18

מזכירות מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב[1]

13/6/1948

בריטניה: או הגליל העליון או הנגב

מ. שרתוק: לפי כל הרושם יש הפסקת אש מוחלטת בכל החזיתות.[2] מה שהיה בצפון - אני רוצה לומר זאת לפרוטוקול ההיסטוריה - לא ברור לי מה היה שם.[3] נקטתי נוסחה, ואני עומד על זה עד היום, שהייתה הפרת אש מצד הערבים, אולם לי לא ברור הדבר הזה. אינני רוצה שזה יופץ, מפני שתיכף יאמרו שזה עניין מפלגתי. זו שאלה של עובדות. לא מן הנמנע, זה לא כל כך רחוק מהשכל, ולא רק מהשכל, שהערבים הפרו את ההפוגה. אבל גם דברים אחרים לא רחוקים מהשכל. הפסקת [האש של] הערבים לא באה בעת ובעונה אחת ולא הייתה שלמה מייד עם הגמר, אבל במשך הזמן התברר שפני הערבים להפוגה ולא להמשך המלחמה. על כל פנים, המצרים כמעט לא חטאו אם ניסו במקום אחד להזיז עמדה. כל זה היה בדרכי שלום. העיראקים הוציאו דגל לבן. ״הלגיון הערבי״ הפסיק, לא בדיוק, אבל הפסיק. היו מעשים על יד יהודיה, וכמו שתמיד קורה - ברגע האחרון נהרגים בחורים, ונהרג בחור אחד יקר מאוד, מפקד אחד, ממעברות,[4] אבל גם שם הדבר השתתק ונתאחר. בעניין הגליל - המתווך קיבל תלונות משני הצדדים, ואלה היו תלונות בעובדות ובתאריכים, באותות ובמופתים, שקשה מאוד לקבוע בדבר. הוא טען שהובטחו לו מפקחים ליום ג׳ [8/6], והוא קבע התחלת ההפוגה ליום ו׳ [11/6] מתוך הנחה שביום ג׳ כבר יהיו המפקחים, והם איחרו, ולכן הוא לא היה מוכן, ולאחר מעשה קשה היה לברר. עכשיו הוא רוצה להסדיר את הדברים. הידיעות האחרונות אומרות ששם שקט.

אנחנו נכנסים לפרשה של הפוגה, ואני כבר מתחיל להתגעגע למלחמה. אני מתאר לעצמי, שיהודי ירושלים לא מתגעגעים לא להפגזות ולא להרעשות. אבל מבחינה אגואיסטית של העניינים, כשצריך לנהל את העניינים במשרד, אזי כפי שאומרים ברוסית ״דִיוֹ״[5] או בערבית ״אוּדְרוּבּ״, ועכשיו מופיעות שאלות קשות וסבוכות ומורכבות, שמי יודע איך נצא מהן על כל מדרך כף רגל, קודם כל לגבי עצם הגשמת ההפוגה - כל עניין מנגנון הפיקוח. אנחנו צריכים להקים מנגנון של קשר עם מפקחי או״ם ומוכרחים לאלתר את זה תוך עשרים וארבע שעות - מוסד מיוחד של פיקוח על ההפוגה, לפקח על המפקחים. זה בעניין העלייה, בעניין היבוא, בעניין תפיסת עמדות וההתנהגות של הצד שכנגד. אם כן, שם יהיה מנגנון די מסועף.

הרוזן, כפי שקוראים לו בארץ, חושב את עצמו קודש למדיניות. הוא מקדיש את עצמו לפעולה מדינית רחבה, לא לטיפול בקטנות של ההפוגה. לזה יש לו גוי שבדי [פאול מוהן], שהוא הממונה הראשי שלו. תחת הגוי השבדי הזה יהיו עוד ארבעה גויים שבדים, ותחת חמשת אלה יהיה חבר מפקדים אמריקנים, צרפתים ובלגים. לא נכון שהוא מזמין אוניות בריטיות לפיקוח. תהיינה שש אוניות, שלוש אמריקניות, שתי צרפתיות ואחת בלגית. נכון שהוא שכר חמישה מטוסים בריטיים בשביל הקצינים השבדים שלו, מטוסים קטנים. הטייסים לא יהיו בריטיים, אבל המכונה תהיה בריטית ומכונת הרדיו תהיה בריטית. גם הג'יפים המיוחדים יהיו בריטים, הנהגים והטייסים בפירוש לא יהיו בריטים. הוא לעצמו קובע את מקום מושבו ברודוס, והוא מתחיל לעשות פוליטיקה. הוא יבקר השבוע יומיים בקהיר והוא מתחיל בשיחות, ויבקר השבוע יומיים בתל-אביב ויתחיל בשיחות. הוא היום היה פה במשרד החוץ. השיחות תהיינה שיחות ראשונות, מוקדמות. הוא לא הביא שום תוכנית, הוא יברר את המצב, את האפשרויות.

אנחנו נכנסים בבת אחת לשני משטרים,

משטר של הפוגה בארץ עם כל ההגבלות וההסדרים שהמשטר הזה כרוך בהם,

ומשטר של משא ומתן פוליטי עם כל הסיבוכים והסכנות שנשקפים ממנו.

אני רוצה לחזור לעניין ההפוגה. ובכן, החברים יודעים מהם הקשיים.

יש קודם כל שאלה של יבוא נשק, שהוא אסור לפי תנאי ההפוגה, ואז יכולה להופיע מבחינה זאת שאלה רצינית מאוד מה יהיה גורל המשלוחים, אם פירושו החסנתם ושמירתם בארץ, או פירושו החסנתם ושמירתם בחוץ לארץ?

דבר שני, תהיה שאלה של עלייה שלא נקבעו בה מסמרות, וזו נקודת התורפה. קודם כל, אין כל הגבלה מספרית, אין כל הגבלה על נשים, אין כל הגבלה על ילדים, אין כל הגבלה על זקנים. במידה שההגבלה חלה, היא חלה על גברים בגיל הצבא. לא ברור עדיין מה זה גברים בגיל הצבא, אבל ייתכן שהגיל הוא 45-18. לא ברור מה פירוש הגבלה, באיזו מידה יותן [להכניסם לארץ] ובאיזו מידה לא יותן, על כל שאלה צריך להיאבק ולהשיג.

היום מגיעה אונייה ראשונה במשטר ההפוגה ומביאה 425 איש, ואני מניח שרובם ככולם בגיל הצבא, בוודאי מיעוטם נשים ורובם גברים. אני מניח שכולם ירדו, אבל אלה שירדו ייכנסו למחנה ותהיה שמירה עליהם, על כל פנים, תהיה עין פקוחה עליהם שלא יזוינו ולא יאומנו. יש שאלה של ירושלים. יש שאלה גם לגבי ההפוגה. מתחילות לצוץ כל מיני שאלות. ברור שאין הזזת עמדות, זה לכל הדעות, ושאנחנו מעוניינים יותר מהערבים שלא תהיה הזזת עמדות. אבל יש שאלה מה פירוש הזזת עמדות? האם מותר להזיז תותח ממקומו? אז יש סברה שאסור להעתיק תותח ממקום למקום, מפני שהעברת תותח ממקום למקום יכולה לשפר את העמדה כלפי האויב ואז, אם תתחיל התקפה, הרי אני מתחיל את ההתקפה מעמדה יותר נוחה לי מאשר אני סיימתי אותה, ויש כבר שינוי של הסטטוס קוו. יש שאלה אם מותר להתחפר, אם מותר לחפור חפירות חדשות. גם פה יש תיאוריה שאומרת שזה אסור, מפני שאם אני, נניח, מוסיף עוד חפירה כזאת, אז אני משנה את היכולת שלי לפגוש את האויב מצד זה. אני מניח, שבמידה שזה אמור בפעולות הקרובות יותר לחזית, תהיה עין יותר פקוחה ויותר הכבדה. במידה שזה יותר רחוק מהחזית תהיה פחות עין פקוחה ויותר הקלה.

יש שאלה של מזון לירושלים. ובכן, קודם כל [לברנדוט] הוסבר כבר שאין להעריך עכשיו כמה מזון יש בירושלים כדי לבדוק שלא יהיה יותר ממה שיש עכשיו, אלא יש לקבוע מנה, והמנה היא לפי הימים כתיקונם בשביל מספר האנשים שיש בירושלים. אבל ייתכן שזה יסודר, אם זה ילך דרך הכביש הראשי תחת דגל ״הצלב האדום״ או בדרך החדשה. אנחנו פתחנו בטענה: טוב, יוביל ״הצלב האדום״ בכביש הראשי - אדרבה. אבל אנחנו פתחנו בינתיים דרך, והואיל ואנחנו מובילים בה מזון לפני ההפוגה - הרי זה חלק מהסטטוס קוו, זאת אומרת אנחנו ממשיכים. על זה יש תשובה, שקשה לשלול את הגיוניותה, שזאת אומרת שאתם רוצים הספקת מזון לירושלים בלתי מוגבלת. אז למה לדבר על מנות ״הצלב האדום״ במכסה מסוימת, אם אתם באותו זמן מובילים מזון כמה שאתם רוצים? על זה מוכנה אצלנו התשובה: נכון, אין לנו צורך במנות מיוחדות של ״הצלב האדום״ ואנחנו מוכנים בעצמנו לספק את המזון לירושלים, אז יש שאלה אם הם יסכימו, וגם על זה צריך לפקח אם לא יובילו נשק. על זה יש לנו תשובה, שגם נשק מותר להוביל, מפני שזה שטח ברשות היהודים, וכמו שמותר להוביל נשק מירושלים לרחובות, כך מותר להוביל נשק מתל-אביב ל[כפר] ביל״ו, מביל״ו לחולדה, מחולדה לבית סוסין, מבית סוסין לשער הגיא, משער הגיא לירושלים. כל אלה הן חוליות בשרשרת.

הוויכוח הזה עוד לא היה. על כל פנים, הוא לא היה עד תום. אנחנו הודענו לו, שכל זמן שלא נקבעו כללים קבועים, עקרונות ברורים להגשמת שביתת הנשק, על ידי שיחה שלנו, של איש מרכזי, הרי אנחנו לא יודעים בהתאם למה אנחנו צריכים לפעול, וממילא אין שיתוף פעולה במקומות. אם יבוא איש שלהם לאיזה קו, לאיזה כביש, לאיזה מקום מבוצר, לאיזה שדה תעופה, וירצה להיכנס - לא יתנו לו להיכנס ויפנו אותו אלינו. והישיבה המרכזית שלנו [עם ברנדוט] לא הייתה, ואנחנו מתכוננים הלילה להזיז כמות הגונה, הגונה מאוד של מזון

לירושלים. זה יכול להביא לידי סיבוך או לא להביא לידי סיבוך - נראה.

זהו המצב. מכמה בחינות יש איזה שיווי משקל בלתי יציב עדיין, אבל העיקר זהו המשא ומתן הפוליטי. ובכן, האסיפה הכללית, העצרת שמינתה את המתווך הזה, לא קשרה את ידיו בשום דבר. אומנם קיימת ועומדת החלטת העצרת הקודמת שלא נפסלה ולא חל בה שום שינוי, וממילא להלכה היא מחייבת, אבל לא נאמר: ״עליך להגשים את זה או לדון במסגרת הזאת״. זה נשאר פנוי. במשא ומתן הזה יש בלי ספק עמדות ברורות של הממשלות הערביות, יש עמדה בריטית ועמדה אמריקנית.

אין לנו ידיעה ברורה במה יתחילו הערבים. אני מניח שהערבים יתחילו בתוכניתם, ידברו על אוטונומיה בשביל יהודים באזורים שלהם, על איזו מדינה אחת. עבדאללה ידרוש את המדינה לעצמו. מה יאמרו מדינות אחרות - איננו יודעים. רשת הקשרים שלנו עם המדינות הערביות התפוררה, התרסקה וכמעט שאיננה. ואנחנו חשבנו בימי המלחמה, שזה זמן להקים מרכז לחידוש הקשרים - לא הספקנו להקימו. בינתיים מוקם מרכז למשא ומתן. אינני יודע אם זה מבהיר לפנינו את התמונה, יכול להיות כן, יכול להיות לא.

מצד האנגלים מה שאומרים לנו, בשיחות בלונדון, בשיחות בלייק סכסס, הריהו שבשבילם קיומה של מדינת ישראל זוהי עובדה מוגמרת שאין להרהר אחריה. השאלה היא רק באיזה גבולות, והגבולות צריכים להיות כאלה שהעולם הערבי יהיה מסוגל פחות או יותר להתפשר איתם, ושלא תימָשך המלחמה שתגרום קשיים וסכסוכים קשים מאוד. אם אנחנו נגיע לידי איזו פשרה המתקבלת על הדעת בנוגע לגבולות - מייד תבוא הכרה מצד אנגליה ומדינות אחרות, והשאלה תיפתר. מכיוון שאיננו עומדים איתם [עם הערבים] במשא ומתן הרי אנחנו איננו מציגים כלל שאלות - איזה גבולות אתם חושבים כן מתקבלים על הדעת? אנחנו שומעים מה שהם אומרים בעניין זה. אבל ברור בלי ספק, שהם חושבים על הנגב [כשטח לערבים], אם כי יכול להיות ולא ברור אם רוצים לקחת את הנגב כולו. על כל פנים, הם מדגישים שהיה משגה חמור בהחלטת העצרת לקבוע גבול כזה, לקבוע שטח כזה למדינת ישראל, שעשה ממנה טריז חוצץ בין מצרים לבין מדינות ערב האחרות. הכוונה היא לטריז הארוך והצר של הנגב המגיע עד עקבה. הכוונה היא לעמידתנו העקשנית על עקבה במשא ומתן ההוא. זה אומר שמתכוונים שנחתוך את הקצה הזה ויהיה גשר [יבשתי בין מצרים ועבה״י]. בשיחה אחת ניסה אנגלי אחד למשש את הדופק על האפשרות של חילופים בין הגליל המערבי והנגב. הייתה תקופה די ממושכת שדיברו על כך שלא נוכל להחזיק לא בגליל העליון ולא בנגב, ושצריך בשני הצדדים לקצץ את המדינה היהודית. בזמן האחרון נשתתקו, כמעט נדמו, הדיבורים על הגליל ולעומת זה מתחילה לבצבץ כאילו נטייה שמא אולי

הגליל המערבי צריך להינתן ליהודים. אבל אין, כמובן, לסמוך על זה ביותר.

אשר לאמריקה. בכל מיני צינורות מכחישים לנו הכחשות נמרצות שיש איזו קנוניה בין אמריקה ובין אנגליה על חשבוננו מבחינת הגבולות. אבל, יחד עם זה, גם מצד אמריקה מתחילים לתהות על הקנקן בעניין זה, בשאלת איזה תיקוני גבולות שיכולים להביא לידי שלום. בשיחות עם אנשים אמריקנים מתוך הצבא, שאינן מחייבות את הממשלה לכאורה, באשר אין אלה נציגים רשמיים שיש להם איזו סמכות דיפלומטית והמבטאים את עמדת הממשלה, אבל הן מאלפות מאוד מפני שהן מגלות טפח מהמחשבה האמיתית המתנהלת מאחורי הקלעים, מתברר שיש דאגה ממשית שמא נכה את הערבים מכה יותר מדי חזקה. 888

אומנם, גם בשיחה ב״סטייט דפרטמנט״, בנימוקים שאמרו לנו מדוע הם לא יכולים לעת עתה לתת לנו הכרה ״דה יורה״ - מפני זה אינם יכולים לאשר לעת עתה ציר, אלא משלחת ובראשה נציג מיוחד - היו שני נימוקים.

אחד, אם הכרה ״דה יורה״, הרי צריך לדעת באיזה גבולות, ולפי מצב הדברים והתפתחותם במלחמה, נאמר לנו: ״מחר אתם יכולים להיות בשערי עמאן, אם כן, אין כל ערובה [לקיום גבולות 29 בנובמבר]״. בייחוד אחרי ההפצצה של עמאן[6] החלו חששות רציניים מאוד.

שנית, [אמרו לנו:]

״צריך לראות איך אצלכם ההסדר הפנימי, בעניינים שלכם מי מכם הקובע, אלה שהם יותר למערב או אלה שהם יותר למזרח? בקיצור נמרץ, מה מעמד הקומוניזם אצלכם בתוך המועצות שלכם? ועד אז אנחנו לא מוכנים למהר ולהכיר בכם ולהתחייב על הכל״.

זאת אני אומר על מה שנאמר מפי איש ה״סטייט דפרטמנט״. אבל בשיחה שציינתי, שהיא פחות מחייבת אבל הרבה יותר מאלפת, באה המחשבה המקורית ״שאסור להניח לכם להכות מכה יותר מדי אנושה את הערבים״. מדוע? מפני שזה יכול להרוס את המשטרים הקיימים, והמשטרים הקיימים משמשים טריז בפני הבולשביזם. אם משטרים אלה יפלו - מי יודע מה יבוא במקומם בעולם הערבי? אז זה חוזר לתוהו ובוהו ואין כלל לראות מראש את הדבר הזה. צריך אפוא לדאוג לקו הגנה בפני הסובייטים, ואתם יכולים על ידי עצם המכה החזקה שתתנו להרוס את הקו הזה. זאת אומרת, בשעה שאנחנו היינו קצת מוכים, אז אוי היה לנו כשאנחנו מוכים. כשאנחנו התחלנו להכות - אז שוב אוי לנו כשאנחנו מכים, בין כך ובין כך - אוי לישראל...

בשבילנו מתעוררות שאלות רציניות. יש שאלה טריטוריאלית חיצונית ויש שאלה טריטוריאלית פנימית.

השאלה הטריטוריאלית החיצונית היא: אנחנו עומדים על גבולות כ״ט בנובמבר או לא? וזה מבחינה חיובית ושלילית. זאת אומרת, אנחנו עומדים על הגבולות האלה ואיננו מוותרים על שום חלק, אבל בזה כרוכה שאלה שנייה: אם אנחנו עומדים על הגבולות האלה, הרי אנחנו לא צריכים לתבוע שום חלק נוסף, מפני שאם אנחנו אומרים ״כזה ראה וקדש״, אזי איך אפשר לדרוש עוד? יחד עם זה, אנחנו עומדים בפני סיכויים ובעיות שאינם מניחים לנו לא לדרוש הוספות. למשל, עניין הגליל המערבי עומד עכשיו בכל חומרתו.[7] זו לא רק שאלה מה חושבים אנשי הגליל המערבי, אבל מעניין לשמוע מה הם אומרים.

משלחת מיישובי הגליל המערבי כיתתה את רגליה למשרדי הממשלה. הם באו קודם כל אלי ואני לא קיבלתי אותם, בעיקר לא קיבלתי אותם מבחינה חינוכית, כדי לא להעמיד את היישובים בפני עובדה שעוד קיימת מחלקה מדינית,[8] וראיתי צורך להרגיל את כולם שזה איננו עוד, ויש משרד חוץ והוא מטפל בענייני חוץ ולא נכנס לתחום עניינים אחרים וענייני הגנה לא שייכים לו. הם באו בשאלות של הנהלה מחוזית, קציני מחוז, בשאלות של ביטחון, בשאלות אספקה ומיסים - ומכל הבחינות הם רוצים להיות מכונסים לתוך המסגרת של המדינה, וזה לא שייך למשרד חוץ. אבל הם הלכו למזכירות [מפא״י] והלכו למקומות אחרים, ואני יודע היטב מה הם אומרים. הם אומרים שהם לא מעלים על הדעת את החזרתם למצב הקודם והחזרת הערבים. אם הערבים חוזרים - הם יוצאים. אין ביטחון ליישובים, לדעתם, ואין שום אפשרות של התפתחות [במדינה ערבית]. אם הם נשארים שם, הרי זה בתנאי שהערבים לא חוזרים, והם מעמידים את הדבר הזה בכל חריפותו. אני חושב שמבחינתם זו חרדה צודקת בהחלט, אבל חרדה שיש בה גם היגיון ממלכתי רב. כך הם מעמידים את הדבר הזה. בא ועד הגוש בשם כל היישובים - נהריה, חניתה, אילון, עין שרה, געתון, עברון וכולי.

יש שאלה של ירושלים. ובכן, עיתון שנתנו לו שם של עיתון מתון כ״הארץ״, אמר לפני יומיים בפירוש, שעומדת שאלת ירושלים במדינה היהודית.[9] אני צריך להגיד, אולי זה ישמע פרדוקסלי, אבל במסיבות ידועות, לפני איזה זמן, ראיתי יותר סיכוי להגיע לפשרה כזאת עם הערבים מאשר עם ארה״ב והאו״ם, מפני שארה״ב והאו״ם קבעו הלכה בתור עיקרון, עיקרון עליון, שירושלים צריכה להיות בינלאומית. מה הם עשו כדי להבטיח את זה וכדי להגן על המקומות הקדושים - זו שאלה אחרת. והיפוכו היה אצל הערבים. הם היו מוכנים לוותר לאו דווקא לאו״ם כי אם לנו. אבל גם אם נניח, בכל זאת, שמנצח הרעיון של ירושלים בינלאומית, ומנצח ממש, כי אז שאלת הגישה שלנו לירושלים מופיעה עכשיו באור אחר לגמרי מאשר הופיעה קודם. ולאור הניסיון ועם הטעם המר של הניסיון, ובייחוד נוכח העובדה שאנחנו כיום שולטים בפועל ממש שליטה צבאית על פס של טריטוריה מתל-אביב בואך ירושלים ללא כל חציצה של שליטה ערבית - אומנם זה לא פס ישר, הוא קצת עקום, זו קשת, אבל זה ישנו, הוא קיים, והוא לא בא כתוצאה מזדון לִבנו הרע, כי אם נוצר תחת עקת הברזל של הכרח מר מאוד, ודבר זה התממש, הוא בידינו עם ההפוגה. אנחנו לא עשינו את הדבר הגדול שנשאנו את נפשנו אליו - זה כיבוש לטרון וטיהור כל מרחב עמק איילון עם הגבעות הכותרות אותו - אבל אנחנו בכל זאת עשינו דבר גדול אחר, על ידי כך החלשנו את ההתקפה על ירושלים והעמדנו טריז בפני התקדמות הערבים לתל-אביב וריתקנו את כוח האויב,

חסר המשך במקור.

הערות: