58

הממשלה הזמנית, ישיבה לא, תל-אביב[1]

5/9/1948

עם פרישה אין פשרה

סעיף ג: העברת החינוך לממשלה

הממשלה דנה בקביעת הגוף שיהיה אחראי לניהול מערכת החינוך. ועדת השרים שהוקמה לצורך זה המליצה לאחר ויכוח בין מי שטענו כי על הוועד הלאומי להמשיך לנהל ולתקצב את המערכת, ובין מי שטענו לניהול המערכת בידי המדינה, כי את מערכת החינוך צריכה לנהל המדינה. שר האוצר א. קפלן עמד על מצוקתה הכספית של המדינה והביע ספק ביכולתה לעמוד במימון המערכת. ניהול מערכת החינוך בידי המדינה, הבהיר, ימנע השתתפות ההסתדרות הציונית במימון מוסדות החינוך השונים, ולפיכך הציע לשקול אפשרות שכלפי חוץ לא תהיה המדינה בלבד אחראית למערכת.

השר מ. שרתוק: אני ער עד מאוד לצד של השאלה, שעליו עמד בייחוד שר האוצר, ורואה את ההיגיון הרב שבגישתו. אבל חוששני שגם הוא לא מיצה את כל המשמעות הנובעת מעמדתו ולא חשב עד הסוף.

אני רוצה לגשת לשאלה מבחינה אחת מסוימת - בחינת אחריותנו לחינוך הערבי. בשום פנים אי-אפשר לכפור בהנחה, כי המדינה אחראית לחינוך הערבי מבחינת האחריות הכוללת, כמו שאי אפשר לכפור שהמדינה אחראית לחינוך בכלל מבחינת האחריות הכוללת, כמו שאי-אפשר לכפור בהנחה, שהמדינה אחראית לכל דבר הנוגע לחיי אזרחיה. אולם יש כאן הבדל. לגבי החיים היהודיים יש לנו מסורת אבטונומיה של חינוך בדמות הוועד הלאומי. דבר זה עלול לפשוט צורה וללבוש צורה. המסורת הקודמת נפסלה לשימוש. אפשר להקים מסגרת חדשה באותה מתכונת, ויכולה המדינה לומר שכאן נהגה חילופי סמכות. היא הניחה סמכותה למוסד ידוע, שהוא מנהל את ענייני החינוך במסגרת היישוב העברי. אין היא מסתלקת, נניח, מאחריות הפיקוח על החינוך, אבל יש לו נושא.

מה יהיה על החינוך הערבי? זאת אומרת, אם נתנהג עם החינוך הערבי במידה שאנו מתנהגים עם החינוך העברי, הרי חובתנו להקים מוסד נפרד בציבוריות הערבית והוא ייקח על עצמו אבטונומית את הדאגה לחינוך הערבי. כשם שהמדינה תיתן סכום מסוים לחינוך העברי, כך תיתן לקיבוץ הערבי. מה מוסד החינוך העברי רשאי לקבל הכנסות מבחוץ, אף מוסד החינוך הערבי כן. אבל איך יהיה הדבר למעשה בהווה ולא בעתיד הרחוק? היישוב הערבי מוכן לכך ואנו מוכנים להסגיר את החינוך הערבי לידי כל גוף וכל כיתה? נניח, שישתלטו עליו הקומוניסטים - וכי יכולים אנו לקבל עלינו אחריות לשלטון הקומוניסטים על החינוך הערבי?

דאגתי הראשונה בעניין זה - מה יאמרו בשכם, ברמאללה, בדמשק, בקהיר, בחיפה וביפו? מה יאמר רוב הציבור, שבמובן הציבורי הוא עכשיו המון אמורפי, לא מאורגן, אולם המון זה יש לו רצון ומושגים משלו ובתוכו ישנה קבוצה קטנה,[2] שהיא תקיפה ומאורגנת ובעלת מרץ ויכולת להשתלט. או להיפך, יסודות מוּפתאיים ישתלטו על החינוך הערבי - מה יהיה אז? מדינת ישראל תהיה אחראית לחינוך העברי בלבד? יחזור עניין ממשלת פלשתינה א״י: נסתבך במצב בלתי הגיוני שאין מוצא ממנו.[3]

אין לנו ברירה אלא להודות באחריותנו ולטכס עצה, שלא נפסיד את תמיכת ההסתדרות הציונית ולא להיפך, כפי שהתבטא שר האוצר. אם תהיה שביתה - תהיה כלפי המדינה. בשביתת מורים יפנו גם המורים וגם ההורים אל המדינה. הרי בימי ממשלת המנדט היינו מנצלים את השביתות ללחץ על הממשלה. אולם אז היה חיץ עצום בינינו לממשלה. עכשיו אין פרץ והשביתה תופנה כלפי הממשלה ולא נוכל להסתלק מהאחריות. ודאי תהיה שביתה במשך 3-2 ימים ונקרא את המאמרים בעיתונות, כדי שנתפכח מהמצב. מוטב לראות את הנולד ולהסיק את המסקנות עד הסוף. לדעתי, אנו יכולים לטכס עצה בעניין התמיכה. ישנה דרך אחת - ייאמר במפורש, הואיל ועם ישראל מכלכל את העלייה לארץ-ישראל וארץ זו היא ארץ עלייה, וחלק גדול מההורים הם עולים והילדים ילדי עולים, הרי עם ישראל תורם תרומה לחינוך העולים. זה הסבר אחד. גם לגבי קליטת עולים תהיה שותפות ידועה עם ההסתדרות הציונית, ולכן יש מקום לשותפות גם בחינוך. איני נשבע על הדרך הזאת. ייתכן שיש דרכים אחרות. אולם אנו יכולים למצוא דרך.

סעיף ה: סיכום ועדת השבעה

השר גרינבוים, יו״ר ועדת השבעה, מסר דוח מפורט על המשא ומתן שניהל עם נציגי שני הארגונים הפורשים, אצ״ל ולח״י, בירושלים. נציגי אצ״ל טענו, כי ברצונם להישאר חופשיים לפעול בירושלים למקרה שבלית ברירה תיאלץ הממשלה לוותר על שליטתה בעיר ועל סיפוחה למדינת ישראל. לפיכך הגיע איתם לסיכום כלהלן:

"הם מצטרפים לצבא ההגנה בצורת יחידות מיוחדות על התקן שלהן ועל נשקן; יחידות אלה מהוות חלק מחיל המצב של ירושלים ואסור להעבירן למקומות אחרים; כל זמן שקיים שלטון יהודי בירושלים הם שומרים על סידור זה ונשבעים אמונים למדינת ישראל; ברגע שהשלטון שלנו עוזב את ירושלים הם חופשים בפעולתם".

נציגי לח״י עמדו על עקרונות זהים. השר גרינבוים צידד בהסדר זה, ובציינו כי כל חברי הוועדה האחרים שללו אותו פה אחד, הביע דעתו כי אם גישתו-הוא לא תתקבל, יהיה צורך לפרק את אצ״ל ולח״י בירושלים בכוח הזרוע ופירושו של דבר שפך דם כבפרשת "אלטלנה". הוא, גרינבוים, לא יוכל להמשיך לשאת באחריות - כלומר לשרת בממשלה - אם עמדתו תישָלל. לאחר דין ודברים קצר הוחלט ברוב של 2:6 לא לקבל החלטה לאלתר וברוב של 5:6 להמשיך את הבירור.

השר מ. שרתוק: אני סבור, שקודם כל צריך להפסיק את המשא והמתן. אנו צריכים להחליט מה נעשה, אבל שוב אין מקום למשא ומתן. בהנחה, שדעת מר גרינבוים לא תתקבל ותתקבל דעה הפוכה, המשך המשא ומתן - בכל היושר שבו, אבל גם בכל אותה הרוח שבו - מוסיף על הקושי בהגשמת ההחלטה. היות וברור שדעת מר גרינבוים, על כל פנים, לא תתקבל, לא יהיה רוב בעד דעה זו. אני סבור שאין כל טעם להוסיף בידינו מכשולים ומעצורים לדעה העלולה להתקבל.

השאלה אינה שאלת ירושלים, אף על פי שהיא נוגעת כמובן מאוד לירושלים. השאלה היא שאלת מדינת ישראל, שאלת מעמדה של המדינה, שאלת עתידה של המדינה, אם היא מדינה או לא מדינה. זו כל השאלה.

מדינה זו החליטה לעשות פעולה מסוימת לגבי ירושלים. מחר תחליט לעשות פעולה מסוימת בעניין אחר, או להסתלק מפעולה מסוימת - כל ההחלטות האלה תחליט כמדינה על דעת המוסדות העומדים בראשה ועל מנת שההחלטות תבוצענה. החלטות המדינה מחייבות קודם כל אותה גופה. היא צריכה לבצע את החלטותיה. והשאלה היא כושר המדינה לבצע החלטותיה וזכותה המוסרית בכלל לקבל החלטות, כלומר זכותה המוסרית להיות מדינה. זו השאלה העומדת על הפרק.

ואם זוהי הגישה, הרי הפרישה אסורה, ואם יש פרישה צריך להילחם בה ולעקור אותה מן השורש. כמובן, לשם עקירת הפרישה אין מצווה לירות, ואם אפשר למנוע פרישה על ידי שכנוע - מצווה לעשות כן. ומצווה כפולה ומכופלת למצות כל אפשרויות השכנוע - אבל לשם מניעת הפרישה, לא לשם מטרה אחרת. אין המדינה מתפשרת עם פרישה. עם פרישה אין פשרה.

עניין ירושלים עומד כאן לא לגופו, אלא כהדגמה לעניין הפרישה. מה פירוש הדברים שהם אומרים לנו: ״אם לא תוותרו על ירושלים - נילָחם איתכם שכם אחד עד הסוף. אם תוותרו על ירושלים - נילָחם לבדנו״. מי שָׂמָם? מי הם, שפתאום התייצבו כנגד המדינה כהתגלמות המצפון הלאומי והאחריות הלאומית, שהם נוטלים לעצמם שררה זו וזכות זו? כלום יילחמו אחר כך?

אני יודע, יש תפיסה שכך צריך לארגן את הדברים, שהכל צריך להיות בתוך מסגרת של אחריות לאומית, אלא שאנו מחלקים את הכוחות: המנהיגות הרשמית תנקוט קו ידוע, היא תיסוג וגם תוותר, אבל תסתדר עם איזו קבוצה - שקבוצה זו מתוך פריקת עול כביכול, תעשה מעשה אחר אבל תעשה אותו בהסכמתה החשאית של המנהיגות הרשמית.

אני מתייחס בפיסול גמור לכל תפיסה כזאת. איני מכיר תנועה לאומית רצינית שסידרה כך עניינים. על כל פנים, איני מכיר מדינה שפעלה כך. מדינות דמוקרטיות חבשו אנשים כאלה בימי מלחמה בבית האסורים, ויש מדינות דמוקרטיות שהעמידו אנשים כאלה אל הקיר - במחושב ובמאורגן. התשובה לכל הדיבור הזה: ״מי אתם?״ [היא:] קבוצת בחורים התארגנו, גזלו כספים או סחטו כספים ואפילו קיבלו תרומות מרצון וקנו נשק או שדדו נשק, והם נוטלים לעצמם את הרשות להחליט בשם עם ישראל ובניגוד למדינה - המדינה אינה נאמנה עליהם. נניח, שהעם היהודי כולו יהיה אנוס על פי הדחק לוותר - הם לא יוותרו, זה לא מחייב אותם. נניח שהעם היהודי יהיה במצב טרגי כזה - הרי פירוש הדבר חידוש הסיקריקוּת?[4] אנו נילחם בסיקריקוּת!

מה זאת אומרת אם תסתלק המדינה מירושלים - שוב אין אנו אחראים? מה זאת אומרת אין אנו אחראים? קודם כל, אם אנו מחליטים להסתלק מירושלים - הלוואי ולא אפתח פה לשטן ולעולם לא נהיה אנוסים להסתלק, אבל אני אומר להסתלק במובן השלטון המדיני - הרי אנו אחראים להחלטה להסתלק מירושלים. זאת אומרת, אנו רואים שהאינטרסים העליונים של העם היהודי במצב הדברים מחייבים הסתלקותו מתביעת שלטון על ירושלים והתפשרות עם מדינה אחרת - הרי אנו אחראים שהדבר יבוצע בשם העם היהודי, כי אנו הנהגת העם היהודי בארץ הזאת.

אבל יש שאלה פשוטה יותר. נניח שהשלטון שהכרזנו עכשיו על ירושלים עשוי חס ושלום להתבטל - שוב לא נהיה אחראים לחייהם ולביטחונם של מאה אלף יהודים בירושלים? נוציא את הנשק מירושלים, נפרק את ההגנה בירושלים, נסמוך על חסדי הגויים, או נשאיר הגנה, אם גלויה ואם נסתרת? ואם יפעל בירושלים כוח ביטחון על דעת עצמו - נוכל לסבול הפקרות צבאית בירושלים, החותכת את עתידו של היישוב היהודי?

מה התחדש בעולמנו במובן זה? אומרים: ״הם לא ייכנעו להחלטה״. מפני מה? מפני שהם יודעים שישנם בתוך היישוב יסודות הנרתעים משימוש בכוח. אני בטוח, שאילו ידעו שבעניין זה מדינת ישראל עומדת כחומה בצורה, לא היה עולה על דעתם לעמוד בפני החלטה - (רה״מ ד. בן-גוריון: אף עכשיו לא יעמדו בכוח) - איני שולל זכותו המוסרית של חבר יקר לי כברנשטיין לומר כאן, שאם תתקבל החלטה כזאת וכזאת, ייתכן והוא לא יוכל להמשיך.[5] איני אומר אלא זו: העובדה, שחבר כברנשטיין יכול לומר בממשלה דברים כאלה, מעידה שהוא יודע הלך רוח של חבריו, והלך רוח זה אינו בגדר סוד. חבריו יושבים בכל מיני מוסדות, בעיריית תל-אביב ובהתאחדות בעלי התעשייה ובמקומות אחרים וכותבים מאמרים וכתבות בעיתונות. הדברים ידועים בציבור. ואנשים אלה,[6] היודעים על קיום גוף כזה, מרמזת להם איזו תקווה שיוכלו להיחלץ מהעניין.

ועכשיו רוצה אני לומר ביחס למקורות הדבר. אני אזקוף לזכותם [של ה״פורשים״] זקיפה גדולה מאוד - איני יודע אם מגיעה להם זקיפה גדולה, אבל אני מוכן להניח שיש ביניהם אנשים שבאמת קנאים הם לעניין ירושלים, משוגעים לעניין ירושלים, רואים בו חזות הכל והם מוכנים להילחם על קידוש השם ואפילו ייפלו כולם, ואינם סומכים עלינו. אבל אני בטוח שלא הם בלבד קובעים את הדבר, אלא יש כאן מזימה פוליטית מצד קבוצות מרכזיות בין באצ״ל ובין בלח״י, המוליכות שולל הרבה נערים ונערות תמימים בסיסמה זו של נאמנות לירושלים ומנצלים אותם למטרותיהם. לא שהם יהיו מכשיר להצלת ירושלים, אלא הסיסמה הזאת של הצלת ירושלים לעם היהודי תהא מכשיר בידיהם כדי להצדיק כלפי היישוב וכלפי העם היהודי המשך חיזיון הפרישה והמרי נגד מדינת ישראל. ביסודו של דבר, זוהי התופעה שאנו עדים לה. ואפילו לא היו הדברים בהוויה זו, אחת היא מה המוטיבים, צריך להילחם - על אחת כמה וכמה אם זהו המוטיב.

ראש הממשלה אמר, ואני מניח שיש לו על מה לסמוך, שלא יילחמו אפילו ידעו שיש פילוג.[7] ברי, שאם יֵדעו שאין פילוג בשום פנים ואופן לא יילחמו. והדרך להבטיח סידור שלא במלחמה היא להעמיד כנגדם את היישוב כחומה.

הדיון נמשך. נציגי "הציונים הכלליים" ו"המזרחי" איימו בפרישה מן הממשלה במקרה שיוחלט לנקוט צעדים לפירוק אצ״ל ולח״י בירושלים בכפייה. היו״ר ב״ג הבהיר, כי במקרה של פרישה שכזו של מפלגות מיעוט, תמשיך הממשלה לתפקד והזהיר את נציגיהן מפני תוצאות פרישתם. בתום דבריו הוחלט להמשיך את הדיון ולסכמו בישיבה אחרת.

הערות: