מכתב 154 - פואה, חמדת לבי - 3.10.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 154 - פואה, חמדת לבי - 3.10.1946
כותרת משנה  יום ה', ח' תשרי תש"ז

 

                                                                                               יום ה',  ח' תשרי תש"ז, 3.10.1946

פואה, חמדת לבי -

 

פניך לנגד עיני - נרגשים ומתוחים אך מלאים תוקף וכבוד עצמי. אין כמוך, רעיָתי!

ואשר לנו כאן, הריני חוזר להנחתי היסודית, כי לא יוציאונו בלי ניסיונות של מיקוח, המוכרחים להיכשל, ועל כן אין הישועה קרובה. אם יבוא מיפנה ומתי יבוא - אין פותר ואין מגיד.[1]

קיבלתי היום צרור ברכות, בכללן מכתב יפה מאוד מרובינה (אשלחנו לך בדואר),[2] מכתב לבבי מישראל'יק בוֹגַנוֹב ועוד.

אולי התרגשתי קצת יתר על המידה כשנפגשנו היום?

הצטערתי צער רב על שלא דיברתי די עם קובי, היוצא לדרך כה קשה. גם לא תפסתי שפניו כבר מהבית והלאה והוא לא קרא את המילים המעטות המוקדשות לו במכתבי אליך מאמש.

אנא, הריצי אליו את השורה ההיא שבשוליים בפתק מיוחד - תוכלי להסתייע ברענן, בן המייער.[3]

ועוד אימרי לו בשמי, כי אני בטוח שעוד יתלקטו סביבו במשך הזמן כמה מחבריו מילדות הפזורים עכשיו לכל רוח ואל תקטן אחריותו בעיניו, שזכה להיות מתוקעי היתד המעטים מתוך אותה חבורה נפלאה.[4] ועוד, עצתי לו להתמסר בלב ונפש לקבוצה כולה על טהרנאיה וצופיה, לחפש ולמצוא מסילות ללבבות, לאמץ קשרים, לשזור ולחזק חוטים - בשום פנים לא להתכנס בד' אמות מבחינה נפשית אלא לראות בכולם חברים ואחים.

הרגשתי היא כבימי צאת קובי לאיטליה, עת עוד רעמו התותחים.

ושוב נשיקות לך,

 

מ.

 

המחזור נהדר! והעוגיות - האם כל המשלוחים הם מאותה האפייה?



[1] עפ"י בראשית מ"א 8 ו-24.

[2] "אני מודה לך מקרב לב על ששלחת לי את תמונתך. צילום נפלא, כולך אומר: מיר וועלן אאיך איבער לעבן! [יידיש: אנחנו נבלה אתכם] על רקע של גדר תיל הבעת פנים קורנת זו! אין מילים בפי. רציתי לכתוב לך כמה מילים אחרי שקראתי את מאמרו של הווארט עליך. בימי אכזבות אלה הייתה זאת קרן אור.

שלום לך, שנה טובה!

שנת גאולה לעמנו

ל'כל ישראל' ול'רב ישראל'

להתראות בבית!

באהבה רבה

חנה רובינה"

בשולי המכתב רשם מ"ש: "נתקבל בלטרון בין כסה לעשור, תש"ז" (אצ"מ, 245A 126/4).

[3] המייער - יוסף וייץ (1972-1890) - איש העלייה השנייה, ממנהלי הקרן הקיימת לישראל ומ-1932 - מנהל מח' הקרקעות והייעור שלה. הבן רענן, עובד מח' ההתיישבות של הסוה"י מ-1938, היה לימים ראש המחלקה וחבר ההנהלה הציונית.

[4] "ש הכיר את החבורה הירושלמית של חברי תנועת "המחנות העולים", שעימה נמנה הבן יעקב, אשר הלכה בתום הלימודים להכשרה בבית הערבה וגויסה שם לפלמ"ח, ר' מכתב 95, הע' 4.

 

העתקת קישור