20

הממשלה הזמנית, ישיבה יא, תל-אביב[1]

16/6/1948

קיומה של המדינה לחוד - וגבולותיה לחוד

סעיף ג׳: בעיות מדיניותה של ישראל

השר מ. שרתוק: אני מבין, ששאלת מדיניותנו מתעוררת עכשיו לא מבחינה מופשטת ולא מבחינת קביעת קווים לאורך ימים, אלא בקשר ישיר לבעיה שאנחנו עומדים לפניה - השיחות שהמתווך מטעם האו״ם מנהל כבר עם הערבים ומתכונן לנהל איתנו. לפי התוכנית שלו הוא צריך להגיע אלינו מחר ולשהות פה יומיים ואחר כך לחזור לרודוס, והעולם מסביב מניח שאנחנו נוזמן לרודוס לשיחות. ואז, בלי ספק, תעמודנה השאלות המְנַסרות עכשיו לגבי העתיד הקרוב.

השאלה העיקרית שמתעוררת בפנינו איננה, כמובן, שאלת קיומה של המדינה, שאיננה בגדר שאלה בשבילנו. זוהי עובדה ניצחת, שאנחנו נשענים עליה ואיננו מעלים על הדעת שמישהו ינסה ברצינות לכפור בה, או שעצם קיומה או המשך התפתחותה והתבצרותה של ההוויה הפוליטית הזאת יעמדו לדיון. אך בזה עדיין לא נפתרו כל הבעיות. קיומה של המדינה לחוד, והממדים הטריטוריאליים המדויקים שלה - ויש לא רק שאלה של שטח, אלא צורתם של שטחים ידועים - לחוד. ולא זו בלבד שיכולים אחרים לעורר את שאלת גורלם של שטחים מסוימים, אלא אולי נהיה אנחנו אנוסים או מעוניינים לעורר שאלות כאלו.

אין כל ספק, שלא רק אנחנו וגם לא רק הערבים שקועים עכשיו בבעיות האלו. גם גורמים אחרים שקועים בהן. אנגליה מתעניינת בזה ויש להניח שאין הדברים רחוקים מהתעניינותה של ממשלת ארה״ב. היו שיחות בין בווין ובין השגריר האמריקני בלונדון. איננו יודעים את כל פרטי השיחות האלו. מה״סטייט דפרטמנט״ הכחישו את הידיעות והשמועות שנפוצו, כאילו נעשה הסכם בין שתי הממשלות בענייני טריטוריה לגבינו. נאמר, שאין גם כל כוונה להיכנס לסוגיה כזאת. אף על פי כן, גם בקרב האמריקנים נתעוררו שאלות טריטוריאליות, ונשאלנו אם אנחנו עומדים על הגבולות [של תוכנית 29 בנובמבר] במובן זה שאנחנו מתחייבים להסתפק בהם ולא לחרוג מהם, וגם מתוך זה שלא נסכים לשום שינוי ותיקון בהם.

בשיחות עם האנגלים נאמרו דברים יותר ברורים. כוונתי בעיקר לשיחה שהייתה לשליח שלנו בלייק סכסס עם השליח של ה״פורין אופיס״, מיסטר בילי,[2] שהוא הרוח החיה והרעה נגדנו בכל מכונת ה״פורין אופיס״. ממה שאומר אבן, מצטיירת תמונה כזאת: הם מודים בקיום מדינת ישראל ואינם מנסים לכפור בה, ואינם מתארים להם הסדר בלי התחשבות בנקודה זו כעובדת מוצא. אבל אצלם מנוי וגמור לעשות הכל כדי להביא לידי הסדר והשכנת שלום בארץ, כי אז הם יכולים להיות ידידים ליהודים ולערבים. הם בטוחים, כי לאחר שהם יכירו במדינת ישראל תרדנה עלינו הכרות כגשם נדבות.

ובכן, ישנה שאלה טריטוריאלית והאפשרות שצייר בילי, אומנם לא בדברים מפורשים, הייתה שונה. הוא השווה את מעמדנו בגליל המערבי למעמד הערבים בנגב.

״כשם שאתם שולטים בגליל המערבי״, אמר לנו, ״כך המצרים שולטים בנגב. על כל שליטתכם במקום [בגליל], נמצאים שם כפרים ערביים. כך, עם כל שליטתם של המצרים בנגב, אינם נוגעים ביישובים שלכם לרעה״.

זאת סוגיה אחת. מזה משתמע משהו.

אותה גזרה שווה הוא לומד בין חיפה ובין ירושלים. לגבי ירושלים הוא אומר שעבדאללה, בכל זאת, צריך להיות בירושלים ולחלק היהודי של ירושלים צריך לתת מעמד מסוים, שיקשור אותו בצורה זאת או אחרת למדינה היהודית בלי שיופקע מירושלים שתחת עבדאללה. וכשם שהערבים בחיפה מוכרחים להתפשר עם השלטון היהודי ועם עובדת היות חיפה חלק ממדינת ישראל, כך היהודים בירושלים, או החלק היהודי של ירושלים, יצטרך להתפשר עם שלטונו הכולל של עבדאללה בירושלים.

הוגד לו, שהוא מדבר הרבה הבלים וכי אין לכרוך את כל הדברים האלה. בינתיים ביררתי לעצמי את המצב המדויק בנגב. ישבתי שעה ארוכה עם מפקד הנגב[3] לא כדי לבדוק אלו מבצעים נעשו או לא נעשו, אלא מה המצב כיום. קיבלתי ממנו הסברה כזאת: אחרי כיבוש מחנה עסלוג׳, יש כיום בכל השטח של הנגב הישראלי, זאת אומרת בכל השטח שמדרום לנקודת ההצטלבות, רק נקודה אחת, שאוחזים בה המצרים. והנקודה הזאת - זה לא יישוב וזה לא כפר ולא תחנת משטרה, אלא זוהי הצטלבות דרכים, פרשת דרכים מסוימת, בחלק הצפוני של השטח הזה, שהמצרים תפסו אותה ברגע האחרון לפני הכרזת ההפוגה.[4]

המפקד מתאר את הדבר כך: הם יכלו לעשות זאת רק מפני שהיו בטוחים שאנחנו נקבל את ההפוגה. לכן הם עשו זאת ברגע האחרון בלי שהיה סיפק בידינו לגרשם משם. אילו היה לו אותו הביטחון לגבי המצרים שיקבלו את ההפוגה, יכול היה גם הוא לעשות דבר שכזה. לו לא היה הביטחון ובזה הייתה ידם על העליונה. זאת הייתה בעיה צבאית שעומדת להכרעה בפני המתווך, מבחינת ההפוגה, אך מבחינה גיאוגרפית זוהי הנקודה היחידה שנמצאת בשליטתם בכל הנגב הישראלי. זולת זה אין כל פרסה [דריסת רגל] מצרית ברחבי הנגב היהודי. יתר על כן, קבוצה גדולה של כפרים ערביים בחלק הצפוני של הנגב הישראלי נטושה. שבטים [בדואים], בדרך כלל, נשארו, אבל הם כורתים שלום איתנו והביעו ברובם כניעה ואין להם שום יד במלחמה. וּודאי שאין להם שום יד בשלטון. ההתקדמות המצרית הייתה לאורך פס צר לאורך החוף בין הכביש ומסילת הברזל. תחילתה הייתה בזה שנקודות המפתח נמסרו על ידי האנגלים למצרים, כמו תחנות משטרה, מחנות, תחנות רכבת, שדות תעופה וכולי. הם בהתקדמותם לא חרגו מהטריטוריה הערבית. לעומת זה, אנחנו פעלנו כל הזמן בתחום הטריטוריה הערבית וביצענו מבצעים תוקפניים בתחום הזה. הייתה לנו שם תנועה, לא תנועה חופשית, כי היה להם ציוד כבד ואווירונים. לעומת זה, בגליל המערבי, זאת אומרת הרצועה לאורך החוף, שהוא כולו באופן רצוף מעכו בואך ראס אל-נקורה כלול בשליטתנו הגמורה, הצבאית והאדמיניסטרטיבית. המצב הוא כזה: הכפרים הערביים ברצועה הזאת, מבחינת האוכלוסייה, אינם קיימים. בעכו נשארה שארית קטנה של היישוב הערבי. מכאן, שאין כל השוואה. אבל הצגת העניין בצורה כזאת על ידי בילי אומרת ברור לאן מועדות פני הדברים.

בשלב מסוים אנחנו התחייבנו כלפי העולם הבינלאומי על הסדר מסוים - ההסדר של ה-29 בנובמבר. נתָנו את הסכמתנו החלקית והמפורטת על הסדר מסוים ועכשיו שואלים אותנו, ושאלו אותנו באנגליה ובאמריקה:

״האומנם אתם מסתלקים מזה? והלא אתם מועלים בהתחייבות!״

נדמה לי שצריך להיות ברור, וכך דיברתי במסיבת עיתונאים[5] והצעתי לחברים להתנבא באותו הסגנון: ההחלטה של ה-29 בנובמבר זהו הסדר שהוא מצורף מכמה נקודות, שכולן יחד מהוות חטיבה אחת. כאשר היה סיכוי שהחטיבה הזאת כולה תוגשם - הסכמנו לה. ואם זה יכול להיות מוגשם, לא נחזור בנו מהתחייבותנו. אבל בשעה שחלים שינויים ואם משתנה יסוד אחד או אחר של ההסדר, הרי אנחנו חופשיים ואז יש דיון מחדש על העניין.

היסודות[6] הם ארבעה:

אל״ף, מדינה יהודית בחלק מסוים של ארץ-ישראל ובגבולות מסוימים.

בי״ת, מדינה ערבית נפרדת, לא מצורפת לעבר-הירדן וכל שכן לא מצורפת לסוריה, אלא מדינה ערבית פלשתינאית נפרדת, בשטח מסוים של ארץ-ישראל ובגבולות מסוימים.

גימ״ל, ירושלים בינלאומית, ירושלים שיש בה משטר בינלאומי יעיל של יסודות מסוימים שמבטיח שוויון, שמבטיח חופש גישה למקומות הקדושים וכולי.

דל״ת, ברית כללית שמאחדת יחד את שלוש אלה:

המדינה היהודית,

המדינה הערבית

וירושלים הבינלאומית

לחטיבה כללית אחת ושומרת על ידי כך את אחדות הארץ ואת זיקת הגומלין בין החלקים האלה. זהו הדבר שהסכמנו לו.

אם ליטול את עניין הגבולות והברית הכלכלית, צריך לקבוע באופן מיוחד שיש זיקה הדדית בין שני אלה. הסכמנו לברית כלכלית מתוך הנחה שזוהי ברית כלכלית בין שטחים מסוימים. הסכמנו לגבולות השטחים האלה מתוך הנחה שהם יהיו מאוחדים בברית כלכלית. אם הברית הכלכלית איננה קיימת, הרי ספק אם אנחנו מוכנים להסתפק באותם הגבולות. אם הגבולות משתנים, הרי ספק אם אנחנו מוכנים להיכנס לברית כלכלית.

ניקח לדוגמה את הגליל עם אותו המשולש, או יותר נכון המרובע של הגליל, כפי שהיה: כל הגליל המרכזי והמערבי הוא בתוך המדינה הערבית. אבל הסכמנו לכך במגמה שיהיה מצורף לגליל המזרחי והשומרון. לא כן אם יהיה מצורף ללבנון [ר׳ מפה בעמ׳ 13].

בהיקף יותר רחב - אם ארץ-ישראל הערבית נשארת ארץ-ישראל ערבית נפרדת, אז אנחנו מסכימים לברית כלכלית אחת. אבל אם היא מסופחת לעבר-הירדן ואם עבר-הירדן תתאחד עם עיראק - לא חתמנו הסכם לברית עם עיראק.

יש שאלה של הבריתות הכלכליות ושל הסכמים מסחריים, אבל זוהי שאלה אחרת. יתר על כן, אם ברית כלכלית איננה, או השאלה היא אם אנחנו יכולים להסכים לגבולות אלה משום שהסכמנו לגבולות אלה בהנחה שתהיה ברית כלכלית, משמע שהשאלה נפתחת על ידי כך.

ברור, שהיה טוב מאוד אילו יכולנו להשיג שני דברים:

אל״ף, לא לוותר על שעל אדמה מהגבולות של כ״ט בנובמבר, לא לוותר על שום עמדת מפתח שהגבולות מבטיחים לנו.

בי״ת, להוסיף על הטריטוריה הזאת את אותם החלקים שכבשנו ולא סתם מתוך שאיפה לתפוש טריטוריה, אלא תחת לחץ של הכרח מר. זאת אומרת, אותם החלקים שהניסיון המר הוכיח לנו, שאנחנו מוכרחים להיות שליטים בהם כדי לאפשר למדינה את הגנתה ואת ההגנה ליישוב היהודי.

בזה אני מתכוון לשניים או לשלושה חלקים:

חלק אחד - זהו הגליל המערבי;

חלק שני - זוהי הדרך לירושלים;

חלק שלישי - ירושלים עצמה, אם כי אפשר לגרוס את הדרך לירושלים עם ירושלים כחטיבה אחת. אבל אפשר גם להפריד בין שני אלה -

(פ. ברנשטיין: ויפו?) - גם בעיית יפו קיימת - (דוד בן-גוריון: גם בעיית בית-שאן קיימת).[7]

מילים אחדות על הגליל המערבי. נדמה לי, ששאלת עתידו של הגליל המערבי היא ברירה חריפה מאוד:

או שהוא יתקיים בידינו כמו עכשיו,

או שאם אנחנו מוותרים עליו - נצטרך לפנות את היישובים היהודים שבו.

בערך כך הציגו את הבעיה הזאת.[8] אחרי כל מה שקרה צריך לאמץ כוח הדמיון להניח, שיישארו היישובים היהודים [במדינה הערבית] וירגישו עצמם מוגנים או בטוחים בעתידם. מבחינת ההגנה אין לתאר שעכו תיהפך שוב לעיר ערבית חזקה ותאיים תמיד על חיפה. במלחמה העולמית הראשונה, וגם באחרונה, חוות הדעת הצבאית המומחית הייתה שלשם הגנה יעילה על חיפה הכרחית שליטה על מוצא הליטאני לים. זה התבלט מאוד בשעה שסוריה הייתה נחלה לאנשי ״וישי״. בדרך כלל לא הייתה בעיה עד אז, כי לא נשקפה סכנה מהצפון. אבל עכשיו מהצפון נפתחה הרעה. וזה עניין חמור מאוד.

כאן נמחקו 15 שורות בידי צנזור ארכיון המדינה.

לגבי יפו שוב מתעוררת שאלה רצינית מאוד. אחרי הניסיון שהיה לנו, האם יכולים אנחנו להסכים להחזרת המצב לקדמותו - שיפו תשוב להיות עיר ערבית כאשר הסכנה בפועל היא כה גדולה? גם אז, כשהסכמנו להוציא את יפו מגבולות המדינה, הִקשו עלינו רבים, אך הייתה הנחה שכשם שהם מחזיקים את ירושלים, אנחנו מחזיקים את יפו. אבל אנחנו רואים איזה גיס חמישי[9] זה היה. ואחרי שחיסלנו את הפגע הרע הזה, להחזיר את יפו לסוברניות זרה, שיש להניח שתהיה אויבת רבות בשנים - זאת שאלה חמורה מאוד.

אינני מתאר לי שאני מחדש פה משהו אם אומר, ששאלה חמורה מאוד היא הדרך לירושלים. מה שקרה לגבי ירושלים, לפי דעתי, זוהי פשיטת רגל גמורה של אותה דעת הקהל הבינלאומית, בעיקר הנוצרית, שמתוך כבוד אליה, אולי יותר נכון מתוך הצורך להתחשב בה, ויתרנו על תביעתנו הראשונה להכניס את ירושלים למדינה היהודית ולהסכים לקבלת הדין של משטר בינלאומי בירושלים. אותו הגוש העצום של דעת הקהל הבינלאומית, שאיחד בו את כל האימפריה הבריטית, כל מדינות המערב, ארה״ב של אמריקה וכל הגוש של אמריקה הלטינית, כאשר הוא נתבע להגשים,[10] כאשר הוא נתבע להגן - הוא פשט את הרגל באופן המחפיר ביותר, באופן המובהק ביותר לעיני כל העולם, זאת אומרת לעיני עצמו, והוא הפקיר אותנו לעמוד על נפשנו ועל נפש ירושלים העברית כתריס יחיד בעיני האִסלאם, לאחר שלטון האִסלאם במשך 400 שנה בירושלים עד לפני 30 שנה.

משקל הדרישה מאיתנו לוותר על ירושלים - פחת יותר מכל. יכולים להיות שיקולים אצלנו, שאנחנו צריכים להיות מעוניינים שירושלים תהיה בינלאומית. אני מוכן להתפשר בעניין זה אם יש מאחוריו כוח שאפשר לסמוך עליו. אינני חושב, שאנחנו חייבים לוותר מראש. יתר על כן, כיוון שהערבים קידשו מלחמה לשם שלטונם בירושלים, וכיוון שהם יודעים עד כמה הערבים אינם יכולים לכלכל את המחשבה על ירושלים בינלאומית, הייתי רוצה להביע סברה, שאם הערבים יעמדו בפני ברירה חריפה - או להתפשר עם ירושלים בינלאומית או להתפשר עם ירושלים מחולקת בינם ובין יהודים - רבים מהם יבחרו בחלוקה מאשר להסכים שירושלים לגמרי תוצא מידם. אבל איך שתיפול ההכרעה בתוכנו בנוגע לירושלים, ויכול להיות ששיקול הדעת שלנו בסוף יאמר שמותר לנו להסכים לירושלים בינלאומית, רואה אני את העתיד כך שאין אנו יכולים להסכים בשום פנים ואופן שמעמדנו בירושלים יכול להיות מובטח - גם בירושלים בינלאומית - אם בין ירושלים ובין מדינת ישראל יהא חוצץ שטח רחב של ריבונות ערבית כמו שזה נתון בתוכנית של כ״ט בנובמבר. דבר זה לא ייתכן. יש לנו ניסיון מר וברור מאוד, ניסיון שהעולם כולו נתן לו מקום. אנחנו כבשנו לנו את השליטה על פס רצוף מתל-אביב ועד רוממה, לא בקו ישר - שום פס איננו בקו ישר בטבע - אבל הוא רצוף. פינינו אותו מערבים - (ד. בן-גוריון: עד תלפיות!) - אינני בטוח אם נחזיק דווקא עד קטמון או בשכונת בקעה או בשכונה היוונית. אני מוכן להחזיק אם אפשר. אבל לא אלחם על כך. לא כך הדרך אל ירושלים ממערב. זה קובע את נפש העיר ירושלים. זה אחד השינויים הטריטוריאליים שאנחנו מוכרחים לעמוד עליו.

כמובן, היה טוב ויפה אילו יכולנו להחזיק בכל הגבולות של כ״ט בנובמבר ועוד להוסיף עליהם את התיקונים ההכרחיים האלה. אבל עלינו להיות מוכנים לקראת מצב שיוברר שדבר זה איננו ניתן. היות ומתנכלים לשטחים ידועים של המדינה היהודית, ייתכן שנעמוד לפני שאלה של תיקונים על ידי חילופין. וההצעה הראשונה לחילופין היא הנגב הדרומי ובגליל המערבי. אינני רוצה לקבוע בזה שום מסמרות, ואינני חושב שאנחנו נתבעים לקבוע מסמרות בשיחתנו הראשונה עם ברנדוט. אבל זוהי בעיה שחייבת להעסיק אותנו.

אני מבחין בין הנגב הצפוני והנגב הדרומי. יודע אני שיש הערכה הפוסלת את ההבחנה הזאת מעיקרה. אינני מומחה לענייני הנגב. עוד לפני לייק סכסס אמרתי שנסמוך על דעת המומחים שלנו, ליפשיץ,[11] וייץ[12] וכולי, והתורה שלמדתי מהם היא שיש הבדל חותך בין החלק הצפוני של הנגב, ששטחו הוא כ-4 מיליון דונמים, ובין המשולש הדרומי שהוא כ-8 מיליון דונם. בעוד שבפס הצפוני בעיית החקלאות היא בעיית מים, הרי במשולש הדרומי בעיית החקלאות היא לא רק בעיית מים אלא גם בעיית קרקע.

ההנחה היא שאין שם קרקע לחקלאות פרט לחלקים ידועים: רצועה בוואדי ערבה ועוד מקומות כאלה. ספק אם היה שם מעט קרקע לחקלאות, וגם מה שהיה נסחף. כל מה שאפשר לומר שם על חקלאות הוא שזה פרובלמטי בעתיד, בעוד שבנגב הצפוני שניים וחצי מארבעה מיליון דונם קרקע יצלחו לחקלאות ויכולים להגיע לדרגה של פריון, ושם הבעיה היא של מים.

אף על פי כן, אנחנו החזקנו בכל התוקף והמרץ במשולש הדרומי ועלה בידנו להבטיח אותו למדינת ישראל - זה השטח המתחיל דרומה מעסלוג׳. מדוע החזקנו בו? החזקנו בו, ראשית כל, מפני שלא קל לוותר על שטח. כי גם 8 מיליון דונם של שטח, זה מרחב. גם מפני שיש סברה שיש שם עושר בתוך האדמה, ויש שכנות למצרים, ובעיקר מפני שזה מבטיח לנו דריסת רגל בחוף ים סוף, את אילת ולא רק את עקבה.[13] על כל פנים, אילת העברית של העתיד.

עמדנו בעניין זה בפני התנגדות עקשנית ועיקשת של ה״סטייט דפרטמנט״. לולא התעקשנו לא היה טעם לעשות התערבות בוושינגטון אחר כך. משהתעקשנו וכבשנו דעת קהל, וידענו שהמשלחת של ארה״ב מודיעה ל״סטייט דפרטמנט״ שההכרה שלה איננה הכרה, אז ההתערבות של וייצמן אצל טרומן עשתה את שלה.[14] אבל ה״סטייט דפרטמנט״ עשה זאת בחריקת שיניים. הם טוענים, וגם האנגלים, שאנחנו על ידי כך תקענו טריז כלפי העולם הערבי, הפסקנו את הרציפות בין מצרים מצד אחד ובין עבר-הירדן וערב הסעודית ועיראק מצד שני. הם אומרים שלנו זה לא רצוי, כי הטריז הזה הוא ארוך וצר. הגנתו תהיה קשה. הוא רחוק מאוד מהבסיס שלנו. הערך של הדבר בשבילנו, לפי דעתם, ביחס לקושי להחזיק בו, מפוקפק. אנחנו מקוממים נגדנו את העולם הערבי על ידי כך. הם סבורים, שאנחנו צריכים לוותר על זה.

אני בטוח, שאם יתברר כי ישנה אפשרות לזכות בגליל המערבי תמורת ויתור על הנגב הדרומי - זאת תהיה שאלה רצינית מאוד. אני מתאר לי, שיהיו אנשים שיאמרו שגם החלק הדרומי של הנגב הוא חשוב לנו היום מהגליל המערבי. אני מתאר לי, שיהיה חלק שיאמר את ההיפך. אינני חושב בשום אופן את הנגב הצפוני גם כן למובטח בידינו. אינני חושב את העובדה שיש שם תריסר וחצי נקודות לדבר שיקבע. במדינת ישראל זה עכשיו שניים וחצי מיליון דונם, אחרי שלקחו [בתוכנית החלוקה] לאורך הגבול איזה מיליון וחצי דונם.[15] בלי ספק, יתנכלו לזה, ואינני יודע מה תהיה התוצאה. אבל אני חושב ש״קו מדינו״[16] שלנו צריך להיות על הגבול של הנגב הצפוני. השאלה הזאת צריכה להעסיק אותנו.

מלבד השאלות האלו של הגבולות, זאת אומרת של ההיקף החיצוני של שטח המדינה, באופן יותר פשוט ישנה שאלת עתידו של אותו היישוב הערבי שהיה בשטח ישראל לפני פרוץ המלחמה הנוכחית בארץ. האם אנחנו מתארים לעצמנו שיבה ל״סטטוס קוו אַנְטֶה״,[17] או שאנחנו מקבלים את המצב כמצב קיים ונלחמים עליו? אם יש מלחמה בנשק, אז נילחם בנשק נגד חדירתם של הערבים ונלחמים עליו מלחמה פוליטית במידה שמגיעים שלבים של מלחמה פוליטית.

בעיני זהו הדבר המפתיע ביותר - התרוקנות היישוב הערבי. בתולדותיה של ארץ-ישראל זה יותר מפתיע מאשר הקמת המדינה העברית. הקמת המדינה זה רגע כביר ועצום בהיסטוריה של העולם ובהיסטוריה של העם היהודי, אך זה אינו דבר מפתיע בדורנו לאחר שלושה דורות של התיישבות ולאחר בית לאומי יהודי ולאחר מלחמה. ומדוע זה בא? כי העולם השתכנע שהמדינה קיימת. וכיוון שהצלחנו לשכנע את העולם שממילא המדינה קיימת - נתנו לה את הגושפנקה.

אבל השינוי המפתיע שפתאום נתרוקן חלק שלם של הארץ מיישובו הערבי ובמהירות בזק כזאת, כחתף - האם יש הערכה ברורה כמה יש כיום ערבים בשטח מדינת ישראל? - (ד. בן-גוריון: אם יש מאה אלף, אתפלא!) - לפי דעתי, זה לא יותר ממאה אלף - (מ. שפירא: המספרים הקודמים של הערבים היו מוגזמים מאוד, ואין עתה מאה אלף).

יהיה צורך להסביר את החשיבות העצומה של השינוי הזה שחל מבחינת ההתיישבות, מבחינת הביטחון, מבחינת איתנות המבנה של המדינה ופתרון בעיות סוציאליות חיוניות ומדיניות חמורות מאוד, שהטילו את צִלן על כל עתיד המדינה. אילו קם בתוכנו מישהו ואמר, שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה - כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם - הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה, כשם שהיא לא חזרה לקדמותה אחרי מלחמת טורקיה ויוון,[18] אחרי המלחמה בצ׳כוסלובקיה[19] ובמלחמות אחרות, שחוללו שינויים מהפכניים במבנה הסוציאלי או בהרכב האתני של אותן הארצות שהמהפכות האלו התחוללו בהן. זה מאותם הדברים שאין האדם מביא אותם לעולם מרצונו הוא, אבל הם מתחוללים מתוך התפתחות מסוימת - (מ. שפירא: רעידת אדמה) - רעידת אדמה. ויש כאן שאלה רצינית. אנחנו אומרים: האויב התוקף הביא לידי כך ודמו בראשו והוא חייב לשאת בזה וכל האדמה שנשארה והבתים שנשארו, במידה שיש להם שימוש, כל זה שְלל מלחמה שלנו, כל זה פיצוי המגיע לנו בעד דם שנשפך, בעד ההרס שנגרם, בעד ההוצאות העצומות שצריכים היינו להוציא לא רק בנפש אלא גם ברכוש בשביל להילחם ולהתגונן. מה זה עשרות המיליונים שאנחנו מוציאים עכשיו? הלא אנחנו מוציאים אותם משום שהתנפלו עלינו. מגיע פיצוי בעד זה וזה הפיצוי הטבעי. והאנשים האלה, שהם מעמסה על המדינות הערביות - הם ביקשו את זה. אדרבה, יישאו בזה!

את העמדה הזאת אני גורס לגבי גוף העניין - אם הם צריכים לחזור או לא צריכים לחזור. אינני גורס כך לגבי סידור העניין. אני סבור, שאנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם בעד הקרקע. זה לא עניין שאנחנו נקנה מכל אחד ואחד, אבל זו צריכה להיות שאלה של משא ומתן ממלכתי - שאנחנו נשלם בעד נכסים וקרקע וזה ישמש להתיישבותם בארצות אחרות - אבל הם אינם חוזרים. וזוהי המדיניות שלנו: שהם אינם חוזרים. ואז זה צריך להשפיע על אופי המשא ומתן והדיבור שלנו כלפי חוץ. איננו צריכים לעודד אנשים לחזור. הם צריכים להתרגל למחשבה שהעניין הזה אבוד והשינוי הזה הוא שינוי שאיננו חוזר. מתוך הנחה שעמדה זו תתקבל, אין להתעלם מהקשר שישנו בין שתי השאלות הטריטוריאליות:

השאלה הטריטוריאלית הפנימית

והשאלה הטריטוריאלית החיצונית,

אם אפשר לקרוא להן כך. מדינת ישראל עם מיעוט ערבי גדול של 350 אלף, מיעוט ערבי השולט על שטחי קרקע עצומים, ביחס, בתוך מדינת ישראל - כוחה לעמוד בפני צמצום השטח מבחוץ יותר יפה מאשר מדינת ישראל, שהצליחה להשתחרר ממיעוט ערבי כזה וכבשה לעצמה את כל הקרקעות של הערבים. אם אנחנו טוענים נגד לקיחת שטחים מאיתנו, כיוון שיש שאלה של התיישבות, ומאידך אנחנו משיגים את השטח הנטוש על ידי הערבים, והמדובר הוא באדמה חקלאית עם בארות מים - הרי זה לא פחות, על כל פנים, מהנגב.

אין אני אומר לוותר על הנגב. כי יש שאלה של קיבוץ גלויות. ואם נציל את שני הדברים - אז סיכוי קיבוץ גלויות נעשה דבר יותר ממשי. אני אומר, גם אם הדבר כרוך בסכנת צמצום של השטח הכולל, אני חושב שכדאי להשיג שטח רצוף, מגובש בפנים, גם אם חלילה - אני מדבר על זה רק באוזניכם ולא כלפי חוץ, ואני אומר דברים שלא צריך הלב להגיד לפה - נצטרך לוותר על אגפים, ובלבד שהגוש יהיה גוש יהודי רצוף ומאוכלס על ידי יהודים כהלכה.

כאן מחק צנזור ארכיון המדינה מספר שורות.

אני מניח אליבא דכולנו, שיישאר חלק של פלשתינה ערבית. אני מניח, שאיננו גורסים את השאלה ששאלו אותנו בפגישה בין קצין בריטי של ״הלגיון הערבי״ ובין מפקד של ה״הגנה״, ערב המלחמה, שאז הוא אמר לנו: ״איננו רוצים להילחם בכם, אלא אנחנו רוצים לדעת לאן פניכם מועדות? אם אתם רוצים לכבוש את כל ארץ-ישראל - נצטרך להתנגד, ואם רק חלק - נסתדר״.[20]

לוֹוֶט, למשל, נימק בשני נימוקים מדוע אי-אפשר להכיר אותנו ״דה יורה״:

״אל״ף, לא ברור מה הם הגבולות שלכם. מחר אתם יכולים להיות בעמאן, ואז צריך יהיה להכיר גם בזה:

בי״ת, אשר למשטר - אנחנו צריכים לדעת מה מעמד הקומוניסטים אצלכם״ -

הכוונה לאחר הבחירות, זאת אומרת ש״עד הבחירות נחכה, על כל פנים. אחרי הבחירות נראה מה פרצופה הפוליטי של מדינתכם ואז נחליט״.

לפיכך, אני מניח שאליבא דכולנו תישאר פלשתינה ערבית. ויש שאלה של פלשתינה ערבית באופן יותר ממשי - שאלת עבדאללה. אינני חושב, שנוכל להטות את הדברים לצד זה או לצד אחר בעניין זה, אבל צריך שתהיה לנו עמדה מוכנה למקרה זה או למקרה אחר.

אם פלשתינה הערבית היא נחלת עבדאללה, זאת אומרת שהיא מתאחדת עם עבר-הירדן, זאת אומרת שנפתח פס לחיבור עם עיראק. ואם פלשתינה זאת היא מדינה לחוד, בפני עצמה - הרי זה דבר אחר לגמרי. במקרה הראשון לא תיתכן ברית כלכלית. לא שלא תיתכן איזו ברית כלכלית שהיא, אבל אותה ברית כלכלית, שאנחנו משלמים מס והמכס שייך גם להם ויש שלטון בינלאומי באמצע, והרכבות שייכות לזה ונמל חיפה שייך לזה - כל זה ירד מן הפרק. התחייבנו להתקשר עם שותף מסוים, מוכנים לשאת ולתת איתו ולבוא בדברים, אבל לא עם שותף אחר. ואם זה הולך לעבדאללה - זה מוכרח להביא לידי תיקוני גבולות. ואז שאלת הגליל - לא רק המערבי אלא גם המרכזי - תתעורר שוב באופן חריף מאוד מצדנו. בעצם, תוך זעזועי המלחמה, לא מן הנמנע היה לכבוש את כל הגליל. לולא עמדנו בפני בעיית ירושלים, אין כל ספק, שהיינו כובשים את כל הגליל ומאחדים את כל החלקים. אבל לנו היה חשוב יותר להגן על ירושלים מאשר לכבוש את הגליל. לדאבוננו, לא היה לנו כוח אדם ונשק מספיק בשביל כל זה יחד. מדוע היינו כובשים את הגליל? כי יש היגיון ידוע. יש היגיון הגנתי והיגיון התיישבותי בדבר הזה. ואם זה עלול להיות חלק של עבדאללה - יהיה לנו יותר קל לתקוף את זה - (השר מ. שפירא: האם אין סכנה שירצו להעניק שטח מהנגב גם למצרים, ושיהיה לנו שם שכן נוסף לעבדאללה?) - יש סכנה כזאת. שמענו שפארוק נתן את לבו לנגב והוא בטח שיש שם נפט, ויש להניח שיש שם נפט, ואיננו רוצה להוציא טרפו מציפורניו.

אחרי מ״ש ניתח רה״מ ב"ג ארוכות את המצב הצבאי והמדיני. קטעים מדבריו הושמטו בידי צנזור ארכיון המדינה. בין השאר אמר:

דוד בן-גוריון: החלטת ה-29 בנובמבר מתה. העניין יוכרע בכוח. השאלה הפוליטית עכשיו היא שאלה צבאית. מה שיש [לנו] בארץ, במידה שאנחנו נשארנו קיימים, זה הודות לכוחנו. ואם עוד מישהו מדבר איתנו וידבר איתנו מחר - זה הודות לכוחנו. אם לא נהיה מוכנים לחידוש המלחמה - נפסיד את המשחק הפוליטי. המאמץ הצבאי הוא שיקבע את הפוליטיקה שלנו.

סעיף ח׳: אינפורמציה פוליטית

השר מ. שרתוק: בקשר לעניינים של הפרת ההפוגה - אין פסקי הלכה. ישנן שאלות. על כל פנים, לא קיבלנו תביעות בעניין זה. אנחנו תבענו תביעות ואינני יודע מה גורלן. למעשה, כל האינצידנטים מחולקים.[21] אך יש בעיות. למשל, אחת הבעיות התעוררה לרגל עניין הצומת בנגב,[22] והיא: נניח שיש נקודה א׳ ונקודה ב׳ והן תפוסות בידינו, ויש נקודה ג׳ באמצע, שהיא משלט של הצד שכנגד. האם מותר לנו לנוע בין א׳ ו-ב׳, כאשר ג׳ יכולה לירות בנו או לא? אם אנחנו נעים, אנחנו מפירים שביתת נשק ואז מותר לו לירות, או שהוא מפיר את שביתת הנשק? וזה יכול להיות גם להיפך.

שאלה זו נתעוררה לרגל הצומת הזה, לא באשר הם תפסו את המקום, אלא משום שאינם נותנים לנו לעבור בו. ואנחנו אומרים, שאם יהיה פְּסַק שהם צודקים אז לא ניתן להם לעבוד במקומות אחרים, ששם אנחנו נהיה הצודקים.

בעניין המחנה [הצבאי הבריטי] בטירה,[23] הדבר נגמר בהסדר. האנגלים ויתרו על רצונם להכניס שמה ערבים.

שנית, האנגלים הודיעו, כי במידה שהם יפנו מחנות - הללו יעברו לרשות האו״ם עד לגמר הפינוי והם לא יכניסו לשם לא ערבים ולא יהודים. אבל נציגי האו״ם בארץ מודיעים, שעם גמר הפינוי הבריטי הם מוסרים את המקומות הללו ליהודים והם מזמינים משמרות של צבא ההגנה לישראל לשמור עליהם. הבריטים קיבלו את ההודעה הזאת ואינם מערערים עליה.

היהודים יפנו את המחנה [24],153 שנכנסו לתוכו לפני ההפוגה והמחנה עובר לרשות האו״ם. האו״ם אינו מכניס לשם ערבים. הבריטים מתחייבים בפני האו״ם לא להכניס לשם ערבים. עם גמר הפינוי, חוזרים היהודים למחנה 153. זה הסכם בין נציגי ועדת האו״ם והבריטים, שהמטה אישר אותו.

מה הנימוק? מדוע חשבו אנשי ועדת האו״ם למוצדק שאנחנו נסתלק מהמחנה הזה? משום שהם הסכימו שכל זמן שהבריטים מחזיקים באיזה שטח בארץ, עד לגמר הפינוי, הם אחראים לביטחון. ואם הבריטים דורשים פינוי, הם רשאים לדרוש אבל אינם רשאים לעשות כך שזה יחזק את הכוח שנגד.

ועדת הקונסולים דורשת, שכל השיירות תעבורנה דרך שער גיא ותהיינה תחת פיקוח, והיא גם רוצה שאנחנו נמסור לה פרטים על כך איזה מזון העברנו כבר בדרך שלנו, כדי שהם יוכלו לקבל אחריות על כמות המזון שהובאה. הדבר הזה עוד לא נגמר. עדיין אין תשובה מצדנו. סבורני שיש כבר פיקוח. המשמרת של האו״ם בשער הגיא כבר מצויה. ״הצלב האדום״ יצא לגמרי מעניין העברת המזון. זאת אומרת, אין חסות של ״הצלב האדום״ אלא חסות האו״ם - (השר מ. בנטוב: מהו היקף ויעילות הפיקוח שכבר הוטל במקומות אחרים?) - אינני יודע, אין לי אינפורמציה בעניין זה - (השר מ. בנטוב: מה המצב עכשיו בדבר העלייה בגיל הגיוס? מה מתגבש?) - מתברר שאם באים עולים בגיל הגיוס הם נכנסים למחנה - (השר מ. בנטוב: כלום לא היו עדיין מקרים של ביקורת עולים בעלותם על האוניות?) - קיבלתי אתמול טלגרמה מאבן, שהמתווך פנה למזכיר הכללי וביקש ממנו לפנות לכל הממשלות חברות האו״ם ולבקש מהן שהן תשתפנה פעולה על ידי מינוי נציגים לתפקידי פיקוח. אני טלגרפתי לאבן, שאנחנו התחייבנו לשתף פעולה עם המתווך, אבל אנחנו רואים בפנייה כזאת מצדנו דבר החורג מן ההסכם, כי לא נסכים לפיקוח שיכניס בלבול, שרירות, סבל ועוול. היום קיבלתי טלגרמה מאבן, שזה דין ודברים בין המזכיר הכללי ובין המתווך, והמתווך הגיש את הצעתו בנוסח מתוקן, שהוא איננו דורש מהממשלות שום מינוי מפקחים, אלא רק עזרה מצדם. אבן הוסיף, שכל דבר שיש בו הסתייגות שלנו צריך להיות ידוע למתווך - (השר א. ציזלינג: רצוני להפנות תשומת הלב לעניין האנשים בגיל הגיוס, שעלו עם העולים וצריכים להיכנס למחנות. לדעתי, רצוי שהמחנות יהיו בגושים החקלאיים. עניין שני מופנה ישר אל השר שרתוק. אני דיברתי על עניין זה בהיעדרך, והוא נוגע למחר ולמחרתיים. הבעתי משאלה שהצעה זו תבוא מצדך והיא שהמשא ומתן הזה המתנהל עכשיו, שהוא כבשונו של עולמנו, יתנהל ליד שולחן יותר רחב, כשם שזה היה מובן בזמן לייק סכסס. עכשיו יש שולחן הממשלה. אך אחרי הבירורים האלה הייתי חושב לנכון, שתתקיים ועדה בשעת המשא ומתן ברודוס, כדי שתהיה אפשרות של התייעצות דחופה) - אינני יודע אם יהיה משא ומתן ברודוס ומה תהיה צורתו. עד שאדע אם יהיה משא ומתן כזה, לא הייתי מכביד על עצמי ועל אחרים. מחר יבוא האיש ונשמע מה הוא אומר.

הערות: