2

מינהלת העם, תל-אביב[1]

12-13/5/1948

על סף הגשמת התקווה של מאות שנים

סעיף ג׳: דוח מר מ. שרתוק על המצב באו״ם

מ. שרתוק: הזמן קצר והמלאכה שלי איננה קטנה ואיננה קלה. אני אשתדל לא להשמיט, אבל אשתדל לצמצם את הדברים.

החתירה תחת ההחלטות של ה-29 בנובמבר ימיה כמו ההחלטה של ה-29 בנובמבר. החתירה הייתה עוד לפני כן, וההכרעה שנפלה בשלטון האמריקני [בעד תוכנית החלוקה] הייתה החלטה נגד עצות וחתירות בפנים. ״בפנים״ - זה ה״סטייט דפרטמנט״, הצבא והנפט, מלבד שיש [שם] הרבה שנאת ישראל ועוד משום שיש [שם] אנשים שאינם מבינים מדוע מגיע לעם היהודי שתהיה לו מדינה.

התמורות שחלו מכ״ט בנובמבר ואשר הכריעו את הכף נגד, בניגוד להכרעה הקודמת, הן אלו:

קודם כל, הפעילות של הנשיא [הרי טרומן] בזמן האחרון ונסיגתו מפעילות אחר כך, לאחר שהוא חשב שהעניין סודר והוא יכול לשקוט ו[קולות] היהודים פחות או יותר מובטחים לו.[2] בזה גם נכרכו כמה שינויים פנימיים שחלו והספק הרב שנכנס בלב הנשיא אם בכלל מועמדותו תתקיים. גם זה דחה אותו לקרן זווית בתור גורם פעיל. נתעורר בו עתה מחדש ובכל תוקף הרצון להיבחר, קודם כל הרצון להבטיח את המועמדות. כי זה מסופק. זה יוכרע ביוני וייתכן שהוא לא יהיה מועמד. אבל כל זמן שיש לו תקווה כזאת, התעורר הרצון מחדש. יש השערה רצינית מאוד, שאחרי הכל אייזנהאואר[3] יהיה מועמד הדמוקרטים, ואם אייזנהאואר יהיה המועמד הדמוקרטי, אז אין כל סיכוי לטרומן[4] להיות המועמד. לכן, אוזניו יותר קשובות עתה ולבו יותר ער והוא יותר נכון. אבל זה כבר שלב חדש.

שנית, העובדה כשלעצמה, שנסתיים המושב של האו״ם ונתבטלה המשלחת של [ארה״ב] באו״ם בתור גורם מדיני עצמי. במשלחת היו הילדרינג וגב׳ רוזוולט, והם היו לצדנו. גם אישֵי השלטון מוכרחים להיות רגישים לדעה הקהל, ולא אחת דרשו מ״הסטייט דפרטמנט״ לסגל את הוראותיו למצב הבינלאומי. ההשפעה הזאת אף היא פסקה עם סיום מושב האו״ם.

הדבר השלישי - חולשתנו הצבאית בשלבים הראשונים של המערכה. מוסרים, כי מרשל[5] במסיבה אחת התבטא, כי כמו שבלפור[6] אמר פעם שהוא מאוכזב מהבולשביזם בימי הנא״פ,[7] כן הוא מאוכזב מה״הגנה״. הוא חשב שאם הערבים ינסו להרים ראש, ה״הגנה״ תחסל אותם אחת-שתיים - והנה לא כן הדבר.

והדבר העיקרי - ההתחדדות החריפה מאוד של היחסים עם רוסיה הסובייטית והחמרת המשבר הבינלאומי בכללו. לי היה ברור, שאלמלא הדבר הרביעי, שהוא העיקרי בעיני, לא היה ה״סטייט דפרטמנט״ מצליח להפוך את הקערה על פיה, כי הוא הפך את הקערה על פיה הודות למשבר הבינלאומי. הקשר בין מאורעות פראג ובין הצעת הנאמנות של ממשלת ארה״ב, וכינוס המושב המיוחד של האו״ם, היה בעיני קשר חשמלי, בלתי אמצעי. רק בכוח צל הבלהות הזה של סכנה לארה״ב עלה בידיהם להבקיע את חומת הכ״ט בנובמבר בתוך השלטון האמריקני. המפנה הזה כיסה על כל מיני פשעים באמריקה. כל מיני דברים, שהיו תלויים במחלוקת בממשלה, נעשו קלים להשכחה נוכח אימת המלחמה, שבה יד רוסיה יכולה להיות על העליונה. כמה אנשים וכמה חוגים אמרו:

״יש דברים שהיינו עושים אותם והיינו יוצאים נגד השלטון בימים כתיקונם, אבל איננו יכולים עכשיו לתת לשלטון לומר, שאנחנו תוקעים סכין בגבו כאשר הוא עומד בפני נחשול הסובייטיזם בעולם״.

מתוך כך עלתה מחדש הצעת הנאמנות. אני אומר ״עלתה מחדש״, כי ידוע לנו שהיא הייתה טמונה בתיקי ה״סטייט דפרטמנט״ עוד מקודם, וכי אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ היו בטוחים שזה הפתרון לארץ-ישראל, ולגבי תוכנו של משטר מנדט זה הם קיבלו את ההלכה הערבית ולא את ההלכה הציונית. בשבילם ההתנגדות למדינה היהודית - אם נסלק מזה נופך אנטישמיות שדבק פה אצל אישים ידועים, איני חושב שזה מילא תפקיד מכריע שהוא, כמו שגם לא חשבתי את זה לגבי אנגליה - נבעה מרצון להעמיד טריז בפני רוסיה ולגייס את ארצות ערב אשר בידיהן הנפט, ואם כן, לא צריך לתת להן להפריע. על כל פנים, [מדינת ישראל] זהו גורם שאין לחַשב מראש מה יהיה כיוונו ופרצופו, באשר הוא יהיה עצמאי. מוטב לנו שהוא לא יהיה.

בפני הנחשול הזה עומדים שלושה דברים על הבמה האמריקנית:

אל״ף, עדיין האינטרס של הנשיא איננו בחיסול העניין הציוני, כי אם בחיפוש כל הזמן איך לפייס ולרַצות את היהודים.

בי״ת, דעת הקהל, אשר במידה שהיא באה לידי ביטוי בעיתונות, אם כי יש גם גישה שלילית בעיתונות החודשית, וזה נשאב לא במעט מהמקורות של ה״סטייט דפרטמנט״, הרבה פחות בעיתונות היומית, שהיא לצדנו.

גימ״ל, העובדות שנוצרו וההולכות ונוצרות בארץ, אשר מחייבות כל מדינאי ריאלי להתחשבות בין שזה לרצונו או לא לרצונו.

באופן כזה החלה הרפתקאת הנאמנות מצד ממשלת ארה״ב במושב הזה של העצרת, שהיא בעצמה כינסה אותה לשם העניין הזה. אני פוסח על כל הדיונים שהיו במועצת הביטחון, אם כי זה היה לא מזמן. מלכתחילה לא האירה ההצלחה פנים ליוזמה הזאת. הדבר נתקבל בקרירות ובספקנות והסכמה רפה מאוד מצד אחדים, והתנגדות נמרצת מצד אחרים. אומנם, התברר שנעשתה מלאכה לא קלה והוגשה תוכנית מפורטת מאוד, אשר ברור היה שהיא באה לרוקן את הנאמנות מכל תוכן ציוני. אבל לא רק בגלל זה נכשלה ההרפתקה. יותר מאשר בגלל אנטי-ציוניותה, ההרפתקה נכשלה בגלל חוסר רצינותה בעיני הקהל.

אל״ף, מפני שהיא נראתה כניסיון לשחות נגד הזרם, זרם אשר הלך וגאה בינתיים.

בי״ת, מפני שבה בעצמה לא הייתה כל ערובה, גם כל ניסיון, לקבוע אפשרות של ביצוע.

זה יצר מלכתחילה אי-אמון. עצם המפנה שחל בממשלה האמריקנית היה בעוכרי המפנה. כי הוא הרס את האמון במסקניותה של ארה״ב בשאלת ארץ-ישראל, ולא הייתה תפארת המשלחת של ארה״ב על הדרך הזאת, אלא הייתה גם דיסקרטיזציה גמורה.

אם אני כאן אסכם בשלוש מילים, לפני שאגיע לשאלת שביתת הנשק, מה שהתחולל על במת האו״ם במשך השבועות האחרונים, אני אומר שהתחוללו שלושה דברים שהם לטובתנו:

אחת, הכשלת מזימת הנאמנות.

שתיים, הרושם הכביר של הניצחונות העבריים בארץ.

שלוש, השתכנעות כל המסיבה הזאת בעובדת קיומה של מדינת היהודים בארץ, ובזה הושקעו כבר מאמצים מסוימים.

בשלושת הדברים האלה אנחנו הישגנו משהו.

למעשה, ההרגשה היא שהצעת הנאמנות, בתור פיתרון לשנים, ירדה עכשיו מעל הפרק.

שנית, גילינו כוח כביר, אשר קודם לא שיערו בנו.

שלישית, נשתנתה המציאות הארצישראלית מבחינת המבנה המדיני - המדינה היהודית היא כבר חתיכת מציאות, אשר אי-אפשר לעבור עליה לסדר היום ולהתעלם ממנה.

אבל אותה האסכולה בתוך ה״סטייט דפרטמנט״ לא אמרה נואש והלכה להשיג בדרך שביתת הנשק מה שלא עלה בידיה להשיג בדרך הנאמנות. אומנם אצלם, כפי הַסברתם, עיקר מטרתם לייצב או להקפיא את המצב, להשכין שלום בארץ כדי ליצור אפשרות של נשימה, ואין להם דרך אחרת מאשר על ידי נאמנות איזושהי. זוהי ההנמקה שלהם לנו. יש לנו כל היסוד להניח, שהקו העיקרי הוא נאמנות, ובתור שלב ביניים הם מציעים שלב של שביתת נשק. העוקץ בעניין העיקרי של שביתת הנשק הוא לא העוקץ הצבאי, אלא העוקץ המדיני. לא הפסקת המלחמה, אלא ויתור היהודים על הקמת המדינה העצמאית בתאריך זה, גם ויתור הערבים מלהכריז על המדינה העצמאית שלהם בכל שטח ארץ-ישראל או באיזה שטח שהוא.

מדוע? כי אם זה לא יהיה - אזי ב-15 במאי אתם מכריזים על מדינה עצמאית. בו-בזמן מכריזים גם הערבים על מדינה עצמאית. הַכרזתכם תחול על חלק מהארץ, והַכרזתם - על כל הארץ. היהודים אולי יהיה בכוחם להטיל את מרותם על השטח שהם תובעים לעצמם, או על כל פנים, על מרביתו, ולא יעלה בידי הערבים להחיל מרותם על כל ארץ-ישראל. אבל זה לא מעלה ולא מוריד. מכל מקום, ייווצרו שני תובעי מעמד לעצמם והם יצאו לעולם לתבוע זאת, ואז אין כל ספק שישיגו. תהיינה מדינות שתכרנה במדינה היהודית וגם במדינה הערבית. קודם כל, המדינות הערביות והמוסלמיות.

ברגע שנוצרת בארץ-ישראל מדינה, או דבר-מה שתובע לעצמו מעמד מדיני, ומכירות בזה מדינות אחרות - אזי מערכת היחסים חורגת ממסגרת האו״ם ונהפכת למערכת יחסים תקינה בין מדינות עצמאיות, ואז עזרת המדינות האלו למדינות שבארץ-ישראל איננה פגיעה באו״ם, וכל מדינה רשאית לבוא בברית עם מדינה אחרת. והיות ואלו הן שתי מדינות נלחמות - אזי זה יגרוף לתוך המלחמה מדינות שמחוץ לארץ-ישראל. ומכאן התחלה של מלחמה עולמית, על כל פנים - משבר בינלאומי חמור מאוד. על כן מנוי וגמור איתם לא לתת לדברים להתגלגל לתהום זה ולמנוע בעד זה בכל מחיר שבעולם.

הייתה לי שיחה עם מרשל ועם לוֹוֶט סגנו[8] - אני אמרתי אחר כך בדוח לחברי, כי אינני זוכר שאיש שלטון ידבר ברצינות כזאת כאשר דיברו לווט וגם מרשל בעניין שביתת הנשק. ראיתי שדבר זה הוא דבר עמוק. ראיתי שיש בזה מבחינתם כנות גמורה. הם רואים את המצב כאסון אשר הם מצווים לעשות הכל כדי למנוע בעדו, וכל האמצעים יהיו כשרים בעיניהם כדי למנוע בעד ההתפתחות הזאת. הם חושבים שההכרזה תביא לידי כך - ולכן צריך למנוע אותה. אז לא דובר על מניעת ההכרזה, אלא שצריך להגיע לשביתת נשק.

הם ניסו לעשות את זה באמצעות מועצת הביטחון - ונתקבלה החלטה כפי שאתם יודעים.[9] אני הלכתי בדרך כזאת: לא לומר ״לא״ לשביתת נשק, לא לדחות דחייה מוחלטת ולמפרע את הצעתם, אלא לנסות לתקן אותה מבלי להתחייב על קבלתה כל זמן שלא תתאים לנו בכל נקודותיה. ניסיתי לעשות מאמצים כדי לנתק את עניין שביתת הנשק מעניין העלייה, והודעתי על התנאים שבהם אנחנו נסכים לשביתת נשק. והודעתי, שכל זמן שהתנאים אינם כאלה - איננו מקבלים את זה.

אבל הם הבינו בעצמם עד מהרה, שההחלטה הזאת כשלעצמה איננה פותרת את השאלה, ואז הם פתחו במשא ומתן בלתי רשמי מאחורי הפרגוד של האו״ם, גם איתנו וגם עם הערבים, על התוכנית שלהם של שביתת נשק. גם פה נקטתי עמדה: לא לקומם אותם על ידי כך שאיננו רוצים לדבר איתם וכולי, אלא שיהיה ברור להם, בכל שלב ושלב, שאין התחייבות מצדנו וכי ההכרעה תיפול בארץ, וכי אני רואה מעצורים חמורים מאוד וכמעט שאינני רואה אפשרות שבדרך זאת נגיע לידי איזה הסכם איתם. אבל, יחד עם זה - להתווכח איתם באופן ענייני. בתוך מהלך השיחה איתנו ועם הערבים, ההצעה שלהם פשטה צורה ולבשה צורה, ובמשך הזמן ראיתי 9-7 נוסחים, ובידי ישנו הנוסח האחרון, שאני אמסור אותו מייד.

אבל אני רוצה, קודם כל, לומר באיזה נימוק נוסף, וגם באיזה איומים, הייתה מלווה פרשת הבירור הזה. לא כל האיומים הושמעו באוזנינו. להיפך, בשיחה האחרונה שהייתה לי עם מרשל ועם לווט, לפני ארבעה ימים, כמעט ולא נשמעו איומים בכלל. על כל פנים, האיומים החריפים ביותר לא באו לידי ביטוי בכלל. אבל היו איומים בשיחות עם אנשים אחרים.

נאמר כך: ״אנחנו לא ניתן ליהודים לנהל מלחמה, שאיננו רוצים בה, בדולרים שלנו״. בזה היה רמז לא רק ל״מגבית״ באמריקה. בזה היה גם דבר יותר מפורש: שהם יכולים להטיל הסגר על דולרים על ארץ-ישראל, גם על המזרח התיכון כולו - גם על היהודים וגם על הערבים. כי העברות של דולרים מאמריקה לאיזה שטח שהוא הם יכולים להפסיק אותן ולהגיד שכל העברה כזאת טעונה אישור, ואז גם כל סכום שמועבר מאמריקה לשווייץ טעון בדיקה. ויש להם דרכים להגיע לחקר העניין: לְמַה הכסף הזה הולך.

בהזדמנות אחת הושמע איום כזה: אם הם לא יצליחו ולא תהיה שביתת נשק - אזי הם יפרסמו את כל החומר שיש בידיהם, והוסיפו, כי מזה לא תצמח ברכה לא לאנגליה, לא לערבים ולא תצמח מזה ברכה גם ליהודים. אבל לאנגלים ולערבים אין בני תערובה בידיהם, בה בשעה שליהודים יש חמישה מיליון כאלה, ומזה יבולע ליהדות אמריקה, וזה יפלג את החזית הפרו-ציונית באמריקה, באשר יהיו יהודים, שכאשר יעמדו בפני הברירה אם לעמוד לימין היישוב או לקבל את הדין של ממשלת ארה״ב, הם יקבלו את הדין. מזה גם יצא נחשול גדול מאוד של אנטישמיות באמריקה - (ד. רמז:[10] למה הם מתכוונים במספרים כאלה?) - מעשי טרור, או קניות נשק, עלייה ב׳ וכולי. לא הייתי במעמד בו הדברים האלה נאמרו. והאיש [שלנו] שהיה לא שאל שאלות.

מה שנשמע באוזני-אני היו שני דברים:

אל״ף, שהם ילכו למועצת הביטחון ויבטיחו רוב בעד ההכרזה בארץ של מצב המסכן את השלום הבינלאומי, ואז מועצת הביטחון תיגש לסנקציות גם נגד הערבים, אבל גם נגדנו - הסגר וכולי - אשר יכריחו אותנו לשביתת נשק.

בי״ת, דבר יותר פשוט. אם אנחנו הולכים בדרכנו, אז אין לנו כל תביעות לעזרה מצדם במקרה של פלישה - כאילו עד עכשיו עזרו... ״אם אתם רוצים להילחם - תילחמו״.

עכשיו אני רוצה למסור לכם את הנוסח האחרון. זה מסמך בן 14 סעיפים, שצריך להוות הסכם אשר עליו חותמים הוועד הערבי העליון והסוכנות היהודית לארץ-ישראל. שלושת הסעיפים הראשונים לקוחים מהחלטת מועצת הביטחון על שביתת הנשק:[11]

אל״ף, הפסקת כל פעולות צבאיות וצבאיות למחצה, מחוץ לתפקידי משטרה, כפי שתקבע ועדת שביתת הנשק של מועצת הביטחון.

בי״ת, בתקופת שביתת הנשק אין להכניס לארץ-ישראל כוחות מזוינים או כוחות המיועדים למלחמה. הנוסח הקודם היה: ״כל איש המסוגל לשאת נשק״, ובמקום זה נתקבל התיקון שלי: ״אנשי מלחמה״. הם קיבלו את זה לפני הניסוח שלהם, כי אמרתי שאם יחליטו אחרת - אזי אסור יהיה לנזיר להיכנס לארץ.

גימ״ל, איסור על הבאת נשק. בנוסח של מועצת הביטחון זה חל גם על רכישה. את האיסור על רכישה הם מחקו, כדי לעשות לנו ויתור.

אחר כך יש סעיף נוסף: ״כל מי שיימצא אשם בפעולות אַלָמוּת - טרור וחבלה - או יגורש מהארץ או ייאסר״. הייתי יכול על כל סעיף וסעיף לספר את ההשתלשלות - איך הגיעו לנוסח האחרון - אבל זה ייקח זמן.

אחר כך אנחנו מגיעים לארבעת הסעיפים המדיניים, שהם העיקר. בדרך כלל, כתיב: ״שביתת נשק״, קרי: ״הסדר מדיני״. גם הוועדה היא לא לתנאים של שביתת נשק, אלא זה מוסד לשלטון ופיקוח בינלאומי.

סעיף חמישי אומר:

״במשך תקופת שביתת הנשק ומבלי פגיעה והשפעה על המבנה הממשלתי הישן של ארץ-ישראל, השלטונות או הרשויות הקיימים - ערבים ויהודים - יפעלו כמשטר שביתת נשק זמני בשטחים אשר בהם שלטונות אלה שולטים עכשיו, והם יבטיחו זכויות מלאות ושוות לכל תושבי השטחים האלה״.

ראשית, זאת אומרת, יש כאן קבלת העובדה שקיימים שלטונות.

שנית, יש כאן קבלת העובדה ששלטונות אלה הם טריטוריאליים. אפשר לפרש את זה שזאת מינהלת העם.

שלישית, יש כאן הקפאה. זאת אומרת, קודם כל - אישור הדדי. הערבים מאשרים את זה ליהודים והיהודים מאשרים את זה לערבים. יש כאן הסכמה שהמצב הזה יימשך. יש כאן הקפאה. זאת אומרת, שאסור להם [לשני הצדדים] להרחיב את תחומי השלטון.

רביעית, יש כאן נקיבת שם לדבר. זאת אומרת, הם יפעלו לא כאיזה דבר אשר מקשר את העניין לכ״ט בנובמבר. זה לא אורגן אשר יכול לשאוב את סמכותו מכ״ט בנובמבר, אלא זה ״Temporary Truce Regime״ [משטר הפוגה זמני]. השלטון הזה לא יפעל רק להבטחת שביתת הנשק, אלא בכל מני עניינים. זה משטר שביתת נשק ולא משטר לשביתת נשק.

בתפיסה שלהם, הסעיף הזה הוא סעיף חיובי לנו. הנוסח הראשון שלהם היה:

״השלטונות היהודיים ימשיכו את ההכנות לשליטה על החיים היהודיים בארץ-ישראל והשלטונות הערביים ימשיכו את ההכנות שלהם לשליטה על החיים הערביים בארץ-ישראל״.

זה היה מושג של הכנות ושלטון על חיים. זאת אומרת, על אוטונומיה פרסונלית ולא על שיתוף. אחר כך הם הגיעו לזה.

אחר כך הסעיף השישי האומר:

״לא ייעשו שום צעדים על ידי השלטונות הערביים והיהודיים להכריז על מדינה ריבונית בכל ארץ-ישראל או בחלק מארץ-ישראל, וכן לא יבקשו הכרה בינלאומית לעצמם״.

עכשיו באים סעיפים של משטר התקופה הזאת - איך תתנהל הארץ במשך התקופה הזאת. הסעיף הראשון הוא לגבי שיתוף פעולה בין השלטונות היהודיים והערביים. שני העמים - היהודי והערבי - מסכימים שוועדת שביתת הנשק של האו״ם[12] תסדיר את היחסים ואת שיתוף הפעולה בין היהודים והערבים לגבי שמירת הביטחון ולגבי השירותים הציבוריים החיוניים.

אחר כך יש סעיף, שוועדת שביתת הנשק של מועצת הביטחון תקבע, תסדיר את חופש התנועה בארץ - מה פוגע ומה לא פוגע בחופש זה.

אחר כך יש סעיף על דבר החזרת העקורים למקומותיהם - לא רק ערבים - אלא גם יהודים נעקרו, אלא אם כן ועדת שביתת הנשק תחליט שהחזרת מישהו או חזירה לאיזה מקום פוגעת באינטרסים של שביתת הנשק.

כאן יש סעיף אשר הופיע לראשונה בנוסח האחרון, והוא נמסר לידי ביום ו׳ לפנות ערב: שבשביתת הנשק, השלטונות הערביים והיהודיים הקיימים - פה יכול להיות שלטון אחד יהודי ושלטון אחד ערבי וגם כמה שלטונות יהודיים וכמה שלטונות ערביים - ימשיכו להוציא לפועל את החוקים הקיימים של ארץ-ישראל, אלא אם כן תינָתן להם סמכות לפעול בניגוד לכך על ידי ועדת שביתת הנשק.

אחר כך בא סעיף חשוב מאוד על העלייה. הסעיף הזה היה כל הזמן מלווה תורה שבעל פה. הם לכתחילה ביקשו לקבוע בכתב:

אל״ף, שיש עלייה יהודית.

בי״ת, מידות העלייה, ואמרו שהערבים יסכימו לזה והציעו לנו את הדבר הזה כאחד הפיתויים:

״אתם בפעם הראשונה משיגים הסכמה של הערבים לעלייה יהודית״.

הם נקטו ב-4,000 לחודש. היו בזה כמה דרגות. הם אחר כך באו ואמרו, שאולי יתנו קצת פחות מ-4,000 לחודש. סופו של דבר שבאו ואמרו:

״הערבים אומרים שהם מוכנים להתפשר עם עלייה יהודית והם בשום פנים ואופן אינם מוכנים לחתום על הסכמתם לזה. לכן צריך שיהיה כתוב דבר אחד ושיהיה הסדר שהוא באופן פורמלי לא מחייב אותם, אם כי הם יתחייבו שלא ימרדו נגדו״.

פה כתוב כך:

״במשך תקופת שביתת הנשק, ומבלי הסדר עניין העלייה לעתיד, שני הצדדים מסכימים, כעניין של שעת חירום, שלוועדת שביתת הנשק תהיה הסמכות לטפל בשאלת האמיגרציה לארץ-ישראל״.[13]

לזה באה תוספת של תורה שבעל פה - גם כאן הנוסח האחרון: אנחנו נקבל הבטחה רשמית של Truce Commission [ועדת שביתת הנשק], שהיא תכניס לארץ-ישראל במשך התקופה הזאת:

אל״ף, 1,500 יהודים לחודש מאירופה;

בי״ת, את כל אנשי קפריסין[14] בתקופת שביתת הנשק.

אני לא מגיב. אני רק מוסר את ההצעה.

סעיף 12 דן על המקומות הקדושים (קורא באנגלית את הסעיף).

סעיף 13 אומר, שהסוכנות היהודית לא״י והוועד הערבי העליון מרכיבים יחד מועצת שביתת הנשק, שמורכבת שלושה-שלושה מכל צד ושמתפקידם לדאוג לביצוע שביתת הנשק ולבוא לעזרה לוועדת שביתת הנשק במילוי תפקידיה.

סעיף 14 - על תקופת שביתת הנשק. זה לשלושה חודשים, אבל זה נמשך גם הלאה, אלא אם כן נותנים הודעה למפרע בהקדם של חודש אחד.

אני רוצה עכשיו קצת לחזור אחורנית. אלו היו ימים לא קלים בכל הפרשה הזאת. היו ימים לא קלים בייחוד לי, כי עמדת רובם של החברים באמריקה הייתה נגד הדבר הזה, אבל עם סייג אחד ברור שבעניין זה: אם הטוב של שביתת הנשק מכריע נוכח הסכנות הצבאיות - על זה יש להחליט בארץ-ישראל. כלומר, אם הסכנה של הפלישה היא גדולה, אז בארץ צריך להחליט על זה. אני לא יכולתי להגביל את עצמי מלהביע את דעתי בשאלה זו, כאיש הארץ. כל זמן שאני חשבתי,

שמצד אחד אנחנו עומדים בפני סכנה חמורה מאוד של פלישה,

ומצד שני, לפני זה, שזה [שביתת הנשק] יאפשר לנו למעשה לקיים ולפתח את השלטון העצמי הנוכחי,

אמרתי לעצמי: אולי נצטרך לחפש איזו דרך להגיע איתם לידי הסכם בעניין זה:

אל״ף, כדי להימנע מסכנת פלישה.

בי״ת, כדי לנצל את תקופת שביתת הנשק להתכוננות.

גימ״ל, כדי לא לסכן סיכון חמור מאוד את יחסינו עם ממשלת ארה״ב.

אבל [כל זה] עם סייג אחד ברור, שבעניין זה אם הטוב של שביתת הנשק מכריע נוכח הסכנות הצבאיות - על זה יש להחליט בארץ-ישראל. כלומר, אם הסכנה של הפלישה היא גדולה - אז בארץ צריך להחליט על זה.

אבל בעניין זה[15] חלה אצלי התפתחות. אתחיל מהדבר האחרון. נתערערה אצלי מאוד מאוד ההכרה, שאנחנו באמת עלולים לסכן את יחסינו עם ממשלת ארה״ב. לא אומר שהיא חלפה. אבל היא נתערערה מאוד.

אני חוזר לנימוק הראשון. השאלה היא אם באמת הדבר היה נשקל היטב וזוהי עמדה קבועה במסמרות אצל ממשלת ארה״ב והיא מוכנה - ויהי מה! - לפעול בכיוון זה ולהוציא לפועל את כל האיומים שלה, או שיש לראות את זה כניסיון של קבוצה, או של אסכולה ידועה בתוך ממשלת ארה״ב, להגיע לתוצאה שהיא כל הזמן חתרה אליה ועל ידי זה להציל את מעמדה ואת סמכותה המוסרית והפוליטית בפנים. ואז, אם היא מצליחה - אז גם מרשל והנשיא יסמכו את ידם על זה; אבל אם לא תצליח - אז תעמוד שאלה אחרת: איזו עמדה לקבוע. ואז ישנה דיסקרדיטציה של הקבוצה הזאת, וממשלת ארה״ב רשאית לפעול.

דעת המשקיפים מקרב חברינו בוושינגטון - קבוצה הידידים שלנו כמו בן כהן[16] ואוסקר גאס,[17] ודעת כמה יהודים טובים בפנים, בתוך ה״סטייט דפרטמנט״, שהם לא פקידים מכריעים אבל יש להם אפשרות לראות מבפנים - דעתם היא לא לוותר ולא לירוא.

עם כל הכבוד והאמונה והרצון, אני רוצה לציין הגבלה אחת יסודית שחלה על כל היועצים האלה - הם אינם חשים את הדברים. בשבילם זה רק עניין של סטטוס וזכות פורמלית - (ד. בן-גוריון: פה מדובר על כך מהי עמדת אמריקה) - הם אמרו שהכוונה הזאת, בדרך כלל, מעמדה מעורער. הייתה תקופה שהיא התחזקה. היא עכשיו נחלשה. יש עכשיו חוות דעת צבאית על המצב בארץ, לאור המאורעות האחרונים,[18] שהיא מאוד חיובית ושהיא למורת רוח רבה לאנשי ה״סטייט דפרטמנט״ המושבעים. במשרדי הממשלה יש חוות דעת של המומחים הצבאיים שלה על המצב בארץ, לאור מה שקרה ועל הסיכויים, והיא חיובית לנו, כפי שכבר אמרתי.

הם רואים כדבר שלגמרי לא יעלה על הדעת, שלפני הבחירות תהיה איזו נגישׂה כלשהי ב״מגבית״. אשר לסיכויים יותר רחוקים של הסדר או אי-הסדר - מובן שהכל ייתכן, אבל הם גם את זאת רואים כאפשרות רחוקה, ובדרך כלל הם סבורים שאם אנחנו ננקוט עמדה מסוימת ונצליח ליצור עובדות לעזרתה - ממשלת ארה״ב תסתגל לעניין הזה ביתר חשק או בפחות חשק.

השאלה אם אנו מוכרחים לשלם את המחיר בעד פגיעה נעשתה אצלי יותר מפוקפקת. אני מוסר את העניין כפי שהיה בניו-יורק לפני שעזבתי. מכל צירוף הידיעות שהיו לנו, ושהופיעו בעיתונות, נראה עניין הפלישה הרבה פחות חמור משהוא נראה עכשיו בארץ. היה רושם שיש לפקפק מאוד אם ״הלגיון הערבי״ יצא במלחמת תנופה, ושיש לפקפק מאוד בנכונות מדינות ערב לשלוח צבאות סדירים.

האנשים המטפלים בדבר עשו בינתיים הכל, כדי לרופף את העמדה היהודית בדרך של מלחמת עצבים, להבקיע פרצות בתוך החזית היהודית. הם, למשל, הפיצו שמועה שאני הסכמתי לדבר זה. כתבתי מייד מכתב [הזמה] בעניין זה.[19] הם השיגו מפרוסקאואר הסכמה לשביתת נשק. הם הצליחו להשיג הסכמה לכך מלהמן, ובכוח הדברים האלה השיגו ברכה מהנשיא. הם הביאו את להמן לנשיא, והוא יצא ופרסם הודעה שהוא מסכים.

השתמשתי בשבת כדי לטוס לוושינגטון ולראות את מרשל. היו לי ספקות אם ללכת אליו, כי לא רציתי לתת לו הזדמנות להציג תנאים ולדבר פסקנית. הוא ידע שאני יוצא לארץ. אולם דעת חברים אחדים הייתה שיש ללכת אליו.

השיחה איתו נמשכה שעה וחצי. אמרתי, שכל הזמן התאמצתי להבין היטב את עמדת ארה״ב מתוך הערכתנו את חשיבות הגורם הזה ורצוננו להיות איתו ביחסי ידידות, והתאמצתי לראות עד כמה נוכל אנחנו לסגל את עמדתנו לעמדת ארה״ב מבלי להפקיר עניינים יהודיים יסודיים. אולם תהיה זו טעות חמורה לראות בעובדת השתתפותי בשיחות אלו איזה הסכמה-שהיא לעניין זה. להיפך, במידה שהשיחות נמשכו גדלה דאגתנו לעמדת ארה״ב, גבר הספק אם נוכל להגיע ללשון משותפת מבלי להפקיר עניינים יסודיים, ואני מוצא את עצמי הרבה יותר רחוק מתקווה זו מאשר בשיחות הראשונות.

אמרתי:

"ישנה שאלה אחת, יסודית ונוקבת: מה רוצה ממשלת ארה״ב? אם ממשלת ארה״ב רוצה באמת ובתמים שתקום מדינה יהודית ונכונה לסייע לה, אלא שהיא רואה קשיים ומנסה למצוא דרך לסלקם בצורה זו או אחרת - זה עניין אחד. אולם אם לא ברור שממשלת ארה״ב רוצה במדינה היהודית, או אם אין היא רוצה בכך, וההצעה הזאת איננה אלא שלב לדחות את המדינה היהודית על מנת לבטלה לחלוטין - אז זה עניין אחר לגמרי ואין תקווה להסכמתנו".

לא באה [מצד מרשל] תגובה חיובית לעניין זה, ואז אמרתי:

"אנחנו עומדים על סף הגשמת התקווה של מאות שנים, של גמר ביצוע של מפעל אשר דורות השקיעו בו את מאמציהם. אנו מרגישים שהדבר הזה הוא בידינו. בשבילנו להסכים לדחייה כלשהי, מבלי שיהיה איזה ביטחון שלאחר הדחייה הדבר הזה יקום - פירושו להתחייב על דין כזה בפני ההיסטוריה העברית, שאנחנו בשום אופן לא נוכל לעמוד בו. ממשלת ארה״ב לא עזרה לנו להקים את המדינה - היא עזרה לנו רק על ידי הצבעתה באו״ם [ב-29/11/1947] ואנחנו מעריכים את זה מאוד מאוד. זה לא יישכח. אבל את המלחמה שהייתה לנו בארץ עשינו יחידים וללא עזרה.

כאשר ביקשנו נשק - לא ניתן לנו.

כאשר ביקשנו הדרכה צבאית - לא ניתנה לנו.

כאשר ביקשנו לוחות שריון בשביל אוטובוסים - גם זה לא ניתן.

יש מכתב חתום על ידי מרשל עצמו, שאי-אפשר לתת מפני שגם על זה חל האמברגו.[20] אנחנו הגענו למה שהגענו בכוחותינו-אנו בלבד. עכשיו אין שאלה של עזרה של ארה״ב. יש רק שאלה של מניעת הפרעה. ממשלת ארה״ב רוצה להפריע על ידי הדבר הזה [שביתת הנשק ודחיית ההכרזה] להקמת המדינה היהודית. אנחנו חושבים שיש לה דרכים הרבה יותר טובות. היא יכולה לומר לערבים: ׳עשינו ניסיון לסגת מההחלטה של 29 בנובמבר, אבל דבר זה לא הצליח. האומות המאוחדות אינן מקבלות את הדבר. בינתיים באו המאורעות בארץ, חלה התפתחות שלמה, נוצרה מציאות חדשה לגמרי לא באשמתנו. לא נקפנו אצבע לעזור להם. מנענו עזרה שביקשו מאיתנו. אין אנו יכולים להתעלם מהמציאות הזאת ובלית ברירה אנו חוזרים להחלטה הקודמת, אשר ממילא כבר מתגשמת והולכת״.

והוספתי:

"הקצב של העברת השלטון בארץ הולך ומואץ מיום ליום, הן מבחינה השטח והן מבחינת התפקידים. כל מנהיגות שתנסה לשבור עכשיו את התנופה הזאת - תטואטא מהבמה. אין זו שאלה של פופולריות. אנחנו לעיתים קרובות בלתי פופולריים. השאלה היא מהם צורכי החיים ומה עומד בניגוד חמור אליהם. ידנו לא תוכל לעשות את הדבר הזה. אנו נדרשים לדחות את העצמאות במו ידינו, בלי כל ערובות. אנו נדרשים להסכים לשלטון זמני שייקרא ״truce regime״, זאת אומרת להסכים לנתק את עצמנו מההחלטה. פירושו של דבר זה לגבי העלייה - סטטוס קוו. אנחנו נדרשים להסכים שמ-15 במאי יהיה השלטון על העלייה לא בידינו אלא בידי רשות זרה, אשר אומנם תיתן לנו מספר אנשים מכובד מאוד, אבל היא תהיה השלטת. זאת אומרת שהחוקים הקיימים נשארים בתוקפם, שכל ההכנות שעשינו בטלות, שהלגיטימציה איננה בידינו".

היה ויכוח עם לווט. הוא אמר:

״אתם סומכים יותר מדי על זה ש׳הלגיון הערבי׳ לא יפגע בכם, שתבואו לידי הסכם עם עבדאללה.[21] תתחיל פלישה ותהיו בצרה - אז אל תבואו אלינו בטענות״.

מרשל אמר לבסוף:

״כל מה שאמרת נחקק בזיכרוני. אני מבין היטב את משקל הנימוקים האלה. לא לי לייעץ לכם מה לעשות. אבל אני רוצה לומר לכם כאיש צבא: אל תסמכו על היועצים הצבאיים שלכם. הם עכשיו אחרי ניצחונות. מה יהיה אם תהיה פלישה ממושכת? איך זה יחליש אתכם? היה לי ניסיון בסין. ברגע הראשון היה ניצחון קל [ללאומנים]. עכשיו נלחמים כבר שנתיים. הפסידו את מנצ׳וריה. אך אם יתברר שאתם צודקים ותקימו את המדינה היהודית, אהיה מאושר. אבל זוהי אחריות חמורה מאוד״.

אמרתי לו, שאנו מעריכים מאוד את חוות דעתו ואם נקבל החלטה אחרת - זה לא מפני שלא התחשבנו בשיקול דעתו.

המתיחות בחו״ל לקראת התאריך[22] - עצומה. כך זה באמריקה הצפונית והלטינית וגם באירופה, בכל מקום, גם ביוון. לא רק ביהדות. גם בעיתונות העולמית המתיחות גדלה והולכת.

ההרגשה באו״ם, שבינתיים הם מוציאים את זמנם לריק, אינם מגיעים לידי שום מסקנה ושלא כדאי להם עכשיו להיכנס. מוטב לסחוב עד ה-15 במאי - יראו מה היהודים יעשו. לא מן הנמנע, שברגע האחרון תעשה אמריקה איזה מאמץ נמרץ להעביר משהו בחיפזון באו״ם, להעמיד אותנו בפני עובדה. אבל כל שעה חולפת הופכת את העניין יותר לעניין של הלכה ולא של מעשה.

יש בשבילנו שאלה רצינית מאוד כיצד אנו מנסחים את הצעד שאנו עומדים לעשות. אם אנחנו שומרים רק על הרוח של החלטות האו״ם, או שאנחנו במידת האפשרות שומרים גם על המסגרת. ברור שכשם שאנו מצווים למלא את החלל הפיזי שנוצר על ידי סיום המנדט והסתלקות השלטון, כך עלינו למלא את החלל המשפטי שנוצר על ידי אי-ביצוע ההחלטה מצד מוסדות האו״ם - מועצת הביטחון ועוד - נוצר חלל משפטי ומוצדק יהיה אם נמלא אותו. השאלה היא בשם העובדה. אנחנו כבר מניחים למפרע שהאו״ם לא יעשה דבר - אם כן, נעשה עכשיו מה שהיה מועד ל-1 באוקטובר. אפשר לנקוט גם בדרך זהירה יותר. למעשה, לא צריך היה לחול שום שינוי ב-15 במאי. לפי תוכנית האו״ם, ב-1 באפריל הייתה צריכה לקום מועצת הממשלה הזמנית, ב-1 באוגוסט - סיום הפינוי, ב-1 באוקטובר הכרזת העצמאות. אולם אנחנו יכולים לומר עכשיו שאנחנו דוחקים את הקץ. לי נראה, שאם אפשר למצוא דרך שאנחנו נכריז על ממשלה זמנית של המדינה היהודית כך שיהיה ברור, שפירוש הדבר הוא שיש מדינה עצמאית בארץ-ישראל, מבלי שנאמר במפורש שמהיום קיימת מדינה ריבונית עצמאית, ייתכן שזה יהיה צעד יותר נבון כדי לא לתת פתחון פה לטעון שבָעטנו בהחלטת האו״ם ולקחנו את השררה בידינו[23] - (ד. בן-גוריון: הזמן בוער. הוא בוער משני טעמים: אל״ף, מפני סכנת הפלישה שיכולה להיות בכל רגע. יכול להיות שבמידה ידועה היא כבר החלה. ההתקפה של הלגיון על גוש עציון אפשר לקרוא לה פלישה.[24] הסכנה מחייבת פעולה ולא רק מצד אנשי הביטחון. בי״ת, מפני התאריך של ה-14.5. בווין[25] הקדים לנו את העניין וביום שישי בערב מוכרח לבוא משהו. מה שלא יבוא, מחייב פעולה) - (א. קפלן:[26] אני מבקש את שרתוק להוסיף בנוגע לאנגליה ורוסיה).

אם אצטרך לנסח לעצמי את הקו האנגלי, אומר כך:

אל״ף, הם נגד נאמנות.

בי״ת, הם בעד חלוקה.

גימ״ל, הם בעד מלחמה בארץ-ישראל.

דל״ת, הם בעד שביתת נשק רק מן השפה ולחוץ - מקווים שלא יצא מזה דבר.

ה״א, הם סבורים שהמלחמה תחליש גם את היהודים וגם את הערבים. אולי קודם היו סבורים שרק את היהודים, עכשיו הם מבינים שגם את הערבים. הם מוכנים עכשיו גם להביא בחשבון אפשרות שהמדינה היהודית תקום בשטחה כפי שהוחלט ואולי קצת יותר.

מכל ההצעות שנשמעו באו״ם איזה מוצא למצוא מן הסבך עכשיו, אז אם לא לחשוב את הדרך הרוסית, שהיא הדרך הציונית הגמורה, הצעת האנגלים היא היותר מתקבלת על הדעת. קריץ׳ ג׳ונס[27] הודיע בוועדת המשנה [של עצרת האו״ם], שקיימת העובדה של חלוקה. מוכרחים לחשוב עכשיו על עיכוב התהליך. היהודים חיים כבר בהרגשה שהם אחראים לשלטון. השאלה היא מה יעשה האו״ם כדי לשמור על איזו סמכות שלו בעניין זה. לכן הוא מציע להקים ועדה, אשר צריכה לדעת למפרע כי מַעמדה יהיה צנוע מאוד ולא תבוא בתביעות יתרות. הוא קובע לה שני תפקידים:

לשמש כלי קיבול למסירת אותם הנכסים שאחרת לא יהיה יורש להם.

לשמש חוליה מקשרת בין היהודים והערבים או בין שתי המדינות במידה ששני הצדדים יִזָקקו לחוליה כזו, לבל ייווצר מצב ששניהם יהיו מוכנים להתפשר ולא תהיה חוליה מקשרת.

יש הצעה צרפתית, הרבה יותר גרועה, שהיא צירוף של שביתת נשק עם משטר נאמנות זמני. ויש ההצעה האמריקנית.

יש נטייה כללית להיאחז בהצעה של קריץ׳ ג׳ונס. היו מוכנים ללכת עם אמריקה, אבל רואים את הצעתה כלא רצינית ואת הצעת קריץ׳ ג׳ונס כקרובה יותר למציאות.

בעולם יש עכשיו רושם מופרז מניצחונות הצבא שלנו. מאוד סייעו לזה מזכירות האומות המאוחדות וד"ר אַסְקַרַטֶה[28] שחזר מירושלים, וגם האנגלים. מדברים על מדינה יהודית ולא חושבים על הטריטוריה. היא נראתה להם כדבר קיים.

רוסיה נאמנה להחלטת הכ״ט בנובמבר, אבל שוקלת בכל שלב ושלב מה אפשר לעשות. אמרתי להם שאני חושש שאם הם יתעקשו יותר מדי - עשוי הדבר לסייע לתכסיס הצרפתי. הם הבינו זאת. מצד גרומיקו[29] בייחוד מתגלה יותר ויותר הבנה לגופם של עניינים, יותר מאשר לפורמולות, מה שאין כן מצד צרפקין.[30] למשל, הוא לא נקט עמדה לעניין הנשק. אמרתי להם, שמאיימים עלינו בסנקציות כלכליות וישנה בעיית הדולרים, הבינו את הדבר. גרומיקו תמיד שואל שאלות להבהרה עמדתנו, הוא אמר לנו: הודיעו מה שתחליטו - (מ. בנטוב:[31] האם הרוסים מוכנים להשתמש בווטו אם למועצת הנאמנות תובא הצעה של סנקציות? האם אפשר להבין, שהצעה זו מוסכמת על ידי הערבים? האם ישתמשו בסנקציות נגד הערבים? האם יש פירוש איזשהו למינויו של הילדרינג?) - לא דובר על זה. היה זמן שהם אמרו שלא ישתמשו בזכות הווטו. אשר להצעה, יצא שמי שלא יסכים לה יהיה האשם. דובר על סנקציות והסגר כלפי שני הצדדים. הם, האמריקנים, אף פעם לא איימו ביחס ל״מגבית״. הפירוש למינוי הילדרינג הוא שזה ניסיון של הנשיא להשתחרר מהתלות במחלקת המדינה.

אני צריך להודיע לכם, שד"ר וייצמן[32] נגד כל דחייה מצדנו (מ. בנטוב: בהחלטת האו״ם יש שני תאריכים: הקמת מועצת הממשלה הזמנית שתפעל בפיקוח ועדת הביצוע; עצמאות גמורה ב-1 באוקטובר. לאיזה שלב אתה מתכוון?) - אני הולך מעבר לשלב הראשון ועד לחלק מהשלב השני - (מ. שפירא:[33] אם נניח שהיהודים ו״הליגה הערבית״ יקבלו את ההצעה, האם היא תמנע את עבדאללה מפלישה?) - באופן פורמלי זה כך, אבל יכולה מועצת הביטחון להטיל סנקציות גם על מי שאיננו חבר באו׳ם - (א. ציזלינג:[34] בעמדת אנגליה נשאר משהו סתום. אמרת: זה המוצא היותר טוב וקשרת את זה לקו פעולה) - הצעת קריץ׳ ג׳ונס אינה מבטלת את ההחלטות מכ״ט בנובמבר. אמרתי שזה יכול להיות מוצא.

פ. רוזנבליט ומ. שפירא מציעים דיון בסעיף ״הפלישה״ בהשתתפות ראש המטה.

הוחלט: להיכנס מייד לדיון על סכנת הפלישה והכנותינו לקראתה.

לאחר דיון בשאלת שביתת הנשק בי-ם, סקרו את המצב הצבאי אלוף יגאל ידין, ראש אגף המבצעים ורמטכ״ל בפועל, ישראל גלילי[35] סגן שר הביטחון, ושר הביטחון ב״ג.[36]

מ. שרתוק: אני רוצה להוסיף פרט אחד לדוח שלי. בכלל לא מסרתי דעות חברים,[37] כי רציתי לקצר. אבל היות ונודע העניין הזה בדבר הצעת הנשיא ועשרת הימים לסידור הדברים, אני רוצה שיהיה ברור מה היו השיקולים שלנו. זה היה ביום ב׳ לפני שבועיים. אז באו האמריקנים בהצעה בכדי להחיש את דבר הבירור על שביתת הנשק. הצעתם הייתה זו: הנשיא ייתן את האווירון הפרטי שלו הנקרא ״הפרה הקדושה״ ובו יטוסו 4-3 נציגים שלנו ונציגי הערבים, וכן גם מישהו מהאמריקנים וייתכן שגם צרפתי ובלגי, כי ההרכב צריך להיות אחראי ורצו לשלוח הרכב אנשים בעלי קליבר גדול יותר. ההנחה הייתה, כי היות והמיסְיה [השליחות] הזאת קשה, הרי עד שיחזרו האנשים - העצרת בינתיים נפסקת ומחכה. היות ויחסרו לה עשרת הימים, הרי שיש להחזיר לעצרת את הימים האלה, ולשם כך יש להאריך את מועד המנדט בעוד עשרה ימים. ואם אי-אפשר להאריך אותו ״דה יורה״, אז להאריכו ״דה פקטו״.[38]

בוועדה המייעצת היה רוב החברים בעד ניסיון של שביתת נשק. דעתי וגם של גולדמן[39] הייתה כזאת שאנחנו, מבחינה ציבורית, איננו מעוניינים להיות הראשונים לומר ״לא״ ואיננו מעוניינים גם להיות דוגמטיים להצעות של ה״סטייט דפרטמנט״. בינתיים יהיו עשרה ימים של הפוגה בכל הארץ. עשינו חשבון, שהבחורים יִשנו וינוחו. בינתיים חשבתי גם שאולי יגיע משלוח אחד או שניים [של נשק]. לפיכך רציתי שנענה:

אל״ף, מסכימים להפוגה של עשרה ימים.

בי״ת, לראות אפשרות של שביתת נשק בארץ.

גימ״ל, דוחים את ההצעה של ״הפרה הקדושה״. אם יתנו אווירון אחר - נטוס בו.

אם במשך עשרת הימים האלה יש שביתת נשק - אז יש. ואם לא - אז לא. אבל שיהיה ברור שב-15 במאי אנחנו פועלים לפי התוכנית, ואנחנו בשום ואופן לא נסכים להארכת המנדט ליום אחד, ״דה פקטו״ או ״דה יורה״. רוב ההנהלה היה נגד התשובה הזאת וניתנה תשובה: אם אתם רוצים לשלוח מישהו לארץ - זה עניינכם. אנחנו מיוצגים בארץ באופן מספיק ויש שם הנהלה שמכריעה בכל דבר.

לאחר דיון קצר, בהשתתפות השרים ב. שטרית[40] וא. ציזלינג, ואלוף י. ידין, אמר מ״ש:

מ. שרתוק: אני רוצה לומר להסברת הרוב. קודם כל, לא הייתה אפשרות להתייעץ עם הארץ בשאלה הזאת. הצעה כזאת של אווירון לטוס לעשרה ימים לארץ - או שמקבלים או שאינם מקבלים אותה. כי בינתיים אם דוחים - אז זאת אמתלה.

האנשים שהתנגדו אמרו, שלו באה הצעה זו בחלל ריק - זה דבר אחר. אבל זה בא לאחר שהראו נוסח שני או שלישי של ההצעה. אומנם אנחנו לא הסכמנו, אבל ביררנו, העירונו ואמרנו דעתנו. ואם נקבל את זה - אז זה יתקבל כאילו באופן מוסרי אנחנו מתחייבים במסגרת הזאת ומחייבים את החברים בירושלים. כי גם אם טסים במטוס אחר של ממשלת אמריקה - אז זה מחייב משהו. לכן אמרו החברים: אנחנו סומכים על ההנהלה בירושלים, איננו יכולים להחליט בלעדיה. אבל אם להם נחוץ איש - ישלחו הם איש.

בדברי מ״ש אלה ננעלה ישיבת הבוקר.

ישיבת הערב[41]

12/5/1948

סעיף ה׳: שביתת הנשק בירושלים

הדיון בסעיף ה׳ התנהל נוכח הצעת המשלחת האמריקנית באו"ם להחיל שביתת נשק כללית בא״י לשלושה חודשים (עם אפשרות להארכתה). משמעותה הברורה של ההצעה הייתה דחיית הכרזת מדינת ישראל. המתדיינים דנו בערבוביה בשני נושאים - שביתת נשק כללית ושביתת נשק בירושלים. הדיון נפתח בדברי היו״ר ב״ג. אחרי דברי שמונה מחברי המינהלת אמר מ״ש:

מ. שרתוק: רציתי פשוט להעמיד את החברים בדיוק על העמדה שלנו כפי שקבענו אותה בלייק סכסס. כאשר הועלתה השאלה אם אנחנו מוכנים להיות שותפים להסדר מיוחד ביחס לירושלים בשטח הביטחון, אמרנו:

״כן, וזה מוכרח לכלול את הדרך. אנחנו מעוניינים בדרך הזאת. אם הערבים רוצים לסלול דרכים אחרות - איננו מתנגדים לזה״.

אמרנו, שאנחנו חושבים לבלתי מציאותי שלא לכלול את העיר העתיקה. זה צריך לכלול חופש גישה מהעיר העתיקה ואליה. העמדה של הערבים הייתה מלכתחילה שאי-אפשר לדבר על ההסדר בעיר העתיקה אלא על ידי הוצאת [כוחות] ה״הגנה״, [ש]אי-אפשר לדבר על ירושלים כולה אלא בכל הארץ. הם, לבסוף, ויתרו בעניין העיר העתיקה ורק תובעים את העניין של הסדר בכל הארץ.

ביחס לעניין הדרך הם טענו:

״מה זאת אומרת. שהדרך תהיה חופשית? דרך זו איננה משמשת רק לירושלים. נניח שתהיה מלחמה מהצד הצפוני של הכביש והדרומי של הכביש, והיהודים יסיעו תגבורת לא לירושלים, אלא למקומות ההם, ואנחנו לא נפגע בהם? ואם תעבור שיירה עם אוכל - איך נכיר בזה?״

מבחינה תכסיסית לא ראיתי צורך להסכים לעמדה הערבית, אם כי היא נראתה לי הגיונית, ונשארתי בעמדתי. אני אמרתי שאם תהיה שביתת נשק בירושלים ואנחנו נוותר, וזה לא יבטיח את התנועה בכביש. פירושו של דבר שאנחנו מסכימים שבעיר ירושלים, אשר בה שקט ושלווה, יהיה רעב. דרוש יהיה להם לחם ומים. אנחנו נצטרך אז לנסות להרעיב את ירושלים הערבית. זאת אומרת, שאנחנו גם כן נשים מצור. זאת אומרת שאנחנו נפר שביתת נשק.

אינני חושב, שצריך לשנות מהעמדה הזאת עכשיו. אבל צריך שיוכיחו לנו כיצד יישָמר הביטחון על הכביש. ואם לא - אז זה לא מחייב אותנו.

בעקבות דברי מ. בנטוב וב״ג, המשיך מ״ש:

מ. שרתוק: אנחנו כל הזמן חייבנו משטר בינלאומי בירושלים - (ד. בן-גוריון: כחלק מהסידור הכללי!) - משטר בינלאומי בירושלים, אשר מועצת הנאמנות מפקחת עליו, אבל זה לא נקרא ״נאמנות״. כאשר נוצר המצב שנוצר, ונתעוררה השאלה אם אנו מוכנים להפריד את ירושלים וליצור שם משטר ביטחון מיוחד, הסכמנו שזה יכלול את הכביש. כאשר התעוררה השאלה במועצת הביטחון אם אנחנו מסכימים להסדר בינלאומי מיוחד לירושלים, הסכמנו ובעיקר שזה לא יעמוד בניגוד לתוכנית [החלוקה], אבל לא להתנות את זה. שוב התנגדנו, מטעמים פורמליים ופרינציפיוניים, וגם מטעם מעשי אחד, שזה ייקרא ״נאמנות״, אלא אמרנו שזה ייקרא משטר מיוחד לירושלים. אבל - שוב - אמרנו שזה צריך לכלול את הכביש וקו המים. לו היה כוח בינלאומי שהיה מפקח על הכביש וקו המים - היינו מסכימים. הדבר לא יצא לפועל, כי לא היה כוח בינלאומי לכך.

הדיון נמשך קצרות ולפי הפרוטוקול הסתיים ללא קבלת סיכום או החלטה כלשהם.

סעיף ו': ההכרזה על המדינה

לפי הפרוטוקול, גם הדיון בסעיף ו׳ הסתיים בלא שקוימה הצבעה בנושא ההכרזה גופא. מפאת חשיבותו ההיסטורית ואי-סדירותו עקב מעברי הדוברים שוב ושוב מנושא ההכרזה על המדינה לנושא נוסח ההכרזה, מובא הדיון בסעיף זה בשלמותו:

פ. רוזנבליט:[42] קודם כל, ישנה שאלה ששרתוק כבר העמיד אותה: האם ההכרזה צריכה להיות במסגרת החלטת או״ם או על רקע יהיה ועל בסיסה? [כך במקור] אני בעד מסגרת החלטת או״ם. זאת אומרת, אנחנו עומדים על הבסיס של הפיקציה החדשה, מה שהיום יותר מפיקציה, שההחלטה של או״ם מה-29/11 קיימת. רק היום, בשעה 11, קיבלתי הצעת ההכרזה אשר עוּבדה על ידי פרופסור לאוטרפכט,[43] שזוהי אותוריטה בינלאומית גדולה ואולי האותוריטה הגדולה ביותר היום בשטח של החוק הבינלאומי. יחד עם הצעה זו קיבלתי מצורפות את ההערות של רובינסון.[44] אני רוצה להגיד, שגם הצעה זו מבוססת על החלטת האו״ם.

מ. שרתוק: (מתחיל לתרגם מן הכתב האנגלי את ההצעה הנ״ל לעברית).

ד. בן-גוריון: אנחנו צריכים תחילה לקבל החלטה פוליטית אם מכריזים אנו על מדינה - או איננו מכריזים עליה. מכריזים על ממשלה - או לא מכריזים. ואם כן, אז מוכרחים גם להגיד את השם - ״ממשלה״, ״ממשלה זמנית״ - ואז מודיעים שיש ממשלה זמנית ושיש מועצת ממשלה זמנית, ואז צריך להחליט אם אנחנו מקבלים את נוסח ההכרזה בישיבה זאת, או שמוסרים לוועדה קטנה להכין את הנוסח.

פ. רוזנבליט: לפני שמוסרים את הדבר הזה[45] לוועדה, נדמה לי שפה יש, בכל זאת, לקבוע כמה מסמרות. קודם כל, אני אומר, שהבסיס והרקע צריכים להיות ההחלטה של 29 בנובמבר. בקשר לזה יש חשיבות לטלגרמה של ניומן,[46] אשר יש לפרש אותה, שהוא רוצה להכריז על המדינה לפני שבטלה ההחלטה של האו״ם.

ד. בן-גוריון: זה לא בא בחשבון. יש כבר החלטה אצלנו, שנתקבלה בוועד הפועל הציוני,[47] שהמדינה תתחיל לפעול ב-16 במאי עם גמר המנדט. זאת אומרת, עתה, לאחר ה-15 במאי. גם לַאוּטֶרְפַּכְט ורובינסון יוצאים מהנקודה הזאת. אחר כך עומדת השאלה אם להכריז על מדינה. שרתוק אומר: אולי להכריז על ממשלה, אבל לא להכריז על מדינה ריבונית. בקשר עם זה אני רוצה להגיד, שאומנם רובינסון, בתזכיר שלו, כאילו עושה את הניסיון להבחין בין מדינה עצמאית לבין מדינה סתם. הוא אומר, שלמדינה עצמאית נגיע רק ב-1 באוקטובר.[48] אבל, לפי דעתי, מבחינה משפטית הדבר הזה הוא בלתי הגיוני. כי יכול להיות ״independent state״ !״dependant state״. כל זמן שוועדת הביצוע ייצגה כאילו את הריבוניות, יכולנו לתלות את הדבר בוועדת הביצוע. אבל בתוך חלל ריק מדינה יכולה להיות רק מדינה ריבונית, או שהיא איננה מדינה כלל. זאת אומרת, מבחינה משפטית אינני מקבל את הארגומנטציה של רובינסון, אשר היא לגמרי מלאכותית. הוא גם אומר שהמדינה היהודית למעשה כבר קיימת לפי ההחלטה של ה-29 בנובמבר. לאוטרפכט טוען - מה שמאוד מתקבל על הדעת - שב-29/11/1947 הוחלט באופן שלא ניתן לערעור בזכותו של העם העברי להקים את המדינה. הדבר איננו מתערער גם על ידי כך שבינתיים היו קשיים, ושמישהו השתדל להכשיל את הדבר הזה. לדעתו, אנחנו רשאים וזכאים לעשות דבר כזה, אשר ועדת הביצוע למעשה צריכה הייתה לעשותו. אני חושב, כי את התיאוריה הזאת אנחנו צריכים לקבל.

מ. שפירא: אני מציע:

אל״ף, לבחור בוועדה ולמסור לה לנסח את ההכרזה.

בי״ת, למסור לה גם לקבוע את סדר ואופן ההכרזה.

ד. בן-גוריון: אני אומר: לא להגיד [בהכרזה] ״במסגרת החלטת או״ם״, אלא ״על יסוד החלטת או״ם״. לא לדבר על ריבונות ואי-ריבונות, אלא על מדינה. צריך לאשר את השם ״מדינת ישראל״. להודיע: ״מעכשיו מוקמת מדינת ישראל״. צריך להחליט על הממשלה, ואם מודיעים על הקמתה אני מציע שנודיע ולא נאמר ״ממשלה יהודית״, אלא ״ממשלה של מדינה״, ואם שם המדינה יהיה ״ישראל״, אז ״של מדינת ישראל״. אחר כך אני מציע שנגיד ״ממשלה זמנית״. יש לנו צורך בכך, גם מפני שיש לנו עוד מוסד שצריך להכריז על קיומו - מועצת העם.

פ. רוזנבליט: יש שאלת הגבולות ואי-אפשר שלא לנגוע בה.

ד. בן-גוריון: הכל אפשרי. אם נחליט פה שלא אומרים גבולות, אז לא נגיד אותם. אין שום דבר א-פריורי.

פ. רוזנבליט: זה לא א-פריורי, אבל זה דבר משפטי.

ד. בן-גוריון: משפט - זה דבר כזה שקובעים אותו אנשים.

פ. ברנשטיין:[49] לפני שאנחנו קובעים איך וכיצד, מה כן להגיד ומה לא להגיד, עלינו להכריז אם להגיד או לא להגיד. יכולים להיות שני נימוקים שלא להכריז על מדינה:

אל״ף, מה שאנחנו שמענו היום - שייתכן שהאמריקנים על יסוד הכרזה כזאת יטילו אמברגו על כסף ודברים אחרים למדינתנו. אני חשבתי נימוק זה עוד אתמול ושלשום לחָזָק. אחרי מה ששמעתי משרתוק, אני חושב שזה לא נימוק מכריע.

יכול להיות נימוק שני: שאי-הכרזה תמנע את הפלישה. היות ואינני מאמין בזה, אני חושב שצריך להכריז. עכשיו, על מה להכריז? אפשר להכריז על הקמת ממשלה מבלי לדבר אפילו על מדינה. ואני הייתי בעד זה שנכריז על הקמת הממשלה ולא לדבר על המדינה ולא על גבולותיה. זה נותן לנו אפשרות להודיע שהממשלה הזמנית עכשיו הוקמה. ואין צורך, לדעתי, לדבר על אימפליקציות של הקמת ממשלה. בהקמת ממשלה יש, לדעתי, אימפליקציות שונות ואפשר לפרטן או לא לפרטן. אני מתנגד לזה שנדבר על גבולות. הייתי מסתפק בזה שנכריז על הקמת הממשלה בלי מדינה.

א. ציזלינג: בעד מדינה. מועצת העם - מועצת הממשלה הזמנית, ומינהלת העם - מינהלת הממשלה הזמנית. בטקסט של הפרסום יש להכליל מקסימום דברים מאלה הכלולים בהחלטת האו״ם מה-29 בנובמבר. איך לנסח את זה בעניין הגבולות ובעניין הריבונות? לא צריך להשתמש בטֶרְמין ״גבולות״, ולא צריך להשתמש בטֶרְמין ״ריבונות״, אבל אפשר לומר את זה בצורה מפורשת ונוחה לנו גם כן על יסוד החלטת האו״ם. אם נאמר, למשל, שהמדינה העברית תהיה נכונה לטפח יחסי שלום ושיתוף עם המדינה הערבית לכשתקום, וכולי, הרי אמרנו בכך דבר שיש בו עניין הגבולות ולא מוזכרת המילה ״גבולות״. הוא הדין בעניין הריבונות. לא הכרזה, כי אם תביעה. אנחנו פונים אל מדינות העולם ואל אומות העולם בדרישה להכיר במדינה כבמדינה שוות זכויות במשפחת העמים ולהתקבל כחברה ולבקש את מלוא הסעד, וכולי. בצורה כזאת אפשר לנסח את המטרות אשר אנחנו רוצים בהן בהבלטה מפורשת של הבניין אשר לפניו אנחנו עומדים. יש בהחלטת או״ם סעיפי קונסטיטוציה. אם כי אנחנו עכשיו איננו נותנים בכלל לעריכת קונסטיטוציה רבה, ואין לנו עניין בזה, אבל דווקא את הסעיפים עם התנאים אשר ישנם לגבינו - רצוי לנו להעתיק.

מ. שרתוק: אני נגד זה שאנחנו בהכרזה הזאת נכנה את מועצת העם - את הל״ז - בשם ״מועצת הממשלה הזמנית״. אם אנחנו רוצים להשתמש במונחים של ההחלטה, נשתמש בהם כהלכה ולא שלא כהלכה. זה שאנחנו משתמשים במונחים של ההחלטה, אבל לא באותה המשמעות שההחלטה קובעת, אנחנו גורמים בלבול והננו מעלים על עצמנו את החשד שאנחנו עושים פה איזו תחבולה, ויש בזה אחיזת עיניים. נֶאמר.[50] שמה-1 באפריל עד ה-1 באוקטובר תפעל מועצת הממשלה הזמנית. ב-1 באוקטובר תתחיל לפעול ממשלה זמנית והיא תארגן את הבחירות, אלא שאנחנו מקדימים את השלב של ה-1 באוקטובר ל-15 במאי, מפני שההנחה שעליה הושתתה ההחלטה הייתה שממועד ה-15 במאי עד ה-1 באוקטובר הדבר יהיה בידי ועדת האו״ם [ועדת הביצוע] ומועצת הממשלה תפעל תחתיה. והיות ואין ועדת או״ם, מוכרחים להקדים ואנחנו יורשים את המנדט ישר ולא באמצעות ועדת או״ם, ולכן אנחנו עכשיו ממשלה זמנית. לא ייתכן שתהיה מועצת ממשלה זמנית וממשלה זמנית בעת ועונה אחת. שלב אחד נשמט בגלל הכישלון של האו״ם. וכאשר אנחנו קוראים ״מועצת ממשלה זמנית״, יוצא כאילו אנחנו מחפשים לנו אחיזה בהחלטה, אבל יש בזה איזו תרמית, כי אם אנחנו משתמשים במונח מסוים אז הגוף הזה צריך להיות מועצת הממשלה הזמנית, או שהאורגן האקזקוטיבי שלה [כך במקוטע במקור],

א. קפלן: אני, בדרך כלל, מסכים לגישתו של ציזלינג. אני רק רוצה להוסיף הערה אחת. הייתי מציע שבהכרזה נודיע שאנחנו מוכנים לשתף פעולה עם או״ם לביצוע החלטת ה-29 בנובמבר.

ב. שטרית: אני בעד מדינה ואני מסכים לדברי משה, שהיות ואין ״ועדת ביצוע״, אנחנו היורשים את המנדט ואנחנו שואבים את כוחנו מעצמנו. ביחס לגבולות אני מסכים עם רוזנבליט, מפני שלא ייתכן להכריז על סמכות ידועה מבלי לתחום את תחומי הסמכות. זה יכול להכניס אותנו לתסבוכת. ערבי [ארץ-ישראלי] מחויב לדעת אם הוא נופל תחת סמכות של המדינה העברית או לא. מה שמפרסמת מדינה - זה חוק בתחומי המדינה. מה שמפרסם גורם בינלאומי, שעדיין לא ניגש לממש את מה שהחליט עליו - זה יכול להתפרש כחוק. לכן, כאשר קמה מדינה היא מכריזה על תחומי גבולותיה.

מ. שפירא:

אל״ף, לא להזכיר גבולות. אנו מדברים על יסוד החלטה של או״ם, וכל אחד יודע מהי ההחלטה.

בי״ת, לא לדבר על ריבונות או על בקשת הכרה מצד אומות העולם. זה יהיה דיון נפרד. לא נחוץ להיכנס עכשיו לאותו הסכסוך שכולנו חוששים לו. רק באותה הצורה שקפלן הציע זאת בנוגע לאו״ם - (א. קפלן: לא אל אומות העולם, אלא לאו״ם!).

ד. רמז: ייתכן שהדברים צריכים עוד עיון. אינני מתחייב להחזיק בדעתי מחר, אבל אני רוצה היום להציע, שנראה לי שצריך לפעול כאילו יש ועדת ביצוע והיא אישרה את הדבר, אלא שקרה הדבר שוועדת הביצוע יצאה. אבל בכל יתר הדברים הייתה ועדת ביצוע קיימת. אינני רואה מדוע מועצת הממשלה לא יכולה להיות היורשת. יצאה ועדת הביצוע מהחשבון - ומועצת הממשלה היא היורשת. יש כאן צד חיצוני וצד פנימי - (מ. שרתוק: זה יכול להיות! הייתי רק נגד זה שמועצת ממשלה זמנית וממשלה זמנית ישמשו בעת ועונה אחת) - תהיה קיימת ״הל״ז״ בתור מועצת ממשלה זמנית ו״הי״ג״ בתור אקזקוטיבה. ואם אנחנו אומרים רק ממשלה זמנית והכוונה רק ל״י״ג״, אז בטלה המועצה של ״הל״ז, וזה יעורר שאלה פנימית חמורה מאוד. נדמה לי, שבמצבנו היום זה לא יוסיף תוקף וחוזק לממשלה. אני, משום כך, מציע לקיים את הכל, כאילו ועדת הביצוע אישרה את זה. מה שדרשנו מוועדת הביצוע לאשר - אנחנו בעצמנו מאשרים שזה קיים, בטרמינולוגיה וגם כלפי חוץ - (מ. בנטוב: אתה מציע שזה יהיה המוסד של אפריל או של אוקטובר?) - של אפריל. בעניין זה אנחנו חייבים גם לעצמנו וגם לאחרים בהירות גמורה. לדעתי, אין כל סיבה שאנחנו עכשיו נסטה מן העניין הזה.

ג. מאירסון:[51] נדמה לי, שלא יועיל לנו ואנחנו צריכים ללכת כל הדרך. אי-אפשר לעשות זיגזגים. צריך היה לקום איזה דבר ב-1 באפריל - ואיננו. הייתה צריכה להיות ״ועדת ביצוע״ - ולא הייתה ואיננה. ואנחנו מכריזים ונאלצים בעצמנו להכריז על הקמת המדינה. ואם אנחנו עושים את זה, אז צריך לעשות את זה עם כל פרטי הפרטים. ומדינה אצל כל הגויים יש לה ממשלה, ולמדינה שלנו צריכה להיות ממשלה. אולם היות ולא היו בחירות - הרי זאת צריכה להיות ממשלה זמנית. אינני מציעה לבטל את הגוף הזה. אני מקבלת את דברי משה רק במובן אסתטי. נקרא לזה ״ל״ז״ או איזה שם אחר, אבל לא במקום ממשלה - (מ. שרתוק: מועצת המדינה!) - אני בעד זה שעם ההכרזה על המדינה לא ייתכן שלא נפנה אל או״ם שיכיר בה. צריכה להיות בקשה ופנייה אל האומות שהן תכרנה בה. ללכת צעד אחד ולהסס זה לא יועיל לנו. נדמה לי, כי לזה מחכה העולם. ואם תהיה הכרזה - עלינו לעשות את הדבר בשלמות.

א. ציזלינג: לא אכפת לי אם יקראו לזה ״מועצת מדינה״ או ״מועצת ממשלה״. אבל אני סובר שמצרפים אפריל לאוקטובר. בעניין הפנייה להכרה, זה בהחלט נשען על ההחלטות של או״ם. אנחנו יכולים גם לצטט בדיוק את הנוסחה שכתובה בעניין זה, שגם אחת המדינות מן השתיים, אם היא תקום, היא יכולה להתקבל על ידי או״ם. ביקשתי רשות הדיבור גם לשאלה מה עכשיו המצב לגבי ועדת הביצוע והידיעות על כך שיו״ר הוועדה חוזר לארץ-ישראל?

מ. שרתוק: אגב, בעניין ההכרה. עוד הפעם, אם אנחנו רוצים, בכל זאת, להישאר עד כמה שאפשר במסגרת ההחלטה [של 29 בנובמבר 1947], איננו יכולים סתם לפנות לאו״ם ולדרוש שיכירו בנו כמדינה חברה באו״ם מבלי למלא אחרי אותם התנאים אשר או״ם כבר הציגו לנו. ושם יש שני תנאים:

אל״ף, אנחנו צריכים להצהיר שאנחנו מקבלים עלינו התחייבויות בינלאומיות מסוימות, אשר הן מפורשות בהחלטה.

בי״ת, אנחנו צריכים להצהיר שכאשר תקום הברית הכלכלית [בין שתי המדינות], נהיה מוכנים להיכנס לברית כלכלית זו.

אינני חושב שאנחנו צריכים להכניס את כל הדוקומנט הזה לתוך ההכרזה הזאת. אני מציע להכריז בארץ שני השלבים האלה:

הכרזה על הקמת המדינה והאורגנים המנהלים שלה,

והאורגנים המנהלים אחר כך יחברו את ההצהרה הדרושה וישלחו אותה לאו״ם.

א. קפלן: אולי כדאי ללכת בדרכי לאוטרפכט ובבת אחת לקבל שני דוקומנטים:

אחד קצר,

ושני שמבאר קצת יותר את הדברים.

מ. בנטוב: אנחנו, מצד אחד, מסתמכים על החלטות או״ם ורוצים לפעול במסגרת, בין אם של אפריל או של אוקטובר. מה יהיה הצד החוקי אם בשעת ההכרזה לא תהיה שום החלטה חדשה של או״ם, וההחלטה הקודמת תעמוד בתוקפה? איך אנחנו רוצים לפנות למדינות אחרות שתכרנה בנו? האם נבקש שתכרנה בנו סתם כמדינה חדשה שקמה, או שתכרנה בנו כגוף שמדובר עליו בהחלטת או״ם? נדמה לי, שזה איזה שיקול שצריך להתחשב בו.

מ. שרתוק: אינני זוכר שנאמר משהו בהחלטה על הכרת המדינה על ידי המדינות האחרות. יש הוראות בדבר הכרת המדינה על ידי האו״ם, כניסתה כחברה.

ד. בן-גוריון:

על הגבולות. זוהי הכרזה על עצמאות. יש, למשל, ההכרזה על העצמאות של ארה״ב. אין בה כל ציון של תחומים טריטוריאליים. אין שום הכרח ואין שום חוק כזה. אני גם כן למדתי בספר החוקים, שמדינה מורכבת משטח ומאוכלוסים. כל מדינה יש לה גבולות. אנחנו מדברים על הדוקומנט של הכרזה, ואם צריך לציין בו את הגבולות או לא. אני אומר שאין דין כזה. הכרזה על הקמת מדינה - לא מוכרחים להגיד בה מהם התחומים של המדינה. ומדוע לא להגיד? כי איננו יודעים. אם או״ם יעמוד על שלו - אנחנו לא נילָחם נגד או״ם. אבל אם או״ם לא יהיה קיים בנוגע לעניין זה, ויעשו בנו מלחמה ואנחנו נכשיל אותם - אז נתפוס את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי הכביש של ירושלים, וכל זה יהיה חלק של המדינה אם יספיק לנו הכוח. למה להתחייב?

שנית, לא להגיד שום דבר בהכרזה על כך שאנחנו מבקשים הכרה. זה יהיה תפקידה של הממשלה שתוקם. הממשלה תפנה לממשלות. עצם הדבר שמודיעים על עצמאות - פירוש הדבר שהעולם מתבקש להכיר בזה - (ד. רמז: מה נזק אתה רואה בזה שתהיה פנייה לאומות העולם להכיר במדינה?) - לא נחוצה הפנייה להכרה. כרגע העולם מחכה להכרזה. כלומר, העובדה הפוליטית היא: מכריזים שהוקמה מדינה. יש מוקדם ויש מאוחר.

שלישית, אני שולל את הארגומנטציה של שרתוק בנוגע לשם של ״מועצת ממשלה זמנית״, אם כי אני מוכן לקבל את ההנמקה. הכרחי להקים ממשלה. בלי זה זאת מילה ריקה. אנחנו מסתמכים, וגם נגיד את זה בהכרזה, שזה על יסוד החלטת האו״ם. אבל באו״ם היו שני דברים:

אל״ף, פיתרון של שאלת ארץ-ישראל - הקמת מדינה עברית והקמת מדינה ערבית ואחדות כלכלית וכולי.

בי״ת, פרוצדורה מסוימת: פרוצדורה של ה-1 בפברואר, של ה-1 באפריל וּועדת ביצוע. הפרוצדורה נתבדתה ואיננה קיימת. אולם, בגלל זה שהפרוצדורה לא קיימת, אנחנו לא חייבים בה. אבל עצם העניין של הקמת מדינה עברית וגם הקמת מדינה ערבית - זה מחייב אותנו.

ואם או״ם יאמר כי צריכה לקום אחדות כלכלית - אז הגבולות מחייבים אותנו, ואם גם יהיה לנו כוח לתפוס - לא נתפוס. אבל הפרוצדורה בטלה. היא בטלה לא על ידנו אלא על ידי זה שלא היה כוח גברא לאו״ם. והשם ״מועצת ממשלה זמנית״ זה חלק של הפרוצדורה. מותר לנו להשתמש בזה ואין בזה שום תרמית. אינני רואה שם יותר מתאים. מוכרחים לקרוא לגוף בשם מתאים - (מ. שרתוק: השם המתאים יהיה "מועצת המדינה״!) גם אם נקרא לזה בשם אחר - אין זה פוגם. אבל אם הם לא קיימו את הפרוצדורה - אנחנו יכולים לקרוא לזה שם אחר. אני מציע להסתפק רק בדברים האלה ובמה שאמר ציזלינג, שפנינו לשלום וכי אנחנו מקווים שאו״ם ייתן את כל תמיכתו לנו.

א. קפלן: הצעתי היא שאנחנו נגיד שהננו מוכנים לקבל את כל העזרה מאו״ם.

ד. בן-גוריון: נצביע בעניין הגבולות.

האם יש מי בעד זה שיכניסו להכרזה את עניין הגבולות?  4

מי נגד הכללת עניין הגבולות בהכרזה?  5

הוחלט לא לכלול בהכרזה את עניין הגבולות.[52]

ד. בן-גוריון: עכשיו יש הצעה בדבר ועדה לחיבור ההכרזה. מציעים כחברים בה את החברים פ. רוזנבליט, מ. שרתוק, א. ציזלינג, מ. שפירא, ד. רמז.

הוועדה בהרכב הנ״ל אושרה פה אחד. היא תתכנס בשעה 10 ביום ה׳ 13/5/1948 ותביא את הצעתה לישיבת ״הי״ג״.

כמו כן הוחלט:

1. לקיים המשך ישיבת מינהלת העם ביום ה׳ (13/5/1948) בשעה 6 לפנות ערב.

2. לקיים ביום ו', בשעה 1.30 בצהריים, את ישיבת מועצת העם, ללא קשר עם אפשרויות בואם של החברים שישנם בירושלים, לאישור ההכרזה.

בו ביום (14/5/1948) בשעה 4 אחר הצהריים, לקיים ישיבה חגיגית (באולם המוזיאום בתל-אביב) לשם הכרזה רשמית על הקמת המדינה.

3. לשלוח טלגרמה לחברים בירושלים עם תוכן ההחלטות של הישיבה.

להלן התנהל דיון בסעיף ז', "תיק הביטחון", ב״ג התנה קבלת תיק זה בהענקת סמכות מלאה לו, אשר כל חברי ה"הגנה" יהיו כפופים לה באופן שווה.

סעיף ח׳ בדיון היה קביעת שם המדינה. בעד קריאת למדינה "ישראל" בעברית הצביעו 7 מחברי המינהלת. הדיון בשם המדינה בערבית לא סוכם. מ״ש אמר במהלך דיון זה:

"אני אינני גורס שזה ייקרא בערבית ׳ישראל׳. ביקשתי כל הזמן איזה מוצא לא לכפות על ערבי את ההזדהות עם העם היהודי, אבל אינני מוצא את זה".

הוחלט לצרף את מ״ש לוועדה המבררת סוגיה זו.

ישיבת מינהלת העם חודשה למחרת, 13/5/1948. הישיבה נפתחה בהודעת ב״ג על נפילת גוש עציון וכניעת יפו לכוחות ה״הגנה". להלן נפתח דיון בסעיף "נוסח ההכרזה" ("מגילת העצמאות").

ישיבת בוקר[53]

13/5/1948

סעיף ב׳: דיון על נוסח ההכרזה

מ״ש, שעמד בראש ועדת החמישה שנבחרה אמש בישיבת מינהלת העם לניסוח ההכרזה, הוא שניסח אותה במוצאי היום הקודם על יסודות גלגוליה הקודמים, שהאחרון בהם, "הכרזת העצמאות של המדינה היהודית", היה פרי עטו של עו״ד צבי ברנזון, ולאור ההערות שנשמעו בישיבת אמש על הטיוטה הקודמת.

מ. שרתוק מביא בשם ועדת החמישה את נוסח ההכרזה על המדינה, שעבר קריאה ראשונה.

מ. שרתוק: רוב ההערות הובאו בחשבון בעריכה השנייה. הקריאה השנייה לא נתקיימה מפני שלא כל החברים באו. אני רוצה להעיר, שבלית ברירה בחרתי בצורה המקובלת אצל אומות העולם - ההכרזה מתחילה ב״הואיל״ כמו שמתחיל [כתב] המנדט [של בריטניה על א״י] ועוד מסמכים. צורה זו אינה חביבה עלי, אבל היא נוחה ופותרת שאלת המבנה. אין צורך בקשר הגיוני מהודק מדי בין החלקים.

קורא את ההכרזה.

לאחר קריאת הנוסח התנהל דיון. חברי המינהלת ובראשם ב״ג הציעו תיקונים שונים. בפרוטוקול צוין, כי הצעת ב״ג למחוק את המילה "והואיל", שפתחה את 12 הסעיפים הראשונים של ההכרזה, ולהשמיט ביטויים מליציים כגון "יישוב רב-אייל" ו״בעוז ובגבורה", פרי עטו של מ״ש, התקבלה על דעתו של האחרון. מ״ש נטל את רשות הדיבור בדיון זה פעם אחת בלבד - בתגובה להערת ב. שטרית, שתמה על שההכרזה פותחת בגלות העם מארצו ולא בתקופת התנ״ך, להערת מ. בנטוב, שלא מצא בהכרזה "ביטוי לזכותו הטבעית של עמנו לחיי חופש במולדת", ולהערת א. ציזלינג, שיש למחוק את המילים "הכלולה בהחלטת העצרת", שכן "נימוק יורידי זה אין בו טעם. זכותו של העם היהודי אינה מותנית בהחלטת העצרת השיב:

מ. שרתוק: ההצעות שנשמעו פירושן להאריך ולא לקצר. ההצעות נכוחות ויש לקבלן, אבל התוצאה תהיה הארכת התעודה. במתכוון התחלתי מהגלות. אמרתי: אינני יכול לחבוק זרועות עולם ולהתחיל מאברהם אבינו. אני מניח, שאנשי תרבות יודעים את הדברים האלה. איש אינו חולק על כך שעם ישראל ישב בארצו ונתן לעולם את התנ״ך. המחלוקת מתחילה עם שיבָתו לארצו. הצעת בנטוב נכוחה מאוד. לא רק את הזכות של העם היהודי יש להגיד, אלא זכות האדם היהודי כאדם. כבוד אישי שלו מחייב שתהיה לו מדינה. אני מצטרף להצעת ציזלינג למחוק את המילים ״הכלולה בהחלטת העצרת״ בפסקה 11.

בתום הדיון התקבלה החלטה להטיל על ועדת ארבעה: ב״ג, הרב י. ל. פישמן,[54] א.ציזלינג ומ״ש לנסח את ההכרזה הסופית. הכרזה זו, מושתתת על נוסח מ״ש, נוסחה הפעם בידי ב״ג והיא שנתקבלה לבסוף פה אחד.[55]

הערות: