12

הממשלה הזמנית, ישיבה 8, תל-אביב[1]

6/6/1948

הפוגה - כן או לא?

סעיף ז': המשא ומתן בעניין ההפוגה

השר מ. שרתוק: אני רוצה למסור לחברים על שיחתי [ביום זה] עם הרוזן ברנדוט. הוא פתח ואמר, שהתברר לו שעניין העלייה הוא אבן הנגף. הוא נתקל בפרטים שונים לגבי סעיף העלייה שבהחלטת מועצת הביטחון, שלא היו ברורים לו, ולא הייתה ברירה אלא לפנות למועצת הביטחון ולבקש פירוש מוסמך. הוא קיבל מברק מנשיא מועצת הביטחון פארס אל-ח׳ורי, האומר כך:

המברק הבא הוא אישי מנשיא מועצת הביטחון אל הרוזן ברנדוט. אני מאשר כי כוונת ההחלטה של מועצת הביטחון מה-29 במאי הייתה, כי לשום צד לא יצמח יתרון צבאי כתוצאה מהגשמת שביתת הנשק במשך תקופת שביתת הנשק. בשלחי לך את השדר הזה רצוני להדגיש את ההקדמה להחלטה האומרת: להביא לידי הפסקת מעשי האיבה בארץ-ישראל מבלי לפגוע בזכויות, בתביעות ובמעמדם של הערבים ושל היהודים כאחת.

זאת אומרת, שבהחלטה נאמר שאסור להביא אנשים מאומנים. יחד עם זה היא פותחת פתח להבאת אנשים בגיל הצבא. נמצא שהַבָאתם אינה צריכה להיות כזו שתהיה יתרון צבאי בשביל אחד הצדדים. אבל עניין העלייה מבחינה עקרונית קיים ועומד, כאשר אינה נפגעת שום זכות ושום מעמד.

הוא שקל הרבה, התלבט הרבה והתפלל הרבה. אחרי הרבה לבטים ותפילות הגיע למסקנות שניסח אותן בכתב. הוא נתן לי טופס וקרא באוזני את הדברים הבאים, באומרו שמסמך זה הוא רק בינו לביני. הערבים לא יראוהו:

1. הנקודה היחידה השרויה במחלוקת, ושכרוך בה קושי ניכר, היא שאלת כניסתם הבלתי מוגבלת של אנשים בגיל צבאי לישראל ולמדינות הערביות.

2. עיקרון העלייה לישראל בתור שכזה אין עליו ערעור ואינו כרוך בו כל קושי. אינה מתעוררת שאלה בדבר הזכות של כל אחד משני הצדדים לקבל מהגרים באותו מספר שהם רואים לנכון, אם לפני שביתת הנשק או לאחריה. באופן כזה אין השאלה יותר שאלה עקרונית, אלא היא מצטמצמת לשאלה כיצד להבטיח, ששום צד לא יזכה ביתרונות במשך שביתת הנשק מאותו צד של הגשמת שביתת הנשק לכניסת אנשים בגיל צבאי.

3. הערבים מוכנים לקבל על עצמם מגבלות בדבר כניסת אנשים בגיל הצבא לתחומי ארצותיהם בתקופת שביתת הנשק. עובדה זו היא בעלת חשיבות פחותה להם מאשר ליהודים, הואיל ויש להם חומר אדם בשפע בכל מקרה, בעוד שכוח האדם של היהודים הִנֵהו מוגבל. אבל זהו מצב שקיים בלאו הכי, והגשמת שביתת הנשק אינה יכולה בין כה וכה להשפיע עליו במידה ניכרת לצד זה או אחר.

4. שתי המטרות העיקריות של שביתת הנשק כפי שהוגדר בהחלטה, וכפי שאושרה בטלגרמה שנשלחה אלי מאת נשיא מועצת הביטחון ב-4/6, הן: להביא לידי הפסקת מעשי האיבה מבלי לפגוע בזכויות ובמעמד של היהודים והערבים ולהבטיח שלא יצמח כל יתרון צבאי מביצוע שביתת הנשק. הדבר האחרון הנהו קבוע בעצם טבעו ורוחו על כל הסדר של שביתת נשק.

5. בתור מתווך מטעם האומות המאוחדות יש בכוונתי התקיפה לפרש ולנהל את שביתת הנשק באופן כזה שיובטחו שני דברים: שהזכויות, התביעות והמעמד של כל אחד משני הצדדים לא ייפָגמו לגבי איזה מצב פוליטי שהוא, ולא יצמח שום יתרון צבאי כתוצאה משביתת הנשק.

6. שאלת כניסתם של אנשים בגיל הצבא לארץ-ישראל איננה שאלת עלייה, מכיוון שאין עוררין על זכות היהודים לעלייה בקשר הדברים הזה, אלא זו שאלה של יתרון צבאי יחסי.

7. אפשר לטעון, שבמקרה שאין שביתת נשק במשך התקופה הבאה של ארבעה שבועות, יהיה כלול בקרב העולים לארץ-ישראל מספר ניכר של עולים בגיל הצבא. לעומת זאת, נכונה העובדה שהוֹדֵית בה בפגישתנו בחיפה, שכיום כרוכה עלייה יהודית במידה ידועה של סיכון ויש להשתמש בדרכים עקלקלות. יתר על כן, העלייה היהודית כשלעצמה היא השאלה הקריטית בכל הסכסוך וברור הדבר שלא היה ממטרת ההחלטה שצד אחד יוכל ליהנות מזה הנאה ניכרת בתורת יתרון צבאי. קבלת הפרינציפ של עלייה יהודית על ידי הערבים בפעם הראשונה, היא כשלעצמה רווח חשוב.

8. מזה נובע, שאם תתנהל עלייה יהודית בלתי מוגבלת תוך כדי תקופת שביתת הנשק, בכלל זה מספר ניכר של אנשים בגיל הצבא ובלי כל יסוד של סיכון ובדרכים ישרות ולא עקלקלות, יצמח מזה יתרון צבאי מובהק לצד היהודים. הוא הדין אם אנשים בגיל הצבא יובאו על מנת להיות מוחזקים בפיקוח המחנות הצבאיים בתקופת שביתת הנשק, כי הפוטנציאל של כוח האדם הצבאי יהיה גדול מבלי שהדבר יהא כרוך בסיכון מלחמתי. ברור שדבר כזה עומד בניגוד לרוח שביתת הנשק.

9. לגבי עלייה לישראל יש בדעתי לנקוט במדיניות הבאה:

א. תימסר הודעה מוקדמת למתווך על ידי השלטונות היהודים המתאימים על כל כוונה להעלות עולים יהודים במספר ניכר באיזה נמל שהוא, במועד שיספיק למתווך לשלוח משקיפים לנמל ההפלגה. משקיפים אלה יהיו מוסמכים לבקר כל אינפורמציה פנימית לגבי העולים.

ב. שום פרסונל מלחמתי לא יתקבל כעולים וכל המתעתד לעלות, הנושא נשק מאיזה גיל או מין שהוא, ייחשב ככלול בסוג אנשים לוחמים.

ג. תוכר זכותו של המתווך לקבוע משקיפים על אוניות הנושאות מספר ניכר של עולים יהודים שפניהם מועדות לישראל.

ד. כל העולים יהיו טעונים בדיקה מדוקדקת על ידי משקיפי המתווך בנמלי העגינה בישראל.

ה. אשר לאנשים בגיל הצבא שבקרב העולים, יהיה הדבר מסור לראות עיניו של המתווך בתקופת שביתת הנשק לקבוע אם אנשים בגיל הצבא כלולים בקרב העולים במספרים כאלה, שיש בהם כדי לתת לצד היהודי יתרון צבאי במקרה אם כניסתם תורשה, ואם כזה הוא המצב, הוא יחליט למנוע את כניסתם.

ו. אותם האנשים בגיל הצבא בקרב העולים, אשר תורשה כניסתם, יהיו במחנות תוך תקופת שביתת הנשק תחת השגחת משקיפי המתווך והם לא יגויסו לכוחות הצבא ולא יינָתן להם אימון צבאי או חצי צבאי.

ז. לתקופת שבוע אחד מתאריך התחלה ממשית של שביתת הנשק לא תהיה כל עלייה, כדי שתהיה שהות לארגן את הפיקוח ולהפעילו.

ח. אשר לאוניות המביאות עולים לארץ-ישראל, ואשר ייתכן כי נמצאות כבר בים בדרך לארץ לפני ההתחלה הממשית של שביתת הנשק, אבל ייתכן שהן תגענה לנמלי ארץ-ישראל תוך תקופת השבוע הראשון, רצוי יהיה מסיבות מובנות מאליהן, שספינות אלה לא תעלינה עולים על החוף עד אשר הפיקוח יפעל באופן יעיל כפי שיקבע זאת המתווך.

ט. גברים בגיל הצבא ייחשבו כל הזכרים בגיל 45-18.

י. בסיכום: התוצאות של המדיניות הזאת תהיינה כדלקמן:

1. העיקרון והזכות של העלייה היהודית לא ייפגעו;

2. תוטלנה הגבלות רק לגבי כניסת אנשים לוחמים ואנשים בגיל הצבא;

3. כניסתם של אנשים בגיל הצבא תהיה מוגבלת בכל מקרה אשר לפי דעת המתווך כניסתם החופשית של אנשים אלה תיתן יתרון צבאי לצד היהודי.

אני חושב שאת הדוקומנט הזה כתב באנץ׳. זה סגנונו וניסוחו.

אחרי ששמעתי את זה באתי ואמרתי [לברנדוט], שהודעה זו ממלאה את לבי דאגה חמורה מאוד לגורל שביתת הנשק, ושאנו רואים בה סטייה גמורה מן ההחלטה [של המועבי״ט]. אמרתי, שאני רוצה תחילה להתעכב על עניין מברקו של נשיא מועצת הביטחון אף על פי שהוא אולי שני במעלה לגבי העיקר. מועצת הביטחון היא גוף מורכב מנציגי ממשלות שאין לו שום הוויה קולקטיבית. זו קבוצה של ממשלות, אשר כל נציג ונציג של הממשלות המשתתפות בה מחווה דעה ומצביע לפי הוראות שקיבל מממשלתו ובהתאם לאינטרסים שלה. עניין הנשיאות במועצה זו זה עניין של תור מכני, ובזה שאחד החברים נעשה נשיא אין הוא נהפך לנציג של האומות המאוחדות, אם אין הוא יוצא מכלל היותו נציג ממשלתו. ואין הסדר כזה שאנשים מפקיעים את שבועת האמונים לממשלותיהם ונשבעים אמונים לאומות המאוחדות ומופיעים בתור נציגיהן. האיש המכהן היום כנשיא [פארס אל-ח׳ורי] הוא נציג ממשלה הנלחמת בנו על אדמתנו, כפי שהוכחתי זאת פעמים אין ספור במסמכים ומכתבים ומספרים, הוכחות שהנציג הזה אף פעם לא סתר אותן ולא ניסה לסתור אותן. צריך שיהיה ברור, שאין אנו חייבים שום התחשבות ושום כבוד מוסרי למה שאומר האדון הזה, ואנו מסתמכים אך ורק על החלטת מועצת הביטחון כִּכְתָבָה וכלשונה. החלטה זו קובעת בפירוש את דבר כניסתם של אנשים בגיל הצבא, והיא קבעה זאת לא במקרה. בשאלה זו היה ויכוח. הייתה הצעת תיקון, הצעה זו נתקבלה ברוב הדרוש, או על כל פנים לא פחות משבעה [קולות, כנדרש לקבלת החלטה]. המציע אשר הציע את התיקון, נציג צרפת, נימק את ההצעה בדברים הבאים:

״מטרת התיקון היא למנוע כניסת אנשים לוחמים לטריטוריות אלה, אבל לא למנוע כניסת אנשים בגיל צבא״.[2]

אמרתי: כל הסכסוך שהתעורר בארץ [בין היישוב היהודי והיישוב הערבי] הוא סכסוך על העלייה ובגלל שינויים בנוהג העלייה נחרץ גורלו. לעומת זאת, הסכסוך הנוכחי לא פרץ בשאלת העלייה. הערבים לא אחזו בנשק משום שהייתה עלייה יהודית לארץ-ישראל. הייתה עלייה יהודית והערבים לא מרדו נגד זה והמדינות השכנות לא שלחו צבא נגדה. הן שלחו צבא נגד החלטת האומות המאוחדות. החלטת האומות המאוחדות מצאה אותנו במצב שיש עלייה. זהו המצב הטבעי והנורמלי של הארץ הזאת במשך עשרות בשנים. אין אנו יכולים להסכים בשום אופן, שיהיה שיווי משקל בין העולים שלנו ובין היורים בנו, שאם הם מפסיקים לירות אנחנו חדלים לעלות. כאילו לעלות לארץ-ישראל זה אותו מעשה כמו לירות ביהודים שנמצאים בארץ-ישראל.

עמדתי במיוחד על עניין הפסקת העלייה לשבוע. אמרתי, שבמשך כל תקופת המנדט, עם כל המלחמות החמורות שהיו לנו עם שלטונות המנדט בעניין העלייה, היא לא הופסקה אף פעם באופן פורמלי למשך איזה זמן שהוא. רציתי שהוא יבין מה פירוש הדבר, שלאחר שהוקמה מדינת ישראל סוברנית יִקרה תוך החודש הראשון לקיומה כדבר הזה - הפסקת עלייה.

הוא מאותם האנשים, אשר כאשר הוא מדבר אין מפסיקים אותו, אבל כאשר אני מדבר הוא כל רגע רוצה להפסיקני ואומר: ״זה לא נכון!״ הוא העמיד פנים חמורות מאוד ואמר:

״אני יודע שאינכם רוצים שביתת נשק ואין לכם אמון בי. אתה חושש ששבוע ימים יהפכו לעשרה ימים ולשבועיים. אינך מכיר אותי. אני נשבע על עיקרון. אני פועל אך ורק על פי מצפוני. קיבלתי את השליחות הזאת רק מתוך טעמים אנושיים-הומניסטיים. אני מבין מה זה בשביל אנשים שלכם להיות מוחזרים מאדמת המולדת. בשבילי יהיה זה גם כן שיקול מוסרי נוסף. אביא אותו בחשבון. ואשר לנשיא מועצת הביטחון - אתה רשאי כך להתייחס אליו, אבל לי אין ברירה״.

אני בטוח שתשובתו לא נוסחה על דעתו בלבד, אלא על דעת המזכירות [של האו״ם]. באנץ׳ הוסיף, שאני ודאי יודע איך מתנסחות החלטות מועצת הביטחון - תוצאה של פשרה שלא נתבשלה [עד הסוף]. לא נאמר במפורש שלא ייכנסו אנשים בגיל הצבא, אלא נאמר שבמקרה שייכנסו אנשים בגיל הצבא, יש להחזיק אותם במחנות. בכל אופן, לא ברור אם ייכנסו, באיזה מספר ובאיזה מקרה, ומה יהיה במקרה שלא ייכנסו. כל זה מאוד סתום. לעומת זאת, הנימוקים בעניין היתרון הצבאי אי-אפשר לסתור בעדם.

אמרתי, שיש יתרונות צבאיים בצד שכנגד, שההחלטה לגמרי אינה גוזרת עליהם - יש אפשרויות של גיוס נוסף רחב, שש מדינות עומדות נגד מדינה אחת. הוא אמר:

״אני יודע כל זה, אבל אנחנו נמצאים במצב מסוים. עלי לקבוע לפי ההחלטה ולפי מצפוני מה אפשר ומה אי-אפשר. מה יהיה אם לא תהיה שביתת הנשק? הרי אז הכל בסכנה. ואם תהיה שביתת הנשק - תהיה עלייה בהסכמת הערבים. יחד עם זה, אינני אומר שלא ייכנסו אנשים בגיל הצבא, אך לפי דעתי זה מהווה יתרון צבאי ברור״.

הייתה לנו שיחה ממושכת. רצינו לתהות לפי איזה שיקול הוא ינהג. הוא חושב שזו שאלה של הגדלת אחוז כוחנו הלוחם. הבינונו, שהתפיסה שלו היא שישנה תלות, זאת אומרת באיזו פרופורציה יעמוד מספר העולים למספר האנשים המגויסים בארץ. אגב אורחא, העירונו על עניין של גיל 45-18 ואמרנו שאנו מגייסים עד 36. הוא אמר שזה דבר אובייקטיבי, הגדרה מקובלת בעולם. הוא נמלך בדעת איזה מומחה יהודי, אבל הוא מוכן לשאול את הצד שכנגד אלו אנשים הוא מגייס.

כשהוא אמר שזה ״אי-אמון אישי״, אמרתי לו שזה לא עניין של אי-אמון אישי אלא אלה הם עניינים חמורים מאוד החותכים במצבנו. הוא הציע נוסח כזה: מכיוון שדרוש זמן להקים את המנגנון ההכרחי לביצוע הממשי של ההחלטה, יהיה הדבר מסור לראוּת עינו לקבוע את זמן כניסתם של העולים. הוא אמר לבסוף:

״אומנם הערת מראש, שלא תאמר לי 'הן' על הדברים האלה לפני שתשאל את חבריך, אבל אני גם מקווה שלא תאמר ׳לאו׳. כמובן שאתם חופשים להחליט. זו אחריות שלכם. אם תחליטו בשלילה, לא יהיה זה לטובת עניינכם בדעת הקהל העולמית ובאומות המאוחדות. ברור שאם תחליטו שלא, פירוש הדבר שאתם מערערים על הפירוש שלי בפני מועצת הביטחון״.

כוונתו הייתה לא להחמיר עלינו, אלא לומר:

״אל תתווכחו יותר איתי, אתם יכולים ללכת למועצת הביטחון״.

הוא חוזר לקהיר ושם ינסח ניסוח סופי בשביל שני הצדדים, שבו יקבע איך הוא ינהג ויציע את המועד, ויחכה לתשובה - (השר מ. בנטוב: האם הוא רמז מה הוא האחוז?) - הוא לא רמז ואני לא שאלתי. רוצה אני להוסיף ולומר את מסקנותי: אנחנו יכולים לערער בפני מועצת הביטחון ולהסתמך על ההסכם בינינו שהוא שינה אותו. הוא יכול לטעון שהוא ניסה ויש קושי. אם הרוב במועצה יעמוד בעינו, זו שאלה. לאחר שברנדוט מציע מוצא שאיננו גוזר על עליית אנשים בגיל הצבא, אנחנו עלולים להפסיד במועצת הביטחון, ואז אנו עומדים בניגוד לה וזה ניסיון חמור מאוד. הערבים התעקשו כמה פעמים. יכולים גם אנחנו להתעקש - (השר מ. שפירא: איך התרשמת, האם הוא כבר בא לידי הסכם עם הערבים על הנוסח, או שגם אחרי הנוסח הם יכולים להגיד לאו?) - לא התרשמתי במשהו מדבריו, אבל סְבַרתי היא שהערבים הסכימו לעלייה של כל יתר הסוגים מחוץ לאנשי הצבא, ועל זה הוא הסתמך באמרו: ״לא אנשים בגיל הצבא״ - (השר מ. שפירא: האם הכרזתו על ההפוגה תלויה בהסכמתנו או שהוא יכול להכריז עליה גם בלי שנסכים?) - הוא יביא את זה ודאי למועצת הביטחון - (השר הרב י. ל. פישמן: בשיחה הראשונה דובר על חופש התנועה בדרכים. האם גם עכשיו זה עלה על הפרק?) - בזה לא נגענו. השאלה היחידה מלבד עניין העלייה הייתה שאלת הבלוקדה. הוא אמר שידאג לזה.

להלן התנהל דיון ממושך בשאלת הסכמת ממשלת ישראל להפוגה. לאור חשיבותו מובאים דברי כל המשתתפים בקיצורים מעטים. פתח ראש הממשלה.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני רוצה להביע את דעתי. עלי להגיד לכם שכל המומחים הצבאיים שלנו הם מאוד בעד ההפוגה, כי זה ייתן לנו אפשרות לאמן את צבאנו, אשר חלק גדול ממנו איננו מאומן. כל זמן שהיה לנו עסק עם כנופיות, זה לא קבע. כרגע יש לנו עסק עם צבאות סדירים, וזה עניין אחר. הרוב המכריע של המגויסים אינם מאומנים. חודש ימים אינו זמן מספיק. אבל אנשים יתאמנו, פחות או יותר, ומצבנו יוטב.

למרות זאת, אני בעד דחייה מוחלטת של ההצעה הזאת. הוא [ברנדוט] נותן לנו ״נדוניה״, שהערבים יסכימו לעלייה. לא על זה הוויכוח. הייתה החלטה על הפוגה והייתה שאלה אם לקבל אותה או לא.

יש לו פירוש על סעיף אחד, שאני מודה שהנוסח שלו איננו כמו שאנו רוצים שהוא יהיה. אבל לא כתוב בו שאסור להכניס עלייה בגיל הגיוס, אלא כתוב: ״אם ייכנסו אנשים כאלה, אסור לגייס ולאמן אותם״. מזה משתמע, שיכולים להכניס אנשים כאלה. כתוב במפורש: ״אנשים לוחמים לא, אבל לא כתוב: ״אנשים בגיל הגיוס לא״. פירוש זה נעשה בלחץ של הערבים והאנגלים. הראשון שנתן פירוש כזה היה בווין. הוא מיהר לפני כל העניין וגזר שמקפריסין אי-אפשר להעלות, וזה קבע את עמדת הערבים. כשאנשי מיניסטריון החוץ [הבריטי] אמרו לבווין את הדבר הזה, ידעו שהוא יאמר לערבים: ״בשום אופן אל תסכימו שייכנסו יהודים בגיל הגיוס״, וזה בניגוד להחלטה [של מועבי״ט]. מה ההתעסקות הזאת בנוגע להכנסת אנשים בגיל הצבא?! אני מבין שאסור יהיה לגייס אותם, אבל לא יותר מזה. וזהו דבר יסודי.

יש עוד דבר יסודי - עניין הכנסת הנשק. אם הערבים אינם מכניסים במשך ארבעת השבועות נשק, ואנחנו איננו מכניסים, אנחנו מפסידים יותר מהם. הם הכניסו במשך שנים, ובשבילם ארבעה שבועות אינם קובעים. אצלנו זה יכול להפוך את כל העניין. חבר ששלח לנו ידיעה על אונייה שיצאה [עם נשק], ביקש: ״למען השם, תעכבו את ההפוגה״. אומנם, לשם זה לא הייתי מעכב את ההפוגה, אבל מה שאנו יכולים להכניס במשך ארבעה שבועות יכול הרבה יותר להועיל לנו מאשר מה שהם יכניסו, כי יש להם כבר נשק כבד. אצלנו זה יכול לשנות את כל המצב ביחס אליהם.

יש עוד דבר אחד יסודי - סוברניות המדינה. אפשר לומר שזה נוגע בשני הצדדים. אומנם הערבים אינם צריכים להכניס אנשים מהחוץ. להם יש די אנשים. אבל לא יעלה על הדעת לא לתת לאנגלי בן שלושים להיכנס ללבנון, אם כי הוא יכול להיות קצין אנגלי וללמד אותם לעשות חומרי נפץ. איש לא יבדוק את זה ולא יעשה פיקוח על זה.

תוצאות פוליטיות אינני מייחס להן שום ערך. המוסד הזה [מועבי״ט] אין לו שום כבוד לעצמו. איננו קולקטיב, יחידה. כל אחד בו פועל לפי האינטרס של עצמו, ולכן לא אכפת לאיש מה הגיונו של המוסד. הצליחו, כשלו, ערבים אמרו לא - אז לא. התוצאות הפוליטיות אינן חשובות. אבל אני רואה תוצאות צבאיות שתהיינה אולי חמורות בשבילנו, אם לא נסכים להפוגה, ואף על פי כן, למה שהוא מציע לא נוכל ללכת.

יש שני דברים יסודיים בקיומנו: עלייה ועצמאותנו בארץ הזאת. פה אנחנו ״בעל-הבתים״. מדוע ברנדוט חושב, שצריך להיות לנו אמון אליו? האם אנחנו בחרנו בו? הוא נעלב... ומדוע הוא יעשה דווקא במצרים את הניסוח הסופי? זה לא הוגן מצדו. אני קובל על זה. יֵשב בקפריסין. בכלל, הוא נמצא כל הזמן תחת לחץ הערבים ועל שום מה הוא שואל אם יש לנו אמון אליו? בפירוש אין לנו. לא אגיד לו את זה, אבל אין לו זכות לתבוע אמון.

אני מוכן להאמין לו, שהוא עושה מטעמים הומניטריים, אבל דברים אלה הם יסודיים בשבילנו ועלינו להשיב בשלילה. זה נמצא בניגוד להחלטת מועצת הביטחון. עניין ההפסקה לשבוע - זוהי בכלל המצאה חדשה. אפילו ליום אחד לאו. זה לנו פרינציפ. מה זה פתאום הוא יפסיק את העלייה לשבוע? יעשה את ההפוגה בעוד שבוע!

השר י. מ. לוין: ראש הממשלה אומר, שכל המומחים הצבאיים הם בעד הפוגה. צריך להתחשב בזה. כל הגויים שונאים אותנו. יש לנו עכשיו מלחמה גורלית נגד הערבים ונגד האנגלים. מועצת הביטחון פועלת לא לטובתנו אלא נגדנו. מי ששהה בחוץ לארץ בזמן האחרון נוכח בדבר זה.

רוצה אני לדבר על מצבנו כפי שהוא נראה לי. הגיעה אלינו קריאת אס.או.אס. מירושלים. תושביה רעבים. הם עומדים במלחמה כבר חצי שנה. איבדנו אלפי קורבנות, והרי כל נפש מישראל היא עולם מלא. אין אנו יודעים מה תהיה תוצאת המלחמה. יש לנו אבינו שבשמים, אבל ״אין סומכים על הנס״ - כך כתוב. אינני מדבר על המתווך - אם הוא שונא או אוהב. אבל עלינו לנסות לגשת בהיגיון. אם יש שם סעיף כזה, אזי הפירוש של המתווך לא כל כך סותר ההחלטה.

אני מבין לדבריו של בן-גוריון. הוא צודק מאוד. אנחנו צודקים כל הזמן, אבל מוכרחים אנו להתחשב במציאות. אם יש איזו אפשרות שהיא לשביתת נשק, אם יש תקווה שלאחר שביתת הנשק נגיע לידי שלום - זה עניין חשוב לנו מאוד גם אם נסבול מזה. בן-גוריון אומר שהסוברניות שלנו תסבול. זה יש בכל שביתת נשק. שני הצדדים סובלים מזה. בכל אופן, צריך להביט גם על הצד השני של המטבע. אני מבקש מכם: אל תחליטו במהירות בעניין זה. תלכו בזהירות גדולה. יש עניין של דורות ואנו צריכים מאוד להיזהר בזה.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: עדיין קשה לי להחליט אם לקבל את התנאים האלה או לא. מצד אחד עורכים הערבים את התנאים שצריך להעמיד ליהודים, ומאידך אנו מדברים רק על התנאים שצריך להעמיד ליהודים. אנו מתגוננים והם מתקיפים. גישתו [של ברנדוט] היא שלא צריכה להיות עלייה כל זמן שאפּרט הפיקוח שלו לא יוקם. כלום צריכים אנו להתאים עצמנו לאפּרט הפיקוח שלו? אנו צריכים לשאול אותו אם הערבים התחייבו, ששום אדם בגיל הצבא לא יעבור את גבול מדינותיהם כל זמן שאפּרט הפיקוח לא יקום. עלינו להגיד, שההגבלה ביחס לאנשים ולנשק אינה יכולה להיכנס לתוקפה כל זמן שהוא לא יודיע שהקים פיקוח יעיל גם אצל הערבים. אם הוא איש כה מוסרי, אזי בלעדי הדבר הזה אין לו רשות מוסרית לפקח על כניסת אנשינו ועל הכנסת נשק אלינו. לי נראה, שסתם לסרב אינה דרך תכסיסית טובה. אבל אם נחליט לקבל את התנאים האלה, ברור לי שאנו מוכרחים להודיע לו, שגם כאשר תיפסק האש וכן בין הפסקתה ובין תחילת הפיקוח, מצד שני הצדדים שצריך להיות שווה, אין הוא יכול להתחיל דווקא בשטח היהודי.

השר מ. שפירא: מה שקובע עכשיו בעיני זהו המצב הצבאי. אינני מבין מדוע הערבים זקוקים עכשיו לשביתת נשק. יש להם רזרבות לא קטנות של אנשים. הם נלחמים. שביתת נשק כעת היא מפלה בשבילם במובן ידוע.

אם בן-גוריון אומר שבחזית נמצאים מחמישה עד ששת אלפים איש מאומנים והשאר אינם מאומנים, והאנשים עייפים ויש צורך לגייס כבר בני 38-35, הרי זה אומר שהמצב הוא רציני מאוד. עלי לוחץ מאוד המצב בירושלים. האוכלוסייה ברובה רעבה. בן-צבי[3] טלגרף:

״עם כל ההערצה לאומץ רוחם של אוכלוסי ירושלים, עליכם לדעת שיש גבול שאחריו יש סכנה של התמוטטות״.

ג׳וזף[4] טלגרף שעד יום שישי יש לו אפשרות לחלק 200 גרם לחם לנפש ושהמנה הוקטנה עד 150 גרם ליום, וזה גם לאנשים העובדים בביצורים. הם נמצאים תחת אש ביום ובלילה.

לו הייתי רואה שאנו יכולים להילחם בירושלים, הייתי אומר: נחשוב ונחשוב אם לקבל הפוגה כזאת. אבל אם, חלילה, ירושלים תיפול, חוששני שזו מהלומה אשר ספק אם נירפא ממנה. אם אני שואל את עצמי מה יותר טוב בשבילנו - לקבל בלית ברירה שביתת נשק בצורה כזאת, או נפילת ירושלים, חלילה, והמשכת המלחמה מצפון לירושלים, אני עונה: אני מעדיף את הדרך הראשונה על השנייה. כבשנו 189 נקודות ערביות, ביניהן גם מחוץ לשטח המדינה. הערים החשובות ביותר הן בידינו. אנו מחזיקים בשטח גדול מאוד והסטטוס קוו הוא לטובתנו.

כאן נמחקו 15 שורות בידי צנזור ארכיון המדינה.

היתרון הוא ברור: נוכל לנוח במשך חודש זה ולהכין את האנשים. הם עייפים, אינם מאומנים כראוי.

ויש עוד יתרון: התעשייה תוכל לעבוד בשקט בחודש זה. יש לנו תעשייה מפותחת למדי והיא תוכל להספיק משהו.

הפירוש שלו [של ברנדוט] להחלטה שהתקבלה במועצת הביטחון אולי קצת חמור, אבל לא לגמרי מופרך. שם לא נאמר שאפשר יהיה להכניס אנשים בגיל הגיוס, אלא ״במקרה אם ייכנסו״. זוהי המציאות.

שרתוק צריך היה להבהיר את שאלת התחבורה עם ירושלים. השאלה היא של כניסה ויציאה. הם אמרו עוד דבר חמור מאוד - שיאפשרו להכניס מזון רק במידה מסוימת, כך שלא תהיה אפשרות של אגירה. גם על זה היינו צריכים לעמוד.

השר פ. ברנשטיין: אנחנו צריכים לבחון שני דברים:

לא אם ההפוגה רצויה לנו,

אלא אם אנחנו זקוקים לה.

בסיכום זה נכנסה שאלת ירושלים מצד אחד ושאלת הבאת נשק מצד שני.

השאלה שהיא כאילו עומדת במרכז הדיון - אם מותר לנו במשך החודש להביא אנשים בגיל הגיוס - אינה מכרעת מבחינה צבאית, משום שיש לנו עוד הרבה אנשים בארץ שלא הספקנו עדיין לאמן אותם. אני חושש יותר שמא יש כוונה לפתח שיטה של פיקוח להבא. אם אנשי הפיקוח כבר יֵשבו בנמלים שלנו, זה יהיה לא טוב.

לדעתי עלינו להעמיד את הדגש לא בוויכוח על התנאים שלנו, אלא על חוסר תנאי מגביל בנוגע לערבים. על זה כנראה כמעט שלא דובר. אנחנו צריכים לדרוש שני דברים:

שבארצות ערב לא יהיה שום גיוס נוסף לצבאות הקיימים, אף על פי שקשה מאוד לפקח על זה. - (מ. שרתוק: ומייד יהיה תנאי לגבי הגיוס אצלנו) –

ודבר שני: דובר שלא ייכנסו לארצות ערב כוחות חדשים. התנאי צריך להיות שלא ייכנסו כוחות ערביים נוספים לשטח של ארץ-ישראל - (מ. שרתוק: בנוגע לאנשים לוחמים, יש איסור לעבור את הגבול) - אנחנו צריכים להשיג תנאים חמורים בנוגע לפיקוח אצלם. אינני חושב שעלינו לקבל את הצהרת ברנדוט שהתנאים האלה הם סופיים. עדיין מתנהל משא ומתן.

לסיכום: נהיה מוכנים לקבל את התנאים האלה, שאינני רואה בהם אסון גדול, בתנאי שהפיקוח אצלם יהיה לא פחות חמור.

השר פ. רוזנבליט: אני ניגש לעניין מבחינה צבאית. אם אני שומע שהמומחים הצבאיים חושבים את ההפוגה להכרחית, מפני שחלק גדול ומכריע מאנשינו אינם מאומנים במידה מספקת, אזי פשוט אינני מבין כיצד יכול דבר זה שלא להכריע אצלנו. יודע אני שההפוגה אינה פופולרית ביותר בקהל. הקהל מצפה לכיבושים גדולים דווקא בימים הקרובים. והאמת היא שגם אני תמה קצת לשמוע, שחלק גדול מחיילינו אינם מאומנים. ואם הדבר כן, הרי ההפוגה הכרחית וחיונית, ואם אנשי הצבא אומרים זאת, אנחנו צריכים לכוון את צעדינו לפי זה.

מהו המצב? למעשה קיבלו שני הצדדים את החלטת מועצת הביטחון. שמענו משרתוק שהאנשים המלווים את ברנדוט אומרים, שמועצת הביטחון מתכוונת הפעם ל״ביזנס״. אני חושב שברנדוט יכריז על ההפוגה ויטיל את התנאים שלו. אם דווקא אנחנו נהיה הממשיכים בקרבות, אינני יודע אם תצדק הערכתו של בן-גוריון. ייתכן שהמוסד החלש הזה בכל זאת יגלה די כוח כדי להחיל עלינו סנקציות. ספק אם במשך שבועות אלה נוכל להביא נשק וחיילים. אם נקבל ההפוגה, מן הראוי שנתעקש לגבי התנאים, ונקבלנה גם אם לא תביא ההתעקשות לידי אותן תוצאות שביקשנו.

השר י. ל. פישמן: מכאיב מאוד שאחרי 23 ימים של קיום המדינה אנו נאותים להסכים להגבלת עלייתנו על ידי כוחות זרים, ואפילו להפסקתה. בשום אופן איני יכול להסכים לזה, בייחוד שהפירוש האמיתי של החלטת מועצת הביטחון איננו כולל איסור עליית אנשים בגיל צבאי. אם אחרים מפרשים את זה אחרת, מדוע צריכים אנחנו להיכנע לפירושם? אני בעד הצעת ד"ר רוזנבליט: לפנות למועצת הביטחון ולדרוש את הפירוש האמיתי. אין אנו צריכים להגיד מייד ״אנחנו מסכימים״.

לבי לירושלים. אם יהיה אסור לאגור [מזון], ונצטרך לעמוד אחרי ההפוגה באותו מצב שבו אנו נתונים היום - אין להסכים להפוגה.

השר ד. רמז: דעתי כדעת מר שפירא. אוסיף מילים אחדות: צריך להכריע בין שני סיכונים.

על הסיכון הצבאי שמענו משהו. אם אנחנו מסתלקים עכשיו מההפוגה, הסיכון הצבאי יותר גדול מאשר אם נקבל אותה. אני מבין שהפעם מסכים גם בן-גוריון לעמדת המומחים. זו כנראה דעה מוסכמת, שמבחינה צבאית הסיכון מצד ההפוגה הוא פחות מאשר המשך הקרבות, בגלל חוסר אימונים והעייפות הכללית.

אך גם הסיכון המדיני נראה לי יותר גדול אם נסתלק מההפוגה. לעת עתה, אינני רואה מקום לאי-אמון לברנדוט ולטענות אליו. יש טענות כלפי הקדוש ברוך הוא, טענות כלפי החלטת האו״ם שהיא פשרה דחוקה שהשאירה מקום לכאן ולכאן.

כל מתווך עומד תחת לחץ, ולפי שעה יש רושם שהוא אדם בעל עקרונות. אינני יודע מה יהיה בסופן. איני רוצה לקבוע מראש שהוא נתון להשפעת הערבים. ברור שלחץ הערבים הוא גדול, מפני שהיה לחץ על אנגליה ואמריקה. מה ששמעתי עד עכשיו איננו עושה עלי רושם שירושלים כבר אבודה לנו. ואין שום ביטחון שבכל זאת לא תחליט מועצת הביטחון לגזור על הפוגה גם אחרי סירובנו. אינני מדבר על סנקציות, אבל אם היא תגזור, נצטרך לקבל את כל ההוראות הללו אולי בצורה חמורה יותר. על כל פנים, נראה לי שהסיכון הצבאי וכן הסיכון המדיני יהיו יותר גדולים אם נענה בסירוב.

השר מ. שרתוק: אני תמה קצת על הרב פישמן ורואה סתירה בעמדתו. הוא חרד מאוד לירושלים ורוצה להבטיח כל מיני דברים במקרה שתהיה הפוגה. מה יהיה גורל ירושלים לאחר ההפוגה מדאיג אותו מאוד, אבל מה יהיה גורלה אם אין הפוגה?

אם תהיה הפוגה - לא יתנו לה מזון ולא תהיה תנועה חופשית אליה.

ואם לא תהיה הפוגה - כלום יתנו לה מזון ותהיה תנועה חופשית?

אודה, שגורל ירושלים הוא על חודה של חרב ומפריע לי הפרעה רצינית לשקול את העניין לגופו. אין לי ברירה. אני שוקל מתוך ניסיון להתגבר על הפרעה זו. על כל פנים, אין להשוות את דאגתי למצב ירושלים באין הפוגה לדאגתי כשיש הפוגה.

ותמיהה שנייה על הרב פישמן. עניין ירושלים הרבה יותר ברור מאשר עניין העלייה. כי לא ברור מה יהיה אחוז העולים בגיל גיוס, שבו תלוי הרבה מאוד. בעניין ירושלים מסרתי דין וחשבון ולא נשאלתי ולא היו ערעורים, לא אמרו לי שצריך לדבר עוד, והשיחה איתו [עם ברנדוט] הייתה כולה על העלייה והעניין הזה הוא כולו על העלייה. בנוגע לירושלים אמרתי:

אל״ף, נאמר שתובטח אספקת מזון לירושלים תחת דגל ״הצלב האדום״.

בי״ת, שתובטח אספקת מים לירושלים תחת דגל ״הצלב האדום״.[5]

גימ״ל, נאמר שמזון ומים יינתנו לירושלים לפי מכסה רגילה של ימים כתיקונם. הסברה שלהם היא שכתום תקופה זו מן הצורך שיהיה יותר, אבל אם נותנים לפי מכסה רגילה אפשר יהיה לאגור.

דל״ת, נאמר ששאלת התנועה מחייבת הסדרה. על כל פנים לא תיתכן תנועה חופשית לגמרי. נאמר: ״אומנם אתם מעוניינים בתנועה חופשית? הרי אז תהיה גם תנועה ערבית חופשית״. ואם חברי הממשלה יבואו לירושלים, יכולים לפרש כאילו באו להכריז שזו מדינה יהודית.

אמרתי שאני מסכים שיש שאלה איך להסדיר את התנועה לירושלים ונדחה אותה עד אשר תהיה הפוגה. אז נשב ונדבר. לא חזרתי לעניין ירושלים משום שלא נשמע כאן ערעור.

הודענו שני דברים ביחס לירושלים:

להווי ידוע לכם, שאין אנחנו קשורים במה שאתם אומרים ונעשה כל מה שתלוי בנו כדי לאגור. על זה לא נשמע ערעור מצדם.

שנית, במידה שנצליח תוך הימים שעוד נשארו לנו עד להפוגה, נסלול ונפרוץ דרך לירושלים ונבטיח אספקת מזון באמצעינו-אנו, נחשוב את זה חלק של סטטוס קוו אשר ההגבלות לא תחולנה עליו. גם על זה הם לא ערערו אלא אמרו, ומתוך אמירה זו נשמע אישור: ״לא תוכלו להביא נשק לשם״.

המצב בירושלים מדאיג מאוד ויכול להיות שהוא מכריע בכל השיקול.

אנשים [בצוות המתווך] יודעים שמתקיימת ישיבה, ואם אחרי הישיבה איננו אומרים שום דבר, סימן שאין לנו לומר שום דבר רציני נגד כל העניין וזה לדעתי לא ייתכן. אנו מוכרחים אחרי הישיבה הזאת להודיע לברנדוט דבר שלילי: ההתנגדות לפירוש ולמדיניות שהוא עומד לנקוט בה. זה לדעתי הכרחי משתי סיבות:

אל״ף, אם לא לומר דבר שלילי, הרי אנחנו מקבלים את ההפוגה ואז למה לנו לקבל אותה היום?

בי״ת, אם לומר דבר שלילי, הרי כנגד הלחץ שהוא יעמוד בפניו בקהיר מוטב שיצטרך לעמוד גם בפני הלחץ היהודי.

אני מציע שנחליט להודיע לברנדוט באמצעות המקשר שלו, שהממשלה דנה בשאלה זו, אינה יכולה להסכים לפירושו ואינה חושבת שהוא עומד בהתאם להחלטת מועצת הביטחון.

אם מועצת הביטחון מתכנסת מחר ושומעת את הדין וחשבון, אזי צריכים אנו לערער על הדבר הזה, כמו שאומר רוזנבליט.

נביע לא בלבד התנגדות מנומקת לשיטת

אלא גם נציין שלאמיתו של דבר הגענו להסכם אחד וויתרנו ויתורים חמורים: הסכמנו שהאנשים בגיל הגיוס, שהם רוב בין העולים, ייכנסו למחנה בארץ-ישראל וישבו חודש ימים בפיקוח. הסכמנו לפיקוח מצד אנשיו באוניות, לחיפושים בנמלים וכולי.

אם מועצת הביטחון תיתן לנו צדקה - אדרבה ואדרבה. מה יהיה לאחר שמועצת הביטחון תגמור? נדון בעיתו - (השר ד"ר פ. רוזנבליט: האם היה הסכם עם ברנדוט?) - משבעה סעיפים קיבלנו שישה:

אל״ף, דרישה שיודיעו לו למפרע על כל הפלגה.

בי״ת, שיהיה חיפוש בנמל ההפלגה.

גימ״ל, שהחיפוש יהיה בשיתוף פעולה איתנו.

דל״ת, בדיקה בנמל כאן.

ה״א, שנסדיר את העגינות בימים הראשונים לפי התפתחות המנגנון שלו.

ו״ו, עניין הפיקוח במחנות. אמרתי שהעולים ירוכזו במקומות כאלה שיוכלו לבדוק.

המצב במועצת הביטחון איננו הולך וטוב. קיבלתי ידיעות מלונדון מגולדמן, שבדרך כל איננו מחוזי שחורות, וגם מניו-יורק ומוושינגטון, שיש להם חששות רציניים מאוד שמתרקם הסכם חדש בין אנגליה ואמריקה בשאלת הגבולות. באמריקה תובעים [אנשינו] בכל פה, שאם תהיה הפוגה אבוא מייד לשם, משום שאז יכול מרשל להגיע לקנוניה עם בווין בשאלת הגבולות. כיצד אוכל לנסוע בעת ההפוגה, כאשר יתנהל משא ומתן עם ברנדוט, אינני יודע. גולדמן מודאג מאוד מהתרקמות קנוניה מאחורי הקלעים בין האנגלים והאמריקנים בשאלת הגבולות, קנוניה שתהיה לרעתנו. יש ידיעות שהם כאילו התפשרו בעניין הגליל, אבל אין פירוש שמסכימים לתת לנו את הגליל המערבי. המזימה עכשיו היא לגזול מאיתנו את הנגב הדרומי.

יש לנו טלגרמה ארוכה מאבן, שאוסטין היה מוכן להצביע עם האנגלים בשאלת העלייה ורק תחת לחץ אנשינו הסכים לתיקון הצרפתי. ואין לבטוח כי זוהי עמדת ארה״ב. לעומת זאת הייתה לי טלגרמה, שלאחר ההתקפה בעניין קפריסין הייתה במשלחת הבריטית מבוכה והם ביקשו את לונדון לתת הוראות, מכיוון שזו עמדה שקשה מאוד להגן עליה. בינתיים נקבעה עובדה, אבל מעניין שבכל זאת הם הרגישו את עצמם במצוקה.

אם מועצת הביטחון לא תתכנס מחר, אינני מציע שנפרסם את התנגדותנו. נשאיר את העניין לפי שעה בינינו לבינו.

טענו כאן את טענת הסוברניות. התשובה על זה היא שכל הסכם מטיל הגבלות על סוברניות. אפשר להגיד, שאם אסור על מדינה להביא צבא ממדינה אחרת - זה מגביל את הסוברניות.

השר א. ציזלינג: תגובתי הראשונה היא דחייה, כי העניין נוגע בציפור נפשנו - בעלייה, והמגמה היא קיפוח חופש העלייה. אבל שיקולים אינם יכולים להיעשות על יסוד התחושה הפנימית בלבד, אלא צריכים לנבוע מתחושת התועלתיות. את עיקר העניין אני מעמיד על הצד הצבאי. צריכים היינו לשמוע בעניין זה גם שיקולים של מומחים צבאיים.

עניין העלייה קשור בעיקרו בקפריסין. עניין קפריסין הוא עניין מכריע.

נוטה אני לקו שנקט בו שרתוק - קו שאיננו אומר את המילה האחרונה, אלא נאבק על התנאים של האומות המאוחדות, שכבר הסכמנו להם. צריך להשיב בתשובה שאין אנו מקבלים את הפירושים הללו, ובקו זה לחזור שנית לעניין קפריסין ולעניין הביקורת על המדינות הערביות. ייתכן שהתנאים שלנו יתקבלו. אם לא יתקבלו - נשקול אותם שיקול נוסף מהצד הצבאי באופן יותר מושלם ומלא.

עניין העלייה - אין ספק שבשבילנו חשוב לא האחוז [של יוצאי צבא בכלל העולים] אלא המספר: מה יהיה מספר האנשים המוכשרים לצבא בתוך העלייה. זה תלוי במידת היכולת שלנו להעלות מספר גדול יותר של אנשים בתקווה זו. למשל, מספר גדול יותר של ילדים מאירופה, ועל ידי כך להקטין את האחוז.

מ. שרתוק: זו אשליה. הסברתי להם היום את עניין האנשים בגיל הצבא שבין העולים. אמרתי שהגילים האלה מצויים ביותר בעלייה, משום שאלה יכלו לעמוד בתנאים הקשים ונותרו בחיים. מקפריסין הוציאו כבר את מרבית הנשים, הילדים והזקנים. אולם נקודת המוצא של המתווך היא לא הרכב העולים בקפריסין, אלא מה שבא מוסיף לכוח הלוחם בארץ.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אוכל לתת לכם גם מספרים וגם הערכה. בעניין הערכה אין חילוקי דעות בינינו. כאשר התחלנו במלחמה היו לנו 2,500 מאומנים בפלמ״ח - הכוח המגויס שהיה קיים אז - כ-3,000 מאומנים בחי״ש, כלומר בסך הכל כ-6-5 אלפים איש מאומנים אימון פחות או יותר מלחמתי. מאז נהרגו ונפצעו מהם כ-2,500 איש. על פי רוב נופלים הכי טובים. אחוז גדול של מפקדים הולכים ראשונים. זאת אומרת, שנשארו מה״וֶטרנים״ כ-3,000.

כיום מגויסים גיוס מלא 40 אלף איש. בשירותים שונים מרוכזים 5,000. מלבד זה יש בכל גדוד שירותים - בגדוד נורמלי אחוז הלוחמים אינו עולה על 70. היתר זה קשר, רפואה, תחבורה ועוד. באופן כזה, רק 23 אלף מתוך 40 אלף הם לוחמים. מהלוחמים עסוקים בנשק המסייע, שהוא חשוב מאוד - תותחים, מכונות ירייה - כ-5,000. השאר, 18 אלף, אלה הם חיילים שיש להם אימון צבאי כפי שדרוש עכשיו.

אנו עומדים כיום בפני כוחות מאומנים. ה"לגיון" מאומן יפה וכן גם המצרים, אם כי המצרים בורחים. יש להם מפקדים בעלי השכלה צבאית - גנרלים, קולונלים וקצינים שהיו שנים בצבא. נגד אלה צריכים לעמוד חיילים מאומנים. הוכח שאצ״ל איננו יכול לעמוד בשום מערכה משום שאיננו מוכן.

מתוך 40 האלף, 5,000 הם חיל-מצב שאי-אפשר להזיזו מהנקודות. היה אצלנו ויכוח גדול את מי לשלוח ללטרון - גדודים מאומנים או שאינם מאומנים. גדודים מאומנים היו נחוצים במקום אחר - לקחנו גדודים שאינם מאומנים והתברר שאין הם יכולים לעמוד במערכה כזו. מבחינה צבאית טהורה ההפוגה תהיה בה ברכה רבה. היא נותנת לכוח הלוחם לנוח. אלה שלוחמים שבוע שלם אינם ישנים, וזה מחליש את האנשים. בג׳נין עמדו שלושה-ארבעה גדודים, ביניהם שני גדודים טובים שנשאו בכל עול המלחמה. הם עייפו. בשביל להמשיך, צריך היה המפקד להוציא את הגדוד שנפגע ולתת לו מנוחה,[6] ומבחינה זו יהיה להפוגה ערך גדול. הלוחמים ינוחו, כוחות מאומנים למחצה יקבלו אימון טוב. בסוף החודש הזה נעמוד בכוח לוחם של 20 אלף איש שיוכל לעמוד בקרב, וזה הבדל גדול. יש דברים שאי-אפשר לראותם מראש. בירושלים כבשנו מה שצריך לכבוש, וכשבאה פלוגה שצריכה הייתה להיכנס לפעולה מכריעה, חלתה כולה במחלת קיבה והפעולה התעכבה.

השר י. מ. לוין: הצעת מר רוזנבליט ואחרים לפנות שוב למועצת הביטחון אינה מובנת לי. מר שרתוק מכיר את הדברים. סבורני, שאם מועצת הביטחון מסרה למתווך להחליט, יכולה החלטתה עכשיו להיות רק יותר גרועה מהקודמת וגרועה מהצעות ברנדוט. מר רמז אמר בצדק: אם נחוצה לנו הפוגה - נעשה אותה מייד! אנו חיים כל הזמן בניסים, בסיעתא דשמיא. יכול להיות שהנס שקרה לנו עד עכשיו בדרך מלחמה, יקרה בדרך של שלום. אם אנו רואים את המצב הצבאי והמדיני כפי שתואר, אם אומרים לנו שברגע זה אנו צריכים להפוגה - נקבל את הדבר ולא נשמידו במו ידינו. צריך לנסות לפעול אצל המתווך. אם אפשר - מה טוב. אם אי-אפשר - צריך להסכים לבל יהיה יותר גרוע.

השר א. קפלן: אני מוכרח להודות כהרבה חברים, שיש חרדה וגם אחרי דברי בן-גוריון לא הגעתי לידי מסקנה. גם לי, כמו לציזלינג, הייתה תגובה שלילית בעת שמיעת דברי שרתוק. אבל לוחץ עלי כמו על שפירא ועל אחרים עניין ירושלים, אפילו לא המצב הצבאי כולו. עלי לוחץ, שביום שישי כבר לא יהיה להם לחם. לוחצת הידיעה שקיבלנו היום מבן-צבי. וכבר אמרו חברים, שאם חס וחלילה נפסיד את ירושלים ותתחיל התמוטטות - בשום אופן לא נתקן את הדבר. אני נתון בין שתי ההרגשות האלה ואינני יכול להגיע ברגע זה לסיכום. שלא כרמז, הייתי מוכן לומר לברנדוט עוד בפגישה הראשונה, שאין לנו שום יסוד להאמין לו. השאלה היא כה קשה שאין הממשלה יכולה לקבל החלטה ועליה להביא את העניין למועצת המדינה. בינתיים יעבור עוד לילה ואולי יגיע מזון ודלק.

הרב לוין: אני מתאר לי עוד החלטה אחת: לקבל את ההפוגה ולערער על הפירוש של ברנדוט בפני מועצת הביטחון. כלומר, לא לדחות את ההפוגה בגלל פירושו.

השר מ. בנטוב: הבה נשקול מה יותר נוח לנו: לערער עכשיו בפני מועצת הביטחון על העיקרון, או לערער אחר כך על אופן הביצוע. ערעור על העיקרון פירושו שאנו מערערים על הפירוש של ברנדוט, ואז תהיה חייבת מועצת הביטחון לקבל החלטה. אני מניח, שהיא תקבל החלטה לפי הפירוש שלו, כלומר החלטה מצמצמת עוד יותר מההחלטה הקודמת, כך שלא נרוויח כלום. אם נענה שאנו מניחים שהוא יפרש את ההחלטה פירוש מתקבל על הדעת, [מילה לא ברורה] בדעת כל החברים, אבל משאירים לעצמנו זכות לערער בפני מועצת הביטחון אם יתברר שהביצוע שלו אינו מתאים לפי דעתנו לעיקרון - יש לנו יותר סיכויים. קודם כל, נראה איך נסתדר איתו. אם נראה שבמשך חודש נוכל להביא 5,000 אנשי צבא בין 25 אלפים עולים, נוכל להסתפק בזה. אם נלך בדרך זו יהיה עליו לחץ של ההחלטה הקודמת - כך נוכל להביא את הדבר למועצת הביטחון ללא סיכון נוסף. דרך זו פותחת לנו פתח יותר טוב גם ביחס לברנדוט וגם כדי שלא לגרום ל[מילה לא ברורה] מראש בהחלטת מועצת הביטחון. יש להביא את העניין להכרעת מועצת המדינה.

אני מציע לעמוד באופן מודגש ביותר על שני תנאים:

אל״ף, לא בא בחשבון שהפיקוח עלינו יתחיל לפני הפיקוח על כל יתר הארצות גם בנוגע לנשק וגם בנוגע לאנשים. אני מפריד בין ההפוגה לבין התחלת הפיקוח. בינתיים יכולה להיות עלייה חופשית.

בי״ת, שגיל הצבא נחשב מ-35-18.

השר ד. רמז: מציע שהממשלה תחליט בעניין ותביא אותו לאישור מועצת המדינה.

בעד החלטה במועצת המדינה - 2.

בעד החלטה בממשלה – רוב.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: נעבור להצעות לגופו של עניין. הצעת שרתוק היא להודיע לברנדוט על התנגדותנו לפירושו ואם בינתיים תתכנס מועצת הביטחון - יש להביא בפניה את הערעור. לאחר שברנדוט יודיע לנו את החלטתו או לאחר שמועצת הביטחון תחליט - נחזור ונדון.

השר א. ציזלינג: אין להודיע לברנדוט שאנחנו מערערים אלא שאין אנו מקבלים את פירושו להחלטה.

השר מ. שפירא: אני מציע לומר לברנדוט, שאנחנו רואים את פירושו כמתנגד להחלטת מועצת הביטחון, אולם משום שאיננו יכולים לקבל על עצמנו אחריות בהמשכת המלחמה - נקבל אותו. אני מוכן לחכות עד מחר ואז להודיע לו.

מחליטים: להודיע לברנדוט, שהפירוש שלו בסעיף עלייה אינו הולם את החלטת מועצת הביטחון - רוב.

השר א. קפלן: אני מציע, שבכל זאת לא נחליט היום בדבר ההפוגה אלא בישיבת הממשלה מחר.

השר מ. בנטוב: תיקון להצעת קפלן: להחליט, אבל לא להודיע דבר עד שעה 11; ואם יהיה צורך - נקרא לישיבה.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אין זה תיקון.

השר מ. שפירא: שאלה לשרתוק: האם אפשר להודיע הלילה שהממשלה טרם הגיעה למסקנה?

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: נצביע את הצעת קפלן שמחר נחליט.

בעד הצעת קפלן - 3;

נגד – 1.

השר מ. שפירא: לא אפשרת לי להצביע. השאלה היא אם מתן תשובה היום הורס את העניין או לא.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אם הצעתו של קפלן מתקבלת, נוכל להצביע אם להודיע לברנדוט שאין מקבלים את הפירוש שלו, או לא להודיע.

מצביעים שנית על הצעתו של קפלן,

בעד - 3;

נגד - 2.

השר מ. שפירא: אני מציע להודיע לו שהממשלה טרם החליטה ותשובה תינתן מחר.

השר ד. רמז: אני מציע לומר, שהממשלה תחליט על העניין כשיהיה לפניה הנוסח האחרון.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: יש שתי הצעות להודיע לו שאנו מתנגדים לפירוש;

להודיע לו שעדיין לא קיבלנו החלטה.

אם תתקבל ההצעה השנייה, יש אפשרויות אחדות –

או להודיע לו שלא קיבלנו החלטה מטעם טכני,

או להודיע שאנו רוצים להחליט לאחר שיגיד את המילה האחרונה לו.

השר מ. שפירא: אני בעד הניסוח של רמז.

השר א. קפלן: מציע להודיע לו, שבממשלה הייתה תמיכה בעמדת משה שרתוק, אבל היא החליטה לקבל החלטה סופית רק לאחר שתראה את הנוסח האחרון.

השר מ. בנטוב: יש בזה ויתור על המשא ומתן.

השר א. ציזלינג: הצעת רמז-קפלן-שפירא תתפרש מבחינה פוליטית כקבלה עקרונית ועמידה על המיקח בפירושים. לדעתי, צריך להודיע לו את המינימום שקיבלנו כולנו - שהממשלה איננה מקבלת את הפירוש שלו.

השר מ. שרתוק: אלו הן הדעות שיש כאן:

אל״ף, אנו מודיעים שרק מחר ניתן תשובה.

בי״ת, לומר לו שמחר ניתן תשובתנו, אבל רק לאחר שנדע מה הנוסח הסופי שלו.

גימ״ל, להודיע לו, שהפירוש שלו עומד לדעתנו בניגוד להחלטת מועצת הביטחון והממשלה מזדהה עם הדעה שהביע שרתוק. אבל לאחר שיהיה לפניה נוסח סופי - תדון ותחליט.

דל״ת, להודיע לו היום, שהנוסח שלו מתנגד להחלטת מועצת הביטחון ואנו נערער בפני המועצה.

יש הסוברים, שאם איננו אומרים כלום, אנו מפסידים את הלחץ של התנגדותנו לפירושו.

השר מ. שפירא: במקום שתי ההצעות הראשונות יש הצעה אחת מוסכמת, האומרת שהפירוש שלו מכביד מאוד על קבלת ההפוגה והממשלה תדון ותחליט בעניין מחר, לאחר שתדע את הניסוח הסופי.

עוברים להצבעה:

א. בעד לתת תשובה מחר - 2; נגד - 5.

ב. להודיע היום שהממשלה מזדהה עם התגובה של שר החוץ על הפירוש שלו שאין הוא בהתאם להחלטת המועצה - נתקבל פה אחד.

ג. להודיע למתווך, שלאחר קבלת הניסוח הסופי אנו שומרים לעצמנו את הזכות לערער בפני מועצת הביטחון - בעד - 6; נגד - 5.

ד. מחליטים ברוב, שבשאר הנקודות יוחלט בישיבת הממשלה שלא מן המניין, לאחר שיתקבל הנוסח הסופי של החלטת המתווך.

השר א. ציזלינג: מחדש את ההצעה להביא את העניין להחלטה סופית במועצת המדינה.

בעד הצעת א. ציזלינג - 3; נגד - 5.

השר א. קפלן: אני מציע, שתהיה ישיבה של הממשלה עם מפקדי הצבא לדיון על המצב.

השר מ. שרתוק: אינני יודע באיזו שעה מחר יקבל ברנדוט את החלטתו הסופית ומתי תגיע לידינו. יכול להיווצר מצב כזה, שהוא ישלח את ההחלטה לנו ולמועצת הביטחון בעת ובעונה אחת. היא עלולה להגיע למועצת הביטחון במוקדם יותר. אם המועצה תתכנס לישיבה, אצטרך לתת הוראות [לנציג ישראל באו״ם למקרה זה].

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: השאלה שאתה שואל אין עליה תשובה אלא מחר. היום נודיע רק מה שהחלטנו. פנייתנו למועצת הביטחון תהיה תלויה בדיונינו לאחר שנדע את החלטתו. ודאי יכול להיות, שהוא יודיע קודם למועצת הביטחון והידיעה תגיע לשם באותו זמן שנשב כאן.

השר מ. בנטוב: אני מציע לקבוע שני תנאים:

אל״ף, שהפיקוח ייכנס לתוקפו בכל המקומות בבת אחת;

בי״ת, שגיל הצבא יחשב מ-18 עד 35.

הצעת מ. בנטוב נדחתה.

הערות: