יום ג,  1.10.1946

משה יקירי,

התאריך מפחיד. כיצד חלפו החודשים!

הבוקר לא אאריך ואל תתרעם. העכברית על סף העזיבה ואינה בקו הבריאות, והבית עודו גדול כשהיה.

שדריך האחרונים עוד לא קראתי. רק היום אקבלם ורק אז יתחוורו לי בוודאי עמדות למיניהן. אתה מצטער על שגולדה לא נסעה?[1] אליעזר מילא תפקידו והבה נקווה שלא יעביר את הדגשים לעניינים שניים.

אתמול בבוקר צילצלה אלי גולדי וביקשה שאכנס אליה במשך היום. היא הצטננה וכלואה בבית. לא ידעתי למה. בבואי אליה בשעות לפנות ערב התברר, שפשוט רצתה לדעת מה אני חושבת על כל התימרונים החדשים. סיפרתי לה מה שיכולתי באופן פופולרי ושיתפתי אותה בתקוותי הטובות. עם כל אי-הנעימות שלה, היא מסכנה מאוד ובעלה עושה אותה למסכנה עוד יותר. אי-הרצון לראות את בני המשפחה הלא זה אגואיזם עליון, שרק מוח משפטי יכול להמציא. מייד היא סיפרה לי, שממכתבי ב' מסתבר כאילו לא מספיק היה האוכל שהוכן לכם בימי ראש השנה, כאילו הוא קם רעב מהשולחן.[2] מציאות או דמיון?

תאר בנפשך, ששאול קרפט[3] עבר את כל המבחנים ונתקבל למוסד להכנת הפקידים.[4] הוא היה אצלי לבשר את התוצאות. הנה הלך הבחור ובכוחות עצמו כבש לו מקום.

דובר הסוכנות פגע אתמול בנקודה כאשר דיבר על הרב פישמן, שממעצור נסע למו"מ!

וברני שמח בוודאי על דברי עוה"ד י' שפירא,[5] שמתח ביקורת על מעשי השרירות של הממשלה.[6]

נשיקה ועוד נשיקה, שלום ולהתראות,

צ.