23

הממשלה הזמנית, ישיבה יב, תל-אביב[1]

20/6/1948

לכבוש את ירושלים למדינה היהודית

סעיף ב׳: שאילתות

השר מ. בנטוב הפנה אל השר מ. שרת שאילתה.

השר מ. בנטוב: אבקש את החבר הנוגע בדבר שלא לקבל את דברי באופן אישי וכקביעת יחס לעמדתו. הממשלה החלה בבירור פוליטי, נשמעו דעות שונות ומעין סיכום. לאחר זה נאם שר החוץ במפלגתו.[2] אם שר החוץ נואם במסיבה פומבית - מן ההכרח שדבריו יתקבלו כדעת הממשלה ובעניינים אלה לא הייתה דעת ממשלה. ייתכן כי בסוכנות היהודית היה נוהג כזה, אך לא ידוע לי על שום ממשלה בעולם, שחבריה ינאמו על דברים שאינם עמדת הממשלה. אם נוהג זה מתקבל על חברי הממשלה - ננהג כולנו כך. אם אינו מתקבל - אל יעשה זאת אף אחד מאיתנו.

השר מ. שרתוק: לא קראתי את אשר התפרסם מדברי בעיתונות. ישנה סטנוגרמה מדברי, שאת חלקה הראשון תיקנתי ובעד זה אני אחראי. אך מניח אני שהדברים נתפרסמו בצורה נכונה. לא יכולתי לנאום נאום פוליטי על המצב הקיים עתה מבלי לנגוע בשאלות העומדות על הפרק, ואי-אפשר ליצור מערכה אחת של שאלות בפני הממשלה ושנייה - בפני הציבור. מערכת השאלות היא אחת. לו באתי לקבוע מסמרות לגבי אחת שלא נקבעו בממשלה - הייתי נותן את הדין על כך, אך איני סבור שעשיתי זאת אלא ציינתי שאלות ואמרתי שהן פתוחות. ראיית שאלה מסוימה כפתוחה זוהי קביעת עובדה פוליטית, וחשבתי שזה תכסיס נבון אליבא דכל הדעות. דיברתי לאחר מחזור ויכוח שהיה בממשלה, וחשבתי שיהיה זה תכסיס נבון לומר לפחות שאלה הן שאלות פתוחות. בדיון שהתקיים בממשלה נטתה דעתי לכך שנעשה ניסיון מחודש לכבוש את ירושלים למדינה היהודית. לא אמרתי זאת בנאומי, אלא ציינתי שההיגיון שאמר לנו בשלב ידוע לעמוד על כך שירושלים תהיה בינלאומית עוד כוחו איתו, אולם ציינתי שזו שאלה פתוחה. כן אמרתי, שעניין החזרת הפליטים הערבים זו שאלה פתוחה וגורל יפו זו גם כן שאלה פתוחה. זה הנוסח שבו התנבאתי ולא קבעתי מסמרות. הדבר היחיד שהתקרבתי בו לקביעת מסמרות הוא הגשר היבשתי לירושלים - הפרוזדור. אולם גם בעניין זה התקרבתי לקביעת מסמרות משום שחשתי כי זו הרגשה כללית של הציבור ועל זה אי-אפשר לוותר. אך ייתכן כי בנקודה זו עברתי במקצת על המותר. זו הייתה גישתי לעניין.

סעיף ג׳: סקירות

השר מ. שרתוק: אמסור דוח על שתי שיחותי עם המתווך. הייתה זו הזדמנות ראשונה של שיחה פוליטית. כפי שזכור לכם, הודעתי בפעם הקודמת כי ברנדוט הודיע את לוח זמניו, שלפיו יבלה יומיים בקהיר בשיחות עם הערבים ואחר כך יבוא ליומיים לתל-אביב לשוחח איתנו. הוא קיים תוכניתו וביום חמישי בצהריים [17/6/1948] הגיע לתל-אביב ומייד בא למשרד החוץ לשיחה.

פתח בהרצאה קצרה על מעשיו בקהיר. איני סבור כי הייתה זו הרצאה ממצה. הוא סיפר שערך פגישה רשמית וקצרה עם הוועדה הפוליטית של ה״חֶבֶר הערבי״. בפגישה זו הודיעו לו, כי הוועדה הפוליטית של ה״חבר הערבי״ מינתה ועדת משנה לשם משא ומתן איתו. ועדת משנה זו מורכבת משלושה ראשי ממשלות ומהמזכיר הכללי של ה״ליגה״. הממשלות הן מצרים, עבר-הירדן והלבנון. ההרכב אומר דורשני. מצרים ועבר-הירדן הן שני הצבאות העיקריים המתיימרים לכבוש את ארץ-ישראל, לא כן הלבנון. סוריה וערב הסעודית נמצאות בסוד העניין.

ברנדוט לא מסר לי על כל מה שדובר בפגישה זו. הפגישה התקיימה ביום ג׳ [15/6] וביום ד׳ [16/6] התקיימו שתי ישיבות עם ארבעת הנציגים הנזכרים, וכנראה הייתה זו שיחה כללית ובה הציע לארבעתם את מה שבא להציע לנו. הצעה זו קשורה בסדר העבודה באי רודוס, שם יתייחד הרוזן ברנדוט עם עוזריו ויועציו ויערכו התייעצות פנימית. לא יהיה להם משא ומתן עם הצדדים, אלא ינסו לברר לעצמם את הבעיה ולהגיע למסקנה אם יש להם מה להציע לשני הצדדים, שיוכל לשמש בסיס ליישוב הסכסוך ביניהם. אך תוך כדי בירור יזדקקו לידיעות והדרכה וייתכן שיצטרכו להציג שאלות, לאו דווקא אינפורמטיביות אלא פוליטיות, הנוגעות לשני הצדדים. לכן רוצים הם שיעמדו לרשותם מקשרים שישמשו להם מקור לידיעות. אנשי ה״חבר הערבי״ קיבלו את ההצעה ומינו ארבעה מקשרים:

1) סגן המזכיר הכללי של ה״ליגה״, שהוא מנהל המחלקה הפוליטית שלה, איש מצרי.

2) עיראקי, מנהל המחלקה הערבית במיניסטריון החוץ העיראקי.

4-3) שני ארצישראליים עורכי דין. האחד הוא מיודענו הנרי קטאן,[3] שהופיע בלייק סכסס. ארבעתם מופיעים בשם ה״ליגה״.

שאלתי את ברנדוט ממי באה ההצעה על חבר מקשרים במקום מנהלי משא ומתן. הוא אמר שההצעה באה מצדו והדגיש זאת במיוחד. כמובן שלא המשכתי בחקירה בנקודה זו, ואמרתי לו שאצטרך להתייעץ ואשיב לו דבר למחרת היום. אמרתי לו מה יכול להיות הפקפוק, כי איננו יודעים אנא פניו מועדות. הסברתי לו, שיש הבדל יסודי בין המנדט שלו מהעצרת האחרונה ובין גישת העצרת הקודמת לעניין. העצרת הקודמת ניגשה לעניין מתוך מאמץ למצוא פתרון צודק ומעשי לבעיית ארץ-ישראל. היא לא קשרה עצמה למפרע בהשגת הסכמתם של אחד או שני הצדדים, אלא ניגשה לבדוק מה הפתרון והגיעה לפתרון שהגיעה, שאנחנו התפשרנו איתו והערבים נלחמו בו בעזרת אנגליה - מה שאין כן העצרת האחרונה, שמינתה את ברנדוט להיות מתווך. את הדברים האלה אמרתי דרך הסברה מדוע אני פוגש את הצעת המקשרים בהסתייגות מסוימת.

לברנדוט ישנה שליחות לפַשר, להציע דבר שיתקבל על דעת שני הצדדים. הוא צריך להבין, שבשבילנו דבר זה כרוך בסכנות רציניות מאוד אם זו גישתו. קודם כל, גישתו עצמה אינה מעוררת בנו אמון - הכוונה לאישיותו, ואיננו יודעים באיזו דרך יצא לבקש את הפשרה. אם נשלח מקשרים, כאילו קשרנו עצמנו בעבודה וזה מעורר שאלה חמורה. על כך ענה לי ברנדוט, שהמקשרים לא יהיו שותפים לשום משא ומתן ולא יהיה להם חלק בישיבות אנשי ברנדוט, אלא יקלו על עבודתם, שאפשר יהיה לפנות אליהם בכל שאלה.

כאשר הזכרתי תוך כדי מהלך הדיון, שישנם 200 כפרים ערביים מפונים, הוא הפסיק אותי ואמר שזאת אחת הדוגמות לעניין שנחוץ בשבילו מקשר ברודוס. הוא רמז, ששומעים מהערבים כל מיני דברים ואין יכולת לבדוק אמיתותם. בשיחות פרטיות סופר לנו, שמהערבים בקהיר שמעו שצפת בידיהם. תוך כדי סיפורים על קרבות סופר להם על קרב בחוצות נצרת בין ערביי ויהודי נצרת, וכמובן שערביי נצרת נחלו בקרב זה ניצחון מזהיר וגירשו את יהודי נצרת מתוכה. קולונל אחד, שישב עם אנשי הצבא שלנו, נדהם לשמוע שצפת כולה יהודית. בעניין זה לא צריך היה לבקש שיאמין, כי אלה עובדות מנקרות עיניים.

ברנדוט ניסה להסביר לנו, כי בשביל דברים אלה בלבד כדאי לנו למנות מקשרים, כדי שאפשר יהיה לשאול אותם על אמיתות עובדות. התייעצתי באותו ערב עם החברים והודעתי לו שאנחנו מקבלים את ההצעה. הוא אמר שאנשים אלה יהיו אורחי או״ם. אמרתי לו, שאיננו רוצים להפיל את עצמנו למעמסה על או״ם, אך אם הוא מוצא שזה הוגן ונכון, נודה לו.

מיניתי את ד"ר ליאו כהן[4] ואת ראובן שילוח (זסלני) והם ייסעו בלוויית מזכיר ומזכירה. טלגרפתי להם את השמות וברנדוט יסדר להם את אפשרות הכניסה לאי והם ייהנו מכל הזכויות של אנשי או״ם. סודר בשבילם אווירון מיוחד שייקח אותם למקום.

לאחר שהציג את שאלת המקשרים ועניתי לו שיקבל את תשובתי למחרת היום, נכנסנו בשיחה כללית. באנץ׳ אמר בשיחה זו, שברודוס הם יטפלו בשאלות היסודיות. הם ישבו בינם לבין עצמם ומזמן לזמן יזמינו את המקשרים שיענו להם על שאלות. אם יגיעו למסקנה, קרוב לוודאי שיבואו אלינו ולא יזמינו אותנו לרודוס.

ברנדוט הביע רצונו לשמוע ממני כיצד אנו רואים את הבעיה. אמרתי לו, שאנו מעוניינים מאוד בשלום ומאוד מוכנים לשלום, אך בשבילנו השאלה אינה בחיפוש פתרון חדש לבעיה. בשבילנו הבעיה נפתרה ואנחנו מעוניינים מאוד שהפתרון הזה יוכל להיות מוגשם בדרכי שלום. ישנם דברים שהם בשבילנו קבועים במסמרות ואין לנו נסיגה מהם, וזו החלטת כ״ט בנובמבר על הקמת המדינה וכן העובדה שהמדינה קיימת ועומדת. עקרונות אלה אינם בגדר של נושא למשא ומתן. דברים אחרים יכולים לשמש נושא למשא ומתן קצר, שיתבסס על יסוד זה.

הוספתי, שמתאריך כ״ט בנובמבר עברה תקופה גדושת מאורעות. הייתה מלחמה ובמלחמה זו נוצרו עובדות ואת העובדות האלה אין למחוק כלאחר יד. מעובדות אלה נובעות כמה וכמה שאלות ובמשא ומתן יש לברר אותן.

בנוגע לעובדה העיקרית - היא עובדת קיומה היעיל של מדינת ישראל - אמרתי שאם הצד השני יטען שמדינה זו אינה חוקית ואין להכיר בממשלתה, על זה לא יכול להיות משא ומתן. זו ממשלה השואבת קיומה מרצון העם ומבוססת על מוסדות נבחרים והיא יעילה ושלטונה מתבצר והולך מיום ליום.

אם שביתת הנשק תשמש פתח לשלום על יסוד הדברים שהזכרתי, מה טוב.

ואם אין זה אלא שלב במלחמה - נקבל את הדבר והמלחמה תימשך.

נסיגה לא תהיה. יש כמה שאלות, שמאורעות המלחמה פתחו אותן מחדש. קודם כל, שאלת גורל ההסדר של כ״ט בנובמבר, שהוא הסדר מורכב שיש בו כמה שאלות. הסברתי לו את דעתי, שבשבילנו הא בהא תליא. אם אפשר לשכנע אותנו שמתכוונים להגשים את ההסדר הקודם כפי שהוא, אזי אותה התחייבות שנָתַנו היא ההתחייבות וגם אז יהיו דברים שנצטרך להוציא מהם מסקנות מתוך לקח המלחמה הזאת. אבל ספק רב אם אפשרי הדבר עתה. ואם יבואו שינויים, יהיה לנו מה להגיד. נתתי דוגמה את ירושלים. דיברתי דברים ברורים בנוגע להתחייבות המוסרית של העולם הנוצרי כלפינו. סיפרתי על לחצוֹ עלינו וכיצד מעל בהתחייבות זו בשבתו בחיבוק ידיים נוכח ניסיון מחוצף לכבוש את ירושלים ולהדבירה לשלטון מוסלמי. דבר זה נעשה בעזרת מעצמה נוצרית ועל ידי מפקדים נוצרים. הנוצרים, על כל גווניהם, הפקירו את ירושלים, והכוח היהודי בלבד עמד בפני השתלטות הערבים על העיר והגן גם על קודשי הנצרות מליפול לידי האסלאם. לאחר ששאלה זו פתוחה ואיננו נסוגים מהשגתנו לגבי משטר בינלאומי, אמרנו שנדרוש מעתה השגות אחרות לגבי ירושלים. דיברתי על הרציפות הטריטוריאלית של מדינת ישראל וירושלים. סיפרתי על כיבוש הדרך וכיצד קשה לנו לשער, שאפשר יהיה להישען על שמירת העמדה בירושלים בלי לשמור על הרציפות. אמרתי שאת כל הדברים הללו אפשר לקבוע בדרך של משא ומתן, אולם אם הדבר לא ייקָבע, אפשר יהיה לקבוע זאת גם בדרך של מלחמה. לנו מוטב לקבוע את הדבר בדרך של משא ומתן, אך לא נירתע מכך אם נצטרך לקבוע אותם על ידי הכרעה במלחמה.

כאן העיר ברנדוט הערה מרחיקה במשמעותה. הוא אמר שאני מדבר על הסדר כ״ט בנובמבר. הוא מכיר את המפה ונדמה לו שהגבולות שהוחלט עליהם אז קשים להגנה. ייתכן כי לטובה של מדינת ישראל יהיה אם יתוקנו הגבולות, כדי שהמדינה תהיה בת הגנה. עניתי לו, שאם הוא מתכוון לשאלת הקו - אם הוא כולל כפר אחד ומוציא כפר אחר - יכול להיות שמתוך ניסיון אפשר לציין את הקו בְמקום זה או אחר. אם הוא מתכוון לשינויים יסודיים - אין על מה לדבר מבחינת ויתורים. יש הרבה להגיד על תיקונים לטובתנו, וזה שוב לאור הניסיון. דיברתי על הגליל המערבי והסברתי את הדבר מבחינת ההגנה על חיפה. הזכרתי את יפו ועוד כמה מקומות. הוא לא עורר את שאלת הנגב וגם אני לא נגעתי בה. אולם שאלתיו:

"למה לך, בתור מתווך, להתחיל משאלת הגבולות? אילו היה הצד שכנגד נוקט עמדה שהוא מסכים להכיר במדינת ישראל, וכל המחלוקת הייתה בשאלת הגבולות, המצב היה אחר. אולם הם אינם מודים בעיקרו של דבר, ואיני סבור שחל שינוי בעמדתם. אם אומנם חל שינוי בעמדתם, הייתי מעוניין מאוד לשמוע על כך ולפתוח בשיחה על הגבולות. אולם אם נתחיל בבירור זה בלי שנדע אם הצד השני מודה בעיקרו של דבר, מקפחים אנו את עצמנו ואין זו דרך של משא ומתן".

חזרתי שוב על דבריו על הצורה המשונה של הגבולות. אמרתי, כי הצורה אינה משונה אם קיימת ההנחה שתהיה ברית כלכלית בין חלקי הארץ המהווים חטיבה אחת. אם לא קיימת ברית כזאת, כל הצורה היא אחרת. אנחנו הסכמנו למפה על יסוד ברית כלכלית והסכמנו לברית כלכלית על יסוד העובדה שזו המפה. ברגע שנכנסות לעניין מדינות אחרות, כל העניין נכנס שוב לכור המצרף והשאלות נשארות פתוחות.

באנץ׳ שאל אם איננו מעריכים שהשאלה המכרעת לגבי העתיד הם יחסי הידידות ושכנות טובה עם הארצות הערביות. ניצחון במלחמה יכול להפוך לנו למשענת קנה רצוץ ויעורר שנאה נגדנו, ואולי יותר נבון יהיה שלא להשליך יהבנו אך ורק על ניצחון במלחמה.

עניתי לו, שלא הוא צריך להטיף לנו לחשיבות יחסי הידידות והשלום, כי אנחנו זקוקים בארץ זו לכך יותר מאחרים. אבל זקוקים אנו לכך במידה שאנחנו קיימים ולא על חשבון קיומנו. בשבילנו עניין קיום ממלכתי, ומדינה בה יכולת קיום והתפתחות, מובטח על ידי מינימום שטח זה שאין לרדת ממנו, ומשום כך יכולים אנו לצייר לעצמנו שלום רק אם הוא מושתת על יסוד זה. לכן הקמתה של מדינה יהודית והגנה עליה וקיומה היעיל - אלה הם תנאי הכרחי לשלום. בלעדם לא יהיה שלום.

אשר לטענה שמלחמה מולידה מרירות ואש אשר לא תכבה לעולמים, ישנן בעולם דוגמות אחרות. נתתי דוגמת יוון וטורקיה, שבמשך מאות שנים הייתה מלחמה ביניהן בכל דור ודור. בימים של כמאל,[5] כשזרק לים שני מיליון יוונים, נדמה היה שנפערה תהום שאף פעם לא תיגשר, ודווקא אחר כך בא ייצוב היחסים ועתה הלוואי על כל שתי אומות שכנות היחסים שבין יוון וטורקיה.

אחד מהם אמר, כי ההנחות של כ״ט בנובמבר לא נתאמתו ובעניין זה התעורר ויכוח משפטי אם הברית הכלכלית היא תנאי הכרחי להכרת המדינה היהודית. אני הוכחתי שאין זה תנאי הכרחי, כי היה שינוי נוסח. קודם נאמר שהעצמאות תוכר לאחר שתוקם הברית הכלכלית. אחר הוכנס תיקון שייאמר כי העצמאות תוכר על יסוד התחייבות ליצור את הברית הכלכלית. הודיתי כי אומנם לא הכל אושר. אמרתי כי היו, בעיקר, שתי אכזבות.

אחת, שלמרות כל הקושי שנגרם לנו מצד אנגליה לא שיערנו עד היכן יגיעו הדברים - שהיא בפועל תילחם בנו באמצעות מדינות ערב ותימן. לא שיערנו שהיא תממן ותפקד ותזיין את צבא האויב. היה זה דבר שלא ציפינו לו מראש.

דבר שני שלא ציפינו לו הוא אפסות העזרה מצד או״ם. הנחנו שתינתן מצד או״ם עזרה יעילה. היו גם הפתעות ממין אחר, ואחת מהן היא יכולת העמידה שלנו והמנוסה הערבית. דיברתי על המנוסה ואמרתי כי דבר זה יוצר שאלה פתוחה בשבילנו.

באנץ׳ שאל מה הסיבה להתנגדות כה נמרצת של המדינות הערביות להקמת מדינת ישראל, והוסיף ואמר:

״לנו נאמר על ידי הערבים, שהסיבה היא שהם חוששים שמדינתנו תשמש פתח להתערבות בלתי פוסקת של כוחות זרים בענייני המזרח התיכון, בין אמריקה ורוסיה״.

לא היה לי נוח לעלות על פסים אלה של בירור. אמרתי מה אני חושב כסיבות עיקריות.

סיבה ראשונה של התנגדות היא שבאופן סובייקטיבי אנחנו גוף זר לערבים ואינם רוצים בזה. סיפרתי על הניסיון שהיה בימי דון יוסף נשיא.[6] אילו הצליח ניסיון זה, שנעשה לפני מאות שנים, והיו באים המוני יהודים ארצה, אזי כאשר הייתה מגיעה שעת ההתעוררות לעמי המזרח התיכון וצמיחת התנועה הלאומית בין הערבים, היו הם רואים את היהודים כחלק מהמציאות ולא היה כל קושי בהתקשרות וחיים משותפים, כי אין דבר מה טבעי טבוע באופי שני העמים שיקשה על כך. אבל אנחנו איחרנו ובאנו ארצה כשהחלה כבר ההתעוררות הלאומית והם אינם רוצים בגוף הזר שיתפתח בקרבם.

גורם שני הוא התנועה הפאן-ערבית הרוצה להשתלט על הכל ורצונה לדכא כורדים, קופטים, ושיעים. הצלחתנו להקים מדינה עברית משמשת עידוד ליסודות השונים נגד הצד המשתלט, המציג תמונה אמיתית של הגוף המדיני כלפי העולם ובזה הם נלחמים. נגד זה נלחם המשטר שלהם.

גורם שלישי הוא הגורם הסוציאלי. אנחנו מכניסים מושגים ויחסים חברתיים חדשים למזרח.

ברנדוט רצה לגמור את השיחה, אך אמרתי לו שיש עוד עניין חשוב והוא עניין העלייה. הודעתי, שיהיה ברור שלא תהיה הגבלה של העלייה - לא מבחינת מספר העולים, לא מבחינת מוצאם ולא מבחינת הבאתם לארץ. זהו עניין יסודי של הריבונות היהודית ונחליט אנו כיצד לעשותו. מבחינה זו, אמרתי, רואה אני קושי בהמשכת שביתת הנשק אם יעמוד בתוקפו התנאי שקבע ברנדוט.[7] יש חשש שנגיע למצב שלא נוכל להחזיק מעמד. אם זו הוראת שעה לשם מטרה ידועה, נקבל זאת. אך אם זהו תנאי לאורך ימים וההגבלה תעמוד בתוקפה, יהיה בזה קושי גדול מאוד ואני רוצה שיידע זאת מראש.

לאחר הערתי זו התפתח בירור על העלייה. ברנדוט שאל מה זאת אומרת ״עלייה בלתי מוגבלת״. עניתי לו, שהעלייה בעצמה נושאת בה את הגבלותיה. לא נעלה ארצה אנשים שיפלו עלינו למעמסה. הוא שאל כמה יכולה הארץ להכיל ואז נמשכה השיחה הרגילה בנושא זה. אמרתי לו, כי לאסוננו קטנה העלייה כיום מאשר יכולה הייתה להיות, כי רוב האנשים שצריכים היו לעלות ארצה אינם יכולים להגיע משום שאינם עוד בין החיים, אך יבואו עולים ארצה במשך דורי דורות ויהודי אמריקה גם הם יבואו ארצה, ואין לשער מה יביא איתו העתיד. באנץ׳ אמר, שלעניין זה טוענים הערבים שהם חרדים כי נצבור על פני השטח המצומצם של ארצנו מספר כה גדול של אנשים וסופם שיפרצו גבולות. אמרתי לו, שהניסיון מוכיח את ההיפך. הגירת האנשים היא ממקומות בלתי מפותחים אל המפותחים יותר. מתוך כך יהיה לחץ קשה על מדינת ישראל מצד ארצות אחרות. על עניין זה היה הוויכוח בינינו. איני סבור שהגענו למסקנה משותפת, אולם הדגשתי שבעניין העלייה לא ייתכן להגביל אותנו. מדינת ישראל לא תתנקש ביסוד הקיום שלה.

בשיחה השנייה הודעתי, שהסכמנו לשלוח שני אנשים לרודוס. הרוזן ברנדוט אמר שיש לו שאלה אלי בעניין החזרת הערבים למקומותיהם. הוא שאל אל מה בדיוק התכוונתי כשדיברתי בשאלה זו, ומה תהיה העמדה אם ערביי ארץ-ישראל ירצו לחזור. אמרתי שזו שאלה. כל זמן המלחמה ודאי שלא יוכלו לחזור, ולעת עתה ההפוגה היא בשבילנו שלב במלחמה עד שנברר אם אומנם היא עלולה לשמש פתח לשלום. אך צריכים אנו להיות זהירים. מה יהיה גורלם בתקופת השלום? דבר זה תלוי בתנאי השלום. הדבר יהיה תלוי בתנאי הסידור הפנימי של העניין וייקָבע לפי הסידור שיוחלט עליו לגבי שאלה זו. אנו רואים מחובתנו לשמור שאלה זו פתוחה.

לאחר תשובתי זו שאל ברנדוט על רכוש האנשים. עניתי שלא נפגע בזכות הקניין, אולם שאלות קניין הפרט תידונה לחוד והשאלה הפוליטית והאתנית לחוד. על כל פנים, השאלה בשבילנו פתוחה ותלויה בטיב ההסדר שיבוא לאחר המלחמה.

אחר נגע הרוזן בשאלת חיפה והציע לחתום על חוזה. הביא עמו דבר מוכן ואנחנו הכנסנו בו תיקון בדבר מחנות ומתקנים צבאיים. כל זמן שהאנגלים נמצאים שם, לא ייכנסו לשם יהודים. כאשר יצאו האנגלים, ניכנס אנחנו. בתי הזיקוק אינם נכללים בזה. התחייבנו להמציא שמירה על מתקנים אלה וקיימנו את ההתחייבות.[8]

אגע עתה בעניין נוסף. ייתכן שעומדים אנו עתה בפני הפרת ההפוגה על ידי יהודים באופן מפוצץ מאוד מבלי שנהיה אנו, באופן אישי, אחראים לכך, וזה על ידי מעשה אצ״ל. אצ״ל ארגן בחו״ל אוניית מעפילים [״אלטלנה״] עם נשק והאונייה עומדת להגיע לחופי הארץ הלילה. היא עמדה להגיע אמש, אך כנראה לא הלך הכל כשורה ובואה נדחה ל-24 שעות. הבוקר אספו אנשי אצ״ל במקום מסוים[9] מאות אחדות של אנשים. לפי ידיעה שקיבלתי, פרצו 500 מאנשיהם למחנה שלנו בשומרון[10] ונאחזו בו. כפי שהסבירו לאנשי המחנה, כוונתם להביא את המעפילים שלהם לאותו מחנה. הם התרכזו בסביבה ההיא וחשבו שהדבר ייגמר במשך הלילה, אך כיוון שהפעולה נדחתה ל-24 שעות השתקעו במחנה ויש בדעתם לבצע הלילה את פעולתם.[11] אני עצמי לא דיברתי עם אנשי אצ״ל ולא האדם שמסר לי את הדברים - בכר,[12] ממחלקת העלייה, מסר לי דוח ממצב המחנה הזה. עניין האונייה ידוע בעולם. קיבלתי מברק מוייצמן, אומנם בקוד, שבו הוא מודיע שנתפרסם ששתי אוניות עולים עם נשק הפליגו ממרסיי לארץ-ישראל. הוא שואל מה פירוש הדבר ואינו בטוח אם לא אנחנו עשינו הדבר.[13]

אומנם, אין אלה שתי אוניות אלא אחת, אך די לנו באונייה אחת - (ד. בן-גוריון: לפי הודעתם, מכילה האונייה 800 איש עם 5,000 רובים ו-250 מכונות ירייה ותחמושת. אין לנו שום ביטחון שהדבר לא יתגלה לנציגי או״ם ועלינו להחליט כיצד לנהוג) - אתמול קיבלתי מאנשינו בפראג טלגרמה מלאה התמרמרות, בה מודיעים כי ברנדוט פנה ל-50 ממשלות ודרש מהן שלא להרשות יציאת עולים לארץ-ישראל לפני בוא משקיפיו לארצות אלה. תגובתי להודעה זו הייתה חריפה מאוד. כי לא הוגן מצד ברנדוט שלא הודיענו על צעד זה. לגופו של עניין, צריך היה להסתמך על התחייבותנו שנודיעו על כל הפלגה כדי שיוכל לשלוח משקיף ולא לפנות לממשלות בעניין זה. אבל כשנודע לי על האונייה עם הנשק אמרתי לעצמי: נניח שידוע לו על האונייה, הוא לא יגיד לי שאינו סומך עלינו, אלא יגיד שאין אנו שולטים במצב וישאל איזו דרך יש לנו למנוע דבר העלול להפוך לטרגדיה. הוא יוכל לטעון כנגדי, שאילו היה לו הסדר עם צרפת לפני צאת האונייה ממרסיי, לא הייתה האונייה יוצאת. אם צרפת לא תמנע יציאת האונייה תיתן את הדין בפני או״ם. אך העובדה שהוא איחר למנוע יציאתה נתנה לה אפשרות להגיע ארצה.

בעניין זה אני ממש אובד עצות. זוהי פורענות שאינה מגיעה לנו לפי כל שיקולינו לגבי ההפוגה והמאמץ שהשקענו בזה. מאמץ ההפוגה נוגע לשורשי קיומה של מדינת ישראל. עובדה היא, כי אצ״ל ממשיך קיומו כך שיכול לאסוף 500 איש עם נשק ויכול להכניס לארץ 5,000 רובים עם מלוא התחמושת ומהווה סכנה חמורה.

לאחר דוח מפורט שהשמיע ב״ג על המצב בחזיתות הוסיף מ״ש:

השר מ. שרתוק: אוסיף אינפורמציה קצרה ביחס להתקפת הצבא הסורי בגבול הגליל. שלושה ימים לפני ההפוגה בא קצין בריטי של ״הלגיון הערבי״ לחיפה והודיע למפקדה הבריטית ש״הלגיון הערבי״ נושא לבדו את נטל המלחמה על שכמו, כיוון שסוריה וצבאותיה יצאו מהמערכה. הוא הודיע שאם הם לא יחזרו למערכה, ידון ״הלגיון״ מה עליו לעשות. המפקדה הבריטית בחיפה הודיעה את הדבר ללונדון ולונדון פנתה מייד לדמשק וללבנון. יום לפני ההפוגה החלה לפתע התקפת הצבא הסורי בגליל.[14]

סעיף ו': הבאת הנשק על ידי אצ״ל

את הדיון פתח ב״ג ואמר בין היתר:

דוד בן-גוריון: אי-אפשר שיהיו שני צבאות ואי-אפשר שתהיינה שתי מדינות ומר בגין[15] יעשה ככל העולה על רוחו. עלינו להחליט אם למסור את השלטון לידי בגין ולפזר את הצבא שלנו, או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות ואם לא - נירה.

השר מ. שרתוק: צריך לרכז יהודים ולפזר את 500 אנשי אצ״ל המתרכזים ליד החוף. אנשי האונייה לא יֵרדו בבת אחת אלא בסירות. נפגוש את כל היורדים בנשק, נאסור אותם ונפרק את נשקם.

בתום דיון בשאלת הטיפול ב"׳אלטלנה" ובאצ״ל, הועלתה הצעת רה״מ ב״ג.

מצביעים להצעה לתת ייפוי כוח ברור למפקד הפעולה לרכז כוח מספיק ולפעול במקרה שעצם מציאות הכוח לא תמנע את הפעולה [של הורדת הנשק מ׳אלטלנה׳].

בעד - 9 קולות.

נגד - אין.

מחליטים פה אחד לתת סמכות למטה לפעולה נגדית באם ירכז כוח מספיק במועד הדרוש. על המפקד במקום להשתדל למנוע [הורדת הנשק] בלי כוח, אך באם לא יקבלו דינו ישתמש בכוח.

הערות: