יום א',  6.10.1946

משה יקירי,

יום הכיפורים עבר עלי בעצב רב. צמתי. משונה בעיניך, אך עובדה היא שצמתי. גם במחזור קראתי. רק לבית-הכנסת לא הלכתי. אלה באה להזמינני לתפילת נעילה, אולם לי לא היה כל רצון לצאת את הבית. בערב יום הכיפורים עסקתי במצוות. ביום ו' אחה"צ עליתי ל"הדסה" וביקרתי את אריה, משה מוסנזון וברוך צוקרמן. ביקורי היה בשעה מאוד בלתי-רגילה וגם ביום לא רגיל, על כן הייתי הפתעה נעימה ואריה כמעט קפץ ממיטתו כשראה אותי בדלת, וברוך החזיק בידי בהתרגשות רבה. עליתי וירדתי מההר רק מפני שלא נרתעתי מהשעה המאוחרת - נזדמן טקסי למעלה וכן למטה וכל ההרפתקא נמשכה כשעה וחצי.

בשובי הביתה נודע לי שד"ר ד' צילצל, ועוד הבטיח לצלצל שנית כי לא מצאני בבית. לבסוף הוא לא התקשר איתי וגם אני לא טילפנתי אליו, כי העריב מאוד ולא חפצתי להטריחו בחג. החלטתי שלו היה דבר-מה רציני היה הוא מוצא דרך אלי. אצלצל לו רק הבוקר להודות. איך היה ביקורו? שמעתי אתמול מיחזקאל ס',[1] שהביא לי את הרפואות אתמול בבוקר, שד"ר ד' מצא שכל צריפכם נגוע במחלה זו. ובכן, ביקורו יביא תועלת גם לאחרים, לא כן?

ביקרוני אתמול חוץ מיחזקאל - צבי ורחל, ברלסים, אלה ואטל. מכולם שלומות לך רבים. לקובי אכתוב ואשלח לו כל הקטעים ממכתביך השייכים לו.

כן, אתה התרגשת קצת בביקורנו האחרון ונראית עצוב. על כל פנים, ברושם זה יצאתי ממך. אין דבר, משה, רק שמור על עצביך ולימים אחרים נגיע אם במוקדם ואם במאוחר. צריך להתחיל בהכנות לחורף ברצינות. אצלנו כבר קריר, בייחוד בערבים ובלילות.

הייתי רוצה לבוא לבקר אותך לבדי בימי חול המועד, בלי ילדים ובלי דוד. מה דעתך?

מה תאמר להודעת טרומן ונאום צ'רצ'יל?[2] מה-מה, אך להקל על מ.ה.מ. הם אינם באים, וגם על זה תודה.

איך עבר עליך יום הכיפורים? הרב הצבאי שלכם ביקר אותי בבוקר יום ו' ועשה עלי רושם כביר. בחור יפה ונחמד והעברית שלו כה ירושלמית ועשירה. כשפניתי אליו אמרתי: אתה הוא הרב? ענני: לא, לא, איני רב, רק רב צבאי, וזה יותר קצין תרבות מאשר רב ממש, ומתוך מסורת משפחה מוכרים לי הדברים. הוא עוד הוסיף ואמר, שתענוג לו מיוחד לשבת אתכם לשולחן ולשמוע דברי תורה וחוכמות מכל צד, משה, עלי לחזור ולספר לך, שלכל הדעות אתה לא תפסיד מאומה במובן הציבורי בישיבתך בלטרון. זאת שמעתי ממשה מוסנזון, שמפיו דיבר קול בחורי נען שישבו איתך, ומחברה אחת - חסיה ארקין מא.א.ע.[3] - שירדתי אתה מההר[4] ביום ו'. היא יודעת מה נעשה ונשמע ב"ציבור" ואותך אישית אינה מכירה, אך מייד אמרה לי: שמעתי על משה כך וכך וכך...

בקיצור, חזק ואמץ ואל תיתפש למצבי-רוח.

אני שולחת לך מכתב מבת-דודתך שרה קושניר ואת מכתב האהבה מרחל [קטינקא].

ובכן, שלום ונשיקה טובה,

צ.

ללה וחיים היו בבית כמעט רובו של היום ורק לפנות ערב הלכו לכותל. חיים חזר ברוגז גדול על שכל המבואות לכותל חסומים על-ידי שוטרים.[5]