א' סוכות תש"ז,  10.10.46

פואה, יקרה-יקרה,

מה תאמרי למשוּגָתי ולמִשְבַּתִּי? הן שכחתי, פשוט שכחתי, שעלי להביט בחלון ולנפנף! וזה לאחר שאני עצמי יזמתי את כל העסק ותיכננתי אותו בתכלית הדיוק - לפני שיצאתי אליך קבעתי את החלון המתאים לקו הראיוּת, ובדרכי חזרה כל הזמן שיננתי לעצמי שעלי מייד לגשת לאותו חלון מצויד במה שדרוש. אלא בהגיעי לצריפנו נתתי קודם כל דעתי על השושנים לבל תיבוֹלנה, ומייד בא דוד והחל ממטיר שאלות, ובין זה לזה נתעופפה כל המחשבה מראשי והייתה כלא הייתה. רק אחרי ארוחת הצהריים, בשוכבי על מיטתי פתאום, "דער געדאנק האט מיר געטאן אַ קלאפ"[1] וכמעט קפצתי מן המיטה. שערותי סמרו, בושתי וחפרתי. אני מתאר לעצמי את אכזבתך - כמה זמן עמדת ותָהית ותלית עיניך פעם לפינה זו ופעם לפינה זו בכתם השחור וסוף שנואשת ונכנסת למכונית בפחי נפש. אין לי במה להצטדק - עפר אני תחת כפות רגליך.

                                               ____________________

מה קרה לך שהוספת לי עשר שנים? שיווי משקל כנגד חיים, שגרע עשר!

העציץ עם הגלדיולות הכחולות והשושנים האדומות - מראה מהודר מאוד. העציץ הועמד על השידה. נוסף לזה - על הקיר הגלדיולות של יוכבד, העושות מאמץ נואש אחרון להחזיק מעמד ועודן מבהיקות בסמיקותן, ואילו על השולחן אותם פרחים כתומים, שאיני יודע שמם ועימם צרור פרחים אדומים-כהים, אף הם עלומי שם.

אני מציע שביקורך הבא יהיה ביום ו' שלאחר שמחת תורה או בשבת למחרתו - תוכלי לבוא גם עם הילדים אם יהיו בבית.

שלום ונשיקות,

מ.