל פנים עלול לסבך, ומוכרח לחדד יותר ויותר את היחסים בין אנגליה ובין אמריקה. וזה לא רצוי בכלל, וזה לא רצוי בייחוד נוכח מה שמתרחש בברלין ועלול להתרחש בפינות אחרות בעולם.[7] והייתה גם הנחה כללית בתקופה זו, שסכנת מלחמת עולם שלישית איננה רק סברה של יושבי קרנות, ושטרם הגיעה השעה שכדאי לאמריקה לקבוע: הנה, עכשיו רצויה לנו מלחמה! לא כדאי להיות נדחפים ונזרקים לתוך מערבולת מלחמה מתוך סיבוך שבאיזו פינה בעולם, כאשר מי יודע אם ממדורה זו יכולים להיפרד גצים אשר ידליקו מדורות אחרות.

אני מנסה לסכם לעצמי את הגורמים אשר הכריעו את הכף לגבי ההפוגה השנייה וגם לגבי צורת ההחלטה - הרבה יותר חמורה ופסקנית משהייתה ההחלטה הקודמת. אנחנו נענינו לצו. אני רוצה למסור כאן הסברה עובדתית קצרה מאוד: אצלנו הולך ונוצר נוהג, שכאשר יש איזה ויכוח בקרב הממשלה, שכאשר יש לפעמים חילוקי דעות, או מישהו מעיר איזו הערה, אז אחר כך יש מי שדואג שדעתו תימסר לעיתון, ועיתון מסוים עושה מזה מטעמים. ומעיתון בוקר פוליטי אחראי עובר דבר זה לדפי עיתונות רחוב של צהריים, ומעיתונות רחוב של צהריים זה מטפס ועולה על קירות הבתים, ויש ברית לגמרי שלא מדעת ויש צינורות שמובילים את הדבר הזה בצורה כזו.

נאמר, כי לכתחילה הייתה החלטת הממשלה להתנות את הסכמתנו להפוגה בהסכמת הערבים להפוגה, שאנחנו ניתן את הפקודה להפסיק את האש רק לאחר שיודיעו לנו כי גם הערבים קיבלו על עצמם את ההפוגה ונתנו את הפקודה, ושברגע האחרון מישהו שינה על דעת עצמו, בלי רשות הממשלה, והודיע לממונה מטעם האומות המאוחדות שיתנו פקודה להפסיק את האש.

הייתה אחריות מסוימת בעניין זה והאחריות הייתה פשוטה מאוד. אין לנו קשר ישיר עם המדינות הערביות. אנחנו איננו בסוֹדן ואין הן בסודנו. החוטים מתרכזים בידי מישהו שיושב באי רודוס, וקשר טלפוני אין לשם, וקשר טלגרפי כרוך בכל מיני קשיים וגם אטי. והברירה הייתה פשוטה - לעמוד על התנאי הזה שקודם יודיעו לנו ובינתיים לא להודיע שנתנו פקודה, ואז נעמוד בפני סיכון שהערבים ברגע האחרון יודיעו שהם נתנו פקודה, ויֵצא שאנחנו נתנו את הפקודה רק ברגע האחרון והפרנו את ההפוגה בעוד שהערבים לא הפרו - לקבל את הסיכון הזה או לא לקבל את הסיכון הזה ולנהוג לפי ההחלטה? למעשה כך קרה, והערבים הודיעו ברגע האחרון שהם נתנו פקודה להפסיק את האש ללא כל תנאי. על עניין זה של תנאי הערבים עוד אעמוד. לו התעקשנו על התנאי ההוא, כי אז היה יוצא שלא נתָנו פקודה בהתאם לצו מועצת הביטחון בזמן שהערבים נתנו.

החשבון היה פשוט: מה תהיה המדיניות שלנו - האם המדיניות שלנו תהיה להיענות לצו מועצת הביטחון או להמרותו? זה תוכו של הדבר. שלושים ושש שעות לפני המועד זה היה יכול להופיע באור אחר, אבל שעות מספר לפני כן זה הופיע באור אחר וצריך היה לנהוג לא לפי איזו נוסחה, כי אם לפי מהותה של המדיניות, ומי שהיה בגלל נוסחה מקריב את מהותה של המדיניות, היה מתחייב באחריות חמורה מאוד.

מהותה של המדיניות הייתה להיענות לצו. השיקולים המעשיים לגבי ההפוגה השנייה היו קצת אחרים משהיו לגבי ההפוגה הראשונה.

בהפוגה הראשונה אנחנו ידענו - אני אומר את זה בפני חברים רבים, ואם כי אינני חושב שזה סוד, אינני אומר זאת לפרסום - כי היא הייתה נחוצה לנו כאוויר לנשימה באותו המצב שהיינו נתונים בו אז, אולי בייחוד בירושלים, שם עמדנו על עברי פי פחת מבחינת הגנה, המזון ורוח התושבים. ובארץ כולה בכל החזיתות לא היה מפקד באיזו גזרה-שהיא שדעתו הייתה אחרת.

לא כן הפעם. עמידתנו בירושלים הייתה אחרת לגמרי. אנחנו עמדנו בעצם הסתערות של כיבושים, ואין כל ספק, שאילו נמשכה המערכה עוד ימים אחדים היינו כובשים את העיר העתיקה. אינני יודע אם יש להצטער שלא כבשנוה. זה קשור קשר ישיר בשאלת משמעת הצבא שלנו.[8] בנצרת הצלחנו לגבי המשמעת.[9] אינני יודע אם היינו מצליחים בירושלים, ואינני יודע במה זה היה מאיים עלינו. יש בעיות על גבי בעיות. אבל אין ספק שבימים אחדים היינו כובשים את העיר העתיקה והיינו מרחיבים את גשר היבשה בין מדינת ישראל וירושלים. גם כוננותנו להמשך המערכה בירושלים במקרה שלא הייתה יוצאת לפועל ההפוגה השנייה - כוננותנו מבחינת הכוח הלוחם, מבחינת נשק, מזון ורוח התושבים, הייתה אחרת לגמרי, לאין שיעור יותר גבוהה מאשר הייתה בהפוגה הראשונה. אשר לארץ כולה, אתם יודעים היטב: ההפוגה הפסיקה את מסע הכיבוש שלנו בגליל. אין כמעט ספק, שאלמלא ההפוגה לא היו נצרת ולובּיה[10] כיבוש אחרון, אלא הכיס של הכיבוש הערבי שנשאר שם[11] היה נעלם כליל. וכמעט שבטוח הדבר שהיינו מתגברים על המצודה החזקה ביותר שהצליחו הערבים להקים בארץ-ישראל תוך כדי קרבות, היא מצודת לטרון, והיינו מיישרים את הקו הזה ומקיימים בידינו שלטון גמור על כביש ירושלים, על קו המים לירושלים, ועל ידי כך היינו מיישרים ומרחיבים את אותו המסדרון שכבשנו בדרך.

אף על פי כן, זה מוכיח כי הנימוק המכריע מדוע הסכמנו להפוגה הראשונה לא היה זה שהיא דרושה לנו. באשר אילו אז הכריע הנימוק שההפוגה דרושה לנו, צריך היה עכשיו להכריע הנימוק שההפוגה איננה דרושה לנו. אלא הנימוק המכריע היה לא בצורך הממשי שלנו בארץ, אלא בשיקול המדיניות הבינלאומית שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים לא להירתע גם בפני גזר דין בינלאומי. במה דברים אמורים? אם גזר דין בינלאומי גוזר עלינו כליה בארץ, או גוזר על עניין חיוני לנו שבלעדיו אין לנו תקומה, שבלעדיו אין תקומה למדינת ישראל ריבונית. אבל פרט לסייג כזה ברור שמעמדנו הנוכחי בתור מדינה, שהיא במידה מסוימת ילידת או״ם, בתור מדינה שנאבקת קשה על הכרה בחלקים שונים של או״ם, בתור מדינה שזקוקה לעזרה גם אם היא לא מקבלת אותה, על כל פנים זקוקה לעזרה מבחוץ בצורה זו או אחרת, זקוקה למקסימום של תמיכה - במעמד זה השיקול הראשון שלנו הוא להיענות, אם רק אפשר, לצו מוסד בינלאומי ולא להמרותו.

נכנסנו עכשיו למשטר של הפוגה ועלינו לראות בעין בהירה כמה עניינים חמורים הכרוכים במשטר זה. קודם כל, ישנה שאלה של תנאי ההפוגה. אמרתי שהערבים, בהודעותיהם הרשמיות למתווך מטעם האומות המאוחדות, הודיעו על קבלת ההפוגה ללא כל תנאי. מדינות ערב לא אמרו שנכנסות להפוגה ללא כל תנאי, אלא אמרו שמקבלות את ההפוגה ונתנו פקודה להפסיק את האש. דבר זה פירושו קבלה ללא כל תנאי. אבל, יחד עם זה, מועצת ״הליגה הערבית״ שלחה הודעה ללייק סכסס, למועצת הביטחון, שהיא מסכימה להפוגה בשלושה תנאים. כנראה שהערבים לא ראו לעצמם מנוס מלאחוז בחבל בשני ראשיו. מבחינת הדין, החלטת האומות המאוחדות ניתנה לממשלות ולא לשום חבר ערבי, והממשלות האלה נדרשו להודיע למתווך אם הן מסכימות להפוגה ומפסיקות את האש. לכן, במידה שהדבר נוגע לביצוע החלטת מועצת הביטחון, מדינות ערב יוציאו את ההחלטה הזאת לפועל במאה אחוז ללא כל סייג ושהות. למתווך הודיעו המדינות דברים אלה ואלה. אולם קיימת שאלה של הופעה, עמדה, והם מוכרחים להצדיק את עצמם כלפי דעת הקהל בארצותיהם ולהופיע בעמדה יותר תוקפנית. לכן מצאו את הצורה ש״הליגה״ מודיעה למועצת הביטחון כי היא מקבלת את ההפוגה בשלושה תנאים.

אין לזלזל בתנאים אלה, כי יש בהם איומים ידועים. עלינו להיות מוכנים שהם יעוררו סכסוך בשאלות אלה ולדעת לעמוד בפני זה.

התנאים הם שלושה:

תנאי אחד - שתיפסק בתקופת ההפוגה העלייה היהודית לארץ-ישראל;

תנאי שני - שיוחזרו הערבים העקורים בתקופת ההפוגה;

תנאי שלישי - שייקָבע מועד תקופת ההפוגה, שזו לא תהיה הפוגה ללא גבול.

דברים אלה מעניינים אותנו מאוד ומחייבים קביעת עמדה. שלוש שאלות אלה מתעוררות לא רק מתוך שהערבים מעוררים אותן. שתי שאלות מתעוררות גם מפני שהמתווך מעורר אותן, או עלול לעורר אותן. שאלה אחת צריכה להטריד אותנו מבחינת האינטרסים שלנו, וזו השאלה השלישית.

בנוגע לעלייה. חברים בוודאי זוכרים מה היה מצב הדברים. בהחלטת 29 במאי נאמר שאסור להכניס לארץ אנשים לוחמים. באותה שעה דובר שם על כניסת אנשים בגיל צבא לארץ. הכוונה של התיקון, תיקון צרפתי, להבטיח שלא תהיה הגבלה רגילה [על עלייה] לארץ-ישראל, בלי הבדל גיל, מצב גופני. כאשר בא המתווך להוציא לפועל החלטה זו, ביקש בראשונה לגזור על כניסת אנשים בגיל צבא, כי אי-אפשר להבחין בין איש בגיל צבא סתם ובין איש לוחם. כל איש בגיל צבא עלול להפוך ללוחם בארץ. היה דין ודברים עם המתווך, ובסוף דבר פסק שעיקרון העלייה קיים ועומד, אך ממדי עליית אנשים בגיל צבא נתונים לשיקול דעתו והוא יקבע גבולות. הוא לא הגיע למעשה לקביעת גבולות, וכל אלה שיכלו להגיע לארץ בתקופת ההפוגה והיו בגיל צבא - הגיעו. בהחלטה נאמר שאנשים בגיל צבא ייכנסו לארץ אך יהיו תחת פיקוח כדי להבטיח שלא יגויסו. לא הייתה דרך אחרת אלא החזקתם במחנות. בסופו של דבר הסתלק המתווך מזה ועתה אין שאלה של מחנות. אף על פי כן, הוא יכול לנסות לחדש את ההגבלה המספרית על כניסת אנשים בגיל הצבא. מנוי וגמור איתנו להתנגד לזה. החלטת מועצת הביטחון לא קושרת ידינו בזה והסכמתנו להפוגה לא מחייבת אותנו בכך. החלטת מועצת הביטחון חוזרת ומאשרת את החלטת 29 במאי ולא את הפירושים שנתן המתווך. יש בידינו קלף חזק בעניין זה - ההחלטה הקודמת הייתה על הפוגה לזמן קצוב, ועתה ההחלטה היא לזמן בלתי מוגבל. אז הייתה זו הוראת שעה ועתה פירושו של דבר פגיעה בריבונותנו לאורך ימים, ומנוי וגמור איתנו לעמוד בפני כל ניסיון של הגבלת העלייה. ייתכן שזה יביא לסכסוך וריב עם המתווך, אבל יש בדעתנו לא להשלים עם ההגבלה ולהעלות אנשים לארץ. הגבלה יחידה שנסכים לה היא לא להכניס אנשים מזוינים וקבוצות מאורגנות כחיילים. יבואו עולים ארצה מכל הגילים.

בנקודה זו ישנו סיבוך שלא בידינו להתירו. הסיבוך הוא עם אנגליה תוך כדי סיבוך עם המתווך. אנגליה נטלה לעצמה את הסמכות לפרש על דעת עצמה את הסעיף בקשר לעלייה מבלי להזדקק לפירושו של המתווך. כשם שפירושו היה לדידנו מגביל - לגבי אנגליה היה מרחיב יותר מדי. הם פסקו, שבמקום שיש להם שליטה על יציאת אנשים - קפריסין - לא יתנו לאנשים לצאת. צריכה עתה להגיע אונייה אחרונה מקפריסין ואחרי כן יישארו בקפריסין רק אנשים בגיל צבא עם אלה התלויים בהם. ישנם אנשים בגיל צבא אשר נשותיהם וילדיהם אינם רוצים לעלות ארצה בלעדיהם. בסך הכל מונים עשרת אלפים איש. אם לא יבוא שינוי בעמדת אנגליה, פירושו של דבר כליאת אנשים אלה בקפריסין לזמן בלתי מוגבל. אנגליה אינה טורחת להסביר לנו באיזה נימוק משפטי היא מצדיקה החזקת אנשים שאינם נתיניה שעוברים, לדבריה, עבירה בארץ שאין לה כל סמכות עליה. היא מצדיקה מעשיה מתוך נאמנותה להחלטות האומות המאוחדות.

בשבוע שעבר הגיע לידי מקרה בבחור ארץ-ישראלי, אזרח ישראל, סטודנט בשוויץ שחזר לארץ וטס דרך קפריסין. שם הורד מאווירון ומוחזק באשר הוא בגיל צבא ואנגליה, מתוך נאמנותה להפוגה, לפי החלטת מועצת הביטחון, אינה יכולה להרשות המשכת דרכו לארץ. הגשנו מחאה דיפלומטית של מדינת ישראל בפני הממשלה הבריטית. אין למדינת ישראל כוח לקחת בחור זה ולשימו באווירון ולהביאו ארצה, כי קפריסין היא טריטוריה בריטית. בא אלי אזרח ישראל, אבי הנער, ודרש התערבות משרד החוץ בעניין ההגנה על זכות בנו. אולם שמעתי שהורידו מספר רב יותר של אנשים אשר אינם נתיני ישראל, ולכן לא יכולה לבוא בחשבון התערבות ישירה של מדינת ישראל בעניינם, אלא זה עניין של קובלנה בפני האומות המאוחדות על שררה שנוטלת לעצמה אנגליה. אבל זה סיבוך שאני קובע אותו בסיבוך ונעשה בזה פעולה ולחץ רב, הן באופן ישר כלפי אנגליה והן באמצעות האומות המאוחדות. באיזו מידה יישא הדבר פרי איני יכול להגיד.

שאלת החזרת הערבים. דבר זה אינו מוכרח לעניין אותנו כתנאי שהתנו הערבים, אבל אינו יכול שלא לעניין אותנו כאחת מהשאלות שיכול להעמיד לפנינו המתווך. כי דבר זה כלול בתוכנית הראשונה שהביא לפנינו.

אומר דברים אחדים כלליים לגבי בעיית המשא ומתן בפרשה השנייה, שהמתווך עומד להתחיל בה.[12] כידוע לכם, הופיע הוא בתוכנית מסוימת שדחינו אותה לחלוטין, והוגד לנו גם פה וגם על ידי נציגות ישראל בלייק סכסס, שעל ידי כך גרם למשבר גמור של אמון בכל הדרך הזו של משא ומתן, ואין לנו כל עניין במשא ומתן זה של תיווך לשם חיפוש פשרה, כי כל פשרה מוכרחה להיות על חשבוננו ודבר זה אינו יכול להתקבל.

קיימת רק שאלה אחת: שאלת עתיד היחסים בין מדינת ישראל ושכנותיה, מדינות ערב. לשם כך יכול להיות, ורצוי שיהיה, משא ומתן בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב שכנותיה. משא ומתן על הסדרת היחסים על יסוד הכרה הדדית ועל רקע של שיתוף עניינים ברור ומובהק בינינו לבין מדינות ערב. אם הוא [המתווך] יכול לסייע לכך שיתחיל משא ומתן כזה, ולהביא את הערבים ולשבת איתם ליד שולחן אחד כשווים עם שווים, כמדינות עצמאיות אשר דנות יחד על

בעיות הגבולות שביניהן,

יחסי המסחר שביניהן,

יחסי התחבורה שביניהן,

בעיות היחסים המדיניים שביניהן,

או הכלכליים והתרבותיים -

אדרבה ואדרבה. אבל זהו השדה היחיד למשא ומתן שאנחנו רואים אותו כמעשי ורצוי. לראות אותו כמתווך שישיג מאיתנו או ממישהו אחר ויתור - אין אנחנו רוצים.

שאלת החזרת [הפליטים] הערבים היא, כמובן, בעיה רצינית, ואם נשב עם הערבים ליד שולחן אחד, בוודאי שתופיע שאלה זו ואי-אפשר למנוע בעד אנשים את החופש לשאול אותנו מראש מה תהיה עמדתנו בעניין זה. שואלים אותנו עיתונאים,

עלולה לשאול אותנו משלחת ארה״ב [באו״ם],

יכול לשאול אותנו ואומנם שאל המתווך,

 ואי-אפשר להגיד שאסור לו לשאול ושאין מה לענות על שאלה זו, ושנענה כאשר נרצה. מוכרחה להיות עמדה מדינית ברורה בשאלה זו. העמדה המדינית הזאת היא דבר שאיזה אחוז, איזה שיעור מהמידה המעשית בעניין זה, יש להביא לידי ניסוח.

ישנה עמדה לגופו של עניין - העמדה המעשית. לא צריך לנסח אותה ולהבטיח שבכל שלב לא תקופח, אבל להביא אותה לידי ביטוי צריך ברגע הדרוש ולאור הנסיבות שתהיינה אז. אינני יודע אם יכולים אנו כבר עתה לנסח עמדתנו המעשית במלואה בשאלה זו. דבר אחד צריך שיהיה ברור לנו - מה רצוי לנו בעניין זה. האם רצוי לנו שהערבים יחזרו או רצוי שלא יחזרו? זאת אומרת, אם רצוי שלא יחזרו - אין זאת אומרת שמראש קושרים ידינו לעמדה שתתנגד לחזרת כל ערבי וערבי, אבל זאת אומרת שהכיוון שלנו צריך להיות עד כמה שאפשר למנוע החזרת הערבים אף כי ייתכן שלא בכל המקרים נוכל למנוע את הדבר. לעומת זאת, אם רצוי לנו שהערבים יחזרו, אין זאת אומרת שצריך לקדם בברכה דווקא את חזרת כולם.

אבל יש הבדל עיקרי וברור בין שני הקווים האלה. על שאלה זו הגיעה השעה שנדון בתוכנו על ידי בירור חברי. אני רוצה לענות, לתת את התשובה, כי רצוי לנו שהערבים לא יחזרו אם רק הדבר אפשרי. על כל פנים, יש הצדקה היסטורית תוך ראיית הדברים לאורך ימים, יש הצדקה עובדתית נוכח המצב הקיים. יש הצדקה, הייתי אומר אנלוגית, מתוך השוואה לניסיונן ופורענויותיהן של הארצות האחרות, למדיניות כללית של אי-החזרת הערבים.

הצדקה היסטורית - מפני שזה בריא יותר למדינת ישראל, ולאורך ימים בריא יותר למדינות ערב, שערבים אלה לא יחזרו אם מדינות ערב משלימות עם מדינת ישראל, אם הולכים אנו לקראת סיכוי שמדינות ערב תקבלנה את מדינת ישראל כהוויה מושרשת שאינה עתידה לעבור מהארץ. ברור, שאם כוונת מדינות ערב היא לקבל את הדין כיום, אך להתחיל לגייס כוח ולחתור תחת מדינת ישראל מבפנים, לפוצצה מבפנים ואז שוב להתחיל בתוקפנות עליה מבחוץ כדי לכרות מארץ זִכרה - אזי העניין אחר לגמרי. זאת לא יכולה להיות הנחתנו לגבי יחסינו בעתיד עם הערבים. במידה שרואים את יחסינו איתם כבנויים על יציבות מסוימת והכרה הדדית, טובת עולם ערבי כזה מחייבת שהערבים לא יחזרו לישראל ויימנע הסיבוך המתמיד והשורש המתמיד להתערבות, ליֵצר ולחובה של התערבות בעניינינו הפנימיים.

לעומת זאת, בעיית העולם הערבי כשלעצמו היא בראש וראשונה בעיה של האוכלוסייה. אני מוציא מחשבון זה את מצרים שאינה חלק מהעולם הערבי בעצם, אלא הכניסה את עצמה לעולם זה כי זה מסייע לאינטרסים שלה. אבל יש הבדל ניכר וניצֵח בין מצרים וארצות אחרות מבחינה זו - היא צפופת אוכלוסייה וארצות ערביות אחרות דלילות אוכלוסייה, ואחד הצרכים המשוועים ביותר שלהן הוא הצורך בידיים עובדות. כמובן ששלוש מאות אלף נפש לא יפתרו את בעיית אוכלוסייתה של עיראק ואפילו של סוריה. אבל אם הדבר יהיה מְלוּוֶה בהסדר ומִלווה של פיתוח ואפשר יהיה להשיג לכך עזרה בינלאומית, אם מימוש הרכוש הערבי בארץ-ישראל כשלעצמו יכול להפוך לגורם מסייע של מימון התיישבותם של אנשים אלה במקומות אחרים, כי אז בסופו של חשבון זה יכול להיות לברכה, כמו שלברכה הייתה, בסופו של חשבון, הזריקה הברברית של האוכלוסייה היוונית לתוך הים כפי שזרקה טורקיה לאחר ניצחונה. בסופו של חשבון, היה זה לברכה לארץ יוון וליחסי ארץ יוון עם טורקיה ולעולם הבינלאומי, כי זה ייצב במידה מסוימת, לא פתר את כל הבעיות, אך תרם תרומה ניכרת לייצוב היחסים באותה פינת עולם ונטל את העוקץ הבינלאומי המיוחד מיחסי טורקיה ויוון. יחסי טורקיה ויוון אינם כיום יחסי ידידות ואהבה לוהטת, אלא בין שתי מדינות שגרות בכפיפה אחת בשלום, בלי לאהוב אישה את רעותה אהבה יתרה. מה שהוציא את יחסי טורקיה ויוון מהמסגרת הבלקנית הייתה נדידת היוונים מטורקיה שהייתה מלווה אחר כך נדידת מוסלמים מארצות הבלקן לטורקיה.

בעיה זו מוכרחה להיות משולבת גם עם עתידן של העדות היהודיות בארצות המזרח ובייחוד בארצות הערביות. שְאֵלָתם, בלי כל ספק, תצטרך לעמוד בפני ועידת שלום אם וכאשר תהיה ועידת שלום. נשאלתי לפני ימים אחדים על ידי עיתונאי אמריקאי אם מדינת ישראל תתבע לעצמה את הסמכות לעמוד על משמר העניינים של יהודים בארצות המזרח, להגן עליהם וכן הלאה. עניתי על זה תשובה שלילית. אמרתי שלא נקבע לכך סמכות כזאת לגבי יהודי מצרים וסוריה כמו לגבי יהודי ארה״ב. לא מפני שפה יש סכנה ושם אין. זו שאלה של מעמד בינלאומי וסמכותנו הבינלאומית. אבל כאשר נבוא לקבוע את היחסים עם מדינות סוריה ומצרים, אחד השיקולים שיכריע בקביעת יחסינו איתן יהיה מצב המיעוט היהודי בארצות אלה. נקבע, אם נוכל לקבוע, ידידות ושכנות טובה - או לא - לאור הדברים שנוכל בהם להסתדר ולא לפי אלה שלא נוכל להסתדר.

אינני מציע שתהיה הכרזה מעכשיו. אני מציע בהירות, פחות או יותר, בתוכנו פנימה למה אנחנו מתכוונים. אינני חושב שהגיעה השעה לנסח את העמדה הזאת ניסוח כלפי חוץ. על כל פנים צריך להיזהר מאוד שלא תקופח העמדה הזאת ולא תיפגם, ועל כל פנים אסור לנו להוציא מידינו את הקלף הזה של מיקוח.

אם בן-גוריון אומר, ובצדק, שעדיין לא נסתיימה המערכה הצבאית, על אחת כמה וכמה שעוד לא נסתיימה המערכה המדינית. ייתכן שהמערכה המדינית רק מתחילה, זאת אומרת השלב הזה של המערכה המדינית רק עכשיו מתחיל, ואנחנו עלולים לעמוד בפני לחץ רב, בפני צירוף של כמה וכמה לחצים:

לחץ לגבי ריבונות,

לחץ לגבי גבולות,

ולא מן הנמנע שנעמוד עוד בפני לחץ לגבי עלייה. נצטרך לעמוד בכל הכוח בפני הלחץ הזה, וסיכויינו לעמידה בפני הלחץ הזה תלויים בעמדות הכוח שאנו תופסים, תלויים הרבה, למשל, בכיבושינו הצבאיים.

לא כל הכיבושים הצבאיים מכריעים בגורל המערכה המדינית, אבל הרבה יותר טוב ונוח לנהל מערכה מדינית עם כיבושים צבאיים מאחוריך מאשר לנהל אותה עם מפלות צבאיות מאחוריך. גם העובדה ששלוש מאות אלף ערבים הוכרחו לעקור מסיבה זו או אחרת לא רק מאדמת ישראל, אלא גם מהשטחים הנכבשים בידי ישראל, אל החבל הערבי של ארץ-ישראל ואל הארצות הערביות השכנות. העובדה שיש מאתיים כפרים ערבים נטושים כיום, העובדה שרוב הערים, על כל פנים כל הערים העיקריות, בתוך זה חלקים ערביים של הערים המעורבות ירושלים, יפו, חיפה, עכו, טבריה, צפת, בית-שאן, רמלה, לוד - ריקות או כמעט ריקות - העובדה הזאת היא עובדה מדינית ניצחת.

ברור שיהיה לחץ עלינו, ויכול להיות שילוב בין הלחץ לגבי החזרת ערבים לבין הלחץ לגבי ויתור על גבולות.

ובפרשה של ויתור על גבולות יכול להיות לחץ שנוותר על חלק מהגבולות שהובטחו לנו, שסומנו בשבילנו בהחלטת כ״ט בנובמבר.

אבל יכול להיות לחץ שנוותר גם על חלק מהכיבושים בהנחה שעל חלק מהכיבושים נשמור.

שני מיני הלחצים האלה יהיו משולבים ואחוזים זה בזה, ובוויכוח נצטרך להשתמש באחד כדי לחזק את מעמדנו לגבי האחר, ולהיפך. לא יעלה על הדעת מאיזה בחינה מדינית בריאה, שאנחנו כעת נשמיט מידינו את הקלף הזה.

כך אני רואה את הדברים, ואני סבור שאם המתווך יעורר מחדש את שאלת ההחזרה, עלינו לומר לו:

אל״ף, אנחנו רואים את ההפוגה כשלב של מלחמה ולא כשלב של שלום כל עוד אין נכונות מצד מדינות ערב להכיר במדינת ישראל ולהתיישב אל שולחן אחד עם מדינת ישראל כדי לדון על שאלת היחסים, ואז אנחנו מסכימים שיש כאן הרבה שאלות פתוחות, לא מוכרעות למפרע, שיש לדון עליהן יחד. כל עוד אין נכונות כזאת, אזי המלחמה שלהם במדינת ישראל נמשכת. כרגע לא בפועל כי אם בכוח, אבל היא נמשכת. זאת אומרת שההפוגה היא שלב של מלחמה ולא שלב של שלום.

בי״ת, אין לדבר על החזרת ערבים לישראל כל עוד המלחמה נמשכת, זאת אומרת שאין לדבר על החזרתם בתקופת ההפוגה. הבעיה קיימת ועומדת ואנחנו מוכנים לדון עליה - נדון עליה כאשר תהיינה נידונות כל שאלות השלום, כאשר תיווצר מסגרת למשא ומתן של שלום בינינו לבין מדינות ערב.

אעבור לתנאי השלישי של הערבים, והוא מועד ההפוגה. אינני סבור שאנחנו מעוניינים בימים אלה ממש כבר לעורר את השאלה הזאת - להגביל את ההפוגה או לא להגביל. אפשר עוד לנסות לחיות במשטר של הפוגה. אבל צריך שיהיה ברור לנו, כי ייתכן מאוד שגם אנחנו נצטרך לעורר את השאלה הזאת, באשר המשך ההפוגה לזמן בלתי מוגבל עלול ליצור בעיות שילכו ויחמירו בשבילנו, קודם כל מתוך עצם משטר ההפוגה כשלעצמו. ההפוגה הזאת מאיימת עלינו ב״פלישה״ בינלאומית - מאות מפקחים בני לאומים רבים. לא מקובל דבר כזה בעולם. אינני יודע כמה יש ארצות בעולם, שפתאום יורד עליהן מחנה כזה של משקיפים ומפקחים. אפילו מבחינת השיכון יוצר הדבר בעיה. אם כבר נגזר להחרים בתים לצרכים בינלאומיים שלנו, יותר נוח להחרים בית, נניח, בשביל הצירות האמריקנית ובשביל הצירות הסובייטית, ובלי ספק נזדקק לזה, המופיעות כדי לסמל את עצמאותנו ושוויוננו איתם, מאשר להחרים בשביל נציגי העולם הבינלאומי הבאים לפקח עלינו ואשר הופעתם פה מסמלת נחיתות ידועה או הגבלה ידועה.

אגב, אני רוצה לומר כי ההנחה שהייתה, שחבר המפקחים הפעם יהיה רחב ומגוון בהרכבו הבינלאומי, אינה מתקיימת ואנחנו מוחזרים אל אותה החברה המשולשת,[13] אשר חלק אחד לפחות ממנה מאוד מאוד לא היה נעים בהליכותיו ביחסו כלפינו. ההבדל יהיה רק כמותי - מכל מין יהיו יותר אנשים, אבל לא יהיה יותר איכותי - יישארו רק שלושת הגורמים שהיו.

תוך כדי מהלך הפיקוח, עם ריבוי המפקחים ועם כניסתם יותר ויותר לעובי הקורה של העניינים ועם פיזורם ברשת יותר סמיכה על פני השטח - אינני יודע בפני איזה סיבוכים, בפני איזה צרות אנו עלולים לעמוד ועד כמה משטר זה שנחיה בו יהיה לנו משטר של נְשׂוֹא - הוא יכול להיות גם משטר לבלתי נשוא.

לזה יש להוסיף את שאלת העלייה, שיכולה להביא אותנו לידי סיבוך ולהעמיד את שאלת המשך ההפוגה באופן רציני על הפרק. לזה יש להוסיף, וזה לא לפרסום, את שאלת הנטל הכספי אשר המשך ההפוגה עלול להטיל עלינו. דווקא מתוך הנחה שזהו שלב של מלחמה, ולא מתוך חשבון הנפש שלנו אם אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה כבר הפתח לשלום בר קיימא - איננו יכולים להתפרק ואיננו יכולים להפסיק כמה וכמה פעולות, אלא מצוּוים להרחיב כמה וכמה פעולות וכל זה בולע סכומים עצומים, וכל זה מייבש את לשד המדינה ומונע אפשרות להפניית המרץ והיכולת שלנו לאפיקים אחרים. גם זוהי בעיה חמורה. אני חושב, שאחר עבוֹר איזה זמן נצטרך לשוב ולדון בה ואולי לקבוע מסמרות. אבל ברור כי בפרשה זו נהיה אנוסים לנקוט כמה וכמה עמדות קשות, ואחת העמדות הקשות שנצטרך לנקוט תהיה שאלת ירושלים.

לגבי ירושלים מופיעות לפנינו שלוש בעיות:

בעיה אל״ף, מהו המשטר של ירושלים כיום הזה?

בעיה בי״ת, אם אנחנו נסכים או לא נסכים לאיזה משטר מעבר לירושלים בצורה של פירוז?

בעיה גימ״ל, מהי המדיניות שלנו לגבי עתידה של ירושלים?

גם אם לא נקבע מסמרות בכל הבעיות, נדמה לי שהגיעה השעה לברר אותן, ויש שאלות המחייבות הכרעה מייד. שאלת משטר ירושלים לאלתר אינה סובלת כל דיחוי מבחינה משפטית, מבחינה ממלכתית. ירושלים בידי צבא הגנה לישראל. יחד עם זה, ״הפורשים״,[14] למשל, גורסים איזה הבדל בין השטחים שבהם שָליטה ממשלת ישראל ובין ירושלים, ושם הם מתירים לעצמם כל מיני היתרים. למעשה, ההופעה הגלויה של ״הפורשים״ קיימת כיום רק בירושלים והיא גם הופעה מוצהרת ומוצדקת על ידם, וזה כנראה הביא לריכוז יותר גדול של כוחות ״פורשים״ בירושלים ויש בזה התחלה לסיבוכים קשים מאוד, סיבוכים במקום הכי רגיש שיש לנו בארץ-ישראל.

אבל יש שאלות הרבה יותר מעשיות:

שאלת חוק וסדר,

שאלות משפטיות,

שאלות שונות שמוכרחות לקבל פתרון רשמי.

כך, למשל, פתחנו את בתי הזיקוק. האנגלים סגרו את בתי הזיקוק. עיראק הפסיקה את זרימת הנפט. נמצאה כמות מסוימת של נפט גולמי בבתי הזיקוק בחיפה, הוא לא זוקק. זה הפסד לנו - אנחנו זקוקים מאוד לנפט מזוקק - זה הפסד לעולם. אם אתם רוצים, זה הפסד גדול מאוד ל״תוכנית מרשל״. שיננו לנו כל הזמן, כאשר נימוק זה היה נגדנו, שאסור לנו להביא לידי הפרעה במזרח משום שדרוש נפט לעולם כולו - ופה האנגלים סגרו את בתי הזיקוק וטוענים שאי-אפשר לפתוח את בתי הזיקוק האלה אלא אם כן יצטרפו שלושה תנאים:

אל״ף, אם יוחזר הפרסונל האנגלי הטכני;

בי״ת, אם יוחזר חבר העובדים הערבי שהיווה כחמישים אחוז ויותר;

גימ״ל, אם יחודש זרם הנפט מעיראק.

אמרנו:

איננו יודעים מדוע כמות הנפט הגולמי המונחת שם כאבן שאין לה הופכין לא תזוקק ולא תשמש לצורכי מדינת ישראל:

בי״ת, אפשר לזקק אותו רק על ידי חבר עובדים יהודי;

גימ״ל, אין צורך בהזרמת הנפט מעיראק - יש כמות נפט, ואפשר להביא נפט גולמי לחיפה באוניות ולזקק אותו.

ועל פי הסמכות הנתונה לממשלת ישראל בזכותו של הנציב העליון הבריטי - פתחנו את בתי הזיקוק. הנציב העליון הבריטי דאג לכך. הוא פרסם חוקי שעת חירום, שבהם הקנה לעצמו סמכות לבוא למפעל סגור ולומר לו: ״היפתח!״ ולבוא למפעל שאיננו עובד ולומר לו: ״עבוד!״ אין בזה פגיעה בזכויות הקניין. זו לא הפקעת הקניין. גם אין בזה הפקעת הסחורה - את המוצר צריך לקנות אם אין צו אחר שמחרימים אותו. אם כן, ב-14 במאי, כאשר הכרזנו עצמאות, הרי הכרזנו גם על מתן תוקף במדינת ישראל לכל החוקים של השלטון הקודם, פרט לאלה שהכרזנו על ביטולם, ובתוך זה ניתן תוקף לכל חוקי שעות חירום. ביום מסוים השלטון המוסמך, והשלטון המוסמך במקרה זה הוא שר המסחר והתעשייה, הוציא צו ל״עיראק פטרוליום קומפני״ למסור 40 אלף טון נפט גולמי לרשות חברת בתי הזיקוק, ונתן צו לחברת בתי הזיקוק לזקק את הנפט הזה, והזיקוק החל, ויש כבר נפט מזוקק. אנחנו שוקלים אם להביא אונייה של נפט גולמי מחוץ לארץ ולזקק גם אותו. אגב, אחד החומרים המתקבלים זה נפט-דלק, מה שקוראים ״מַזוּט״, שהיה דרוש לנו מאוד. המלאי שהיה לנו בשביל חברת החשמל ומפעלים אחרים היה מלאי מאוד לא בלתי מוגבל והיה בזה צורך חיוני. הדבר יעורר כמובן רוגז, אבל אני חושב כי בסופו של חשבון יתברר, שהיו לדבר זה תוצאות בריאות בינלאומיות. יש עכשיו תהליך מסוים של הכרה בעובדות. אתמול חודש קשר דואר רשמי עם אנגליה. אתמול נתקבלה ידיעה שהאיגוד של חברות אוניות, שביסודו הוא איגוד בריטי וההנהלה שלו היא הנהלה בריטית, אם כי מסונפות אליו גם חברות לא בריטיות, אשר הפסיק את מהלך האוניות לישראל ולא חידש אותו בתקופת ההפוגה הראשונה - חידש אותו בתקופת ההפוגה השנייה. אני חושב כי ההבדל בין אי-חידושו בהפוגה הראשונה וחידושו בהפוגה השנייה קשור באיזו מידה במאורעות שנתחוללו בארץ בין שתי ההפוגות. אינני בטוח - אני אומר זאת לא לפרסום - אם כל הגורמים הבריטיים הנוגעים בדבר יהיו כל כך בלתי מרוצים מזה שפתחנו את בתי הזיקוק כמו שבלתי מרוצה הקונסול הבריטי בחיפה.

מפני שאת הנפט, כאמור, אנחנו נקנה ונשלם בעדו כסף מזומן, על כל פנים כסף, ויש מישהו שמרוויח משהו, יש מישהו שמפסיד כשבתי הזיקוק סגורים. ומודיעים לנו, כי לראשי החברה הזאת אמרו בשלב מסוים שעם צאת האנגלי האחרון מחיפה ייסתם הגולל על חיפה כעיר ישראלית, תהיה אז פלישה ערבית לחיפה והיהודים ייזרקו לתוך הים. כך אמר להם ה״פורין אופיס״ שלהם, וה״פורין אופיס״ יודע מה שהוא אומר. על כל פנים, הם משלמים כסף להחזקת ה״פורין אופיס״ על מנת שיידע מה הוא אומר. התברר, כי לא ידע מה הוא סח, מפני שזמן רב עבר מיום צאת הפרסה הבריטית מחיפה, ולא זו בלבד שהיהודים לא נזרקו לתוך הים, אלא כל ההבטחות והתקוות נתבטלו. היו מפות מדויקות ותרשימים - קאוקג׳י מהצפון והעיראקים מהמזרח וכולי, והיו תאריכים קבועים - שום דבר מזה לא התחיל לצאת אל הפועל באיזו מידה-שהיא. ולעומת זה לקחנו את שפרעם, לקחנו את ציפורי, עיילוט, נצרת, לוביה, וידנו הייתה נטויה אלמלא התערבה אנגליה וגם אמריקה והצילו את הערבים מהתמוטטות ושיברון צבאי גמור, על כל פנים באותה פינה.

ובכן, אני אומר כי גם זה בוודאי בחשבון ראשון יעורר איזה רוגז, אבל בסופו של החשבון זה דבר בריא. חברי ההנהלה[15] הנמצאים בקפריסין באו לחיפה, ראו את העבודה ואמרו שהעבודה מתנהלת על הצד היותר טוב. אין להם שום ערעור על הטכניקה של הדבר. הפעלנו רק יחידה אחת - יש שם שלוש יחידות - העבודה היא ישראלית מאורגנת והוכחנו לאנגליה ול - חסרה מילה במקור, כנראה:ipc - שיכולה ישראל להפעיל את בתי הזיקוק גם אם עיראק לא תזרים את הנפט. אם זה טוב לבריאותם שהיא תפסיד את הכסף הזה - היא יכולה להפסיד אותו. אבל הנזק הזה שנגרם לעולם כולו, לייצור הנפט בעולם, על ידי סגירת בתי הזיקוק, איננו נזק בלתי נמנע. על כל פנים, אפשר להקטין אותו. הקונסול הבריטי דאג שיגיע לידי מכתב שבו נאמר, כי הקונסול הבריטי הכללי בחיפה מגיש את ברכותיו ל״שלטונות היהודיים״ ומוחה נגד כניסתנו לבתי הזיקוק, שזה רכוש בריטי וכולי. אני טלגרפתי לנציגנו בלונדון לאמור, שדבר כזה הגיע, אולם מכיוון שאין אני יודע לא את זהותם ולא את מקום מושבם של ה״שלטונות היהודיים״ - אין לי כל יכולת לענות על הדבר הזה, אבל יכולים אנחנו להסביר להם, שנעשתה פעולה חוקית כזאת שאין בה שום פגיעה באינטרס של החברות, מתוך כך גם באיזה אינטרס בריטי. בעד הנפט ישולם וכל היתר בסדר.

כיום אין לנו, למשל, אפשרות לפעול כך בירושלים באשר לא ברור אם המרות חלה על ירושלים. נניח, יש שאלה של חברת החשמל בירושלים, בלי קשר של עניין החמישה.[16] אין אפשרות חוקית לפעול כך. אפשר, כמובן, לעשות פעולה ישירה אם יופיעו אנשי צבא ויעשו. אבל להזדקק לפעולות כאלה אם אפשר לעשות זאת במסגרת של חוק וסדר. יש גם דברים שאי-אפשר לעשות אותם. זה לא לפרסום עוד, אבל יש בדעת הממשלה, בלי דיחוי, להכריז על ירושלים - אותה ירושלים שבידינו, וכידוע לכם כל ירושלים מחוץ לחומות בידינו - כעל אזור נכבש של מדינת ישראל. זאת אומרת, אנחנו לא מכריזים על סיפוח, יהיה הדבר ברור, לא מכריזים על ריבונות של מדינת ישראל על ירושלים, אבל אנחנו מכריזים על סמכות מדינת ישראל על ירושלים, זאת אומרת שהסמכות וכל החוקים של מדינת ישראל יחולו על ירושלים.

על יסוד ההכרזה הזאת יהיה צורך להסדיר את עניין המימשל בירושלים, כדי שיהיה אורגן ממשלתי ברור - כמו שיש באזורים אחרים - הפועל בסמכות מדינת ישראל. ייתכן שיהיה צורך שיהיה איזה מוסד ציבורי בירושלים שגם הוא יפעל בסמכות מדינת ישראל. זה יכול לגרום לתסיסה ידועה בחוגים בינלאומיים, אבל אנחנו נצטרך לדאוג להסביר את ההכרח שבדבר, ושאין דרך אחרת למנוע מצב של הפקרות ומצב של שרירות גמורה אפילו מצדנו בירושלים, ולא להכניס את הדבר הזה למסלול של חוק וסדר.

אבל תעמוד שאלה של פירוז. השאלה הזאת נתעוררה בשלב קודם, ואומנם דובר להלכה על פירוז בין אם תהיה הפוגה או לא תהיה הפוגה. אבל למעשה אי-אפשר להפריד את השאלה הזאת מההפוגה ולהתנגד אז התנגדות גמורה לפירוז. היה זה צעד נמהר בשים לב לאפשרות שלא תהיה הפוגה בכל הארץ, ואז אפשר את הדבר הזה לייצב לפחות בירושלים בלי לפגוע בעניין שלנו בכלל. מתוך זה, באותו השלב, הודענו על נכונותנו לברר את שאלת הפירוז, והיה בירור ראשון והוא העלה מה שהוא העלה. עכשיו מופיעה השאלה לפנינו מחדש.

אינני יכול לקבוע בזה שום מסמרות, מפני שלא היה שום דיון בממשלה על כך. אני מניח שהוא יתקיים מחר ואינני רוצה להקדים את הדיון בממשלה. אומר רק באופן אישי: עצם עניין הפירוז בתנאים מסוימים אלה, עם שלוש מדינות, עם ועדת קונסולים שתקבל סמכויות - וגם משהו שקלטנו על התנאים שחושבים עליהם בקשר עם הפירוז - הם כאלה שכנראה יחייבו אותנו להסיר את השאלה הזאת מעל סדר היום. זה לא יישא חן, אבל לפי הָכָּרתי נוכל לעמוד בזה, כשם שלא הציעו הצעות של פירוז כאשר ירושלים הייתה מוקפת טבעת אש, הרעשת ״הלגיון הערבי״ מכל צד, שכפשׂע היה בינה ובין כיבוש ערבי. גם כל זמן שלא נגמר הדיון בתוכנו על גורלה הבינלאומי של ירושלים, זאת אומרת אם אנחנו מחזיקים עדיין ברעיון של משטר בינלאומי בירושלים - מוטב לא לקבוע עובדות שיכולות למפרע לחרוץ את גורלו של העניין. לעת עתה יש הפוגה בכל הארץ. ההפוגה הזאת חלה גם על ירושלים. פירוז איננו הכרח חיוני וגם בעניין זה כנראה נוכל ונצטרך להתעקש.

לגוף העניין של עתידה של ירושלים - החברים זוכרים בוודאי באיזו מסיבות הגענו להסכים ולהתפשר עם רעיון של ירושלים בינלאומית. השאלה הזאת הייתה אז שנויה במחלוקת בתוכנו, ואינני יודע אם נפלה בה הכרעה. אולי פעם הייתה איזו הכרעה פורמלית בהנהלה [הנהלת הסוה״י], אבל היא לא הייתה הכרעה מבחינה איכותית. הדעות היו כמעט שקולות. התכסיס שהתחלנו בו, הרי זה קודם כל לדרוש את ירושלים העברית בכל התוקף כחלק של מדינת ישראל. אם זה לא ילך - אז להתפשר לירושלים בינלאומית.

הָסְכַּמתנו אז לירושלים בינלאומית אינה מחייבת אותנו כיום, באשר היא הייתה הסכמה שניתנה על יסוד מסוים, על יסוד זה שאותו העולם שתבע את הדבר הזה, העולם הנוצרי, שהעולם הזה ייקח את ירושלים באמת לידיו ויבטיח בה את השלום ואת הביטחון ואת הזכויות האנושיות והלאומיות של העדות השונות בירושלים. והדבר הזה לא בא. במידה שהעולם הנוצרי השתתף במלחמה, הוא השתתף בה כדי להסגיר את ירושלים כולה, על קודשיה הנוצריים, לידי שלטון ערבי מוסלמי. מפני שאם פיקוד אנגלי-נוצרי ניצח על המערכה הזאת, ומפקדים אנגלים-נוצרים בפועל ממש פיקדו על הגזרות של החזית הערבית מסביב לירושלים, ונשק אנגלי הפגיז את ירושלים, וכל הדבר הזה נעשה בכסף אנגלי - זאת הייתה השתתפותו של העולם הנוצרי במערכה על עתיד ירושלים במידה שהוא השתתף במערכה הזאת.

העולם הנוצרי ברובו עמד מנגד. על כל פנים, ההתראה של ועדת הקונסולים על גורל ההחלטה של כ״ט בנובמבר בירושלים לא הוכרעה באותם הימים. הצעת הפירוז של ירושלים לא הופיעה באותם הימים. היו כל מיני לבטים, וניסו לשאול את הערבים אולי יסכימו להפוגה בירושלים בלבד, והערבים לא הסכימו. הם דיברו רק על העיר העתיקה, והייתה הפוגה במשך ימים אחדים והיא הופרעה על ידי הערבים, והתברר שזהו דבר שאין בו ממש. עכשיו יש כיבוש יהודי בירושלים, אם כי העיר העתיקה אינה בידינו. אני אומר: הָסְכמתנו אז איננה מחייבת אותנו במסיבות החדשות.

מה שעומד בפנינו זוהי הבעיה שלנו: מהו האינטרס היהודי שלנו? איך אנחנו תופסים את האינטרס העולמי מבחינת העניין היהודי בירושלים? אני בוויכוח הראשון הייתי בהחלט בעד כלילת ירושלים במדינה היהודית. הייתי בעד זה כאשר חלק גדול של ירושלים היה צריך להיכלל במדינה הערבית. עכשיו, לאחר שירושלים כמעט כולה ברשותנו - אני בעד חידוש התביעה. פירוש הדבר, אם לחזור בנו מהסכמתנו הקודמת - הרי צריך לחזור.

חלו שלושה שינויים לטובתנו:

ראשית, כישלון העולם הנוצרי לגבי התוכנית הראשונה, כישלון מובהק. אפילו את חוקתה של ירושלים לא היה להם אומץ לב לאשר נוכח ההבטחה הערבית. הכינו את החוקה ולא אישרו אותה. רק דבר אחד מצא את אישורו - זו ההתקפה הערבית.

השינוי השני שחל זהו כיבוש ירושלים בידינו.

השינוי השלישי - המסדרון בין מדינת ישראל וירושלים שוב בידינו.

אלה שלושת התנאים שנשתנו. על כל פנים, יש עוד כמה שיקולים. גם כאן יש שיקול של זמן. היה מאוד רצוי להקדים הכרה במדינת ישראל מצד כמה מדינות לפני שיתחיל הוויכוח הזה. אנחנו מעוניינים לדחות לעת עתה את ההכרעה בשאלת ירושלים, להסתפק לעת עתה בהכרזה הזאת, לא לעורר בתוכנו את הוויכוח. אם יש דעות מסוימות בציבור בעניין זה - אדרבה, ידעו עד כמה שהדרך שלנו להגיע לידי פשרה אינה נוטה להתקבל על דעת הציבור. אם עוברים על המידה בעניין זה - צריך לרסן את זה. זאת שאלה אחרת, אבל בפנים הייתי רוצה שיהיה ברור שאנחנו עומדים בפני שאלה פתוחה, ואני מביע את דעתי בעד חידוש התביעה.

כיוון שהפלטתי משהו בנוגע להכרה בנו, אני רוצה לעמוד על הבעיה הזאת ובזה לסיים. אחד הדברים שאולי ההפוגה מאפשרת אותם - ואם באמת הדבר הזה יתגשם תהיה בזה ברכה רבה - זהו חידוש המאמץ להשיג הכרה של המדינות והמאמץ הזה מוכרח להיות מופנה עכשיו כלפי המערב, לא מפני שיש לנו אוריינטציה כללית על המערב, אלא מפני שהמזרח הכיר בנו. אני מדבר על מזרח ומערב במסגרת אירופה. אני רואה את המאמץ הזה לא כחסר סיכויים, אם כי הסיכויים מעורפלים מאוד ומכמה בחינות הם גם קודרים מאוד.

המאורעות של השבועות האחרונים[17] עשו רושם כביר בעולם, בכל מקום בעולם, והם עשו בעניין ההכרה יותר מבחינה של קבלת דין העובדות מאשר הבעת איזה עדיפות שהיא או איזה חיבה יתרה שהיא, או נתינת איזו מפרעה. איננו זקוקים למפרעות והנוסחה שלנו היא שאיננו פונים דווקא אל חוש הצדק, אלא אל חוש המציאות בעניין זה. אם צרפת מכירה במדינת ישראל, אין היא מגלה חיבה יתרה למדינת ישראל או מעדיפה אותה על גבי העולם הערבי. פשוט אין היא יכולה לעבור על העובדה שנוצרה, ואינה יכולה לוותר על הקשרים. היא פשוט רושמת לפניה את העובדות. זאת אומרת, זו הצעתי אני לצרפת. אני יושב פה ואני יודע שאין הוא [העולם] מדבר בלשון זו כל השָבועות האלה. היום קיבלנו איזו ידיעה טובה קצת יותר מלייק סכסס מאשר סיכמנו אתמול מבחינה זו.

ישנה שאלת קבלתנו באומות המאוחדות. זה קשור זה בזה וגם לא קשור זה בזה. כיום הזה - מודיעים לנו - יושבות באו״ם מדינות שמספר המדינות שהכירו בהן הכרה ישירה קטן ממספר המדינות שלא הכירו, ואף על פי כן הן יושבות בסוד האומות המאוחדות, זאת אומרת בעצרת. הן יכולות להיבחר למועצת הביטחון, למועצת הנאמנות.

עלינו לפעול עכשיו בעת ובעונה אחת בשני כיוונים - גם בכיוון של השגת הכרות אישיות [אינדיבידואליות] וגם בכיוון של השגת כניסתנו לאו״ם. ידוע לכם, שבעניין זה חל שינוי קטן לפחות בזה שנציגנו מופיע עכשיו במועצת הביטחון לא כשליח הסוכנות היהודית אלא כשליח מדינת ישראל. היו על זה מחאות, הן הוצבעו ונדחו ברוב נגד שלושה. דבר זה נתקבל עכשיו, אבל אין פירושו כניסה לאו״ם. כל מדינה יכולה להיות מוזמנת לאו״ם, גם שוויץ יכולה להיות מוזמנת למועצת הביטחון אם יש סכסוך הנוגע לה. ושוויץ לא תתקבל לאו״ם כל זמן שלא חל שינוי בחוקתה. גם אצלנו דבר זה אינו מוכרח להיות קשור.

מה שעשוי לסייע מאוד לשני התהליכים הוא אם נצליח לסדר את עניינינו בפנים, בתוך המדינה, ולהשתיתם על בסיס קונסטיטוציוני אֵיתן. זאת אומרת, עניין של בחירות ושל חוקה. אני סבור שעם התחלת ההפוגה עלינו לעיין בכל הרצינות בשאלה זו, ואולי כדאי שתארך קצת ההפוגה כדי שנצליח תוך תקופה מסוימת להתקין את החוקה ולסדר בחירות. אפילו עצם גישתנו הרצינית, לא רק למראית עין, לא מן השפה ולחוץ, לטיפול בבעיות אלה - הכנת חוקה, הושבת ועדה של מועצת המדינה לעיבוד החוקה - כיוון שהצעת החוקה תצטרך לבוא למועצה המייסדת [המכוננת] והיא תקבע אותה, תוכל למחוק כל מה שהגישו לה ולכתוב דבר חדש, אבל לא ייתכן שתיכנס מבלי שתוכן חוקה - חשובה לאין ערוך. אם מועצת המדינה תמנה ועדה לעניין זה, וידוע יהיה בעולם שיושבת ועדה ודנה על החוקה, ואם נדאג לחוקת הבחירות וּועדת הבחירות תתחיל בהכנתן - גם זה יעזור. אני סבור שהמפלגה לא תפסיד מהקדמת הבחירות. להיפך, ככל שיגדל המרחק מה-כ״ט בנובמבר ומה-14 במאי וכיבוש נצרת - הסיכויים של המפלגה לא יעלו. כדאי למפלגה להירתם לעניין זה.

אני רוצה לומר בסוף: ייתכן שאנו עומדים בפני ניסיונות קשים בתקופה זו, בפני הכרח של קבלת עמדות קשות. אחריות המפלגה מאוד תגדל בתקופה זו מפני המקום שנציגיה תופסים בממשלה והאחריות הישירה המוטלת עליהם, ומפני השגרה בציבור, הרואה את המפלגה כאחראית - שגרה שאנחנו איננו מעוניינים להרוס אותה אלא מעוניינים לממש אותה - ומפני קוצר הרוח[18] לראות אותנו, את שליחי המפלגה, בכישלונם בניסיונות שהם יעמדו בפניהם, בהנחה למפרע שפה ״ימכרו״ ושם יוותרו ופה יסלפו ושם ינזלו לצד שלא צריך לנזול, ו״מדוע לוד ורמלה לא תיהפכנה מייד לערים עבריות?״, וכדומה וכדומה.

קולות כאלה יישָמעו בלי ספק בתקופה הקרובה ונצטרך להיאזרות רבה גם של עוז הרוח וגם של שיקול הדעת המדיני שלנו.

 

הערות:


[1] מתוך פרוטוקול ישיבת הבוקר.

[2] ״בלבולים״ - כך תורגם המונח האנגלי disturbances, שבו כינו השלטונות הבריטים את גלי התקיפות של ערביי א״י נגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי. לימים השתגר הביטוי העברי ״מאורעות״.

[3] ״ועוד כ״ט אחד״ - מהות המועד לא נתחוורה.

[4] מועבי״ט החליטה ב-15/7/1948 על כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה ב-17/7/1948.

[5] מדובר בג׳יימס מקדונלד (1964-1886). דיפלומט אמריקאי, הנציג הראשון של ארה״ב בישראל. חבר הוועדה לענייני פליטים של חבר הלאומים מ-1933. טיפל בבעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית. התפטר מתפקידו בתחילת 1936 תוך גינוי המדיניות הגזענית של גרמניה והאשמת המדינות הדמוקרטיות בהתעלמות ממדיניות זו. ב-1946 התמנה על ידי הנשיא טרומן לחבר בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לא״י, שאחת ממסקנותיה הייתה תביעה להעלאת 100,000 ניצולי שואה לאלתר.

[6] של נשק ממקורות הגוש הסובייטי.

[7] מדובר במשבר מחריף ביחסי שני הגושים העולמיים בשל ההסגר שהטילה בריה״מ על מערב ברלין ב-24/6/1948. ארה״ב התגברה על ההסגר בהפעלת רכבת אווירית.

[8] מ״ש מרמז למחדלים של מפקדת מחוז ירושלים בראשות דוד שאלתיאל בתכנון הפריצה לרובע היהודי בעיר העתיקה, ושל כוח חטיבת ״הראל״ שפרץ במוצאי 18/5/1948 לרובע דרך שער ציון אך נטש את הרובע ואת השער במהלך הלילה (ר׳ יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמ׳ 57-49).

[9] נצרת נכבשה ב-16/7/1948 ללא קרב כמעט. ביום הקודם הורה שר הביטחון ב״ג לצה״ל להימנע ממעשי ביזה ולא לגעת במנזרים ובכנסיות, אולם למחרת הכיבוש פקדו מפקד חזית הצפון אלוף משה כרמל ומפקד המבצע סגן אלוף חיים לסקוב על בן דונקלמן, מפקד חטיבה 7 (מתנדב מקנדה) שהתמנה למושל הצבאי של נצרת, לגרש את תושבי העיר. דונקלמן סירב. לסקוב ביקש מב״ג הוראה כיצד לנהוג. ב״ג אישר את עמדת דונקלמן.

[10] כפר ערבי גדול על כביש נצרת-טבריה. היום קיבוץ לביא.

[11] שטח הגליל המרכזי והעליון מעילבון בדרום עד גבול לבנון בצפון ומתרשיחא במערב עד עיבורי צפת במזרח.

[12] פרשת החזרת הפליטים הערבים.

[13] הכוונה לאמריקאים, בלגים וצרפתים, עליהם התווספו שבדים.

[14] ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י.

[15] של בתי הזיקוק.

[16] על פרשת החמישה, ר' עמ' 276 הע' 11.

[17] כיבוש לוד ורמלה, הרחבת הפרוזדור לירושלים, כיבוש הגליל התחתון.

[18] של מפלגות האופוזיציה.

 

העתקת קישור