33

מועצת המדינה הזמנית, ישיבה ח, תל-אביב

5/7/1948

כ״ט בנובמבר כלא היה

 הקדמת משה שרת[1]

משנכנסה ההפוגה למסלולה, לא בלי חבלי לידה קשים, נִפנה המתווך למילוי משימתו השנייה והעיקרית המכוּוֶנת לטווח ארוך, והיא סלילת הדרך להסדר של שלום. ודאי בעקבות עיון רב, וכנראה אחרי קבלת השראה מסוימת ממקורות שנשארו סמויים אבל את זהותם ניתן לנחש, הגיש הרוזן ברנדוט בסוף יוני לשני הצדדים טיוטה ראשונה של תוכנית השלום בצורת מערכת הצעות לניסיון.[2]

תוכנית זו עוררה בלב ממשלת ישראל הזמנית תימהון רב ודאגה עמוקה. הייתה בה נסיגה, לאורך כל החזית, מהחלטת כ״ט בנובמבר. ההצעות החדשות התעלמו כמעט לגמרי מההחלטה ההיסטורית, כללו שינויים מרחיקים לכת בכמה מהמלצותיה העיקריות, גם נועדו לחולל תמורה גמורה ברקע הטריטוריאלי ובמבנה הממלכתי של ההסדר כולו - והכול לרועץ לישראל. הפגיעות הקשות ביותר היו קריעת הנגב, הסגרת ירושלים לשלטון ערבי וחבלה בריבונות ישראל על העלייה.

אחת האפתעות שבתוכנית המתווך הייתה ההצעה לגרוס את ארץ-ישראל ועבר-הירדן יחד כחטיבה אחת, ולחלק את השטח כולו מחדש על יסוד העיקרון כי חלקה הערבי של ארץ-ישראל המערבית מסתפח לממלכת עבר-הירדן. המלצה זו הזכירה באופן המובהק ביותר את תוכנית ועדת פיל,[3] אשר גם בה הוצע להקים בחלקה של ארץ-ישראל המערבית מדינה יהודית, ואילו את חלקה הנותר לצרף לעבר-הירדן. ההבדל בין תוכנית פיל ותוכנית ברנדוט היה זה, כי בעוד שהראשונה ראתה לפניה שתי מדינות ריבוניות, גרסה השנייה כפיפת שתיהן ל״אחדות״ בעלת סמכויות כלכליות ואף מדיניות. לא מן הנמנע, כי בפגישותיו של המתווך עם נציגים בריטיים במזרח התיכון דאג מישהו מאלה להסב תשומת לבו לאותו רעיון של הרחבת שטחה וחיזוק מעמדה של עבר-הירדן, ויש להניח כי לא הסתפק בהדרכה זו בלבד. ה״פוריין אופיס״ שלל תמיד את כלילת הנגב במדינה היהודית ושמר לו ייעוד אחר. בספר זיכרונותיו, שנתפרסם לאחר מותו, זוקף אומנם הרוזן המנוח את התוכנית כולה לזכות עצמו, אבל עם זה ברור מאותו ספר, כי האנגלים היו בעיניו יסוד נייטרלי בסכסוך הארץ-ישראלי וגם שימשו לו מקור חשוב של ידיעות ואוצר של ניסיון.

גם ההצעה המדהימה לכלול את ירושלים כולה במדינה הערבית - אשר אילו יצאה לפועל, הייתה אחת מתוצאותיה הכשרת ירושלים לשמש בירה לממלכת ירדן הגדולה - קשה לא לראות בה ״תוצרת אנגליה 1948״.

מכל מקום, באורח רשמי הופיעה התוכנית כפרי יוזמת המתווך, שחפפה עליה הסמכות הרמה שהוענקה לו מאת העצרת. ההתנגדות לתוכנית זו הייתה כרוכה בסכנת התנגשות רצינית ביותר בין ישראל הצעירה, והעומדת עדיין על נפשה, לבין ארגון האומות המאוחדות אשר יומרת אבהותו למדינת ישראל היה לה על מה לסמוך. במילים אחרות, היה כאן חשש שמא תופיע ישראל כמתנקשת בסמכותו של הארגון הבינלאומי. במה דברים אמורים? אם נכונה הייתה ההנחה - ומלכתחילה הייתה זו הנחה מבוססת - כי לפחות המעצמות המערביות יסמכו ידיהן על תוכנית שליחן ואיש אמונן, ויגייסו להמלצותיו רוב מספיק בעצרת הקרובה. על תוכנן המפורט של הצעות המתווך ועל עמדת הממשלה הזמנית כלפיהן נמסר דין וחשבון מלא למוסד העליון של המדינה.[4] הבעיה הייתה כבר אז, כפי שנתחדשה רבות מאז, לשמור ויהי מה על ישראל ולהישמר ככל האפשר מסכסוך עם או״ם.

*    *

*

שר החוץ מ. שרתוק:[5] ישיבה זו נקראה כדי לדון בסעיף אחד ומיוחד: תשובת הממשלה הזמנית להצעותיו של המתווך מטעם האומות המאוחדות הרוזן ברנדוט. אף על פי שפרטי הצעותיו נתפרסמו בעיתונות, אינני רואה את עצמי פטור מלמסור, ולו גם בקצרה, דין וחשבון על הצעותיו אלה.

למען היושר עלי להקדים, כי הרוזן הקפיד להדגיש שאין כאן הצעות במובן proposals. אין פה אלא suggestions - רעיונות, מחשבות וקווים שהוא מציע לנו לדיון לשם פתרון הבעיה, והוא מדגיש כי אין הדברים קבועים במסמרות. הם מנוסחים לניסיון וכל אחד משני הצדדים רשאי להציע הצעות שכנגד בלי להיות קשור בהצעות אלה.

אני רואה את עצמי חייב להביע ללא טשטוש את הכיוון שהמתווך הולך בו במילוי השליחות שהוטלה עליו מטעם האומות המאוחדות - לסייע למציאת מוצא של שלום, יציאה מן התסבוכת הארצישראלית. ההצעות שלו מנוסחות בתשעה סעיפים:

בסעיף ראשון הוא מציע, שלגבי הפתרון שיש בדעתו לברר את אפשרות הגשמתו, ייחשבו ארץ-ישראל ועבר-הירדן כחטיבה טריטוריאלית אחת. הוא קורא לזה: ״השטח המקורי של המנדט הבריטי בארץ-ישראל״. והשטח הזה, המצורף מארץ-ישראל המערבית ומעבר-הירדן המזרחי גם יחד, יהיה מורכב משתי יחידות. בנוסח ההצעות מופיעה המילה members - שני חברים - לא מופיעה המילה state - מדינה, אם כי, כפי שהוסבר לנו בעל פה, הכוונה לשתי מדינות, אבל כדי להקל את הדבר על הערבים, ראה הרוזן לנכון שלא להשתמש במילה זו.

בסעיף שני הוא מציע שהגבולות בין שתי היחידות האלה ייקבעו בדרך משא ומתן בין שני הצדדים, בתיווכו של המתווך ובהתאם להצעותיו. הסעיף הזה חשוב מבחינת מה שיש בו ומבחינת מה שאין בו. אין בו זכר לגבולות שנקבעו בתוכנית 29 בנובמבר 1947. בדרך כלל, אין ההצעות האלה מזכירות את ההחלטה ההיא, וגם במסמכי הלוואי להצעות אלה נפקד מקומה. לעומת זאת, חשוב מה שיש בסעיף הזה, והוא שהמשא ומתן יתנהל בתיווכו של המתווך ולפי הקווים שהוא יציע - והוא מציע את הקווים בנספח להצעות.

הסעיף השלישי קובע את התפקידים והמטרות של הברית הבאה בין שתי הארצות - שאותן שתי היחידות יהוו יחד ״אחדות״ - המילה המופיעה במסמך האנגלי היא union. אותו סעיף שלישי מסביר את המטרות ואת התפקידים של ה״יוניון״ הזה. המטרות הן לטפח אינטרסים כלכליים משותפים, לנהל שירותים כלכליים משותפים כגון מכס, לבצע מפעלי פיתוח משותפים ולתאם את מדיניות החוץ ואת אמצעי ההגנה של שתי הארצות.

הסעיף הרביעי קובע את האורגנים המנהלים של הברית הזאת. מדובר על מועצה משותפת או על אורגנים אחרים, ששני הצדדים יבואו לידי הסכם על הקמתם.

בסעיף החמישי מדובר על הסמכויות של שתי המדינות. כאן מובאת בחשבון האפשרות שתהיה איזה אמנה בין שני הצדדים, והיא תסדיר את היחסים ביניהם ותקבע את העניינים המשותפים ואת זיקתם ההדדית. ומתוך כפיפות לתקנות שייקָבעו באמנה זו יהיה חופש גמור לכל צד בעניינים הנוגעים לו - לרבות ענייני חוץ.

הסעיף השישי דן בשאלת העלייה. לכתחילה נקבע שהעלייה היא אחד העניינים הנתונים לסמכותו של כל צד, אבל מיניה-וביה באה הגבלה של הסמכות הזאת. נאמר, כי כעבור שנתיים ימים מיום כניסת ההסדר הזה לתוקפו - קודם לכן תהיה העלייה חופשית, לפי קביעת כל צד - יהיה כל צד רשאי להביא לפני המועצה [המשותפת] הצעה, שהמועצה תדון על מדיניות העלייה של הצד השני. ואם המועצה לא תוכל להגיע לידי החלטה בשאלה זו - יועבר העניין למועצה הכלכלית והסוציאלית של האומות המאוחדות. בכל המסמך לא מדובר על הרכב המועצה, אבל בעל-פה הוסבר לנו שהכוונה להרכב פריטטי. אם הצדדים לא יבואו לידי הסכם, תתווך המועצה הכלכלית והסוציאלית [של או״ם] בשאלת ממדי העלייה מתוך התחשבות בעיקרון יכולת הקליטה [הכלכלית][6] והתיווך יחייב. צוין בהסברות שבעל-פה, כי לא נקבע שום סידור לביצוע הדבר הזה, הווי אומר שהאופי המחייב יהיה רק אופי מחייב מבחינה מוסרית. אך בכתב נאמר: would be binding.

הסעיפים השביעי והשמיני מדברים על חופש הדת והמצפון ועל שמירת המקומות הקדושים.

הסעיף התשיעי והאחרון יש לו חשיבות חיונית. הוא קובע שכל אותם האנשים, אשר בעקב המהומות בארץ עקרו ממקומות מושבותיהם, יוכלו לחזור אליהם ולהיאחז מחדש ברכושם.

זהו פתשגן הכתב - תשע הצעות. לזה, כפי שאמרתי, מצורף מסמך קצר הדן בשאלת הגבולות. זהו בעצם נספח לסעיף השני של ההצעות, בו נקבעים קווים למשא ומתן על הגבולות בין שני הצדדים. מכלל לאו אתה יכול להסיק, שנקודת המוצא היא התוכנית של ה-29 בנובמבר אם כי אינה נזכרת במפורש, ומה שנאמר כאן נאמר בגדר שינויים ותיקונים באותה התוכנית:

סעיף 1 אומר: כלילת הנגב כולו או מקצתו בשטח הערבי.

סעיף 2 אומר: כלילת הגליל המערבי - גבולותיו לא פורשו - כולו או מקצתו בשטח היהודי.

סעיף 3 דן על ירושלים. כאן ישנה קביעה שעוד לא הייתה כמותה בשום מסמך לא-ערבי עד עכשיו - דבר לגמרי חדש בכל הספרות של מסקנות בינלאומיות או גם מסקנות בריטיות - לגבי עתידה של ארץ-ישראל, שנתפרסמו רשמית עד היום. נאמר במפורש כלפי העיר ירושלים - the city of Jerusalem - כלומר, ירושלים וסביבותיה, שתיכָּלל בטריטוריה הערבית עם אוטונומיה מוניציפאלית לעדה היהודית והסדר מיוחד לשמירת המקומות הקדושים.

סעיף 4 נוגע ליפו. נאמר בו: עיון במעמדה של יפו - consideration of the status of Jaffa,

סעיף 5 אומר, שיש להקים נמל חופשי בחיפה, ששטחו יכלול גם את בתי הזיקוק ואת קצות הצינור - [7].terminals

סעיף 6 קובע הקמת נמל אוויר חופשי בלוד.

אלה הם ששת הסעיפים הטריטוריאליים. בפרסום בעיתונות נתערבבו הדברים. אך למען הדיוק אני חוזר ואומר, שישנו מסמך בן 9 סעיפים הקובע עקרונות מדיניים ואדמיניסטרטיביים, וישנו נספח לסעיף השני, הקובע קווים בעניין הגבולות.

שני המסמכים האלה מלוּוים עוד בשני ניירות נוספים.

האחד הוא מעין מבוא - בו מסביר המתווך כיצד הוא ניגש לעניין וכיצד התאמץ להביא בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים, את השאיפות שלהם ואת החששות שלהם, וניסה לבחון אותם במאזני היושר וגם נוכח העובדות של המציאות הקיימת. הוא בא לידי מסקנה, שאין לצפות לכך שאחד משני הצדדים יסתלק מהאינטרסים העיקריים שהוא עומד עליהם. עם זה הוא בא לידי מסקנה, שיש שני מכנים משותפים בין שני הצדדים: כי שניהם מסכימים שטוב יהיה אם יהיה שלום בין שני הצדדים, וששניהם מסכימים שיש אינטרסים כלכליים משותפים לשני הצדדים. הוא מסביר כי ההצעות האלה אינן הצעות קבועות במסמרות, אלא הן פתיחה למשא ומתן, וכל צד רשאי להעלות הצעות משלו. הוא מסכים להקדיש זמן למשא ומתן - אם יש תכלית לעניין. אבל אם אין תכלית לעניין - יודיע מייד את העובדה הזאת למועצת הביטחון והוא שומר לעצמו את הזכות להגיש למועצה גם את מסקנותיו לגבי המצב.

לזה נלווה מכתב אישי אל שר החוץ, שבו הוא מציע כיצד להתנהג לגבי בירור העניין. הוא מציע שלאחר שהממשלה תדון בדבר אני, או אולי עוד חברים של הממשלה, נבקר אותו ברודוס ושם ננהל איתו שיחות במשך יומיים-שלושה. הוא מפציר שלא ניחפז לדחות דחייה מוחלטת את הצעותיו. על כל פנים, מבקש הוא שלא נפרסם את הצעותיו ולא נפרסם את תגובתנו עליהן עד אם ניפגש איתו ונשוחח בעל-פה.

הממשלה דנה בדברים אלה והחליטה: מאחר שהערבים סירבו ללכת לרודוס, ועמדו על כך שהרוזן יבוא לקהיר, בייחוד לאחר שנתפרסם תוכן הצעותיו בדרכים בלתי רשמיות - לא ילך נציג הממשלה לרודוס. הרוזן אומנם בא היום הנה, היה מוכן לשבת הערב, אך בגלל ישיבת המועצה תתקיים פגישתנו רק מחר בבוקר.

בינתיים דנה הממשלה בדבר פעם ופעמיים, ובישיבה השנייה נוסחו המסקנות. כמעט שלא היו חילוקי דעות על המסקנות שהוחלט למסור לרוזן. ברור, שהכתב שיימסר לרוזן ישמש בסיס לשיחה בעל-פה.

בתשובתנו נעמוד על הנקודות הבאות - נפתח בהבעת תימהון על שני דברים.

ראשית, על שבכל המסמך ובמערכת המסמכים אינה נזכרת אף במילה אחת ההחלטה ההיסטורית של עצרת האומות המאוחדות, שהוא בעצם שליחה, החלטה שהיא כיום שרירה וקיימת כפסק הדין הבינלאומי היחידי שהוא בר תוקף לגבי סידור המשטר בארץ-ישראל. אנחנו קובעים בתימהון, שהמתווך התעלם כנראה לגמרי ממציאותה של החלטת עצרת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947.

הדבר השני שאנחנו מביעים את צערנו עליו הוא שהצעותיו אינן מביאות בחשבון מלא את שתי העובדות החותכות שנוצרו בארץ ושהן קיימות ועומדות, ואלו הן:

אל״ף, קיומה הממשי של מדינה יהודית ריבונית על פני השטח שנקבע בהחלטת האומות המאוחדות.

בי״ת, שינויים טריטוריאליים נוספים שחלו בארץ כתוצאה מהצלחתנו להדוף את התוקפנות של ערביי ארץ-ישראל ושל הארצות הערביות השכנות.

להלן אנחנו אומרים, כי החלטת האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947 נתקבלה על ידי העולם היהודי כפשרה, כפשרה קשה הכרוכה בקורבנות ובוויתורים חמורים מאוד מצדנו, כי השטח שנקבע בהחלטה זו הוא בשביל העם היהודי מינימום שאינו ניתן עוד לצמצום בשום פנים.

לעומת זאת, אנחנו מביעים את ההכרה כי ההוראות הטריטוריאליות של החלטת 29 בנובמבר 1947 לגבי המדינה היהודית טעונות עכשיו שיפור לאור הסכנות שנתגלו לשלומה ושלמותה של המדינה היהודית כתוצאה מהתקפת הערבים ולאחר התוצאות שהשגנו בהודפנו התקפה זו.

אנחנו מוסיפים ואומרים, כי ההסדר הטריטוריאלי שנקבע בהחלטת האומות המאוחדות נקבע על יסוד הנחה עיקרית - חלוקת ארץ-ישראל המערבית בין העם היהודי לבין האוכלוסייה הערבית של ארץ-ישראל. אך אם הוא מציע להבליע את החלק הערבי של ארץ-ישראל המערבית בטריטוריה של איזו מדינה שכנה, הרי הוא מזיז ומשנה לגמרי את כל הרקע של החלטת האומות המאוחדות, את כל הרקע של שאלת הגבולות. אין אנחנו מרחיבים את הדיבור בשאלה זו - אנחנו קובעים את העובדה הזאת.

אנחנו דנים בשאלת ריבונותה ועצמאותה של מדינת ישראל. אנחנו קובעים שהממשלה הזמנית של מדינת ישראל לא תוכל להסכים להסגת זכותה העצמאית והריבונית הגמורה של האומה הישראלית כמדינה חופשית. אומנם השאיפה והמדיניות של המדינה הינה - ותישאר - להגיע ליחסים של שכנות טובה, שלום ושיתוף פעולה אמיץ ככל האפשר בכל שדות הפעולה עם השכנות שלה. אבל ההסדרים הבינלאומיים, שיהיה צורך להגיע אליהם כדי לתת תוקף וביטוי למדיניות זו, אינם יכולים להיות כפויים על מדינת ישראל אלא יכולים לבוא רק בדרך משא ומתן חופשי בין מדינות חופשיות וסוברניות, המגיעות להסכם ביניהן כפי שנוח להן.

להלן אנו מתעכבים במיוחד בשאלת הברית הכלכלית. ביסוד הצעותיו של המתווך בעניין הברית מונחת, בראש וראשונה, האחדות הכלכלית. אומנם נאמר - גם לתיאום מדיניות החוץ. אנחנו אומרים, כי נציגי העם היהודי הסכימו אומנם לתוכנית של ברית כלכלית מסוימת כשקיבלו על עצמם את החלטת 29 בנובמבר, והרינו מוכנים לכבד הסכם זה. במה דברים אמורים? אם כל ההנחות שעליהן הושתתה התוכנית ההיא יתקיימו. מהצעותיו של המתווך יש לראות כי אין הנחתו כזאת, אלא הוא מציע לנו שותף אחר לגמרי.[8] אנחנו מוסיפים, כי השותף שהיה לעינינו בשעה שהסכמנו לברית כלכלית שונה מהשותף שמדובר עליו עכשיו תכלית שינוי, הן בממדיו הגיאוגרפיים והן בזהותו המדינית. את ההסכם ההוא איננו יכולים בשום פנים לקיים לגבי השותף החדש המוצע. מדינת ישראל רואה את זכותה לכרות ברית - כלכלית או אחרת - עם איזו ארץ שהיא, כבלתי מסויגת, והיא תשתמש בזכויותיה הסוברניות להחליט ולקבוע את יחסיה עם שכנתה או שכנותיה.

אנחנו מדגישים במיוחד את שאלת העלייה. אנחנו מדגישים את התנגדותנו הנמרצת לכל צמצום-שהוא בעצמאותה ובריבונותה של ישראל לגבי מדיניות העלייה. אנחנו אומרים שהחופש הגמור לקבוע את ממדי העלייה והרכב העלייה היה עיקר העיקרים בתביעת העם היהודי למעמד ממלכתי ולמקום שהעולם הבינלאומי קבע לנו, וזה הוסיף למשקלה המוסרי ולדחיפותה המעשית של תביעה זו. העולם הבינלאומי הכיר בזכות העם היהודי למדינה, ולא תוכל להיות שום שאלה שאיזו ממשלת ישראל שהיא תסכים לאיזו הפחתה שהיא מסמכותה המלאה בענייני העלייה, או לאיזו שותפות שהיא עם איזו ארץ או גוף בינלאומי בעניין זה.

בשאלת ירושלים - אומרים אנחנו - נפגענו פגיעה עמוקה על ידי ההצעה להסגיר את ירושלים לשלטון ערבי ואנחנו רואים הצעה זו כהרת אסון. אנחנו אומרים, כי המחשבה שהסגרת ירושלים לשלטון ערבי עשויה לתרום תרומה לפתרון של שלום מעידה על

התעלמות גמורה מההיסטוריה ומהעובדות העיקריות שבמציאות,

התעלמות מהקשר ההיסטורי של היהדות עם ירושלים, מהמקום היחיד במינו שירושלים תופסת בתולדה היהודית ובחיי העם היהודי כיום,

התעלמות מהעובדה שבזמן פרוץ המאורעות היוו היהודים שני שלישים של האוכלוסייה בירושלים וחלקם עלה במידה ניכרת עם הפינוי הערבי,

מהעובדה שכל ירושלים החדשה, חוץ לפינות אחדות, זעירות, יוצאות מן הכלל, נמצאת עכשיו ברשותנו,

גם מהעובדה שהאומות המאוחדות, לאחר עיון מעמיק וממצה בשאלה זו וכתוצאה מאחדות דעות מוחלטת בקרב האומות הנוצריות, החליטו שירושלים צריכה להיות תחת משטר בינלאומי.

הממשלה הזמנית מודיעה למתווך כי העם היהודי, מדינת ישראל ויהודי ירושלים לא ישלימו בשום פנים עם הניסיון להשליט את הערבים על ירושלים, אחת היא מה תהיה האוטונומיה המוניציפאלית או חופש הגישה למקומות הקדושים שאפשר להבטיח באופן פורמלי, ויעמדו כנגד הטלת מרות ערבית בכל הכוח שישנו ברשותם. אנחנו מצטערים להודיע, כי ההצעה המדהימה הזאת, המאמצת את שאיפתם של הערבים והפוצעת את לבם של היהודים, מוכרחה להביא לידי תוצאה הפוכה ממה שהתכוון - השכנת שלום בירושלים.

אנחנו מסתפקים בתשובתנו בנקודות העיקריות. איננו רואים צורך לעמוד על הפרטים. אנחנו אומרים כי הננו מקווים שהעיון בביקורת שלנו, הדוחה את המסקנות העיקריות שלו, יביא אותו לידי שינוי גמור בגישתו אל כל העניין.

זוהי תשובתנו המבוססת על מסקנות והחלטות מסוימות, שנוסחו אתמול בישיבת הממשלה. נדמה לי שבתחום זה נתקבל הכל פה אחד, והתשובה הזאת תימָסר בכתב בתחילת השיחה - אם המתווך ירצה בשיחה. בשבילנו אין מה להוסיף על המכתב הזה. אם הוא ירצה לשאול, נסביר לו עמדתנו באופן מפורט יותר. יכולות להיות שאלות שונות שהוא יעורר, שאינן כלולות במסמך זה. הממשלה ביררה גם את הנקודות האפשריות האלה, ויש הדרכה מסוימת כיצד לנהל את השיחה עליהן - שאלת החזרת הערבים, שאלת יפו, שאלת חילופים או אי חילופים של טריטוריה וכולי.[9]

בינתיים נתחדש משהו מאז הישיבה של הממשלה, והדבר הזה כבר נתפרסם. אומנם הוא לא הגיע עדיין לישיבה זו, אבל זה כבר נחלת העיתונות.[10] קיבלנו היום מן הרוזן שני מסמכים. הוא שואל אותנו אם אנחנו מוכנים להאריך את ההפוגה לזמן שיוסכם עליו.

במסמך אחד הוא מדגיש שאי-הארכת ההפוגה תעשה רושם מכאיב מאוד בעולם, ואין ספק שתגרור אחריה החלטה של מועצת הביטחון על הצעדים שיש לנקוט לגבי המצב בארץ.

במסמך השני יש הצעה מצדו להיכנס לדיון על פירוזה - דמיליטריזציה - של ירושלים. לא מדובר שם על הוצאת כוחות צבא או נשק, מדובר על אי-הכנסת כוחות צבא ונשק. יש לזכור ולחשוב גם על מה שלא נאמר במסמך. בעל-פה הוגד לנו, כי יש להבין שהוא מסר את הדברים האלה לפרסום. ויש גם הצעה של פירוז לגבי נמל חיפה ובתי הזיקוק.

אני רואה את עצמי פטור מלהיכנס בניתוחם של הדברים האלה. אנחנו יודעים שהערבים דחו את הצעותיו והציעו הצעות שכנגד שאין אנו יודעים מה הן, אך אני מניח שזוהי חזרה על הדרישה והתביעה על ארץ-ישראל כמדינה ערבית ללא הכרה במדינה היהודית, אלא שחלק ידוע או חלקים ידועים ישמשו ״מדינה אוטונומית יהודית״ בתוך המדינה הערבית.

המתווך, בלי ספק, יסתמך על הדחייה הערבית כעל הוכחה לאובייקטיביות ולנייטרליות שלו, באשר הצעותיו הן באמצע בין שני הצדדים. ואנחנו נצטרך להדגיש כי זה אינו אומר כלום, באשר הוא עכשיו חותר לפשרה בין פשרה לבין התנגדות מוחלטת לכל פשרה.

אנחנו רואים בהצעותיו עקבות ברורים של השפעת ה״פורין אופיס״ הבריטי. אפשר להגיע לאותן המסקנות מתוך מחשבה חופשית ולאו-דווקא על פי איזו לחישה מעבר לים, אבל אנחנו מכירים את ״כתונת הבן״[11] בהצעות אלה, שהן אומנם בנויות כאילו על הכרה במדינה יהודית, אבל מתוך קיצוצים בריבונותה, בשטח הכלכלי ובשטח העלייה, עם חילופי שטח בין הנגב ובין הגליל המערבי, זאת אומרת צמצום ניכר מאוד של השטח הכולל של המדינה. יש לנו ידיעות מארה״ב, שאינני יודע עד כמה הן מבוססות, כאילו ה״סטייט דפרטמנט״ אינו תומך בהצעות אלה. לעומת זה, יודעים אנו שיש ב״סטייט דפרטמנט״ חוגים החושבים ברצינות על עניין חילופי הנגב והגליל המערבי.

עתה נשמע את דעות החברים על התשובה לברנדוט. הייתי מציע ליו״ר ולחברי המועצה, כי בדיון זה לא נערבב את עניין ההצעות עם שאלת ההפוגה. אוסיף, כי מכיוון שהישיבה האחרונה של הממשלה נתקיימה אמש, וההצעה על פירוז ירושלים נתקבלה רק היום, טרם דנה הממשלה בהצעה זו.

בתשובה לחבר המועצה מאיר וילנר (קומוניסטים) שאמר: "אם שר החוץ הכריז במסיבה אחרת על ׳זיקה למערב', אז ייתכן שמחרתיים תבוא גם הסכמה למסור לאמריקאים את נמל חיפה ואולי גם את שדה התעופה בלוד". העיר מ״ש:

שר החוץ מ. שרתוק: זאת הפעם השנייה שתוקפים את שר החוץ על שהכריז ״זיקה למערב״. הכרזה כזאת לא נשמעה ולא הייתה, וחברי סיעה ידועה יכלו לחסוך לעצמם את מאמץ הדיבור בעניין זה. מה שאמרתי בהזדמנות מסוימת היה, שלא נוכל לקבל סיסמה של זיקה לצד מסוים. אנחנו נזקקים גם למזרח וגם למערב. לא נוותר על קשר למערב, אבל היסודות שלנו מושתתים על האו״ם.

הערות: