מכתב 165 - משה אהובי - 10.10.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 165 - משה אהובי - 10.10.1946
כותרת משנה  יום ה', בערב

 

                                                                                                                       יום ה',  10.10.1946,  בערב

משה אהובי,

 

מאוד שמחתי לביקורי היום אצלך ובייחוד שהייתי איתך לבדי. נדמה לי שהיום, בפעם הראשונה מאז נפרדנו באותו בוקר, הרגשתי את קירבתך. יכולתי לשבת ולשבת איתך לולא המסיבות המשונות והמוזרות וכ"כ לא מתאימות לנו. שוב השאלה - על מה ולמה? העל שום שרצינו להרים ראש ולזקוף קומה? אין דבר משה, לא אנו המנוצחים. זהו רק שלב מסוים במלחמה ובו הם הגוברים, ועוד יבוא יום והתפקידים יתחלפו. במקום לשבת על ספסל הנאשמים על שלא קיימו את אשר היה עליהם לקיים, הם משתמשים לרעה בפיקדון שהופקד בידיהם ומשתדלים ליהנות מכוחם ויכולתם לדכא ולהשפיל. לא ייתכן שהגויים האלה עצמם אינם מרגישים בצידקת[נ]ו. אם קלריסה גרייבס[1] יכולה להגיד לפני בטי בביקורה ב-.P.P - שאומנם בתור אנגליה אינה צריכה להגיד את אשר היא אומרת, אך היא מוצאת שכך (על-ידי עליות בנגב) צריך להגיב בימים אלה, ובכן היסוד שהם עומדים עליו קצת רופס תחת רגליהם.

משונה הדבר, אך כשאני באה ללטרון אין לי כל הרגשה של הכנעה. להיפך, אני מרגישה באיזה ניצחון (אוי ואבוי לו), כאילו רוצה אני להגיד "להם": אתם פוחדים מפנינו ומפני כך הנכם מחזיקים את אנשינו. עוד נראה מצבים הפוכים.

משה, רק החזק מעמד! גם אם יארך המעצר, שא אותו כשם שאתה נושא אותו כיום. מכמה פליטות פיך הבינותי באיזה מאמצים עולה לך לשלוט ברוחך. אכן, גם זה חינוך!

בעלותי לכביש הראשי ראיתי משהו מתנופף בצריף האחרון המרוחק ביותר בשורה האחרונה הפונה להרים. אלימלך הסב את תשומת לבי לצריף אחר, שחור ארוך כאילו באמצע המחנה. גם שם התנופף משהו. אם יכול אתה נסה נא לעשות תרשים המחנה ולסמן את צריפך. מזמן רציתי לבקשך לעשות זאת, אך תמיד הייתי שוכחת, והפעם משעוררת את השאלה, אנא עשה זאת.

חזרתי הביתה עוד לפני אחת. האוטו היה מצוין, זה שנועד לווייצמן, הכביש ריק וגוטליב במצב רוח חגיגי. נסעתי ישר לזאב ומסרתי לו על ביקורי ואח"כ הביתה.

לפנות ערב היו אצלי בטי, גב' קירשנר הזקנה, לאה מירון, שושנה הראלי, גולדי ודבורה קפלן עם בתה הקטנה. דברי גולדי מפי אותו עיתונאי על שיחרור בעוד שבועיים מקורם בזה, שצבי שוורץ שמע זאת מפייגל (חברת בטי), ובטי מספרת שבאיזו פגישה התערבו העיתונאי ופייגל בקופסה גדולה של שוקולד על שהשיחרור יבוא בעוד שבועיים. כשסיפרתי זאת לגולדי היא ספקה כפיים. עכשיו היא מסבירה את סירובו של ב' לראותם בזה שהוא קיבל shock יותר מדי חזק מעצם המעצר!!

ועתה על עניין ששכחתי לספר לך. לפני כמה ימים בא אלי משה יובל וסיפר שב-20.10, כאשר תמלאנה חמש שנים לפטירתו של יהושע ג'[ורדון] "הם" רוצים לערוך מסיבה ולמסור בה את הפרס השנתי לאמנים. הם קיוו שאתה תהיה חופשי ותמלא בטכס הזה את התפקיד הראשי. עתה, כשהסיכויים קלושים קצת, הם רוצים לכבד אותי בהגשת הפרס. ועוד שואלים אם הייתי מסכימה לערוך אצלי את המסיבה. עוד לא הוחלט אם המסיבה תהיה מצומצמת או פומבית יותר עם שידור ברדיו. במקרה השני, הבחורים חושבים על בית-החלוצות. מה דעתך לכל זה? אין לי רצון למסיבות בביתנו כשאתה מחוץ לבית. לשחק את התפקיד זה מיותר לי, אם גם חיבבתי מאוד את יהושע. משה עוד יתקשר איתך בוודאי, אך לפי שעה תן דעתך.

חזק, מויסיצ'יק רודנוי, חזק ואמץ!

להתראות בקרוב,

בנשיקה,

 

צ.

 

שלום לדוד.



[1] רעיית ריצ'רד גרייבס, אז מנהל מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט.

 

העתקת קישור