28

הממשלה הזמנית, ישיבה יג, תל-אביב [1]

27/6/1948

כיבושים ונסיגות בירושלים

סעיף א׳: שאילתות

בתשובה לשאילתת השר שפירא בדבר עזיבת חיילי פלמ״ח את ירושלים על נשקם, השיב ראש הממשלה ב"ג בין השאר:

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: ישנו בלבול ואי-ידיעה רבה בעניין ירושלים, שהיא ספגה מכות מכל מקום אחר בארץ, בכך אשמה ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ירושלים. לעומת זאת, אין מקום בארץ שהיו בו כיבושים כה גדולים וחשובים כפי שהיו בירושלים. אנו עושים עוול לאמת ההיסטורית ולכיבושים שלנו אם רואים את ירושלים כעיר של כישלונות. זו עיר של כיבושים, ששילמנו עבורם ביוקר. היו לנו שם כיבושים גדולים וייתכן שיהיה להם ערך היסטורי מכריע והם ישנו לגמרי את פני ירושלים.[2] מירושלים לא הוצאו כוחות אלא הכוחות שהיו במשלטים. הפלוגות שהיו במשלטים סבלו אבידות קשות בפצועים ובהרוגים ורבים התשושים שזקוקים למנוחה.[3]

השר מ. שרתוק: צריך למסור בשידור ״קול ישראל״ את פרשת ירושלים. מתנהלת תעמולת שיסוי ארסית נגד הממשלה הזמנית בשני עניינים, עניין האונייה [״אלטלנה״] ועניין ירושלים. מה שניצול ומה שנכבש נעשה, לדברי תעמולה זו, על ידי ה״פורשים״; כל פעולה שנכשלה באה בעטיו של צבא ישראל או ה״הגנה״. לתעמולה זו מקשיב קהל ובשבת בבוקר הקשיבו לה המוני עם בתל-אביב על ידי הרדיו והרמקולים.[4] תעמולה זו מערערת את יסודות האמון בממשלה. אומנם, צבא ישראל יושבע מחר, אבל אין להזניח בשום פנים את נפש העם או את אלה שעלולים להתערער. אני רואה הכרח בשידור מוסמך וחשוב על ידי איש שעשה את המלאכה. אם אפשר, על ידי מפקד ירושלים או על ידי אחד מסגניו. שידור זה צריך להיות מוסמך ומשכנע בבלתי-אמצעיותו.

סעיף ב׳: סקירה

השר מ. שרתוק: עלי לציין שקיבלתי דין וחשבון קצר מנציגנו בוושינגטון על הרושם הכללי של המאורעות הפנימיים בארץ. הוא מציין, שדעת הקהל הכללית והיהודית ברובה הגדול עמדה במשך כל המשבר הזה לימין הממשלה והאמצעים שנקטה בהם. בוושינגטון במיוחד הרימה התגובה התקיפה והמהירה של הממשלה את קרנה בעיני ממשלת ארה״ב ובעיני צירויות החוץ העיקריות.

התפתחות העניינים בקשר עם אוניית הנשק בארץ: ביום שישי נתקבל מכתב מאת השליח המיוחד הכללי בתל-אביב, המשמש מקשר עם ברנדוט.[5] טון המכתב היה מחוצף.

אל״ף, הוא ערבב את עניין המאורע המזעזע של כפר ויתקין ותל-אביב[6] עם שורה של מקרים פעוטים במקומות שונים בארץ, שערבים טוענים שהפרנו את ההפוגה.

בי״ת, הוא מציג את העניין כך, שהפעולה שעשינו היא דבר של מה-בכך, שצריכים היינו לעשותו, אך העיקר הוא שיש חשש שהייתה בזה הפרת ההפוגה, כי עלו אנשים לארץ והועלה נשק. הוא שואל היכן האנשים ואיפה הנשק ומודיע לנו, שאם לא נמציא בעניין זה ידיעות ברורות ומניחות את הדעת, יצטרך המתווך להודיע למועצת הביטחון שהפרנו את ההפוגה.

קרה עוד מקרה, שייתכן שנעשה בטעות. איני אומר את הדבר מתוך טענה כלפי האנשים, שלפעמים מקפידים יותר מדי - בשעת מהלך הפעולה בכפר ויתקין לא נתנו לגשת למקום לשני אנשי או״ם. דבר זה עורר חשדות ואחד מהם אמר שעניין כפר ויתקין היה מבוים על יסוד קנוניה. חייב אני להגיד לזכותם של מקשרים אחרים, שהיה ויכוח חריף בין מפקח אחר לבין המפקח הזה, בו טען שהוא יודע להבחין בין מערכה אמיתית לבין ביום, ובכפר ויתקין הייתה מערכה אמיתית.

עניתי על המכתב בחריפות המתאימה לו.[7] לא אמסור כאן את כל הפרטים, אבל אמרתי שהממשלה נקטה באמצעים כה חריפים - כמו לירות בבני עמה ולסכן את חיי תומכיה ולהקריב נשק שהיה נחוץ לה מאוד ושהייתה תקווה להציל אותו לתקופה שלאחר ההפוגה - והיא מוכנה להופיע בפני כל בית דין שיאשים אותה על שלא עשתה די.

ביחס לעולים נקטתי גרסה מסוימת:

אל״ף, אם היו שם עולים - הם ירדו במשך הלילה לפני שצבאנו ניגש לפעולות, וצבאנו ניגש לפעולות על יסוד הכנה ידועה ועיקר הסכנה היה בהבאת נשק;

בי״ת, לפי ידיעותינו לא הורד שום נשק בכפר ויתקין. הנשק שמצאנו בידי אצ״ל היה נשקם האישי וכל הנשק שהובא באונייה הועלה אחר כך באש.

קיבלתי טלגרמה מרודוס, שהגיעה מסורסת לא באשמת מישהו, אולם מקטעי המילים אני מבין שברנדוט הסתייג מן המכתב של השליח כאן והביע הערכה לעמדת הממשלה. אני רוצה לציין שחששתי מאוד, כשקרה מה שקרה בנגב,[8] שמישהו ייאחז בזה וייצור השוואה מלאכותית - יהודים הפרו ומצרים הפרו. הוא מסר הודעה לעיתונות שנעשתה הפרת ההפוגה על ידי המצרים ובקשר לאונייה הוא חוקר.

אחר כך קיבלנו שורת שאלות שעדיין לא ענינו עליהן: מה ידוע על הנשק שהורד, על אנשים שהורדו, על הפצועים. לכל הדעות ישנם פצועים וראש העיר [ישראל רוקח] ביקר אותם ודבר זה התפרסם בעיתונות. כן נשאלנו אם עומדים אנו בסירובנו שלא לתת להם אפשרות לטפל בנשק ובאנשים שהורדו. על שלוש שאלות יש לענות שהן אינן מתעוררות. אולם בשאלת הפצועים לא תהיה ברירה אלא לענות שישנם בבית החולים כמה פצועים - (השר א. ציזלינג: התפרסמה הודעה מטעם מועצת המדינה על שחרור אנשים שנתפסו, אם הם עולים. אני מפנה את תשומת לבכם לדבר זה) - המפקח בונדה הודיע, שראה כיצד מורידים תחמושת מהאונייה, הוא חג באווירון מעל מקום המעשה. נקטתי גרסה, שלפי ידיעותינו לא הורד נשק והנשק שמצאנו היה נשקם האישי של אנשי אצ״ל.

בנוגע לנגב. שעה קלה, ממש ברגע האחרון לפני ההפוגה, תפסו המצרים בכוח קטן מאוד פרשת דרכים שחסמה את הדרך אל הנגב. בעניין זה היה דין ודברים בין ברנדוט למצרים והוא פסק לטובתנו, שרשאים אנו להעביר שיירות. הדיון בינו לבין המצרים נמשך והודענו לו שלא נחכה בלי סוף לתשובה ונראה את עצמנו חופשיים לעבור ונפרסם שעוברים אנו בהסכמתו. הוא ראה עצמו נאלץ לפעול והודיע למצרים הודעה מוחלטת, שהם מוכרחים לתת לנו לעבור. הוא קבע את יום ו׳ להעברת השיירה. ראש המטה שלו, בונדה, נסע בראש השיירה והוא קבע גם את גודלה. ברנדוט פסק, שבימים הראשונים צריכות לעבור שיירות גדולות יותר כי במשך שבועיים לא עברו בכלל שיירות. בונדה לא רצה שהנשק יבלוט יותר מדי בשיירה ונתן הוראות בקשר לכך. כשהגיעה השיירה לפרשת הדרכים מצאה שם טור מצרי משוריין חוסם את הדרך. לא ברור אם היו יריות מצדם. הם הודיעו שלא יתנו לעבור. באותה שעה חג אווירון של אנשי ברנדוט והטייס היה המפקח עצמו בדרגת לויטננט-קולונל, איש צבא בעל ערך. אווירון מצרי ירה באווירון הזה והכריחו לרדת מטעמי ביטחון. אווירון הפיקוח ספג 15 כדורים. המפקח יצא ממנו נרגז מאוד. דרך אגב, יריות אלה גרמו לשמועה שכפר ורבורג ובאר טוביה הותקפו מן האוויר. נוקראשי הודיע, שהאווירון הותקף בטעות.

הטור המצרי חסם את הדרך. המפקח נסע אל המצרים והם הודיעו לו שלא יתנו לעבור. בנוכחות אנשינו תלש דף מפנקסו, כתב עליו בו במקום כמה מילים ומסרו למקשר הראשי. על דף הנייר היה כתוב שהמצרים הפריעו למעבר השיירה, ולפי החלטת המתווך הופרה שביתת הנשק. כוחות ישראל חופשיים לפעול נגד הכוחות המצריים. חתום: ת. בונדה, שעה 10.30 לפני הצהריים, 25/6/1948. הפתק נמסר לידינו. השיירה חזרה. מייד לאחר זה הציפוני העיתונאים בשאלות:

מה עושים כוחותינו

והיכן האווירונים שלנו,

ומדוע אין אוניית עולים גדולה מוכנה להשלמת התמונה?

לאחר התייעצות עם קצין המבצעים [יגאל ידין] מסרתי לעיתונות נוסח מדויק של הודעת המפקח לנו, והודעתי שהצבא ישתמש בהיתר שניתן לו בזמן ובמקום המתאימים לו.

בינתיים קיבלתי טלגרמה מרודוס, בה מודיעים לי כי המתווך מאשר את ההודעה שנמסרה על ידי בונדה, אך אנשינו מרשים לעצמם לפקפק אם ברנדוט עצמו היה מוסר הודעה כל כך חותכת. בונדה הוא איש ישרן מאוד, הוא חייל ואינו יודע חוכמות. מקריא את המברק.

מסרתי למקשר הודעה, שבמשך 48 שעות עלינו לדעת תשובה סופית אם הצליח לשנות את עמדת המצרים. במטה הצבאי שלנו אמרו לי, שבלי הכנה יסודית במשך 5-4 ימים, אם יוחלט ללכת לקרב בעניין זה, לא יוכלו לבצע את הדבר. תחת השפעת הדברים האלה ניסחתי את הודעתי לעיתונות, שנפעל בזמן ובמקום שנמצא לנחוץ.[9]

בינתיים הייתה הפרת ההפוגה בצפון הארץ: כוחותיו של קאוקג׳י התנפלו על כפר שכבשנו ערב ההפוגה, 8 קילומטר ממזרח לעכו בדרך לצפת,[10] והדפו את כוחותינו מתוכו. ערכנו התקפה נגדית, הפלנו מאה קורבנות, מחציתם הרוגים. הם ערכו התקפת נגד על ידי שלוש פלוגות ולא הצליחו להדפנו מן המקום. בקרב זה קלקלנו להם תותחים ולקחנו שלל משוריינים. לאחר זה נשתתק העניין. הרושם שלי הוא שהערבים אינם מעוניינים בהפרה רבתי של ההפוגה וחידוש המלחמה איתנו, אבל המצרים גורסים שביתת נשק לפי תנאים שלהם ובעניין זה מוכנים להתעקש מתוך הנחה שלא יאונה להם כל רע. זה ההיגיון של ההתעקשות בנגב.

בהודעתו למועצת הביטחון הגדיר המתווך את תכסיסם של המצרים כניסיון להרעיב את הנגב היהודי. כפי שאני מבין, מבחינת אספקת המזון שונה המצב בנגב בכל מקום ומקום. ישנם מקומות שאינם תלויים בשיירות, אולם בכפר דרום, למשל, המצב קשה. אם אין מלאי בניר עם, מורגש אצלם מחסור במזון. כפר דרום מוקף כמעט והופעת אווירון שלנו מעליו כמוה כמעל שטח אויב וזה עלול להתפרש כהפרת ההפוגה.[11]

בנוגע לשיחות ברודוס, קיבלתי דוח בכתב על שיחות ראשונות שהיו, אך לא חכמתי ממנו הרבה. הן מאוד כלליות וסתמיות ולא מסוימות. הן לא התקיימו עם ברנדוט אלא עם פקידיו. ברנדוט אמר לליאו כהן, שהוא נעדר במתכוון מהשיחות כדי שאיש לא יגיד שהוא מושפע במחשבתו. עיקר השיחות הוא אם יש סיכוי או אין סיכוי להביא לידי השלמתנו עם הערבים או להשלמת הערבים עם מדינת ישראל. בשיחות אלה הפליגו לשאלות יחסים כלכליים במזרח ו״הליגה הערבית״, ואם ״הליגה הערבית״ היא חזית אחת או אפשר לפלגה, ואיך דבר זה ישפיע. אקרא קטע אחד ממכתב ליאו כהן על שיחתו עם ברנדוט.[12]

עלי להעיר, כי במצרים, כמו בעניין החולירע שהיה בשבילם כמתנה משמים ולשעה קלה הסיח את הדעת מהשבר הפנימי, ונתן לממשלה אפשרות להופיע כמצילה של העם, כך גם בעניין המלחמה הזאת הממשלה נמצאת במצב מעורער מאוד ומטה את זעם ההמון לכל דבר שאפשר להיתלות בו.

אגב, לאחר שנשאלתי שאילתה במועצת המדינה על ידי מר ורהפטיג[13] בדבר פירוז העיר העתיקה, שלחתי מברק אל אנשינו ברודוס שישאלו את הרוזן אם יש אמת בדבר. הם הודיעו לי, שבשום מקום לא עורר הרוזן שאלה בדבר פירוז העיר העתיקה בלבד. יש לו מחשבות בקשר לירושלים כולה, שעדיין לא הגיעו לגיבוש.

נמצאת בידי סקירה שנשלחה מוושינגטון על המצב ואיך משתקפים ענייני אנגליה שם. סקירה זו נמסרה על יסוד שיחות עם אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ ומשרד הכספים.[14]

השאלה שהתעוררה בעניין כניסתנו לאו״ם מצאה את פתרונה: אורוגוואי פנתה לתמוך בבקשתנו להיכנס לעצרת האומות.

סעיף ה׳: שאלות העלייה

במהלך דיון בהגבלות על העלייה עקב תנאי ההפוגה, באפשרות הבאת עולים במטוסים ובמצב יוצאי הצבא בקרב העולים, העיר מ״ש:

השר מ. שרתוק: בעניין אווירונים לא לעולם חוסן. משקיפי או״ם הרגישו בהם ושואלים מה העניין.

שאלת אחוז העולים בגיל הגיוס יכולה להתעורר אם יבואו אנשים בגיל הגיוס שלא יורשו לעלות, ואם תתעורר טענה שכבר עלה מספר כזה של אנשים בגיל הגיוס שמעבר לו ייווצר יתרון גדול יותר מדי במובן הצבאי. עוד לא הגענו לכך.

בנוגע לשאלת מקום הימצאם והעסקתם של העולים הכלואים או המפוקחים. לכתחילה לא ראיתי אפשרות לעורר מייד את שאלת הבאתם למשקים. כיוון שהייתה רגישות ידועה והיינו מעוניינים קודם כל להוריד את העולים. עתה, כשעבר הזמן והמפקחים בדקו ונוכחו שלא היו לנו כוונות רעות והכל נעשה באופן כשר וישר, אפשר לדעתי להתקדם עוד שלב ולהגיד שלא ייתכן שאנשים אלה יישבו בטלים. במקרה זה עלינו להציע הסדר שיתקבל על הדעת. כלומר, שאותו מספר אנשים הנמצאים במחנה יכוונו למקום שיוכלו לעבוד בו. ביחס להעסקתם בעבודה לא תתעורר שום שאלה. האיסור חל על אימונים בלבד.

הערות: