21

מועצת המדינה הזמנית, ישיבה ד, תל-אביב

17/6/1948

בימי ההפוגה הראשונה

הקדמת משה שרת[1]

ההחלטה להכריז על העצמאות ביום ה׳ באייר תש״ח, 14 במאי 1948, נתקבלה פה אחד בישיבת מינהלת העם הזמנית ב-12 במאי. נוסח ההכרזה אושר בישיבת מינהלת העם ב-13 במאי ובמועצת העם הזמנית ב-14 בו לפני הצהריים. את מגילת העצמאות קרא ראש מינהלת העם - ראש ממשלת ישראל הראשון - דוד בן-גוריון, באולם המוזיאון בתל-אביב, במועד שנקבע ביום ו׳ ב-4 אחר הצהריים, שמונה שעות לפני סיום משטר המנדט. בו-במעמד חתמו על ההכרזה כל חברי מועצת העם. לפני ההכרזה נהפכה מינהלת העם לממשלה הזמנית ומועצת העם למועצת המדינה הזמנית - שני המוסדות זמניים עד לבחירות.

אשר אירע מאז נחרת בזיכרונם של המונים וגם סוּפַּר בדפוס - בהרחבה ובנאמנות ובבוֹהק צבעים - על ידי אחרים. למחרת ההכרזה, בבוקר השכם, החלה הפלישה המאורגנת והמתואמת של צבאות ערב. מכאן ואילך, לקול נפץ הפצצות המצריות שהומטרו על תל-אביב וטרטור המקלע שעל גג הבית, הכתיב שר החוץ הישראלי מברקים לעמיתיו ברחבי תבל, לבשר להם דבר תקומת מדינת ישראל העצמאית, לשחר לה את ידידות ממשלותיהם ולבקש את הכרתן בה.[2]

אך הנשיא טרומן לא המתין לפנייה רשמית זו. סוכנויות הטלגרף הקדימו את מברקי משרד החוץ. הידיעה על הכרזת עצמאות ישראל עברה כבזק את כדור הארץ כולו. מייד עם קבלתה בוושינגטון, עוד ביום ו׳, נמצא מי שרמז בטלפון לאליהו אילת, שהפך כהרף עין מנציג הסוכנות היהודית לנציג מדינת ישראל, כי אם יפנה מייד אל ״הבית הלבן״ ויבקש הכרת אמריקה במדינתו, תינתן ההכרה מייד. אליהו אילת נהג לפי הכלל "״עת לעשות הפרו תורתך" ועשה את הצעד בלי לבקש תחילה את אישור שולחיו, ואף אומנם מייד ניתנה ההכרה [״דה פקטו״] - הראשונה בעולם - ונמסרה לפרסום בליל שבת, בחצות לפי שעון ישראל, עם סיום המנדט.

אותה שעה שניתנה הכרת ארה״ב ישבה בניו-יורק הוועדה המדינית של העצרת. עוד לפני כן נתגלגלה הזכות לידי ד"ר אבא הלל סילבר[3] להיות המבשר באוזני או״ם את תקומת ישראל. הידיעה על הכרת הנשיא במדינה, שעוד לא מלא יומה הראשון, נפלה כתדהמה על המשלחת האמריקנית לעיני כל חברי הוועדה והתפשטה כבזק באולמי לייק סכסס. בינתיים גוועה ״תוכנית הנאמנות״. הוועדה קיבלה את ההחלטה בדבר מינוי המתווך והעבירה למליאה, ללא אישור מצדה, תוכנית למשטר בינלאומי זמני לירושלים. בו-בערב, 14 במאי, אישרה העצרת את ההחלטה הראשונה, אבל המסמך השני לא זכה לרוב של שני שלישים ונגנז. עם קבלת ההחלטה בדבר מינוי המתווך החליטה העצרת גם על חיסולה של ועדת הביצוע אגב הבעת תודה לחמשת חבריה[4] על שירותם הנאמן.

נפתחה התקופה החדשה בדברי ימינו. פרצה מלחמת הקוממיות רבת החזיתות ונוראת ההוד. הגשמת חלום הדורות פרכסה בתחילה בין תקווה וייאוש, בין כליה וניצחון. על חזיתות הקרב הרבות נוספה חזית אחת מיוחדת בחידושה - חזית יחסי חוץ של ישראל. בעקבות ההכרה האמריקנית, ובתגובה לפנייתה הרשמית של ישראל באו ההכרה הסובייטית ואחריה הכרת דרום אפריקה מידי הידיד הוותיק, הפילדמרשל יאן סמאטס, הכרת גוואטמלה, הידידה החדשה, והכרות אחרות מכל קצווי תבל. וכמו בחזיתות המלחמה כן גם בחזית המדינית חלו לא רק הצלחות, אלא גם סיבוכים ומשברים.

הרוזן השבדי פוֹלקה ברנדוֹט נתמנה למתווך מטעם או״ם מייד עם נעילת העצרת והגיע לארץ בסופו של מאי 1948. שר החוץ קיבל את פניו בחיפה. המתווך פתח מייד במשא ומתן על הפוגה ועלה בידו להשיג לכך את הסכמת המדינות הערביות הלוחמות. ההפוגה הזאת, הראשונה, החלה ב-11 ביוני ונסתיימה ב-9 ביולי. עד להפוגה החזיקו כוחותינו מעמד ברוב האזורים היהודיים. גוש עציון נפל ערב ההכרזה על העצמאות. נווה יעקב ועטרות נעזבו ימים אחדים לאחריה. צפון ים המלח [מפעל האשלג וקיבוץ בית הערבה] והעיר העתיקה פונו בסוף מאי. בשעה האחרונה ממש לפני כניסת ההפוגה לתוקפה, אירעה תקלה רצינית בצפון הנגב: המצרים הצליחו להשתלט על צומת הדרכים שליד חוליקאת - בקרבת תחנת המשטרה של עיראק סוּוידאן (״מגדל יואב״) ועל ידי כך הקימו מחסום בין יישובי הנגב הצפוני ומרחבי הנגב הדרומיים לבין עיקר גופה של המדינה בצפון. לעומת זה, ב-4 ביוני נפתחה ״דרך בורמה״ ובזה נפרץ המצור שהושם על ירושלים. בדרך כלל, נבלמה עד להפוגה תנופת הפלישה ברוב חלקי הארץ ונעצרה התפשטות השליטה הערבית הצבאית. היישוב שאף רוח והצבא פקד את מערכותיו לקראת מבחנים חדשים. המגע עם המתווך ומגמתו עמדו במרכז ההתעניינות המדינית של הציבור.

*     *

*

שר החוץ משה שרת:[5] העניינים החיצוניים העומדים בפנינו נתונים בראש וראשונה במסגרת ההפוגה שהוכרז עליה והסכמנו לה. הסכמנו להפוגה מתוך שני נימוקים עיקריים:

ראשית, מפני שעמדתנו הייתה מתחילת המלחמה, ונשארה עד היום, שאין אנו ששים אלי קרב ואין אנו שואפים לשפיכת דמים, וברגע שהאויב מוכן להניח את נשקו אף אנו מניחים את נשקנו.

שנית, מפני שאנו מעוניינים להשתית את מדיניותנו החיצונית על הסכם והבנה הדדית עם האומות המאוחדות, עד כמה שהדבר ניתן להשתלב בהגנה על עניינינו החיוניים.

ידוע לכולכם, שזה לא היה הניסיון הראשון להביא לידי הפוגה בארץ. הניסיונות הקודמים נכשלו לא באשמתנו, אלא באשמת הצד שמנגד. הפעם ההפוגה היא עובדה. אומנם, תוך עשרים וארבע ואולי גם ארבעים ושמונה השעות הראשונות היו מקרים מובהקים של הפרת ההפוגה על ידי הצד שכנגד, לא על ידי כל הכוחות העומדים מולנו במערכה, אלא על ידי כמה מהם. הכוחות האלה ניסו לחפות על הפרתם את ההפוגה בטענות כוזבות, שאנו כאילו הפרנו אותה תחילה. בכמה מקרים עלה בידי להוכיח למשקיפי האומות המאוחדות את הכזב שבטענות הצד שכנגד. בכמה מקרים אחרים לא ניתן הדבר להוכחה כזו, כי הקמת מנגנון הפיקוח של האומות המאוחדות פיגרה אחרי ההפוגה בגלל כמה תקלות - שלפי הצהרות משקיפי או״ם אין אחריות התקלות חלה עליהם בשום פנים - ולא היו אנשים במקום המעשה.

בין כך ובין כך נשתרר בינתיים שקט גמור בחזיתות. אין זאת אומרת שנפתרו הלכה למעשה כל בעיות ההפוגה לכשעצמה, ובעצם השעה הזאת יושבים אנשים של משרד הביטחון ומשרד החוץ עם הממונה הראשי על מנגנון הפיקוח, כדי לברר כמה שאלות התלויות ועומדות, מהן שאלות בעלות חשיבות לא מעטה הנוגעות לאופן הגשמת ההפוגה.

כידוע, כרוכה ההפוגה בהגבלה מסוימת, או אולי נכון אף יותר לומר: באפשרות של הגבלה מסוימת של העלייה העברית. לעת עתה לא הוגבלה העלייה אף במידה כלשהי, אבל רק אונייה אחת הגיעה לארץ תוך תקופת ההפוגה. ויש עדיין לחכות להוראות כיצד ייפול דבר לגבי שיירות העולים הבאות. אני מדגיש אפשרות של הגבלה מסוימת, כי אין כל שאלה לגבי המשך העלייה בכללה. גם לא הוטל איסור על כניסת גברים בגיל הצבא, אבל נשארה למתווך הזכות להגביל את כניסתם של אנשים בגיל הצבא אם, לפי ראות עיניו, יש בכניסתם של אלה משום הענקת ייתרון צבאי מובהק לצד שלנו לעומת הצד שכנגד. אנשים בגיל הצבא הנכנסים לארץ צריכים להישאר בתקופת ההפוגה תחת השגחה מסוימת למען יובטח שלא יגויסו ולא יאומנו אימון צבאי במשך תקופה זו.

כן נאסר עלינו, כשם שנאסר על הצד שכנגד, להביא חומרי מלחמה לארץ. לעת עתה, במידה שנתעורר ספק לגבי מצרכים מסוימים אם דינם דין חומרי מלחמה או לא, הוכרע הספק הזה לטובתנו. אבל ההגבלה הזאת כשלעצמה עלולה להיות הגבלה רצינית בשבילנו. לפי הצהרותיו של המתווך, הוטל כבר פיקוח על ארצות ערב לגבי כניסת אנשים בגיל הצבא והבאת נשק. לפי הצהרותיו, הוטל גם פיקוח על אוצרות הנשק הבריטי במזרח לבל יעברו מרשות בריטית לרשות ערבית מקומית. אולם, כפי שאמרתי, נלקחתי הנה מתוך עצם מהלך הבירור, ואין עדיין בידי למסור הודעה ברורה על פרשת הפיקוח בארצות הערביות. זהו צד אחד של ההפוגה - הפסקת פעולות האיבה ושיטה מסוימת של פיקוח למניעת עבירות.

הצד השני של ההפוגה הוא הפרשה החדשה, הפותחת במהלך המשא ומתן המדיני מסביב לשאלתנו. הסמכויות, או נכון יותר, המשימות שהוטלו על המתווך, הן שתיים:

משימה אחת היא לדאוג להגשמת ההפוגה ולקבוע מיהו המפר אותה. תפקיד זה הוטל עליו על ידי מועצת הביטחון.

אבל עוד קודם לכן הוטלה עליו משימה אחרת - בלי קשר להפוגה - על ידי עצרת האומות המאוחדות, שהיא בעצם בחרה בו. והמשימה היא לברר אפשרות של פתרון בעיית הארץ בדרכי שלום, זאת אומרת לברר אם יש אפשרות להביא את שני הצדדים לידי הסכם.

אני רוצה לציין את ההבדל לגבי נקודת המוצא בין גישת העצרת האחרונה לבעיה זו ובין גישת העצרת הקודמת. כשהתאספה העצרת למושבה הסדיר בסתיו שעבר והובאה בפניה בעיית ארץ-ישראל, הייתה נקודת המוצא שלה בבואה לטפל בבעיה זו למצוא פתרון מעשי וצודק. היא לא הציגה תנאי לעצמה ולא כפתה את ידי עצמה בתנאי, שפתרון זה מוכרח להיות מוסכם - שזה צריך להיות פתרון שיתקבל על דעת שני הצדדים. מה שאין כן לגבי התפקיד שהוטל על המתווך כיום מטעם העצרת האחרונה.

אינני רוצה להוסיף אף מילה אחת על מה שאמר היושב ראש, ראש הממשלה הזמנית, בדבר גישתנו-אנו לעניין המשא ומתן.[6] הוא קבע בזה נקודות יסוד, שלפי הכרתי הן נחלת כל חלקי המועצה הזאת, ואנו עדיין עומדים לא רק שלא בתחילת המשא ומתן כפי שציין ראש הממשלה, אלא עומדים אנו עדיין ערב ההתבהרות אם יהיה בכלל משא ומתן. כפי שאני מבין, יש בדעת המתווך לצאת לאחר השיחות המוקדמות, שהיו לו במצרים עם חברי ה״ליגה הערבית״, והשיחות שיהיו לו היום ומחר איתנו - אל האי רודוס, לקבוע שם את מושבו ולהתחיל להתייעץ עם חבר עוזריו אם יש אפשרות להביא איזו הצעה שיהיו לה סיכויים להתקבל על דעת שני הצדדים, ואם כן - מהי ההצעה. אין הוא מזמין אותנו לרודוס, וספק אם בכלל נוזמן לשם. ייתכן שהוא יחזור אלינו כאשר יגיע לאיזו מסקנה. אבל הוא הציע לצד הערבי, והוא מציע גם לנו לשלוח לרודוס מקשרים שיוכל לפנות אליהם בשאלות אם יהיה זקוק לעובדות או לנתונים שאינם ידועים לו, והוא ירצה לדעת אותם ממקור שלנו או ממקור ערבי או משני המקורות, וכן יוכל באמצעותם של המקשרים להפנות שאלות אלינו,[7] כמובן בלי שיוכל לצפות לכך שהם יתנו לו תשובה בו-במקום. הוא לא יראה אותם כמוסמכים לתת תשובה, אבל בגלל ריחוק המקום וקשיי התחבורה צריך הוא שיהיו אנשים לצידו, שבאמצעותם יוכל להתקשר איתנו כשיהיה לו צורך בזה. אם יגיע לידי איזו מסקנה, יודיע אותה לנו.

כפי שאמרתי, עומדים אנו באמצע השיחה. אין לי מה להודיע לכם אלא שהיה לנו בירור כללי מאוד על עמדתנו ועל המצב בין מבחינת החלטת האומות המאוחדות, בין מבחינת המאורעות והתמורות שנתחללו בארץ מאז התקבלה ההחלטה[8] וכן מבחינת הצרכים החיוניים של העם היהודי בארץ והחזון שיש לו בארץ, מבחינת עתידו ועתיד יחסיו עם העולם הערבי שמסביב.

אין להתעלם מן העובדה שמשא ומתן זה, שהוחלט עליו בעצרת האומות המאוחדות ושניתן לו אישור נוסף במועצת הביטחון בקשר להחלטה על הפוגה, הכניס שיתוק ידוע בהתפתחות יחסינו הבינלאומיים, בהתפתחות יחסי מדינת ישראל עם חלקים גדולים של העולם החיצון. כידוע לכולכם, יש מספר מדינות שהכירו בנו. מדינות אלה נמנות עם כל חלקי העולם שמסביב, פרט לעולם הערבי, שהוא שכננו הבלתי אמצעי ועומד איתנו בקשרי מלחמה ישירים. אבל הכירו בנו ארץ אחת אנגלו-סכסית, מספר ארצות באמריקה הלטינית ומספר ארצות במזרח אירופה. התקדמות ההכרה בנו מצד ארצות מערב אירופה נתעכבה עכשיו בגלל המשא ומתן, שעומד כאילו להתנהל. קשירת הקשרים הדיפלומטיים נתעכבה אף היא בגלל זה. המדינה הראשונה, מדינה גדולה בעולם, שהכירה בנו - ארה״ב של אמריקה - הגבילה לעת עתה את ההכרה להכרה למעשה, ״דה פקטו״, וטרם מצאה לנכון להרחיב את ההכרה כדי הכרה להלכה, ״דה יורה״. הנציגות שלנו באמריקה היא לעת עתה נציגות מיוחדת ולא צירות קבועה.

אם כי משא ומתן זה יתנהל באופן רשמי במסגרת האומות המאוחדות על ידי מתווך שנתמנה לכך, הרי אין אנו יכולים להתעלם מן העובדה, שגורמים חשובים בעולם ובמזרח התיכון מעוניינים מאוד בתוצאות המשא ומתן הזה, ויש להניח כי יש להם מושגים מסוימים כיצד היו רוצים שיסתיים. בראש וראשונה מעניינת אותנו מבחינה זו עמדתה של בריטניה הגדולה. בריטניה הגדולה הייתה הגורם שנטל חלק בראש בהמרצת המלחמה נגדנו ובהרחבת היקפה. הכוח הצבאי העיקרי שנלחם נגדנו - נלחם תחת פיקוד בריטי לא רק בשלב העליון של הפיקוד, אלא בכמה וכמה מקומות גם תחת פיקוד קצינים בריטיים שניצחו על גזרות רבות של החזית, ניהלו פעולות קרב ובלי ספק פעלו לפי תכנון מרכזי, שגם הוא מקורו ביוזמה צבאית בריטית. הנשק, שבו נלחמים נגדנו כל אויבינו מסביב, היה כמעט כולו נשק בריטי, שסופק אם בשנים הקודמות או בחודשים האחרונים. והמכונה הפוליטית והדיפלומטית של בריטניה הופעלה במלואה, כדי להצדיק את המלחמה נגדנו וכדי להרשיע אותנו בתור מתקיפים, בתור מתגרים, בתור מתנפלים על אחרים ובתור מתחילים בריב.

אף על פי כן, יש להניח כי עובדת קיומה הממשי והיעיל של מדינת ישראל לא באה לעולם בלי להשאיר רושם על השלטון הבריטי. לא זו בלבד שאותם הגורמים והחוגים הבריטיים, שאין דעתם נוחה מהמדיניות השלטת, קיבלו משען חזק מאוד לביקורת שלהם ולטענותיהם הפנימיות, אלא שגם המדיניות השלטת נתערערה במידת-מה, לפחות נוכח העובדה אשר נוצרה על אפה ועל חמתה ושאין היא רואה היום, כנראה, סיכויים ברורים להעביר אותה כליל מן העולם. יש אפוא להניח שהמדיניות הבריטית, בכיוונה העיקרי, מוכנה לעבור מן הפסים של ניסיון לחסל חיסול גמור את המדינה היהודית אל פסים של ניסיון לצמצם אותה ולהקטין אותה ולהביא אותה לממדים שאפשר יהיה להשפיע על העולם הערבי שיסבול אותה ויתפשר איתה.

וכשם שאסור לנו, תוך תקופת ההפוגה, להתפרק מנשקנו הצבאי, אלא מצווים אנו לחשל את הנשק הזה ולהגביר, עד כמה שניתן לנו בתקופת ההפוגה, את כוחנו לקראת מערכות שיש להניח שנכונות עוד לנו בחזית הצבאית - כך עלינו להיכנס לתוך תקופה זו של הפוגה במלוא זֵינֵנו המדיני ולעמוד בדריכות לקראת הסכנות והמזימות האורבות לנו, לשמור ולחזק את הכיבוש העצום שנחלנו בחודש האחרון - ההכרזה על מדינת ישראל והקמתה של המדינה הזאת לאלתר ובפועל ממש, גם להפיק את מלוא התועלת והיעילות מאותן התמורות הכבירות שנתחוללו בארץ -

מן העובדה שעלה בידינו להדוף את ההתקפה הערבית מכל הצדדים,

מן העובדה שעלה בידינו להקים גשר טריטוריאלי בין מדינת ישראל ובין ירושלים,

מן העובדה שעלה בידינו לכבוש פסים שלמים של טריטוריה שמחוץ לגבול מדינת ישראל [עפ״י תוכנית חלוקה] - ערים חשובות -

 ומן העובדה שהמון עם רב של האוכלוסייה הערבית, הנמצא בתחום מדינת ישראל ובשטחים ובערים שכבשנו, נטש את מקומות מגוריו מדורות וגלה למקומות אחרים.

כל העובדות האלה עלינו להביא לידי ביטוי מלא במערכה העומדת לפנינו.

עלינו, כמקודם, לבסס את מדיניותנו על האומות המאוחדות. דבר ביסוס המדיניות שלנו על האומות המאוחדות אינו יכול ואינו צריך בשום פנים למנוע בעדנו מלהיעזר באלה שמוכנים לעזור לנו. אבל אנו מחויבים, כמקודם, לחתור לקראת הבנה ועזרה מצד כל הגורמים הגדולים במדיניות העולמית, ולחתור לקראת יחסי שלום והבנה הדדית עם כל העמים שבעולם, גדולים וקטנים, קרובים ורחוקים, מתוך שמירה על עצמאותנו ועל עצמאות מדיניותנו הלאומית.

הערות: