6

הממשלה הזמנית, ישיבה 1, תל-אביב[1]

16/5/1948

וייצמן: אסור לדחות את הכרזת העצמאות

 

 

סעיף 3: דוח על המשא ומתן עם הממשלות

 

הישיבה נפתחה במספר הצעות לסדר היום ולהלן אמר היו״ר דוד בן-גוריון:

 

היו״ר ד. בן-גוריון: נפתח את הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית בשמיעת דוח ממשה שרתוק. אני מניח כדבר מובן מאליו, אם כי אין על זה החלטה: כל דיבור בישיבות אלו בין שהוא חשוב או לא, הוא בהחלט סודי ואיש אינו רשאי למסרו לשום אדם, גם לא לידידיו הכי קרובים ולאנשים הכי נאמנים, כי אלה הם ענייניה של המדינה ולא של האנשים המשתתפים בישיבות אלו.

 

מר מ. שרתוק: הכרת ממשלת ארה״ב בממשלה הזמנית כשלטון עובדתי [״דה פקטו״] באה לכולנו כאפתעה גמורה. אני רוצה להודות ולהתוודות, שלפני צאתי מאמריקה שמעתי סברה כי הדבר הזה ייתכן, אבל לא נתתי אמון בזה. אולי הייתי מקטני אמונה באפשרות זו, באשר הייתה התרוצצות רבה. היו ניסיונות להשפיע השפעה ישירה על ״הבית הלבן״ והנשיא ולהחזירו למוטב, והוא כאילו נענה. בו בזמן הייתה חתירה מתמדת מצד מיניסטריון המדינה ואנשי הביטחון [משרד ההגנה], וגם הם הגיעו לקשר ישיר עם הנשיא והתאמצו מאוד להטותו לצדם ואף התפארו והדגישו שהוא בעצה אחת עמם.

היחידי מאיתנו שראה את הנשיא בזמן האחרון היה [חיים] וייצמן. הנשיא ראה אומנם בחודשים האחרונים עוד כמה יהודים - פרוסקאואר, להמן, אבל מהציונים ראה רק את וייצמן. שערי ״הבית הלבן״ סגורים היום בפני ההנהגה הציונית הרשמית. אני אומר זאת כעובדה ואינני נכנס להערכות. זוהי עובדה שלא מצאו דרך לשנותה. וייצמן ראה את הנשיא ערב מסירת ההצהרה של אוסטין[2] במועצת הביטחון, והנשיא לא אמר לו דבר וחצי דבר על השינוי המפתיע העומד להתחולל במדיניות האמריקנית. אחר כך שמענו סיפור כזה: הייתה כאילו ישיבה ב״בית הלבן״ בהשתתפות אנשי מיניסטריון המדינה ועמדה שאלת שביתת הנשק. הנשיא הסכים שיש צורך בדבר זה. אחד הפקידים הפליט כמה מילים, שהצורה צריכה להיות אולי נאמנות בינלאומית. לדבר זה לא הושם לב. הוא ניצל את העובדה שלא היה ערעור על דבריו ומאחר שההצעה הייתה מוכנה מקודם, ניתנה הוראה לפעול לפיה.

הייתה זו אפתעה גמורה. הנשיא אמר שהעמידוהו במצב שהוא הוליך שולל את וייצמן. זה קומם אותו מאוד נגד מיניסטריון המדינה והוא ניסה כמה פעמים להחזיר את היוזמה לעצמו. השופט רוזנמן,[3] שהיה מקורב מאוד לרוזוולט ועומד בקשר עם וייצמן, ראה את הנשיא פעמיים בשבועות האחרונים. הוא הכניס בלב הנשיא את הרעיון, שההזדמנות בשבילו להחזיר את היוזמה לידיו היא להכיר בממשלה הזמנית אם תקום. זו סמכותו. הוא לא יצר את העובדה עצמה - היהודים יצרוה. רוזנמן לחץ מאוד בעניין זה, כי הוא האמין שהממשלה היהודית קום תקום. גם משום כך היה וייצמן בדעה שאסור לדחות את הכרזת העצמאות.

קיבלנו מנציגנו בוושינגטון, אליהו אפשטיין[4], את הדוח הבא:

 

ממשלת ארה״ב הכירה במדינה בדברים הבאים: הודיעו לממשלה כי הוכרז על מדינה יהודית בארץ-ישראל ונדרשה הכרה בה על ידי הממשלה הזמנית. ממשלת ארה״ב מכירה בממשלה הזמנית כשלטון דה פקטו של מדינת ישראל החדשה.

 

הוא מוסיף הסבר להשתלשלות העניינים ומוסר את תוכן האיגרת ששלח אל הנשיא. הוא מסביר, שהתייעצות רחבה יותר והודעה מוקדמת לנו נמנעו על ידי חובת הסודיות שהטיל קלרק קליפורד,[5] ועל ידי קוצר הזמן. יום לפני כן טילפן לוֹי הנדרסון[6] לברר מה הם הגבולות של המדינה החדשה. נאמר לו [ע״י אפשטיין], כי הגבולות הם בהתאם להחלטת האו״ם. המסיבות חייבוהו [את אפשטיין] ליטול לעצמו את הסמכות לעשות את הצעד הזה ולקבל עליו את האחריות למשלוח המכתב.

נתקבלה ממנו טלגרמה נוספת, שהוא נדרש על ידי מיניסטריון המדינה לתת התחייבות בכתב שאנחנו נשמור על הגבולות, והוא נתן את ההתחייבות בהסתייגות: ״אלא אם כן יחייבו התנאים הצבאיים אחרת״.

ברור לי שהוא לא עשה זאת על דעת עצמו. כנראה, עמד מיניסטריון המדינה על זה כתנאי. לוֹוֶט והנדרסון שלחו לאליהו אפשטיין ברכות להקמת המדינה.

ענינו לאפשטיין שהוא עשה דבר בעִתו ומגיע לו ״יישר כוח״ בעד חלקו בהישג ההיסטורי הזה.

כאשר נתקבלה הידיעה על הכרת אמריקה, עמדתי בניסוח הודעות לממשלות ובמסירת תוכן ההכרזה לידיעתן. קיבלנו דרישה דחופה בניו-יורק שנפנה מייד לבירות באופן ישר ונודיע טלגרפית את תוכן ההכרזות ואת העובדה שהוקמה מדינה וממשלה זמנית. אני נמצא בעצם המלאכה הזאת. הנוסח הוא, שאנחנו מודיעים כי ביום זה וזה נתכנס מוסד כזה וכזה ובמעמד חגיגי הכריז על הקמת מדינת ישראל נוכח סיום המנדט באותו יום, ועל יסוד החלטת האו״ם קבע את עצמו כמועצת המדינה, קבע את האורגן המבצע כממשלה זמנית. להלן אנו מוסרים את החלק המרכזי של ההכרזה: המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית, תנהיג יסודות של צדק ושלום. וכן כל מה שנאמר כלפי הערבים. אנו מבקשים שהממשלה שאנו פונים אליה תכיר הכרה רשמית במדינה ובממשלתה, מביעים תקווה שההכרה לא תאחר לבוא ותסייע לחיזוק קשרי הידידות ולהשכנת השלום והצדק ביחסים הבינלאומיים בכלל.

יש תוספת לכל מדינה ומדינה לפי מצב היחסים איתה: מביעים הערכה בעד עמדת נציגים באו״ם. בעד פעולת באי כוח באונסקו״פ[7] לטובתנו.

עד עכשיו שלחנו הודעות לבריה״מ, לצרפת, קנדה, דרום אמריקה, ניו-זינלנד, אוסטרליה, פולין, צ׳כיה, גווטמלה, שבדיה, נורווגיה, דנמרק, בלגיה, ואני עומד בהכתבת האיגרת לאנגליה. נפנה לכל המדינות. נמלכנו ביועץ המשפטי שלנו בניו-יורק בשאלת הפנייה למדינות שאינן חברות באו״ם - שווייצריה, אוסטריה, רומניה, הונגריה, אירלנד. יש שאלה של המדינות הערביות - (מר מ. בנטוב: האם לא היה כדאי שיהיה פסוק על שקיבלנו את השלטון הממשי בשטח המדינה, ואין זו רק הכרזה?) - לפי קריאת הנוסח אין השאלה מתעוררת, הדבר ברור והחלטי. אולם אפשר להוסיף את הפסוק הזה בפניות הבאות. החתימה היא בשם הממשלה הזמנית של מדינת ישראל - (היו״ר ד. בן-גוריון: דרושה החלטה בשאלת הפנייה למדינות הערביות. אנחנו מעוניינים ביחסים טובים איתן, הן חברות באו״ם, הן הכריזו עלינו מלחמה. לדעתי, יש לפנות אליהן. נראה מה יענו. אולי להעמיד פנים שהן לא הכריזו עלינו מלחמה?) - (מר א. ציזלינג: לדעתי יש לפנות אליהן מבלי להתעלם מכך שהן הכריזו מלחמה, כלומר, תוספת מיוחדת, כשם שיש תוספת בכל פנייה, שאנו קוראים להפסקת פעולות האיבה אהדדי) - (מר מ. בנטוב: אולי אפשר להעביר את הפניות דרך האומות המאוחדות?) - אין לזה צינור. המדינה הראשונה שפנינו אליה הייתה בריה״מ, אבל בראש וראשונה פנינו למזכירות האו״ם ושלחנו חלק נרחב יותר של ההכרזה, עם הסתמכות על החלטת העצרת. בסוף אמרנו, שהממשלה הזמנית מוכנה לחתום על התחייבויות שנקבעו בהחלטת העצרת ומבקשת כניסה לברית האומות.

 

הוחלט לפנות גם אל המדינות הערביות.

 

הערות: