יום ה',  ח' תשרי תש"ז, 3.10.1946

פואה, חמדת לבי -

פניך לנגד עיני - נרגשים ומתוחים אך מלאים תוקף וכבוד עצמי. אין כמוך, רעיָתי!

ואשר לנו כאן, הריני חוזר להנחתי היסודית, כי לא יוציאונו בלי ניסיונות של מיקוח, המוכרחים להיכשל, ועל כן אין הישועה קרובה. אם יבוא מיפנה ומתי יבוא - אין פותר ואין מגיד.[1]

קיבלתי היום צרור ברכות, בכללן מכתב יפה מאוד מרובינה (אשלחנו לך בדואר),[2] מכתב לבבי מישראל'יק בוֹגַנוֹב ועוד.

אולי התרגשתי קצת יתר על המידה כשנפגשנו היום?

הצטערתי צער רב על שלא דיברתי די עם קובי, היוצא לדרך כה קשה. גם לא תפסתי שפניו כבר מהבית והלאה והוא לא קרא את המילים המעטות המוקדשות לו במכתבי אליך מאמש.

אנא, הריצי אליו את השורה ההיא שבשוליים בפתק מיוחד - תוכלי להסתייע ברענן, בן המייער.[3]

ועוד אימרי לו בשמי, כי אני בטוח שעוד יתלקטו סביבו במשך הזמן כמה מחבריו מילדות הפזורים עכשיו לכל רוח ואל תקטן אחריותו בעיניו, שזכה להיות מתוקעי היתד המעטים מתוך אותה חבורה נפלאה.[4] ועוד, עצתי לו להתמסר בלב ונפש לקבוצה כולה על טהרנאיה וצופיה, לחפש ולמצוא מסילות ללבבות, לאמץ קשרים, לשזור ולחזק חוטים - בשום פנים לא להתכנס בד' אמות מבחינה נפשית אלא לראות בכולם חברים ואחים.

הרגשתי היא כבימי צאת קובי לאיטליה, עת עוד רעמו התותחים.

ושוב נשיקות לך,

מ.

המחזור נהדר! והעוגיות - האם כל המשלוחים הם מאותה האפייה?