דברי הקדמה

 

 

ב-2 באפריל 1947 ביקשה ממשלת בריטניה ממזכיר האו״ם, טריגווה לי, להציב את ״שאלת ארץ-ישראל״ (״The Palestine Question״) על סדר היום של המושב הקרוב של העצרת הכללית (בספטמבר 1947). הוסכם על נוהל שלפיו תוקם ועדה מיוחדת שתבחן את הסוגיה ותכשיר את הקרקע לדיון המכריע בעצרת האו״ם. לצורך זה יְזמן המזכיר לאלתר מושב מיוחד של העצרת כדי למנות את הוועדה המיוחדת.

מרגע זה ניטש בזירת האו״ם מאבק מדיני שניהלו התנועה הציונית והסוכנות היהודית. את המאבק הזה, שנמשך כחצי שנה עד להחלטת העצרת הכללית של האו״ם על סיום המנדט והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל, ולאחריה עוד כחצי שנה עד להכרזת המדינה, ריכז משה שרת (שרתוק), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. תחילה פעל לצדו של אבא הלל סילבר, שעמד בראש המרכז המדיני המיוחד שהוקם לצורך זה בניו-יורק, אך במשך הזמן, ובייחוד לאחר שנפלה ההכרעה באו״ם ב-29 בנובמבר, התחזק מעמדו של שרת כדובר המרכזי של הנהלת הסוכנות היהודית, גם כמי שמייצג את היישוב היהודי הנלחם בארץ וגם בשל חולשת מעמדו של סילבר בקרב חוגי המימשל האמריקני. הן מחלקת המדינה (משרד החוץ האמריקני) בהנהגת גנרל ג׳ורג׳ מרשל והן הנשיא טרומן ראו בסילבר, לא בלי צדק, גורם מתסיס ומיליטנטי כנגד מדיניות המימשל. אף שבמעמדים המועטים שבהם השתתף סילבר בפגישות עם נציגי המימשל, יחד עם שרת, נקט קו מתון ופשרני בהרבה מזה שאפיין אותו בהופעותיו הציבוריות ובדיונים הפנימיים של המשלחת הציונית לעצרת האו״ם, היה סילבר איש המפלגה הרפובליקנית והתקשה להבחין ברכיבים הפוזיטיביים במדיניותו ההססנית של טרומן כלפי הציונות, שבסופו של דבר הכריעו את הכף לטובת תוכנית החלוקה למרות התנגדותם המפורשת של מרשל ואנשי מחלקת המדינה וחתירתם הבלתי נלאית תחתיה. סילבר עצמו טעה לחשוב, כי מרשל תומך בציונות והסתבך בקריאה לא נכונה של המהלכים המדיניים. שרת, לעומתו, הפגין גמישות ופתיחות בראיית המצב, לא מעט בסיועם של נחום גולדמן ושל אליהו אפשטיין (אילת), בעלי הקשרים הטובים בחוגי המימשל.

התפקיד שמילא שרת התעצם לאחר שהתקבלה ההכרעה בהצבעה על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1948. מכבש לחצים ענק הופעל על ידי מחלקת המדינה לביטול החלטת עצרת האומות המאוחדות ולהמרת תוכנית החלוקה בתוכנית למשטר נאמנות בארץ-ישראל. המדינאות האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה התנהלה בסימן חשד וחשש מפני כוונות ההשתלטות הגלובלית שיוחסו לברית-המועצות. מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית כיוונה את מאמציה לגיבוש בריתות ומערכות הגנה אזוריות, ובמסגרת זו ייחסה חשיבות יתרה למעמדה של ארצות-הברית במזרח התיכון ובמרחב הערבי. ההתנגדות הערבית הנחרצת לתוכנית החלוקה, האיום המפורש שהשמיעו מדינות ערב לסכל בכוח את הקמת המדינה היהודית, האפשרות להתפרצות סכסוך אלים, ערבי-יהודי, שיערער את היציבות האזורית ויעניק הזדמנות לרוסים לחדור לאזור - כל אלה החרידו את אנשי מחלקת המדינה, שהציבו לעצמם מטרה עליונה למנוע התפתחויות אלה ולהקפיא את התהליכים המתפתחים סביב הקמת המדינה היהודית.

לחץ זה גבר והלך ככל שקרב מועד סיום המנדט, שעליו החליטה ממשלת בריטניה, וככל שהתברר כי נוכח כישלונה של מחלקת המדינה לגייס תמיכה מספקת באו״ם בתוכנית חלופית של שביתת נשק מיידית וכינון משטר נאמנות בארץ, אין כוח שיעצור בעד תנועת הגלגל המוליכה להקמת המדינה היהודית. שרת היה חשוף ללחצים אלה בלא שיזכה לתמיכה או להנחיה ברורה מן ההנהגה בארץ-ישראל. בן-גוריון, ברגעי משבר כאלה, ידע גם להתכנס בשתיקה. שרת, בדרכו הזהירה, נטה לדעתו של גולדמן, כי אין לדחות את ההצעה האמריקאית על הסף. מאז ומתמיד הייתה זו דרכו של שרת: ״אין אומרים ׳לא׳ למפרע; אומרים: ׳כן, נברר׳״. אפילו סילבר הביע הסכמה למהלך שיעכב את ההכרזה על המדינה וימנע פלישה ערבית לארץ אם יהיה כרוך בערבויות מדיניות וצבאיות מצד ארצות-הברית. כל מנהלי המשא ומתן בצד הציוני כמעט כרעו תחת כובד האחריות. נוצר מעין נתק בין ירושלים לניו-יורק. ההנהלה בירושלים הניחה להנהלה בניו-יורק לפעול על פי שיקול דעתה, ואילו בארץ התגלגלו האירועים בכוח אינרטי שלא ניתן לעצירה - ההכנות הארגוניות המוסדיות הכרוכות במילוי החלל הריק המתהווה בארץ עם הצטמצמותו והתאיינותו של משטר המנדט, וההישגים הצבאיים הדרמטיים של כוחות ״ההגנה״ מתחילת אפריל 1948, שהוליכו להתמוטטות צבאית מהירה של היישוב הערבי.

בסופו של דבר, ההתפתחויות המהפכניות בארץ, ואוזלת היד המדהימה שגילו הן ארצות-הברית והן האו״ם בהתמודדות עם המשבר בארץ-ישראל, הן שפילסו את הדרך לרגע ההכרזה על המדינה. שרת שב לארץ ב-11 במאי 1948, יום לפני ישיבת מינהלת העם אשר בה סוכם להכריז על המדינה ב-14 במאי, יום לפני סיום המנדט שחל בשבת. הכרך שלפנינו נפתח בדברים שנשא שרת בכינוס מרכז מפא״י ביום שובו לארץ. בדבריו במרכז מפא״י הודה שרת, אם גם בלשון מרומזת, כי הוא וחבריו בהנהלה הציונית באמריקה התקשו לעמוד בלחץ שהפעיל המימשל האמריקאי לעצור בעד תהליך הקמת המדינה ולא היו בטוחים כלל בסיכויי היישוב לעמוד בפני פלישת צבאות ערב בלא סיוע אמריקני. אך כישלונה של מחלקת המדינה לגייס תמיכה מספקת באו״ם לבלום את הגלגל ולשנות את כיוונו בניגוד להחלטת או״ם ב-29 בנובמבר, ואי-יכולתם של פקידי המחלקה לספק תשובה ברורה ביחס לעמדה האמריקאית העקרונית כלפי עצם הקמת המדינה היהודית, הניחו את ההכרעה להתפתחויות בארץ-ישראל; וכפי שסיכם זאת שרת בנאומו במרכז מפא״י:

״כנראה שאין לנו ברירה, ואנחנו מוכרחים ללכת קדימה״.

סביב פרשת ההכרזה על המדינה והישיבה ההיסטורית של מינהלת העם ב-12 במאי 1948, אשר בה הוחלט על ההכרזה, עוצב מיתוס שלפיו הוביל בן-גוריון את חברי ההנהלה המהססים והחוששים מפני החלטה חיובית, בהצבעה גורלית שבה הוכרעה הכף על חודו של קול. מיתוס זה כוזב ואין לו אחיזה בתיעוד ההיסטורי. בן-גוריון עצמו היה משוכנע, כי הבריטים יטילו משטר צבאי על הארץ וימנעו בעד הכרזת המדינה. הוא לא ייחס לאקט ההכרזה חשיבות עליונה וריכז את מעייניו בהכנת אלטרנטיבה שלטונית וארגונית באמצעות המוסדות הקיימים של היישוב ושל התנועה הציונית. כל חברי ההנהלה היו שותפים להרגשה, כי ״אין ברירה״ ויש להמשיך בנתיב שנקבע כבר בהחלטת האו״ם ב-29 בנובמבר ובעובדות הכוח שנוצרו בארץ כתוצאה מן המלחמה שהתנהלה בין היישוב היהודי והיישוב הערבי.

בשונה מבן-גוריון, מעייניו של שרת היו ממוקדים בשאלה כיצד ניתן למנוע עימות אפשרי עם ארצות-הברית ועם האו״ם, שמא יאשימו את הציונים בחריגה מן המתווה שקבע האו״ם בהחלטתו, הן מבחינת לוח הזמנים והן מבחינת הליך העברת הסמכויות מממשלת המנדט למדינה החדשה. באופיו ובמזגו היה שרת איש התכסיס המדיני, שחיפש תמיד אחר נוסחאות שיקהו עוקצים אפשריים בעימות מסתמן. כך הציע שרת בשעת משבר זו, שמינהלת העם תכריז לא על הקמת ״מדינה״ כי אם על הקמת ״ממשלה״. הייתה זו הנחה רווחת במחנה הציוני, שבאמצעות מינוח רך ועמום ניתן לפזר מסך עשן על מהלכים בעלי משמעות חמורה. ברוח זו הוסוו גם שמותיהם של ״מינהלת העם״ ו״מועצת העם״ - הגופים החדשים שהוקמו בתחילת אפריל לקראת הקמת המדינה - וכונו בשמות ״הי״ג״ ו״הל״ז״ על פי מספר חבריהן, בהנחה כי שמות אלה לא יעוררו את תשומת לבם של ״הגויים״ העלולים להפגין רגישות לכל יוזמה חריגה מצד היהודים.

שרת מצויר בדפי ההיסטוריה הן כבעל-ברית והן כבר-פלוגתא מובהק של בן-גוריון. מערכת היחסים המורכבת בין שני האישים הלכה והסתבכה במשך השנים הראשונות לקיום המדינה, בייחוד בתקופה שבה שימש שרת ממלא מקומו של בן-גוריון בראשות הממשלה, כשפרש זה לשדה בוקר ב-1953, עד להדחתו של שרת ולהפסקת שיתוף הפעולה ביניהם ערב מלחמת סיני ב-1956. משקיפים אמריקאים חדי עין הבחינו אז כי הניגוד הקיים לכאורה בין שרת המתון לבין בן-גוריון הקיצוני והלוחמני מדומה: שניהם ״מתכוונים לאותו דבר, אם כי מתנבאים בסגנונות שונים״, כפי שטען ב-1955 סטיפן קוצ׳אק, הממונה על הביון המדיני בשגרירות ארצות-הברית בתל אביב. דברים אלה היו נכונים בוודאי לתקופה שבה עוסק הכרך שלפנינו. עמדותיו העקרוניות של שרת לא היו שונות מאלה של בן-גוריון ואף נוסחו בחדות גדולה יותר - כמו בסוגיַת יציאת הערבים מן השטחים שנכבשו על ידי ההגנה וצה״ל. שרת הגדיר התפתחות זאת כ״נס גדול יותר מנס בלימת צבאות ערב״ והשקיע את מיטב מרצו בפיתוח מערכת ההסברה להדיפת הדרישה להחזרת הפליטים הערבים. מערכת הסברה זו, ששרת הניח את יסודותיה, נסבה גם על סוגית הגבולות או השטחים שחרגו מן התחומים שנועדו למדינה היהודית בהחלטת 29 בנובמבר 1947 ועל סוגית ירושלים. הנדבך העיקרי בטיעוני ההסברה שפיתח שרת נשען על עובדות הכוח החדשות והשינויים המהפכניים שהתחוללו בשטח: אין ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. מן הניסיון שצבר שרת במאבק שהתנהל בזירת האו״ם עמד לעיניו לקח בולט אחד: לא המלל הדיפלומטי כי אם האירועים שהתגלגלו בשטח הם שחרצו את גורל המערכה ואת תוצאותיה. לקח זה נסך בו ביטחון, כי לאורך זמן סופן של התוכניות והיוזמות - שנולדו חדשות לבקרים בחוגי מחלקת המדינה ומטעם המתווך מטעם האו״ם, הרוזן פולקה ברנדוט - להתמסמס ולהתפוגג נוכח המציאות הכוחנית החדשה, וכי תפקידה העיקרי של הדיפלומטיה הוא למשוך את הדברים, ככל האפשר, עד שישקע האבק ויתרגלו הצופים בזירה הבינלאומית למראות החדשים.

עם זאת, שרת ייחס חשיבות עצומה למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית וסימן לעצמו מטרה דחופה עם הקמת המדינה - צירופה כחברה מלאה לארגון האומות המאוחדות. כישלון המאמץ הזה בחודשים הראשונים לקיומה של המדינה הנחיל לשרת אכזבה מרה. רצח המתווך ברנדוט והתוכנית שהניח אחריו להסדר חלוקה חלופי בארץ-ישראל, שקראה לוויתור ישראלי על הנגב ולסיפוח שטחי הגדה המערבית - שנועדו לפי החלטת החלוקה למדינה הערבית - לממלכת ירדן, דחקו את ישראל שוב לעמדת התגוננות ולעימות חזיתי עם ממשלות ארצות-הברית ובריטניה, שניצבו מאחורי תוכנית המתווך. שוב נדרש שרת לריכוז כל מעייניו במאמץ דפנסיבי לסיכול התוכנית ולהדיפת ההאשמות בדבר חלקה של ישראל ברצח ברנדוט. המאבק לסיכול התוכנית הוכתר בהצלחה, במידה רבה גם הודות לעובדה כי גם מדינות ערב (להוציא ירדן) התנגדו בתוקף לתוכנית המתווך.

סגולתו העיקרית של שרת הייתה ביכולתו לנהל מלחמת התשה דיפלומטית. כישרונו המובהק התבטא בנכונותו לפרט ולפרק טיעון עד לרכיביו הקטנים ביותר, לטחון עד דק כל טענה הן ברמה העובדתית והן ברמת הניתוח ההגיוני. הוא לגלג לא אחת על נטייתו של בן-גוריון לצלול להרצאות היסטוריות ארוכות; אך הוא עצמו נטה לדיבורים ותיאורים ארכניים, שעייפו את בני שיחו ובייחוד את בני הפלוגתא שלו. את שרת במיטבו ניתן למצוא בנאום הארוך שנשא בוועדה המדינית של עצרת או״ם בפאריס, בנובמבר 1948, שאותו הכתיר כ״ויכוח עם ברנדוט אחרי מותו״ (עמ׳ 576-555).

למרות המתח התמידי ששרר ביחסים בינו ובין בן-גוריון, הכיר שרת תמיד ביתרון מנהיגותו של בן-גוריון ובתפקיד הבלעדי שמילא במערכה הצבאית מול העולם הערבי. הכוח הנפשי ויכולת ההכרעה שאפיינו את מנהיגותו של בן-גוריון לא נמצאו בשרת, ובכמה הזדמנויות פומביות הזכיר שרת את בן-גוריון כנשק הסודי שעמד לרשותו של היישוב ואשר אותו לא הביאו הערבים בחשבון. הערכה זו קבעה במידה רבה את תמיכתו של שרת בבן-גוריון במשבר החמור שנוצר סביב הדחת הרמ״א ישראל גלילי. שרת סבר, ללא ספק, כי אין תחליף לבן-גוריון בניהול המלחמה (כך סבר גם גלילי עצמו).

שרת היה מודע לחולשותיו של בן-גוריון, שאחת מהן הייתה נכונותו של זה להטות ולעבד את האמת ההיסטורית ללא היסוס, בהתאם לצורכי ההסברה הציונית או הישראלית. שרת נזהר בתחום זה הרבה יותר והקפיד בדרך כלל להיצמד לאמת העובדתית, או לפחות להימנע מהעלאת גרסה שקרית. זהירות זו סימנה אולי, בד בבד, חולשה בסיסית שהייתה טבועה במנהיגותו של שרת בהשוואה לזו של בן-גוריון.

בן-גוריון ייחס לשרת את האחריות העיקרית למניעת קבלת הצעתו לממשלה בנובמבר 1948 ליזום את כיבוש חלקה הדרומי של הגדה המערבית, החלטה שאותה כינה לימים ״בכייה לדורות״. כעסו של בן-גוריון נבע מן הקושי לספוג את ההסתלקות הזמנית של שרת משיתוף הפעולה ההדוק ששרר ביניהם במשך המלחמה. לא הייתה זו פעם ראשונה שנקט שרת שיקול דעת עצמאי וביקורתי; אפיון זה ניכר בו עוד בתקופה שבה שימש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ונקלע לא אחת בין המצרים - בין וייצמן נשיא התנועה לבן-גוריון יושב-ראש ההנהלה. יכולתו של שרת לקיים עצמאות אינטלקטואלית וכושר שיפוט ביקורתי עצמאי הפכה אותו בשנים הראשונות, ההיוליות, לקיום המדינה לנציג המובהק - ובמידה ידועה גם בודד - של האסכולה המדינית החלופית לזו שעוצבה ברוחו של בן-גוריון. ספק אם נכון לדבר בשלב זה על שתי אסכולות מנוגדות. כבר בפרשת ״בכייה לדורות״ ניתן להבחין בכך שבן-גוריון לא היה משוכנע כלל שהצעתו להשתלט על הגדה, כולה או חלקה, הייתה נאותה בנסיבות הזמן ונוכח ההשלכות שנודעו לה בטווח הנראה לעין. הוא לא התעקש על הצעה זו כפי שידע להתעקש בסוגיות ידועות אחרות, והניח לחבריו בממשלה להכריע כנגדו.

במבט לאחור נראה כי בן-גוריון נזקק בהחלט למשקל המאזן של שרת לימינו. חשיבותו של איזון מעניין זה הוכחה היטב בשנים הבאות, בייחוד כאשר הופר האיזון עם פרישתו של בן-גוריון לשדה בוקר ועם בחירת שרת לראש הממשלה החלופי, וביתר שאת עם שובו של בן-גוריון לראשות הממשלה ויוזמתו להדיח את שרת מתפקידו כשר החוץ ערב מלחמת סיני.

 

יגאל עילם