22

מועצת מפא"י, תל-אביב[1]

18-19/6/1948

הבעיות המדיניות

משה שרתוק: חברים, אינני יכול לכבוש את יצרי מלומר לכם, כי טוב לי לשוב אליכם, טוב לשוב למסיבתה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אל אותו הציבור אשר כבוד הוא להיות חבר בו ואשר ממנו נשאב הכוח והביטחון לשליחות. כבוד גדול הוא להיות חבר לממשלת ישראל. כבוד מיוחד הוא ואחריות מיוחדת לשאת בשליחות הזאת מטעם מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אותה מפלגה אשר אלמלא היא, אלמלא חזונה, העזתה וחתירתה, ספק אם היינו מגיעים לאשר הגענו.

טוב עשתה המזכירות שכינסה את המועצה כתום השבוע הראשון להפוגה. ההפוגה הזאת היא הזדמנות לנו לעשות דברים שקשה היה לעשותם תוך סערת המלחמה. ואחריות גדולה מוטלת עלינו לא להחמיץ את ההזדמנויות שההפוגה נותנת לנו. אחת מהן היא ההזדמנות לעשות חשבון לדרך שעברנו, למאמצים שעשינו, להצלחות שנחלנו, לכישלונות שסבלנו ולמערכות ולניסיונות החמורים שעדיין נכונו לנו.

המפלגה, שהיה לה חלק כה רב ביוזמת המערכה אשר מאחורינו, אל תשמיט מידה את הגה היוזמה לעריכת המאזן להווה ולהתוויית הדרך לעתיד. על המפלגה הזאת למסור דין וחשבון לפני ציבור הפועלים, לפני היישוב, לפני העם היהודי כולו על הדרך שבה הלכה במאבק המדיני ובחתירה למטרה. היא סיכנה לא מעט בלכתה בדרך הזאת. היא סיכנה גם את עצמה, היא סיכנה גם את המפעל כולו, אבל היא העזה, היא הלכה בגדולות, היא חתרה להישגים לאלתר.

היא לא הייתה יחידה. אבל לא היה גוף בישראל כמוה, שבעוז כזה ובאמונה כזאת הרים את דגל העצמאות העברית, את נס המדינה היהודית בימינו. בין האחרים היו אשר נתנו יד, אבל היו שעמדו מנגד. היו שפקפקו, היו שהלעיזו והיו שהפריעו.[2] הם הצטרפו למברכים על המוגמר.[3] זכותם היא, כי מה שהושג נחלת היישוב כולו הוא, נחלת העם העברי כולו. אבל אלמלא הרימה מפלגתנו באותו עוז, אלמלא נשאה באותה דריכות את דגל העצמאות, את דגל המדינה, אלמלא חתרה, אלמלא סיכנה, אחר היה מעמדנו כיום וסכנות חמורות פי כמה היו נשקפות לנו להחמצת הזדמנויות היסטוריות כבירות, בלתי חוזרות, על כל פנים, בלתי חוזרות בחיי דורנו.

כשם שמותר לנו להדגיש את החלק המיוחד שהיה לנו במערכה ובתוצאותיה, כך חובה עלינו להרים על נס את האחדות הנהדרת, את הליכוד הכביר, שהיינו עדים לו בשלבים האחרונים של המערכה, אשר בכוחם ורק בכוחם עמד הרוח ביישוב הזה להבקיע לעצמו את הדרך בכוח נשקו ובכוח העזתו המדינית אל גמר הביצוע, אל ההכרעה ההיסטורית במאבק על העצמאות העברית.

עשינו זאת בכוח האמונה, באותו מעט הכושר של ראיית הנולד אשר נֵיחָנו בו. אכן לא ראינו הכל מראש. היו לנו הפתעות. היו הפתעות מרות, היו הפתעות מרנינות. כאשר זכינו באותה הכרה בינלאומית ניצָחַת בזכותנו לעצמאות, בזכות העם העברי לקוממיות ממלכתית בארצו על ידי החלטת עצרת האומות המאוחדות מכ״ט נובמבר 1947, לא שיערנו ולא פיללנו מה מעטה, מה אפסית תהיה העזרה הממשית שנקבל מן העולם המאורגן - ארגון בינלאומי כאומות המאוחדות - בדרך הגשמת ההחלטה הזאת. לא שיערנו ולא פיללנו עד כמה נעמוד יחידים במערכה, נשענים אך ורק על כוחנו בלבד, על כוחנו המעט ועל עזרת העם היהודי, בודדים לנפשנו במערכה המרה והחמורה שהייתה מערכה על עתידנו, על חיינו בארץ, על תקומת העם העברי בארצו, על הגשמת חלום הדורות, אבל גם מערכה על הגשמת אותה הזכות שהעולם הכיר בה הכרה בינלאומית, הווי אומר, במלחמה על סמכותו של ארגון האומות המאוחדות להכריע בשאלות החמורות ולעצב דמות לעולם כולו, במידה שבעיותיו מגיעות להכרעה.

אוזלת יד האומות המאוחדות מבחינת העזרה הממשית, מאורגנת ארגון בינלאומי ומוּשטת לנו באמצעות כלים בינלאומיים, הייתה אחת ההפתעות החמורות ביותר, האכזבות המרות ביותר, שמינה לנו הגורל בתקופה קצרה זו, תקופת החודשיים שמאחורינו.

דבר שני, אשר עם כל ניסיונותינו המרים בעבר לא שיערנו את מלוא היקפו, היה אופיה הממאיר והעיקש של רשעות הממשלה הבריטית הנוכחית. כל ניסיונותינו המרים שהתנסינו בהם מאז קביעת ״הספר הלבן״ [של 1939] כיסוד למדיניות הבריטית בארץ - ייסורי העלייה, קיפוחי חוק הקרקע, האופי הבלתי אנושי של המשטר בארץ - מחווירים נוכח המערכה הזדונית המתנהלת היום נגדנו להצמית את תקוותנו, להבריח [לנעול בבריח] ולהחניק את המדינה היהודית באִבּה בכוח הנשק הבריטי, הפיקוד הבריטי, הממון הבריטי והמכונה המדינית והדיפלומטית של הממשלה הבריטית. ואף על פי שידענו הרבה, התנסינו בהרבה, עדיין מינה לנו כאן הגורל הפתעה מזעזעת, אכזבה מרה ואכזרית.

לעומת זה, בא לנו ולעולם כולו, כהפתעה גמורה, רפיון מעמדו של היישוב הערבי בארץ. יישוב זה, המושרש בארץ מדורי דורות, מאות בשנים, חלק כה בלתי נפרד של נוף הארץ, מעוֹרה בכפרים ובערים, בעבודת האדמה ובמִרעה, במסחר ובמלאכה, אשר אבותיו ואבות אבותיו קבורים בארץ הזאת - מי פילל, מי יכול היה לשער, כי בבוא עליו פורענות המלחמה ייעקר ככה משורשיו, ינוע וינוד ממקומותיו למחוזות אחרים ולארצות אחרות? ולעומת זה אנחנו, אלה שמקרוב באנו, כולנו בני עלייה, קיבוץ גלויות של ישראל, אשר רק מתי מספר מהם מונים קיום בלתי פוסק של שלושה או ארבעה דורות, אשר רובם הגדול הוא או עולים שבאו מבחוץ, או לפחות בני עולים אשר אך זה החלו להכות שורש, להיאחז, להסכין לנוף הארץ, לאקלימה, אשר הרגשתם כבני בית בארץ הזאת היא עדיין כה חדשה וטרייה עמם, ולכן לכאורה כה בלתי יציבה ובלתי מושרשת - שהם יגלו חוסן כזה של עמידה, יציבות כזאת של החזקת מעמד, ושמספר יישוביהם שנעזבו יהא בטל בשישים לעומת היישובים הנטושים והעזובים של העם השכן, ושהם יעזבו את יישוביהם המעטים רק לאחר מערכה קשה ואכזרית, הגנה עקשנית ונואשת, שפיכת דמים ללא רחם של מגיני המקומות על עצמם, על חבריהם ועל משקם, בעוד שערבים יעזבו את מקומותיהם באפס יד, ללא כל ניסיון לעמוד על הנפש, עם המשב הראשון של רוח סכנה בסביבה.

וההפתעה הרביעית, אולי הכבירה מכל ההפתעות הוא כוח עמידתנו - גבורת הנוער שלנו במערכה. אומנם, לא חדשה היא הגבורה הזאת איתנו - ימיה כימי היישוב העברי החדש. לא חדשה היא רוח הגבורה בישראל - ימיה כימי תולדות ישראל בעולם. שרשרת של עלילות גבורה מאחורינו בארץ במשך שבעים שנות קיומנו בארץ כיישוב חדש, של עמידה על החיים - על הכבוד, על הרכוש - של חירוף נפש בעמידה במערכה. אף על פי כן, כשם שללא תקדים היו ממדי המערכה אשר התגעשה בארץ ושהתגעשותה עלולה עדיין להתחדש, כך ללא תקדים היו ממדי מאמץ המלחמה של היישוב, וכן ההיקף והמתח של עמידת הגבורה במערכה הזאת מצד הדור אשר קם לנו בארץ.

באותם הימים, כאשר עבדנו במערכה המדינית, ערב ההכרעה הגדולה [בעצרת או״ם], נזהרנו מהתרברבות. חשבנו כי חובה כפולה ומכופלת עלינו להיות זהירים ומזהירים. הזהרנו, כי אין כל ביטחון שההחלטה הזאת תתגשם בדרכי שלום. להיפך, יש להניח כי הגשמתה תהיה כרוכה בקשיים חמורים ושאין להינבא מראש על היקף הקושי הצפוי לנו. אמרנו: ייתכן שרק כוחות העם הערבי היושב בתוך הארץ יעמדו בפנינו, כי אז כוחנו-אנו בלבד יספיק לנו להשתלט על המצב ולהגשים את החלטת האומות המאוחדות עד כמה שההחלטה תלויה בנו ובכוחנו בלבד. אבל הוספנו: הארץ מוקפת ארצות ערביות וכבר קרה שארצות אלו שלחו עזרה לערביי ארץ-ישראל במלחמתם נגדנו[4] ומותר להניח כי גם הפעם יקרה כדבר הזה. ואם יקרה כדבר הזה, גם אם לא נניח שהעזרה הזאת תלבש צורה של פריצת כוחות צבא סדירים לתוך הארץ, הרי על כל פנים יש לחשוש שיגויסו מתנדבים, שתישָלחנה כנופיות ושאוצרות הנשק של הארצות האלו יעמדו לרשות המלחמה נגדנו. כי אז, אמרנו, נהיה זקוקים לעזרה כאשר היקף המערכה יתרחב, כוחות אדם נוספים ייסחפו לתוכה, ובעיקר מפני שהציוד והזיון של הצד שכנגד יהיה ניזון ממקורות ממלכתיים אשר אינם לרשותנו, ונשק שכבר נרכש ונשק שיכול להירכש תוך המערכה יוזרם לארץ - ציוד רב שיעלה לאין שיעור על ציודנו בממדיו ובהרכבו.

ומכיוון שזו תהיה מלחמה לא רק נגד העם היהודי בארץ, אלא תהא זו התגרות בסמכות האומות המאוחדות - זה יהיה מעשה תוקפנות שחובת האומות המאוחדות תהיה למנוע אותו - נראה עצמנו זכאים לדרוש עזרה מהאומות המאוחדות. זאת אמרנו. אזהרות כאלו השמענו באוזני המעצמות הגדולות, באוזני המדינות הבינוניות והקטנות.

והנה נתאמתה האזהרה. שלב אחרי שלב באה המערכה נגדנו.

בשלב הראשון והקצר ביותר התנפלויות של כנופיות ערביות בתוך הארץ, מאורגנות ומוסתות על ידי מיודענו המופתי והכת שלו. היה ברור לנו, שאין לנו לסמוך נוכח פורענות זו אלא על כוחנו בלבד.

אך עד מהרה נשתנו פני הדברים ופרץ השלב השני של המערכה. החלה חדירת כוחות מזוינים מבחוץ,[5] אשר מי שהייתה ממשלת המנדט פתחה לפניהם את שערי הארץ לרווחה. עמדנו גם בפני הכוחות הללו לבדד. לא רק עמדנו בפניהם אלא הנחלנו להם תבוסה אחר תבוסה. ובשבועות שלפני ההכרזה על העצמאות, במערכות של הדיפת ההתקפה על משמר העמק,[6] של כיבוש חיפה,[7] של כיבוש הקסטל[8] ויתר הפסגות להבקעת הדרך לירושלים - למעשה חיסלנו את השלב הזה של המערכה.

בתחילת השלב ההוא ידענו מה שהוגד לערבים על ידי יועציהם הבריטים, ומה שהגידו הערבים איש לרעהו כדי לעודד את עצמם. אמרו: אנו הרבים, היהודים מעטים, ליהודים יש אומנם חיל נוטרים, יש להם ״הגנה״, הם בדרך כלל כוח מאורגן, בזה אולי כוחם, אבל בזה גם חולשתם. הם אינם בני הארץ, אינם מכירים את הריה וגֵיאיותיה, אינם רגילים לפעול בלילות ולהתנפל מן המארב. מקומות היישוב שלהם מבודדים והם משוללים חופש תנועה מבצעית, הם למודי התגוננות, אבל אינם מסוגלים להתקפה. אין כוחם יפה בתכסיסי התקפה בלתי פוסקת. זה יתרון כוחנו, בני עם ערב, אמונים על הפשיטה, על ההתנפלות המפתיעה, על הירייה מן המארב מפה ומשם ומכל מקום - מבפנים ומאחור ומכל הצדדים מסביב. אם נתמיד במערכה הזאת מובטח לנו הניצחון. היהודים לא יחזיקו מעמד.

ומה התברר? התברר שבכל אלה היתרון הצבאי לנו, ודווקא משום שהובאו כוחות [ערביים] מבחוץ התבלט היתרון הזה. אנו מכירים את הארץ יותר טוב מהם ואנו מעזים להפליג הרחק לתוך החבלים הערביים של הארץ, להינתק ניתוק גמור מבסיסינו, ושם ללכוד מצודות ולכבוש משלטים, שם להתבצר, כשמלחמה לנו מבפנים ומאחור ומכל הצדדים מסביב. ולהחזיק מעמד ולהפליא מכות באויב.

אז באה התכונה לשלב השלישי, שלקראתו נאמרו דברים הפוכים ממה שנאמר קודם: אומנם היהודים יודעים פרק בתכסיסי מלחמת גרילה, אבל מה כוחם בפני כוחות של צבא סדירים? הציוד שלהם דל וקלוש, אין להם תותחים ומטוסים, אין להם שריון וטנקים, אין להם בכלל צבא כהלכה. הם אך זה יצאו מן המחתרת. אם תהיה פלישה מאורגנת של כוחות סדירים, ובייחוד אם תבוא בעת ובעונה אחת מצפון וממזרח ומדרום, ואם תנוהל לפי תוכנית אחת מקפת ומחושבת, מן ההיקף אל המרכז, אין כל תקווה ליהודים במערכה הזאת. אומנם זוהי התגרות באומות המאוחדות, התגרות גלויה ומחוצפת, אבל אין הכוחות לאומות המאוחדות למנוע פלישה. ואם תיקָבע העובדה שהארץ נכבשה, ואם תיקָבע עובדה נוספת שהארץ נחלקה בין הארצות השכנות - סוף דבר שבית הדין של האומות המאוחדות יהא נאלץ לתת את הגושפנקה שלו לעובדה מוגמרת זו של כיבוש צבאי וחלוקה אחרת לגמרי של הארץ.

וכך החל השלב השלישי. נתקיימה האפשרות הגרועה ביותר שאפשר היה לשערה, חמורה מכל אזהרותינו. וראו זה פלא - עמדנו לבדנו. שבעים ריבוא מול שלושים מיליון. ודאי, אין להשוות השוואה הולמת מבחינת מתח הגיוס והיקפו. לנו זו מערכה לחיים ולמוות ושם הרוב העצום של עשרות המיליונים אין לבו למלחמה הזאת. אף על פי כן, מבחינת מכונת השלטון, התקציבים הממלכתיים, היכולת לזרוק כוחות צבא סדירים מן המוכן לתוך המערכה, אוצרות הנשק העומדים לרשות אויבינו, בכל הבחינות האלו אם הייתה פעם, לא בהשאלה כי אם בפועל [שורה אחת משובשת במקור] כדורים, ברובים מול תותחים, בחפירות עפר מול שריון כבד, במקלעים מול מטוסים, אבל עמדנו. הפסדנו עמדות אחדות - כולן מחוץ לתחום מדינת ישראל. כבשנו עמדות הרבה יותר רחבות והרבה יותר חשובות משהפסדנו. הקימונו בתוך אש המערכה את מדינת ישראל. זאת אומרת, השגנו את המטרה אשר כל משמעותה וכל צידוקה של המלחמה נגדנו היה למנוע בעדנו להשיגה.

נעקרו רבע מיליון ערבים ממכורתם, ממקומות מגוריהם, והפכו מחנה עצום של פליטים. נאכלו עד מהרה האמצעים הכספיים שהוקצבו למערכה הזאת מצד המדינות השכנות. היה הכרח להכפיל ולשלש את התקציבים. כשל כוחן של כמה מהן לשאת בנטל הכספי, לעמוד במאמץ המלחמה. כמעט יצאו אחת או שתיים מהן מן המערכה. ובשיחות בינן לבין עצמן ובשיחות בינן לבין אדוניהן האנגלים ומדריכיהן החלו מנסרות שאלות מרות וחמורות: מה יהא על המערכה הזאת, אנה פנינו מועדות? האם התקדמנו, האם השגנו משהו השווה במאמץ, השקול כנגד הקורבן? ותקפה אותם תמיהה רבה לכוח שגילינו. מניין הכוח לקומץ הזה לעמוד ואף לכבוש?

הרבה דברים לא הביאו בחשבון.

לא הביאו בחשבון את עומק שורשינו בקרקע הארץ.

לא הביאו בחשבון את עוז הרוח היהודי.

לא הביאו בחשבון את תוקף החלטתנו להשתחרר ולהקים את המדינה.

לא הביאו בחשבון את גבורת הנוער שלנו.

לא הביאו בחשבון את המזל שהיה לנו להגדיל את ציודנו המלחמתי פי שתיים ופי שלוש ופי ארבע בכמות ובאיכות תוך כדי המערכה על אפו וחמתו של ההסגר הבריטי ולַמרותו.

ועוד דבר-מה לא הביאו בחשבון. זאת אני אומר נוכח הרעלת הלבבות המתנהלת כיום בארץ, נוכח תעמולת הלחישה הארסית המשחיתה את לב הנוער:[9] הם לא הביאו בחשבון את דוד בן-גוריון, את דוד בן-גוריון האיש, החוזה, החותר, המעז, המפעיל. ואת דוד בן-גוריון הסמל, המקפל בתוך אישיותו, בתוך פרשת חייו, את עלילת הגבורה של דור החלוצים והלוחמים בארץ (מחיאות כפיים סוערות).

הצבא הערבי המהולל, ה״לגיון האנגלו-ערבי של עבר-הירדן, הצבא הסדיר של מצרים, צבא סוריה והלבנון, בפעם הראשונה טעמו טעם אש, בפעם הראשונה יצאו לקרב. הם נשמרו מאוד מהניסיון הזה בימי המלחמה העולמית הגדולה. במידה שמישהו מהם ניסה להילחם, הרי ניסה זאת לימינו של היטלר ובא על עונשו.[10] ה״לגיון הערבי״ לא טעם טעם אבק שריפה.[11] הצבא המצרי לא יצא אף פעם לחזית. על צבא סוריה והלבנון אין בכלל מה לדבר. הם כולם הזדרזו להכריז מלחמה על היטלר לאחר מפלתו, כדי לזכות במקומות כבוד בתור חברים מייסדים של ארגון האומות המאוחדות.

היה רק עם אחד בחלק זה של התבל אשר נלחם - נלחם על כבוד ישראל ועל עתיד ישראל במלחמה העולמית האחרונה. והוא המשיך ונלחם ביבשה ובים על ההתיישבות ועל העלייה ועל מיגור משטר ה״ספר הלבן״ ועל תקומת הממלכתיות העברית. אבל אותו הצבא הערבי הגדול, צבא ארצות ערב, מאוחד ומאוגד ומתואם ב״ליגה הערבית״ - לאיזה ממדים עצומים של צלם בלהות עולמי כמעט נופח הצבא הזה? על איזה פשעים וחטאים [של השלטון הבריטי] לא חיפה צלו של צלם זה? כאשר הוציאו [הבריטים] את ה״ספר הלבן״ [של 1939] אמרו לנו:

״בתקופת מלחמה ארצות ערב אלו הן עשרות מיליונים, לכל אחת מהן יש צבא. אם חלילה יתנו יד לאויבנו, רעה נגד פנינו, מוכרחים אנו לפייס אותן למען יעמדו לצדנו״.

כאשר חלפה המלחמה הזאת, בה לא הצלנו את המיליונים שנשחטו, וכאשר ביקשנו להציל את מאות האלפים ששרדו לפליטה, עדיין אמרו לנו:

״זו תהיה התגרות בעולם הערבי. העולם הערבי גדול וחזק, יש לו צבאות״.

וגם כאשר עמדנו בשערי ה״סטייט דפרטמנט״ בוושינגטון לפני המלחמה הגדולה ואחרי המלחמה הגדולה וערב ההכרזה על עצמאות - גם שם הילכו עלינו אימים בכוחו של הצבא הזה.[12] איש לא ניסה אותו, אף הוא לא ניסה את עצמו. מינה הגורל לבחורי ישראל הצעירים כאן בארץ, חיילים בני תמול שלשום, מתאמנים תוך כדי המערכה, יוצאים באקדח כשאין "סטן", ב"סטן" כשאין רובה, ברובה כשאין מקלע, במקלע כשאין תותח - לצאת ראשונים נגד הגולם הגדול הזה שנוצר בידי מישהו ושאותו מישהו כיוון נגדנו.

אל נתרברב ואל נתברך בגמר הניצחון בטרם בא. היו לנו מערכות כבדות. היו לנו עמידות קשות מאוד במערכות האלו. עוד ידנו נטויה ועוד ידם נטויה. אין לדעת איך ייפול דבר. הם לא ניצלו את מלוא כוח האדם שלהם. איני יודע אם ניצלו את מלוא אוצר הנשק שלהם. אבל דבר אחד ברור - החייל הישראלי לא רק עמד בפני החייל הערבי, הוא גבר עליו כחייל אל חייל. אם היה משהו עד עכשיו שהכריע את הכף נגדנו, היה זה לא האדם הלוחם שהופיע נגדנו אלא הנשק שהיה בידו, הציוד הבריטי שניתן לו - התותח, המטוס, הטנק, המשוריין. לא כושר הפיקוד, לא הגבורה, לא ההעזה, לא האומץ, לא יכולת הסבל, לא המסירות, לא החריצות החיילית, לא מהירות התפיסה, לא כישרון ההתמצאות - בכל אלה הייתה ידנו על העליונה, ובכל אלה ערובה לנו לעמידה ולניצחון, אבל עם ציוד. כבחורים נגד בחורים - הרי חיילי ישראל שׂרו ויכלו.

ההפוגה הזאת היא הניצחון הראשון שלנו - הניצחון הראשון הכולל שלנו. היו לנו ניצחונות במלחמה הזאת, והיו לנו גם אבידות, אבידות בנפש ובשטח. היו לנו ניצחונות גדולים מאלה לאין שיעור בהחזקת מעמד ובשטח כבוש, אבל אלה היו ניצחונות נפרדים בכל מערכה ומערכה. הניצחון הכולל הראשון שלנו בא לידי ביטוי בהפוגה הזאת, כי על ידי ההפוגה נתן האויב עצמו אישור אילם, ואף על פי כן אישור מובהק וברור, לקיומה של מדינת ישראל.

עדיין העברת מדינת ישראל מן העולם משמשת, מן השפה ולחוץ, המטרה העיקרית של מלחמת ערב בישראל, אבל עצם ההסכמה להפוגה בזמן שמדינת ישראל קיימת ועומדת, אומרת הודיה במדינת ישראל, קבלת הדין. זהו הניצחון שהנחילה לנו ההפוגה. אין קיומה של מדינת ישראל משוריין ומובטח עדיין בפני הסכנות הנשקפות לה, אבל כיום הזה קיומה הוכר על ידי האויב. קיומה של מדינת ישראל היא עובדה ניצחת במציאות של ארץ-ישראל, במציאותו של המזרח התיכון, בהכרת העולם המדיני כולו. כוחה ומשקלה של העובדה הזאת אינם נמדדים אך ורק במספר ההכרות שזכינו להן, כי כל מדינה ומדינה שלא הכירה בנו יודעת שהיא עדיין לא הכירה במשהו קיים ועומד, חי ולוחם, שבא לעולם לחיות ולא למות. כל מדינה שלא הכירה בנו יודעת שאין זאת שאלה עקרונית יותר אם להכיר או לא להכיר, אין זו אלא שאלה של זמן, של תכסיס, של צורה, של צירוף מסיבות. על כל פנים, המשא ומתן של האו״ם עמנו הוא משא ומתן עם מדינת ישראל. כאשר הופיע אצלנו המתווך הוא פנה אלינו כאל ממשלה. היום היה לי הכבוד לחתום איתו על חוזה - חוזה הקובע הסדר מסוים לגבי המחנות והמתקנים שהאנגלים נוטשים אגב פינוי חיפה. הוסכם, שהמחנות והמתקנים - כל זמן שההפוגה נמשכת - עוברים לרשות האומות המאוחדות, אבל תוך ההפוגה ומייד לאחר יציאת הבריטים מוטל עלינו - וקיבלנו על עצמנו את ההתחייבות הזאת כלפי האומות המאוחדות - להמציא כוחות שלנו לשמירה ולהגנה על המחנות והמתקנים האלה. החוזה נחתם בין המתווך הממונה מטעם האומות המאוחדות ובין הממשלה הזמנית של מדינת ישראל.

אין זו עדיין, כמובן מאליו, כניסת מדינת ישראל לאומות המאוחדות. נציגנו במועצת הביטחון מדבר בשם מדינת ישראל ומקבל מכתבים ממוסדות או״ם על שם נציג מדינת ישראל אם גם להלכה עדיין הוא יושב כנציג הסוכנות היהודית ועל הלוח שלפניו כתוב ״הסוכנות היהודית״. גם אם מחר יוחלף הלוח - ולא מן הנמנע להחליפו ולכתוב מילה אחת ״ישראל״ - גם אז לא יהא פירוש הדבר קבלת מדינת ישראל לתוך האומות המאוחדות, כי מועצת הביטחון רשאית ואפילו מחויבת להזמין לדיוניה הנוגעים לגורל איזו מדינה שהיא את נציגי אותה מדינה, בין אם היא חברה ובין אם אינה חברה בארגון האומות. אבל כל אלה הם שלבים בסולם ההכרה.

לא אבוא למנות ולמצות את כל יתרונות ההפוגה. חזקה, שאלמלא ראינו יתרונות מובהקים בהפוגה לא היינו מסכימים לה. הסכמנו להפוגה כי היינו משוכנעים שיתרונותיה עולים על מגרעותיה, אם גם מגרעותיה ברורות מאוד. אבל כמה מן המגרעות שבהפוגה עלולות לגדול ולהחמיר עם התארכותה. כל זמן שההפוגה היא בבחינת הוראת שעה לתקופה מסוימת, ואנו רואים אפשרות תוך תקופת ההפוגה להשיג דברים ידועים, ורואים צורך מבחינה עקרונית ותכסיסית כאחד לא להופיע קבל העולם כצד המרדני, המתעקש דווקא לשפוך דם בארץ והממרה את סמכות האומות המאוחדות מלכתחילה, הרי רשאים אנו להתעלם לשעה מהמגרעות. אבל במידה שההפוגה תארך ותתמשך - ספק אם נוכל להחזיק בה מעמד אם הצדדים השליליים שלה יעמדו בעינם. לאורך ימים עלול שכרה של ההפוגה לצאת בהפסדה. על כל פנים, עלינו לראות את ההפוגה כשלב במלחמה ולאו דווקא כהתחלה של תקופת שלום. אנחנו מחויבים לראות אותה כך אם גם לא מן הנמנע שההפוגה תהיה פתח לשלום. במידה שנראה את ההפוגה כשלב במלחמה יעלו הסיכויים לכך שהיא תהיה פתח לשלום. אבל הֶכרע הסיכויים הוא שאין זו אלא הפוגה בין שני שלבים במלחמה על עתידה של הארץ ועל גמר בניינה של מדינת ישראל, ועלינו להיות מוכנים להתחדשות המערכה הצבאית ולהתמשכותה.

המתווך מטעם האו״ם ניגש בימים אלה למאמץ ליישב את הסכסוך. אין זה המאמץ הראשון ובוודאי גם לא האחרון במניין המאמצים שנעשו וייעשו. עמדתנו לקראת המשא ומתן האפשרי ברורה. דבר קיומה של מדינת ישראל הוא מחוץ לכל ויכוח ומחוץ לכל מיקוח. הריבונות הגמורה של העם העברי במדינתו, ובראש וראשונה על עליית הגלויות, עומדת מחוץ לכל גדר של משא ומתן. אבל יש לפנינו כמה שאלות פתוחות, ועלינו לדעת ולקבוע כי השאלות הללו פתוחות הן.

בשלב מסוים קיבלנו על עצמנו דין של הכרעה מסוימת של האומות המאוחדות. קבלת דין זו הייתה כרוכה בוויתורים ובקורבנות קשים בשבילנו מבחינה היסטורית ומבחינת סיכויי התקדמותנו הממשיים בארץ. אבל קיבלנו על עצמנו את דין ההכרעה ההיא, ואין אנו שוכחים את הדבר ואין אנו מתעלמים ממנו. אבל טוב שנברר לעצמנו וחשוב שנברר לעולם החיצון מה פירושה של ההכרעה ההיא ומה פירוש העובדה שקיבלנו על עצמנו את דינה. היה זה הסדר מסוים, שקבע פתרון מקיף וכולל של בעיות הארץ.

היו בהסדר זה ארבעה יסודות עיקריים:

היסוד הראשון - הקמת מדינה יהודית בחלק מסוים של ארץ-ישראל. זה היה היסוד העיקרי והראשי. השאלה שעמדה בפני עצרת האומות הייתה עתידה של ארץ-ישראל. להלכה היו אפשרויות חשובות שונות. למעשה הייתה הסכמה כללית וגמורה, שהארץ מוכרחה להיות עצמאית. השאלה שעמדה לפותרה לא הייתה אם תהא הארץ עצמאית, אלא באיזו צורה תהיה עצמאית. ההנחה הקבועה במסמרות הייתה שהמנדט הבריטי עובר מן העולם, והמשטר היחיד שיוכל לבוא במקומו הוא העצמאות. היה זה עוד לפני שאנשים ידועים ביקשו להמציא ביחס לארץ-ישראל את המצאת הנפל של ״נאמנות״.

במושב של עצרת האומות שנסתיים בכ״ט בנובמבר 1947 היה ברור, שהברירה אינה בין מנדט ועצמאות אלא בין צורות שונות של עצמאות. ועיקרה של הברירה היה בין עצמאות שיש עמה מדינה יהודית ובין עצמאות שאין עמה מדינה יהודית. באשר אם הונח מראש שהארץ תהיה עצמאית, ועצמאית מייד, הרי בהנחה זו היה כלול מאליו דבר תקומתה של מדינה ערבית, כי זהו הצד השווה לגבי ארץ-ישראל עצמאית בחטיבה אחת[13] או כמחולקת לשתיים. מה שעמד בסימן שאלה היה: האם תקום או לא תקום מדינה יהודית. ולכן עיקר תוכנה של אותה הכרעה הייתה ההחלטה על הקמת מדינה יהודית.

היסוד השני היה שבמותר הארץ - ושוב בשטח מסוים ובגבולות מסוימים - תקום מדינה ערבית, מדינה ערבית פלשתינאית, מוגבלת בתחום שטח המנדט הבריטי.

היסוד השלישי היה הפתרון הבינלאומי בירושלים ובסביבתה הקרובה.

היסוד הרביעי - איחודן של שלוש החטיבות הטריטוריאליות האלה - המדינה היהודית, המדינה הערבית וקריית ירושלים - בברית כלכלית או באחדות כלכלית אחת.

כאשר קיבלנו עלינו את ההכרעה, קיבלנוה על כל חלקיה כחטיבה אחת שחלקיה אחוזים זה בזה. כאשר עמדה לפנינו מפת הארץ כפי שחולקה בין המדינה היהודית ובין המדינה הערבית, אמרנו לעצמנו: נוכל להסכים לחלוקה הזאת בהנחה שהחלקים האלה יהיו מאוחדים בברית כלכלית. כאשר עמדה לפנינו שאלת האיחוד הכלכלי, ראינו לפנינו את המפה ואמרנו: נסכים לאחדות הכלכלית בהנחה שהמדינה הערבית - השותף שאנחנו נכנסים איתו לאותה ברית - היא מדינה בתחומים כאלה וכאלה. כאשר הסכמנו לירושלים בינלאומית, הסכמנו על יסוד משטר מסוים שיסודותיו נקבעו, וכן על יסוד ההנחה שירושלים תהיה בתוך ברית כלכלית אחת עם יתר חלקי הארץ. אם אחת או כמה מההנחות האלה אינן מתאמתות - כי אז שאלת הסכמתנו להכרעה נעשית פתוחה. אל נאמר לעת עתה כי היא בָּטלה. אין עלינו להכריע בשאלה זו כרגע. אבל טוב שיהיה ברור, כי אז השאלה פתוחה והסכמתנו הקודמת אינה מחייבת.

אם חלקי ארץ-ישראל הערביים אינם באים להוות מדינה נפרדת, אלא הם נספחים למדינה ערבית אחרת, או למדינות ערביות אחרות - כי אז מתעוררת שאלה חמורה מאוד הן לגבי האחדות הכלכלית והן לגבי התוכנית שלה. במצב כזה לא נראה את עצמנו בשום פנים מחויבים להיכנס לאחדות כזאת. תמיד נשאף לקשר הדדי, לזיקת גומלין כלכלית ואפילו פוליטית עם הארצות שמסביב - אם תהיינה מוכנות ליחסי שלום ושותפות על יסודות של שוויון וכבוד הדדי. אבל אין הקשר הזה מוכרח להיות דווקא כפי שנקבע בתוכנית של 29 בנובמבר - תוכנית הכוללת את המס הכבד שעלינו לשלם לשותף - את שותפות הבעלות על מכשירי התחבורה העיקריים, את מסירת ההכרעה לממונים מטעם האו״ם ועוד כמה יסודות שנכללו באותה תוכנית.

יתר על כן, הסכמתנו שחלקים מסוימים של ארץ-ישראל לא ייכנסו למדינה היהודית אלא יהוו חלק מהמדינה הערבית, בהנחה שהם יהוו מדינה ערבית נפרדת ובהנחה שהמדינה הערבית הזאת, יחד עם המדינה שלנו, יהוו ברית כלכלית אחת - הסכמתנו זו אינה מחייבת כלל ועיקר במקרה שהמדינה הערבית תהיה הרבה יותר גדולה וחזקה מכפי שנקבע בהחלטת כ״ט בנובמבר, ותעמיד אותנו בפני סכנות צבאיות וכלכליות חמורות. על כן זאת שאלה פתוחה. לא אמהר לפסוק שתוכנית כ״ט בנובמבר כבר עברה ובָּטלה מן העולם, אם כי קשה להניח, לאור מה שהתרחש, שהיא תשוב לתחייה. אך אם יש כוח בעולם אשר יכול להחזירה לחיים ולעשותה בת הגשמה על קִרבּה ועל כְּרעֶיה, כי אז הדיבור שנתנו ערב כ״ט בנובמבר קיים ועומד. אבל זהו סיכוי מפוקפק בתכלית. לעומת זאת, חלה התפתחות מעשית בארץ ונוצרו עובדות מובהקות. נתנסינו בכמה ניסיונות חמורים, התחוללו תמורות ביחסי הכוחות בארץ, חלה מהפכה בסדרי השלטון ונוצר מצב צבאי חדש. התמורות האלה אף הן משמשות שורש לשאלות שצריכות להיות פתוחות.

קודם כל, העיר ירושלים. פתחנו את המערכה על ירושלים בלייק סכסס בסתיו 1947 בהכרזה ובעמידה על זכותנו, זכות העם העברי, לשלוט על החלק העברי של ירושלים החדשה. הסכמנו מלכתחילה שהעיר העתיקה בתוך החומות, על קודשיה, תהווה חטיבה בינלאומית, אבל שללנו את ההיגיון האומר שבגלל קדושת העיר העתיקה צריכה כל ירושלים - אחת היא לאיזה מרחבים היא התפשטה ועוד עתידה להתפשט - להיחשב לקדושה לכל שלוש הדתות ולכל המין האנושי עד שהיסוד המכריע לגבי מעמדה וגורלה לא יהיו צורכי תושביה, אף לא הקשר המיוחד, היחיד במינו, העולמי והנצחי, של העם היהודי איתה, אלא דבר היותה קדושה לכל הדתות.

אבל עמדנו בפני חזית מאוחדת של העולם הנאור, נאמר בפשטות - העולם הנוצרי. לעולם המוסלמי ולחלקים של הארגון הבינלאומי לא היה חלק בחזית הזאת. החלק המוסלמי נלחם נגד הרעיון של ירושלים בינלאומית והכריז על תביעתו לשלטון יחיד בירושלים, להחזרת העטרה הזאת ליושנה. מדינות כהודו וכסין, שאין לעמיהן ברובם הגדול שום קשר היסטורי או נפשי עם ירושלים, הראו פנים לכאן ולכאן. אבל אחדות גמורה ומוחלטת שוֹרה בעולם הנוצרי לכל סוגיו, פרוטסטנטים כקתולים - ארצות מערב אירופה, ארה״ב, ארצות הקומנוולת הבריטי, ארצות אמריקה הלטינית. משלחת אחת של מדינה דמוקרטית מאוד במערב אירופה אמרה לנו:

״אין אנו שוללים את זכותכם לתבוע לעצמכם את ירושלים העברית, אבל להווי ידוע לכם - וקבלו נא זאת כעובדה - שכאשר תגיע השעה בשבילנו להחליט אם להצביע בעד התוכנית או לא, ממשלתנו תקבע את עמדתה לפי שני שיקולים:

ראשית, אם התוכנית בכללותה היא בת-ביצוע.

שנית, גורל ירושלים. אם התוכנית לא תכלול קביעת ירושלים כולה כאזור בינלאומי, משלחתנו לא תצביע בעד מדינת ישראל״.

וציר אחרי ציר מקרב המדינות האלה קם והטיף לנו מוסר ופנה אלינו בקריאה, בשידול וגם בתוכחה, שלא נפריז בתביעה, שלא נהא תופסים מרובה, שנכיר כי ירושלים אינה שלנו בלבד, שהיא נחלת העולם כולו, שנעמיד את זיקת העולם כולו לירושלים מעל לתביעה המיוחדת, הנוקבת, של העם היהודי עליה.

נוכח הלחץ המאוחד והנמרץ הזה ומתוך חִקרי לב רבים ולבטים קשים, ולאחר ויכוחים סוערים בתוכנו פנימה, בהנהלת הסוכנות בניו-יורק ובוועדה המדינית המייעצת[14] ובהנהלה בירושלים, באנו לידי מסקנה, שבעניין זה עלינו לוותר על עמדתנו הקודמת. היו חברים, אשר בשבילם זה לא היה ויתור כי מלכתחילה סברו אחרת והיו משוכנעים אחרת, כי עניינינו-אנו מחייבים משטר בינלאומי בירושלים. וכתוצאה מכל השיקול והדיון ולאחר מערכה קשה מאוד - יש פה חברים שיעידו על קְשי המערכה ההיא - הודענו: נוכח הריכוז העצום של דעת הקהל העולמית בשאלה הזאת, הננו מקבלים את הדין.

ההסדר הבינלאומי לגבי ירושלים הותקף. נעשה ניסיון מחוצף לשים אותו לאל בכוח הזרוע.[15] והנה, מה קרה?

מה עשה העולם הנוצרי המאוחד - לא אומר להציל את ירושלים היהודית, כי אין זו אולי חובתו המיוחדת -

מה עשה העולם הנוצרי המאוחד כדי להציל את ירושלים מהשתלטות האסלאם עליה, משיעבודה של ירושלים למלכות ערבית?

מה עשה העולם הנוצרי המאוחד להציל את כנסיותיו ומנזריו, לרבות כנסיית ״הקבר הקדוש״, מחילול ומהרס על ידי הפגזה?

אנחנו הופקרנו. עמדנו לבדנו בודדים במערכה הזאת. עמדנו על נפש ירושלים שלנו, על חיי מאה אלף יהודיה, אבל לא רק על מאה אלף נפש אלה, כי אם על נפש ירושלים היהודית, ירושלים העברית, כיום הזה - ירושלים הישראלית במובן החדש של השם העתיק הזה. ורק אנחנו, רק המגויסים שלנו, אותם גדודי הפלמ״ח בירושלים ובהרֶיהָ, אותו מחנה ה״הגנה״ שעכשיו הוא מחנה צבא ישראל - רק הם בלבד, בכוח נשקם המעט, חצצו בין ירושלים ובין השתלטות ערב והאסלאם עליה. ולעומת זה, גנרל נוצרי[16] וקצינים נוצרים[17] ניצחו על התקפת ירושלים, על אותה מערכה של חורבן והרס והשמדה.[18] כיום הזה, כאשר יש הפוגה ויש לשאת ולתת בדבר הגשמת פרטי ההפוגה למעשה, והממונה של המתווך מטעם האומות המאוחדות בירושלים צריך להפגיש את שני הצדדים, הרי ברצותו לדבר עם המפקד היהודי - הוא נפגש עם מפקד יהודי, אבל כשהוא צריך להיפגש עם המפקד הערבי - מופיע לפניו איש בעל פספורט בריטי, אשר אם רושמים שָם את הדת צריך להיות רשום שהוא נוצרי. אנגלי הוא המופיע בשם הצבא הערבי הלוחם אשר הרים את ידו על ירושלים.

עמדנו בירושלים. עשינו יתרה מזו - כבשנו את הדרך לירושלים. לא כבשנו את הדרך הראשית כולה.[19] רק חלק מאותו כביש ראשי נמצא בידינו. אבל פרצנו דרך ועדיין אנו סוללים אותה. והעיקר הוא שאותו המרחב, הפס הטריטוריאלי שבו הולכת הדרך ונסללת והעקוב הולך והופך למישור[20] - הפס הטריטוריאלי הזה הוא בידינו וזהו פס רצוף המשתרע משערי מזרח של תל-אביב עד שערי מערב של ירושלים, ואך ורק בזכות אחיזתנו בפס הזה הבטחנו את מעמדנו בירושלים. זוהי הערובה הממשית היחידה שבידינו כיום, כי ירושלים העברית לא תימוט. על כל פנים, בכוחה של אותה אחיזה נוכל להמשיך במאמץ רב-סיכויים למניעת התמוטטותה של ירושלים העברית. נכון, כשעלינו עכשיו להסיע בכל המהירות האפשרית שיירות גדולות לירושלים כדי לכלכל את העיר ולמלא את החסר בה, הננו מוכרחים להיזקק לכביש הראשי. זהו חלק מההסדר לזמן ההפוגה, אבל אם מחר תופר ההפוגה או תסתיים ההפוגה - כוחנו לגבי ירושלים יהיה לא רק בהגנתנו הישירה על העיר, אלא בשליטתנו הצבאית האיתנה על רצועה ארוכה ורחבה למדי, הכוללת יישובים ושטחי אדמה יהודית, גם שטחי אדמה ערבית ויישובים ערביים נטושים, גם משלטי הרים כבירים, גם כפרים כקני נשרים בראשי ההרים האלה[21] - רציפות של שליטה צבאית בעמק ובשפלה ובהר בואך ירושלים.

בפנינו מתייצבות עתה שתי שאלות: מה יהא גורל ירושלים? ייתכן שנחליט, למרות הכל ואחרי כל מה שעבר, כי עדיין המדיניות הנכונה והנבונה היא לא רק להסכים אלא לדרוש מאחרים ולחייב אחרים על הקמת משטר בינלאומי יעיל בירושלים. אבל לא מפני שאנחנו חייבים זאת למישהו, לא מפני שהתחייבנו על כך בלייק סכסס. ההתחייבות ההיא - תוקפה המוסרי והמדיני פקע לחלוטין משום פשיטת הרגל המוחלטת של תביעת העולם הנוצרי לעשות את ירושלים לבינלאומית תחת שלטונו, לאחר שהפקיר אותה ואותנו בתוכה. אבל מחוץ לשאלת תוקפה של ההתחייבות יש שאלה של תבונה. קיימים ועומדים אותם הגורמים העולמיים - הדתיים והמדיניים - המצטרפים כאן לתסבוכת מיוחדת, וייתכן שמשטר בינלאומי עדיין הוא המוצא היחיד מהסבך.

במה דברים אמורים? אם יהיה ביטחון גמור שזהו הסדר יעיל. על כל פנים, לעת עתה זוהי שאלה פתוחה בשבילנו - והשאלה נפתחה מחדש על ידי ההתקפה הזדונית על ירושלים. אבל גם אם יצליח הניסיון להקים משטר בינלאומי בירושלים, וייתכן שדווקא תקופת ההפוגה תשמש התחלה לכך, גם אז, האם נוכל לאור הניסיון המר להפקיר את ירושלים העברית - אפילו היא חלק של ירושלים בינלאומית שיש בה משטר יעיל - לניתוק גמור ומוחלט מישראל? לא, לא נוכל. לא זה לֶקח הניסיון שלמדנו. הלֶקח אומר: אסור להפקיר לניתוק. הכרחי להחזיק בגשר הזה הנמתח מגבול מזרח של מדינת ישראל עד גבול מערב של ירושלים.

כאן הסתיימה ישיבת הפתיחה.

19/6/1948

ישיבה ב, בוקר

משה שרתוק: אני עומד בפרק השאלות הפתוחות. אינני יודע אם אֲמצה את כולן. אבל אינני פטור מלהזכיר שאלה שמעניינת את כולנו ונוגעת בייחוד לעיר הזאת שאנחנו מתאספים בה, וזוהי שאלת יפו.

אנחנו הסכמנו בלייק סכסס להוצאת יפו מהמדינה היהודית, לאחר שוועדת האומות המאוחדות הידועה בשם המשונה אונסקו״פ הציעה לכלול אותה במדינה היהודית מתוך נימוקים שקולים למדי. הסכמנו אז להוציא אותה ולקבוע אותה בעצם כמובלעה ערבית בתוך תוכי שטח המדינה היהודית. בלייק סכסס נעשו ניסיונות נמרצים מאוד להשפיע עלינו ולפעול אצלנו שנסכים להרחיב את המובלעה הזאת ולהפוך אותה, בעצם, למסדרון ערבי בתוך המדינה היהודית, שיאחד את יפו עם הגוף העיקרי של המדינה הערבית, ולמעשה יחצה את המדינה היהודית לשתיים. אנחנו עמדנו בפני הניסיונות האלה עמידה די קשה, קשה מפני שהיה לחץ גדול בעניין זה שנמשך זמן רב, עד שסוף סוף הצלחנו להוריד את ההצעה הזאת מן הפרק.[22]

ואילו התנהלו הדברים כפי שהיה אפשר לקוות שהם יתנהלו, ולא כפי שחשבנו שהם יתנהלו, הרי אין כל ספק שלא היינו חוזרים בנו מההסכמה הזאת.

אבל הדברים התנהלו אחרת. יפו שימשה קן של מרד נגד כל ההסדר, שימשה בסיס להתקפה על תל-אביב, על המושבות העבריות. היא עד מהרה נפלה תחת שלטון כוחות ערביים זרים שהשתלטו עליה והתעמרו בה וכיוונו אותה לשמש בסיס לכיבושה של תל-אביב.

והדברים הגיעו למה שהגיעו, וכולכם יודעים את המצב ואת המנוסה ההמונית בים וביבשה, בעיקר בים, מיפו, והתרוקנותה מתושביה והיותה עכשיו תחת כיבוש יהודי ותחת שלטון יהודי צבאי, והיות הנמל שלה בידינו והישארות רק מיעוט קטן של אוכלוסייתה הקודמת בתוכה.

אינני בא לקבוע שום מסמרות בנוגע לעתידה של יפו, אבל אני בא לעקור מסמרות. השאלה פתוחה והיא עומדת לדיון מחדש לא רק לאור ההסכמה שלנו, שהייתה מתוך הנחה שנכזבה, אלא לאור המציאות וההתפתחות הממשית שהייתה ומתוך לימוד לקח מהניסיון שעבר. לא אומר יותר מזה. לא אכריז הכרזות. אין הדברים עומדים בשלב זה, ואיננו זקוקים עדיין לפסק הלכה אחרון, אבל חשוב שנדע אנחנו וחשוב שידעו כל הנוגעים בדבר, שאנחנו רואים את השאלה הזאת כשאלה פתוחה, שיחד עם שאלות אחרות פתרונן תלוי בהסדר הפוליטי הכללי ובאותו מצב שגְמר המלחמה ימצא אותנו בתוכו.

הוא הדין לגבי הגליל המערבי. אף כאן השאלה פתוחה. כאשר הסכמנו לוויתורים אשר הסכמנו עליהם, יותר נכון, קיבלנו עלינו את דינם לאחר מערכה [מדינית] קשה מאוד שהייתה לנו קודם על הגליל כולו, אחר כך לפחות על הגליל המערבי, גם על חלק יותר גדול מהגליל המזרחי - אומנם, הייתה התנכלות לקחת מאיתנו את הגליל המזרחי כולו, בזה לא הצליחו; יתר על כן, הצלחנו להרחיב את תחום הגליל המזרחי מכפי שנקבע בתוכנית הראשונה של אונסקו״פ - אבל לא הצלחנו בהסתערותנו [המדינית] להכליל במדינה היהודית את הגליל המערבי.[23] כאשר התפשרנו עם הוצאת הגליל המערבי, לא התפשרנו עם פירוקן, חיסולן ומחיקתן מעל המפה של הנקודות היהודיות של הגליל המערבי, נהריה, חניתה, מצובה, עין-שרה, עברון, געתון וכולי וכולי, כן ירבו וכן ירבו בקרוב. לא העלינו על הדעת שהן תעמודנה לחיסול, לניתוק, לפירוק, לעזיבה.

אבל המערכה [הצבאית] שהייתה בגליל המערבי העמידה את המערכה על חודה של חרב במלוא מובן המילה, כמו שהמערכה על עתידה של ירושלים העברית העמידה את הדאגות על חודה של חרב. השאלה הייתה או שהגליל המערבי ייעזב כליל מיהודים תוך כדי המלחמה הזאת, באשר הוא ינותק, באשר הוא יורעב, באשר הוא יושם במצור, באשר הוא ייכבש, או שאנחנו נכבוש את הגליל המערבי.

לא הייתה ברירת ביניים. היו שתי ברירות שהמרחק ביניהן היה מוחלט.

והסוף היה שכבשנו את הגליל המערבי, הרחבנו את עמדותינו העבריות, השתלטנו על הדרכים ועל כל נקודות המפתח ועל כל רצועת החוף, מהקצה הצפוני של מפרץ חיפה, החל מעכו ועד ראש הנקרה ועד בכלל. כיום הזה באים אלינו אנשי הגליל המערבי ואומרים לנו:

״להווי ידוע לכם: אם יבוא ויתור מחדש בשטח זה, אנחנו לא נחזיק בעמידה בו ולא נוכל להתקיים בו לאחר המערכות שהיו, לאחר המצור שהושם עלינו ולאחר התגברות היישוב וכוחות ישראל על המצור הזה וכיבוש כל החבל הערבי הזה ויציאת תושביו בהמון״.

אף כאן לא אקבע מסמרות, אבל השאלה הזאת פתוחה. זאת לא רק שאלת עתידו של החבל הזה, זאת לא רק שאלת עתיד הנקודות העבריות בו, זוהי שאלת עתידה של חיפה, כושר הגנתה של חיפה לעתיד לבוא.

ואחרון אחרון, עלינו להציג כשאלה פתוחה את שאלת עתידו של היישוב הערבי במדינת ישראל - במידה שהוא כיום יישוב ערבי של מדינת ישראל - מפני שהיה יישוב ערבי על שטח שנועד להיות מדינת ישראל. כוונתי לאותן הרבבות הרבות, מאות האלפים, שנעקרו מרצונם ויצאו לנדוד, ואינם כיום בתחום מדינת ישראל. כוונתי לתמורה המהפכנית המזעזעת שהתחוללה בהרכב האתני של מדינת ישראל, שהקטינה את האוכלוסייה הערבית של מדינת ישראל מ-350,000 ומעלה עד משהו מסביב למספר של 100,000. הדבר הזה קשה היה לשער אותו. דיברתי עליו אתמול ולא אוסיף, אבל הוא קם וָיְהי. זו אחת התמורות המהפכניות המתחוללות באוכלוסייתן של ארצות לרגל מלחמה, לרגל מהפכה, לרגל זעזועים כבירים העוברים על העולם. ואם למצוא אח לדבר הזה יש להיזקק ליציאת היוונים מטורקיה, ליציאת הגרמנים או הוצאת הגרמנים מהסודטים בצ׳כוסלובקיה, לתמורות מעין אלו. שום זעזוע כזה בהיסטוריה לא הביא בעקבותיו חזרה גמורה של המצב לקדמותו, חזרה ל״סְטַטוּס קווֹ אַנְטֶה״.

יש גלים, יש נחשולים לצד זה ולצד אחר, אבל אף פעם לא חוזרים הדברים לקדמותם, ואם לא צריך להיות פירעון עבור הפורענות, אם לא צריך להיות דין ההיסטוריה על ההתקפה הזדונית נגדנו, על לא דבר, לא לשם הגנת ענייני הערבים של הארץ הזאת, לא לשם הגנת המזרח, כי אם מתוך צרות עין עיקשת, ובהסתה ובעזרה מן החוץ, ומתוך תאוות השתלטות ושיעבוד, אם אלה החייבים ביותר לא צריכים לתת את הדין ולקבל על עצמם עכשיו לקלוט וליישב את האוכלוסייה הזאת - זאת שאלה פתוחה ונוקבת. וצריך שיהיה ברור שהיא פתוחה ולא תהיה החזרה סתם והחזרה מאליה. על כל פנים, לא תהיה החזרה תוך תקופת המלחמה. אבל כתום המלחמה נשב ונדון ונהיה חופשים להחליט אז לפי שיקולים של ענייני מדינת ישראל, הגנתה, צורכיה הפנימיים והחיצוניים, שיקולים של צדק ויושר ויחסים שבין מדינות ובין עמים, אבל צדק ויושר המכוונים לחיים משותפים ולא להסתכסכות מתמדת ולאכילת איש את בשר רעהו.

זאת שאלה של הסדרים מדיניים,

זאת שאלה של הסדרים כספיים,

של הסדרים התיישבותיים.

זה מסמן תעודות ומשימות כבירות, אבל הלוואי שיספיק הכישרון הממלכתי שלנו, וכושר המעשה שלנו, לעמוד בהן ולפתור אותן. שוב, לא נקבע מסמרות, אבל נקבע מסמר אחד - שזאת שאלה פתוחה וידעו זאת כל הנוגעים בדבר. בשבילי זאת התמורה המדהימה ביותר שהתחוללה בחיי הארץ, ושממנה תוצאות וסיכויים רחוקים מאוד.

אינני צריך לומר, כי הדבר הכביר שנפל זו הקמת מדינת ישראל, זה מאורע לא רק שמשנה את כל כיוון ההיסטוריה העברית לעתיד, אלא שיטביע את חותמו על מהלך העניינים בעולם כולו במידה שאנחנו חלק מהעולם, ולא רק במידה זאת. אבל זה לא בא כהפתעה. הרי אנחנו חתרנו לזה והעולם ידע שאנחנו חותרים לזה, והעולם לא היה מכיר בזכותנו למדינה אלמלא התרשם שהמדינה כבר קיימת בעובדה, ולכן תדהמה לא הייתה כאן בעולם. אבל העקירה ההמונית הזאת, והנדידה הזאת, באו כחתף וכדבר-מה בלתי צפוי לחלוטין. אבל זה שינה את פני הדברים, עיצב דמות אחרת למדינה, פתח אופקים אחרים לגמרי ליחסי אומות. ויש לשקול את הדבר הזה שיקול יסודי מאוד ויש לשמור בעניין זה על חופש גמור של שיקול בלי קביעת מסמרות מראש.

כשאנו מונים את השאלות הפתוחות, לא נהיה נאמנים לעצמנו אם נציין רק את השאלות שאנחנו פותחים, כי גם הצד שכנגד פותח שאלות. והצד שכנגד הם לא רק העמים הערבים, אלא גם אלה שעומדים לימינם וגם אלה אשר - במידה זו או אחרת - מועמדים לעמוד לימינם ואינם מוכנים לקבל כל עמדה שאנחנו נקבע בניגוד לשאיפות הערביות. כוונתי לארה״ב ולאנגליה. השאלה החמורה ביותר בפרק השאלות הטריטוריאליות - השאלה שהצד שכנגד רואה אותה כפתוחה - היא שאלת הנגב. צריך שיהיה ברור, כי כאן ישנה אפשרות של צמידות אינטרסים בין ערב לבין מה שנקרא בז׳רגון הפוליטי של אירופה ״המערב״. בשביל ערב הנגב הישראלי הוא טריז הנתקע בין שטחי מדינות ערביות וחוצץ ביניהן. בשביל אנגליה, ואולי גם בשביל ארה״ב, הנגב הוא שעשוי לשמש בסיס לאחר שהבסיס הקודם - מצרים והסואץ - נשמט או עומד להישמט מתחת ידיהם כליל.

בשבילנו הנגב הוא סיכוי כביר של התיישבות המונית צפופה, עם מפעלי השקאה ופיתוח גדולים, עם אפשרויות של פיתוח תעשייתי, צמידות לים המלח ומוצא לים סוף. בעקבה נוסף לנו לא רק נמל אחד, אלא השתחררות מזיקה מוחלטת לתעלת סואץ. ומה פירוש הזיקה שלנו לתעלת סואץ למדנו שוב במלחמה הזאת - עדיין מוטלים שם מטענים יקרי ערך שלנו שהוחרמו על ידי השלטונות המצריים, כי האוניות שלנו היו נאלצות לעבור דרך נמלי מצרים. כל אלה הם נכסים כבירים למדינת ישראל, שכלילתם במדינת ישראל עלתה לנו במלחמה חמורה - המלחמה המדינית בלייק סכסס - אשר בה ניצחנו. עדיין לא נתממש ונתגבש הכיבוש הזה בידנו באופן מוחלט. נכון שכיום אין פריסה מצרית ברחבי הנגב הישראלי - מחוץ לנקודה אחת, פרשת דרכים אחת שתפסו אותה במרמה רגע אחד לפני ההפוגה [״צומת חוליקאת״]. על פרשת הדרכים הזאת מתנהל עכשיו דיון רב בינינו לבין אנשי התיווך של או״ם ובינם לבין המצרים.

החלק הדרומי של השטח הזה הוא ריק מאדם ושומם בתכלית היום. החלק הצפוני מאוכלס בדלילות רבה. אחוז יותר גבוה של אוכלוסייה ערבית שנשארה במדינת ישראל, ולא יצאה, נמצא בין בידואי הנגב. אני עוד אומר זאת בהסתייגות, אבל יש לי רושם כזה. כפרים ערביים שבצפון הנגב נעזבו רבים מהם. שבטי הבדואים בדרום - מהם עדיין מקיימים קשר עם היהודים, אבל על כל פנים אינם לוקחים חלק במלחמה והם נמצאים במקום מושבם הקודם. אנחנו נזהרים מלפגוע בהם מסיבות מובנות מאליהן, כדי שיוכלו להישאר שם.

אבל גורל הדבר הזה עדיין לא הוכרע. עלינו לדעת זאת ועלינו להיות מזוינים ומוכנים, מצוידים תרתי משמע - מצוידים במקום המעשה ומצוירים לקראת המערכה המדינית על גורל השטח הכביר אשר לחשיבותו מבחינתנו אין ערוך.

זאת אחת הבעיות שהיא לא רק חמורה כשלעצמה, אלא שהיא חמורה מבחינת האות והמופת שיש בה לַסְבך שאנחנו נתונים בו ביחסינו הבינלאומיים. מה נקל, נוכח העובדה הזאת, שיש כאן כאילו ברית טבעית בין אנגליה והערבים - הערבים מעוניינים לדחוק את רגלינו מהנגב ואנגליה מעוניינת לכבוש את השטח הזה בשביל עצמה בתור בסיס, וזה אומר בסיס לא רק לעצמה, אלא בסיס כלפי מישהו.[24] וזה אומר שנפתח כאן פתח לצמידות מסוימת בינה לבין ארה״ב מאותה הבחינה הבינלאומית.[25] מכיוון שיש כאן כאילו חזית, והיא כאילו מכוונת נגדנו - טבעי הדבר שמישהו[26] יבוא ויאמר: ״מקומכם בחזית שכנגד״.

אני סבור שכאן, במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אין צורך להסביר עד כמה מסוכנת בשבילנו הברירה הקלה הזאת והתנודה הפזיזה הזאת מחזית לחזית. ואולי עמידתנו בשערי הנגב, שורשי עמידתנו ואופן עמידתנו, יש בה אות ומופת לעמדתנו הכללית. אנחנו נעמוד בנגב ונעמוד על הנגב לא מפני שאנחנו כורתים ברית למפרע ומראש עם כוח אחד בעולם, שאיננו מעוניין שהנגב ישמש בסיס לאנגליה. אין לנו כל עניין בכך שהנגב ישמש בסיס לאנגליה. אבל לא היינו תופסים בידינו נקודות בנגב, לא היינו מחיים שממות בנגב, לא היינו מזרימים מים לנגב אך ורק כדי להשמיט את הנגב כבסיס מידי מישהו ולעזור על ידי כך למישהו. בחורינו הלכו לנגב כי יש בזה עניין לעם היהודי. הם הלכו לנגב כדי לפלס דרך לעם היהודי ולא ככובשי עמדה מידי מישהו ולא כמונעי עמדה ממישהו. ובתוך כל המלחמה עומדים אנשינו בנגב, כי זהו עניינו של העם היהודי - אחת היא לאיזה סבך העמידה הזאת תכניס אותנו. אנחנו נמצאים שם מפני שזהו עניין חיינו.

מתוך הפינה הקטנה הזאת מסתמן הקו הכללי שלנו, עמדתנו לגבי התסבוכת הבינלאומית המקיפה אותנו. תמיכת בריה״מ בציונות, במדינת ישראל, היא התמורה המהפכנית ביותר שחלה במעמדה המדיני של הציונות ובמעמדו המדיני של העם היהודי בעולם מאז הצהרת בלפור. אין לשוּר כיום את התוצאות המרחיקות לכת של התמורה הזאת, אם תתמיד - ואין לעת עתה יסוד לחשוב שלא תתמיד - לגבי גורלו של העם היהודי, לגבי המהלך ההיסטורי בפינת עולם זו. אבל אין פירוש הדבר שאנו יכולים, משום כך, מתוך הערכה עמוקה מאוד לחשיבותה של עמדתה זאת של בריה״מ, ליהפך לצד בסכסוך העולמי החמור והמאיים אשר בריה״מ היא צד בו. לא לנו לקבוע עד כמה בריה״מ מעוניינת להיות צד בסכסוך זה. אבל אנחנו רואים את העובדות. בכך שנהיה צד בסכסוך אין פתרון לשאלתנו. אם רצוננו להקים את מדינת ישראל ולגאול את העם היהודי, איננו יכולים להינזר מזיקה לאותו כוח שקוראים לו באירופה ״המערב״ - מושג הכולל בראש וראשונה את ארה״ב של אמריקה. איננו יכולים לוותר על זיקתנו ההדדית עם היהדות העולמית. איננו יכולים לוותר על עזרתם לנו ואיננו יכולים לוותר על עזרתנו להם. איננו יכולים לוותר על אותן אפשרויות העזרה והון הפיתוח להשקעות לימים רחוקים, שיש לנו סיכויים, אם כי אין כל ביטחון, להשיג אותם מאותם המקורות.

ומי שמעוניין באמת ובתמים בהקמת מדינת ישראל - ואין לנו כל יסוד לומר שבריה״מ אינה מעוניינת באמת ובתמים בהקמת מדינת ישראל, להיפך, יש לנו כל היסוד להאמין שהיא מעוניינת בכך - מוכרח להיות מעוניין באי-ניתוק הזיקה שלנו למערב. אנחנו מקווים שבריה״מ תבין זאת. כשלעצמי מוכן אני לומר: אני בטוח שהיא תבין זאת. להיות בעד מדינת ישראל ולדרוש שמדינת ישראל תיהפך צד בסכסוך ותנתק קשרים שהם צינורות הדם שלה - זהו דבר והיפוכו. ולעת עתה לא ראינו שבריה״מ, על כל פנים בתקופה זו של מדיניותה, מסתבכת על נקלה בסתירות פנימיות. יחסינו עם בריה״מ צריכים להיות מוטבעים לא בחותם של איזו הסתגלות למושגים, כי אם בחותם של מאמץ להסביר לה את מושגינו - לא של הסתגלות, כי אם של הזדקפות.

אולי, לפני שנים אחדות, יכולנו לומר דברים כאלה רק להלכה. עכשיו ניתנה לנו אפשרות לומר דברים אלה למעשה, על יסוד ניסיון. לא הרגשתי כל קושי מדיני-אידיאולוגי ונפשי להסביר אותנו לנציגי בריה״מ כמו שהננו. אומר אולי באופן יותר פשוט ומעשי - להסביר אותנו לפי נוסח מפא״י, לפי סגנון מפא״י כמו שהיא, על כל המטען הציוני-הפועלי-האידיאולוגי שלה, ללא כל טשטוש. לא הגעתי למסקנה, שאילו הסתגלתי במשהו, היה תפקידי באיזו מידה שהיא קל יותר. לא הרגשתי שיש להם איזה קושי שהוא להסביר את עצמם לנו. יש לי יסוד להגיד, כי במידה שנסתגל פחות - נזכה ביותר הבנה. על כל פנים, נזכה ביותר כבוד, נזכה ביותר הערכה. ואני כופר - אני אומר זאת על יסוד ניסיון ועל יסוד ידיעה - אני כופר בתורה השטחית הקלוטה מן האוויר, מן הדוקטרינה הקלושה המתהלכת בחלקים שונים של ציבורנו, שיש בתוכנו אגפים אשר נודעת להם שליחות היסטורית לקשור קשר או לגשור גשר בין ישראל ובריה״מ, באשר הם קלטו יסודות וסיגלו לעצמם גוונים ונוסחאות המתקבלות שם כאילו יותר על הדעת ומסברים שם יותר את האוזן.[27] ייתכן שההפך הוא האמת.

כשאנחנו באים לבריה״מ, אנחנו צריכים לדבר על ענייני יסוד באותה לשון ממשית שאנחנו מופיעים בה כלפי ארה״ב, ושנופיע בה כלפי אנגליה - אם אפשר יהיה להגיע לאיזו לשון משותפת שהיא. גם אחרי כל המלחמה שלנו, וכל המרירות, בריטניה לא נמחקה ממפת העולם, וכאשר נעמיד אותה בפני עובדת ברזל ניצחת של קיום מדינת ישראל, אשר כל מזימות הממשלה הנוכחית וה״פוריין אופיס״ מאז ומעולם לא יכלו לה, אז חזקה על ממשלת בריטניה של היום או של מחר, ועל מיניסטר החוץ הבריטי של היום או של מחר, שיקבל עליו דין העובדה ויראה את הדברים באור אחר, ואפשר יהיה אז לדבר. אבל שוב לא תהיה שאלה של איזו ברית, של איזו הזדהות עם אחד הגורמים בעולם - גורם חשוב, גורם שיכול להיות גורם מתקדם בעולם, אבל אחד הגורמים.

את מדיניותנו היסודית[28] אנחנו משתיתים על יסוד אחד - האומות המאוחדות. בשבילנו אין זו מילה ריקה - זהו המוצא היחיד מן הסבך, הדרך האחת והיחידה שיכולה להיות לנו דרך המלך. ואנחנו ראינו שאין זו מילה ריקה. אנחנו ראינו את הדבר הזה בייחוד באותן התהפוכות המשונות והתנודות הרחבות של מדיניות ארה״ב. ראינו את ההתרוצצות הזאת בארה״ב בין ארה״ב כגורם פוליטי-ממלכתי-אימפריאליסטי, איך הוא תופס את ענייניו הצרים, ובין ארה״ב כאחת מאבני היסוד של הבניין הבינלאומי. בין ארה״ב כממשלה החותרת להגנת אינטרסים מסוימים, ובין ארה״ב כציבור גדול, כדעת קהל דמוקרטית, המושפע ממאורעות עולם ומגיב על מאורעות, ומגיב בהתרגשות, ברגשנות יתרה לפעמים, ורגיש מאוד לעניינים של צדק ושל עוול, של גבורה במלחמה, של הגנה על עניין ושל התקשרות והתנפלות ונעיצת סכין בגב ותכסיסים מגונים.

ראינו במה נפתחה פרשת מדיניות ארה״ב בלייק סכסס אז - באיזה היסוסים, באיזה רתיעות - ואיך תחת לחץ דעת הקהל ומתוך ההיגיון הפנימי שפעל בקרב ארגון האומות המאוחדות קבעה עמדה מוחלטת בעד מדינת ישראל - ונפגשה עם הקצה השני שלו, עם בריה״מ, על אותה העמדה. ואחר כך ראינו כיצד לאחר כ״ט בנובמבר, בימי הפורענות הקשים, בימי הניסיונות הקשים, נסוגה וביקשה כל מיני דרכים עקלקלות ונלוזות לנסיגה,[29] ואיך שוב באה הסתערות על דעת הקהל נוכח המלחמה כתוצאה מהעמידה שלנו, לא כתוצאה מנאומים ומשכנוע, כי אם נוכח העובדות: הדם היהודי שנשפך, הגבורה היהודית שנתגלתה, ההחלטה הנחרצת של העם הזה לעמוד על נפשו ולעמוד על הזכות שכבש לו, ההתמרמרות העצומה נגד אנגליה, ההערצה ל״הגנה״ ולצבא ישראל, ואיך שוב באה תנודה וארה״ב הייתה ראשונה להכיר במדינת ישראל.

ועכשיו שוב החלו לפעול בלמים, הכרה ״דה פקטו״, לא ״דה יורה״ עדיין, לא צירות, רק נציגות מיוחדת, כיוון ש

״לא ברור מה תהיה ממשלתכם, מה יהיה פרצוף ממשלתכם אחרי הבחירות הראשונות, ובינתיים ההפוגה אולי תארך וממנה יצא דבר-מה אחר״,

ותמיד מרומז בחצאי מילים שעניין הנגב הוא דבר קשה מאוד. אבל אנחנו יודעים - כאשר יגיעו הדברים לידי הכרעה ואם יהיה בנו הכרח לעמוד וליצור עובדות - בהכרעה האחרונה שוב יתיישר הקו. אנחנו בטוחים בזה לפי הנתיב שנקבע פעם אחת באומות המאוחדות ושהוא בלבד מאפשר איחוי הקרעים, קירוב הקצוות האלה לדרך מלך אחת.

בחשבון אחרון, העובדות שאנחנו יוצרים הן הקובעות - לא מבחינת תכסיס אלא מבחינת חיים. אם אבוא לנתח מי נטל תשעה קבים בהחלטת כ״ט בנובמבר, אומר: העובדות, מה שיצרנו בארץ.

הניחו לרגע אחד, שמעמד לייק סכסס לא היה נפתח בדוח של אונסקו״פ - כלום יעלה על הדעת, שהיה מסתיים כמו שנסתיים? הפתיחה בדוח של אונסקו״פ היא שקבעה מראש את הסיום. מה נתן לנו הדוח ההוא של אונסקו״פ? אני אומר: מראה עיניים - מה שאותם אחד-עשר האנשים [חברי הוועדה] שבאו מקצווי עולם שונים ראו בארץ, בלי הבדל, בין שחתמו על הדוח של הרוב ובין שחתמו על הדוח של המיעוט ובין שלא חתמו כלל - היה אחד שלא חתם כלל, האוסטרלי,[30] והוא היה אחר כך אחד התומכים הנמרצים ביותר, ובמושב האחרון אולי התומך הנמרץ ביותר בהחלטת כ״ט בנובמבר.[31] כולם כאחד, מה שראו עיניהם קבע לאין שיעור יותר ממה ששמעו אוזניהם. זה שקבע, זה שהכריע.

המדינאות של העם העברי היא לא מדינאות של שליחים. המדינאות של העם העברי היא מדינאות של בונים ולוחמים. ודאי, חשוב מאוד שכל לוחם וכל בונה יֵדע שכל מה שהוא עושה יש לו תוצאה מדינית -

אם הוא גוזל או אינו גוזל,

אם הוא שולח ידו בשוד או לא שולח ידו בשוד,

איך הוא מתנהג עם שבוי,

אם הוא עומד בתוקף או אינו עומד בתוקף [בחזית],

אם הוא נרתע או לא נרתע,

אם הוא מנצל הזדמנות או מחמיץ הזדמנות,

אם הוא דואג שהעניינים אצלו יהיו בסדר ויצטרפו לחשבון כוחו של הכלל או שהוא מתרשל, מועל, מזניח, מחליש -

בזה תלוי [כוחנו], תלוי בעוצמה שלנו הפוטנציאלית, תלוי ביכולתנו להוציא את העוצמה הזאת מן הכוח אל הפועל.

נדמה לי, שכולנו חיים בהרגשה לא רק שגייסנו עוצמה כבירה, אבל שעדיין אנחנו בתחילת הגיוס הזה, שעדיין ישנם בתוכנו אוצרות של יכולת ושל מרץ ושל הכרה הטעונים פריחה וגיוס וכיוון למטרה. נדמה לי, שכולנו חיים בהרגשה שדווקא הפורענות הקשה שירדה עלינו - שהיא פורענות של חבלי גאולה - תוציא מקרבנו את הכוח הדרוש לא רק כדי לעמוד בה, אלא כדי להותיר עודף עצום של מרץ בניין, של יכולת יצירה לבניין מדינת ישראל לעתיד לבוא. כך הדבר בחיי אומות - משברים כאלה, סכנות כאלה, מולידים כוחות אשר העם עצמו לא שיער אותם. מקרקע נשמת העם - כמו שאומר ביאליק[32] - נבקעים מעיינות חדשים של יכולת עמידה, של כושר פעולה, של יצר כיבוש ויצירה חדשה.

עמנו התבוסס בדם בשנים האחרונות. היישוב עכשיו מתבוסס בדם, בדם מיטב בניו, בתוך המערכה האחרונה הזאת על שחרורו ועל שחרור העם. אבל ההתבוססות הזאת בדם היא מַפרה, היא מחשלת, היא מוציאה מחיק הגניזה הלאומי שלנו אוצרות כבירים של כוח, של מרץ, של יכולת. בגיוס הכוח הזה, בעמידה הזאת יחד, בכיוון הכוחות לעיקר, לכיוונים המרכזיים הגדולים של פעולה בארץ, של הגנה, של כיבוש מדיני - בכל אלה הערובה לאותו הניצחון הגדול שכולנו חותרים אליו.

הערות: