147

ישיבת מרכז מפא"י, תל-אביב[1]

20/5/1942

מפא״י ו"הליגה לידידות עם ברית-המועצות"

לפני מ״ש דיברו יונה קוסוי, שלמה קפלנסקי, יוסף שפרינצק, זלמן אהרונוביץ, יצחק בן-צבי, יוסף קרוק, ברל רפטור, מרדכי נמירובסקי, אהרון ציזלינג, גולדה מאירסון, אליהו גולומב.

משה שרתוק: ביקשתי את רשות הדיבור כי יש דברים המעיקים על מצפוני זמן רב ואני רוצה להגיד אותם עכשיו, אם כי זה אינו קשור ישר לבירור שהיה כאן.

וקודם כל לבירור שהיה כאן: היה צריך להיות ברור לנו שכאשר רוסיה נכנסה למלחמה לאושרנו ולאושר האנושות, וכאשר גאה הנחשול של האהדה לרוסיה בתוך היישוב, נפתח פתח רחב לסכנה חמורה של התכחשות ציונית שבפני כְּמותה לא עמדנו זמן רב.

בתסבוכת של יחסינו הטרגיים עם אנגליה במלחמה זו ידענו תמיד לכרוך שני דברים. אינני יודע באיזו פרופורציה זה או אחר בקרבנו כרך את שני הדברים האלה, אבל תמיד כרכנו אותם יחד. אמרנו:

"אנו בברית עם אנגליה להילחם לחיים ולמוות במלחמה זו, אבל ברית זו אינה יכולה לטשטש את החשבון שלנו עם אנגליה". לא חשוב אם אמרנו: "אנו בברית עם אנגליה ואף על פי כן אל נטשטש את החשבון הציוני", או שאמרנו: "יש לנו חשבון ציוני עם אנגליה ואף על פי כן אנו בברית איתה במלחמה זו".

לא חשוב מה היה הדגש הראשון ומה היה הדגש השני - אנו תמיד כרכנו את שני הדברים. בזה ראינו תפקיד ציוני-חינוכי חשוב, תעודה מדינית חשובה, שההזדהות הזאת עם אנגליה במלחמה זו לא תהרוס את הכוננות הנפשית שלנו להיאבק איתה בבוא המועד על עניינינו הציוניים.

אני מעז לומר, שסכנת ההתכחשות לגבי רוסיה[2] היא הרבה יותר גדולה מפני שאין קוסמים לנו דברים כאלה בברית עם אנגליה, שיכולים להפוך לאורות מתעים, ולהעביר אותנו על הכרתנו הציונית, כמו שדברים אלה קוסמים ביחסנו עם רוסיה. צריך להיות ברור לכל אחד ואחד מאיתנו, שמישור זה של אהדה לרוסיה ושל עזרה לרוסיה ושל ברית עם רוסיה במלחמה זו, ואולי גם מחשבות על ברית אחרת, זה מישור חלקלק מאוד שמחייב זהירות רבה והקמת כל מיני מתרסים וביצורים בשטח זה.

נדמה לי, שהניסיון מוכיח כי עניין זה של יצירת ״ליגות״ איננו מסייע להתבצרות כזאת כמו שהדבר הזה מחייב, כי מה פירוש יצירת הליגות? אין זאת ליגה ראשונה, לא רק בנוהג הקומוניסטי. אין זאת ליגה ראשונה גם בחיים שלנו בארץ. קיימת ״ליגה להתקרבות יהודית-ערבית״. אולי היו עוד ליגות אחרות ואולי עוד תהיינה. מה הקו המציין את הליגות האלו? כוחות מדיניים מרכזיים, שהשאלות האלו עומדות בסדר-יומם ושהם מתחבטים בהן, אינם נכנסים לליגות כאלו. לליגות כאלו נכנסים כוחות ציבוריים שהם באופוזיציה, ואשר כוחם לעת עתה בהכרזה ובדיבור ולא בפעולה, או שנכנסים אליהן אישים שאולי כפרטים שייכים לאיזו תנועה ציונית, אבל אותם מעניין הדגש הזה ולשמו הם נכנסים לליגה. הם אינם דואגים לכל מערכת שאלותינו. הם דואגים לעניין הזה המיוחד, כך שהליגות האלו מוכרחות להיות יוצאות-דופן גם אם אין בהן כל כוונה זרה כמו שישנה במקרה זה - לנצל את הדבר למטרה פוליטית מסוימת. הליגות מוכרחות להביא לידי סילוף מדיני ופוליטי, באשר הן מתרכזות בפינה אחת ומדגישות אותה ואינן מציגות את הדברים בהיקפם המלא בפני הציבור ובפני הנוער - והנוער זהו החלק הרגיש ביותר בציבור והמסוכן ביותר וצריך להגן עליו ביותר. במילה אחת, הן אינן מציגות את האמת, יש בזה סילוף האמת, יש בזה העתקת הדגש, יש בזה התעלמות מן השטח הגדול וראיית רק נקודה אחת, וזה מביא לידי סילוף.

ובמקרה של הליגה הזאת יש גורם כביר מאוד שהוא מעוניין בסילוף, וזוהי ה״פרקציה״ [המפלגה הקומוניסטית]. לא שמעתי איזו אמרת כנף של קפלנסקי[3] מהאספות האלו, שעשתה לה כנפיים בארץ. אני יודע למפרע, שקפלנסקי אינו מסוגל להופיע על שום במה אלא כציוני, וברור שגם באספות אלו ובישיבות אלו, במידה שהוא הופיע, הוא הופיע כציוני. אבל הגדרתו של קפלנסקי את מלחמת ״הצבא האדום״ לא עשתה לה כל כנפיים בארץ. מה שהתפשט בציבור זאת אמרת אביגדור המאירי.[4] אצלי זה עורר שאט נפש וחריקת שיניים, ולא יכולתי לראות את שמו ב״במעלה״[5] אחרי הדבר הזה. באספה שנייה - מספרים - אמר אביגדור המאירי שהוא מוכן לוותר לא רק על העברית; הוא מוכן לוותר אפילו על התורה. אמרה כזאת עושה כנפיים בארץ. אצלי זה עורר שאט נפש. אינני יודע מה זה עורר אצל המוני הנוער ואצל אנשים אחרים, שבשבילם אביגדור המאירי הוא סופר עברי והם חושבים שהוא מסוגל בכלל לאיזו הערכה תרבותית שהיא, ושהוא בכלל מבין מה זאת תרבות וחשב פעם מה זאת תרבות.

אף על פי כן, במצב הדברים הנתון אני מתקרב למסקנתו של ציזלינג.[6] בניגוד לדעת אליהו.[7] אני מודה: עוד לא התבשל אצלי לגמרי הדבר. העניין מחייב בירור. אבל אני נוטה למסקנה של ציזלינג, מפני שנדמה לי שבמסקנה זו יש פתח לאחת משתיים: או לחיסול ״הליגה״, אבל בדרך רחוקה מבחינה מדינית, כדי שלא יוכל מישהו לומר: ״ישנם שונאֵי וטורפֵי סובייטים בא״י - ראו, מישהו הקים איזה דבר, התנפלו על זה, הכריזו חרם״. העניין מחייב זהירות. ואם לא חיסול, אז אנו מוציאים את ה״פרקציה״. תהיה מלחמה על הבמה הזאת ואנו רוצים בכך. לא שנכה את מישהו או שמישהו יכה אותנו. לא חשוב שיכו את ״הנוער העובד״, חבל רק ש״הנוער העובד״ לא היכה את המכים אותו.[8] תהיה מלחמה בתוך הוועד, יהיה בירור על כך איך יהודי ארץ-ישראל צריכים להביע את אהדתם לרוסיה הסובייטית - כמו שהיה לנו ויכוח, ואנו עומדים עוד בו, שאין אנו יכולים להצניע את הריב שלנו עם אנגליה בגלל זהות שלנו איתה במלחמה. כך יהיה ויכוח גם פה: ויכוח ציוני שיהיה לו ערך חינוכי השוב.

ועכשיו אותו העניין שאינו שייך לבירור זה, אבל שהוא מעיק על מצפוני - זהו עניין המגבית ההסתדרותית.[9] אני רוצה להודיע: לבי לא היה שלם עם המגבית הזאת. אלמלא מצב של בחירות,[10] אלמלא האחריות שלי בתור חבר מפלגה וחשש שמישהו ינצל את הדבר נגד המפלגה, הייתי [מספר מילים חסרות במקור] אני מבין: מגבית לעזרת רוסיה - ההסתדרות החליטה והיא עושה את המגבית. היא פעם שלחה כסף לספרד, לוינה;[11] היא רוצה לשלוח סכום כסף ל״צבא האדום״. לא חשוב ערכו של הכסף; כמה שנאסוף פה זה טיפה בים. אבל זהו ביטוי של אהדה.

על כל פנים, אנו היושבים בהנהלת הסוכנות, שנתָנו לירות ל״צלב האדום״ הבריטי, לקרן בריטית לעזרה לנגועי המלחמה, ל״צלב האדום״ הפולני, היוגוסלבי, היווני - וכמעט אין ״צלב אדום״ שלא נתָנו לו כסף - כמובן, יכולים להבין שיש מצווה לתת גם ל״צבא האדום״, אבל במקרה זה הדבר לא היה כך. ההסתדרות הציעה מפעל של עזרה מסוימת לרוסיה הסובייטית: משלחת רפואית. הייתה בזה הופעה ידועה של כבוד. צריך לשמור על הכבוד הזה. על ההצעה הזאת לא באה תשובה; לא רק שלא באה תשובה חיובית או שלילית, אלא בכלל לא באה תשובה. לא אישרו את קבלת ההצעה. לא אמרו: ״הן״ ולא אמרו ״לאו״. התעלמות גמורה!

ההסתדרות צריך להיות לה הכבוד העצמי, ההתאפקות הדרושה, לחכות עד שתבוא תשובה. כאשר באה תשובה - אז עושים מגבית, ולא לעשות מייד מגבית באותו החיפזון היהודי, לפי הביטוי הגרמני הידוע [״נוּר קַיְנֶה יוּדישֶה הַסְט״ - רק בלי החיפזון היהודי]. ראיתי במגבית הזאת מעשה של אי-כבוד מצד ההסתדרות.

אני רוצה לדעת עכשיו מה קרה לכסף הזה. אני רוצה לדעת מה קרה ללירה שלי. הלירה שלי ניתנת למטרה מסוימת; המטרה לא יצאה לפועל - מה קרה איתה? על יסוד מה מחזיקים אותה? לשם מה מחזיקים אותה?

אספו כסף רב, אספו כסף למטרה מסוימת. המטרה לא יצאה לפועל. חייבים בדוח מה עושים בכסף הזה. האם הוא יהיה מונח סתם עד שיבוא אליהו? לא רציתי לעורר את השאלה הזאת לראשונה במסיבה הסתדרותית, אך בעצם היא שייכת למסיבה הסתדרותית מטעמים מובנים. אצלנו אין עומדות שאלות אלו על הפרק יום-יום. יש סמיכות פרשיות בין השאלות האלה. אני רוצה לשאול: מה קרה ללירה שלי, מה עושים בה, מה רוצים לעשות בה?

אחרי מ״ש דיברו ש' קפלנסקי ל' לויטה ופ' לוביאניקר. א' ציזלינג הציע למרכז לקבל את ההחלטה הבאה:

מוסרים למזכירות להסיק לאחר פגישה עם ה״שומר הצעיר״ או ״פועלי ציון [שמאל]״ את המסקנה הסופית אם לדרישה מהחברים לצאת את הוועד הציבורי לעזרת ברית-המועצות, ואם להשתתפות בו על בסיס של הגדרה ציונית ברורה.

ההצעה נתקבלה.

הערות: