יום ו',  4.10.46,  ערב יום הכיפורים

משה יקירי ואהובי,

דילגתי על יום כתיבה אחד וכאילו חסרתי משהו. הכנות קובי לנסיעה וביקור, אומנם חטוף, לרגינה, ושיהוי בלא אור חשמל עת ארוכה, נמשכו כמעט עד שעה 2 בלילה, ולקום צריך היה ב-6, כי קובי לא ארז את חפציו בעוד מועד. כמוך גם אני שמחתי מאוד לזה שניתן לו להשתתף בעליות לנגב. הלא זה אושר וזכות מיוחדת לעבוד בשלב זה בקורות הארץ. כמובן, גם כאן נשאר משהו לדאגה. גם אני חלמתי על הליכה לבנות ארץ חדשה, על חיים חלוציים ממש. והנה קובי מגשים את חלומותי אלה. הלוואי ויצליח! למסירות חיים לקובי אין גבול. נתן לו את הרדיו הקטן שקיבל מאמריקה. בין הילדים חברות נחמדה ושמירה איש על רעהו. ובכן, משה, בן חלוץ לנו. אני גאה באמת וכן גם אתה, בטוחני.

הבוקר עוד הספיק להיכנס אלי זאב, כי אתמול לא עלה בידי לראותו ולא את גולדה. הראה לי את שדרך שנתקבל אתמול.[1] ובכן - עורבא פרח! ואם כך - סבלנות וחזק, חזק וחזק! גם אחרים ישבו והאריכו שבת, והיה שכר לישיבתם.

הפעם אצום באמת. כל שנה אני מתכוננת לצום והילדים צוחקים לי. נצום יחד, כן?

על תוכניותי אכתוב במכתב הבא.

שלך באהבה,

צ.