יום ב',  30.9.46

פואה אהובתי,

היום יצא לחופשי הרופא מיגור. ליווינוהו בשמחה רבה ובמעט צער, כי הוא בחור טוב ורופא טוב ונשארנו ללא משען רפואי נאמן. כתבתי מכתב כהלכה לכל המשפחה היגורית ומסרתי לו. אגב, קיבלתי מיגור ברכה לרה"ש מיהודה מרכוס ומחוה רעייתו. מתברר שאחרי הכל השתקעו בקיבוץ.

דבר כניסת המכונית לתוך המחנה סודר. אם לא תיסעי לתל-אביב לקחת את מַמַה ואת דודיק - אני מבין היטב את הקושי הכרוך בזה - כי אז תבואו הנה בשתי המכוניות. במקרה זה יש לתאם את הנסיעות. אולי תיפגשו על הכביש הראשי ותגיעו הנה יחד? עכ"פ אני מצפה לידיעה ברורה ביום ד' על שעת בואכם, למען אדאג שלא יהיה שום עיכוב בכניסה, ובעיקר שֶמַמַה לא תצטרך לצאת מהמכונית מחוץ למחנה.

אני מחזיר לך עם שאר מכתבים מוחזרים את מכתבו של ארתור - מכתב חמוד ככותבו. אני מציע שתתקשרי עם נורמן[1] או עם הזקנים[2] ותבקשי שיודיעך על בואו של דניאל,[3] למען הראות לו תשומת לב.

אשר לרוזנקרנץ - העלה בידך לפענח את הכתב היֶקי שלו? - הרי זה אחד הקצינים לשעבר, בחור הגון וישר, היה פעם אצלנו. הוא נתקבל לעבודה במערכת פ"פ, אבל יש לו צרה גדולה - במלחמה נפגע בריאותיו, וביקרתיו פעם בבית-החולים הצבאי בנפולי, ועכשיו אני רואה שהוא שוב באיזה בית-חולים.

שכחתי לכתוב לך על אותה צלוחית לבנדר. כאן נמצא בחברתנו - ז"א מֵסב איתנו אל שולחן אחד - הרוויזיוניסט שופמן, בעל בית-חרושת לתמרוקים. הוא כיבד את כולנו כשַי לרה"ש - בקבוקי לבנדר ואודקולון.

                                                           ______________________

ועכשיו, צפורה מאירוב, מה נעשה לעצביך ויחזיקו מעמד? מובטחני שיחזיקו ואישה כמוך לא יִכְשַל כוחה גם אם תתנסה בקשות מאלה, אך אם אפשר לחזק קצת - מצווה! ובכן, נשמת חיי שלי, הברירה בידך: או תתגעגעי פחות או יֶחזק לבך לשאת את געגועיך. בעצם, אנו על סף נקודת משבר. או יצא משהו מהניסיון המחודש, הנעשה בימים האלה ממש, או לא יצא. אם יֵצֵא משהו - הרי מכאן כמעט ישר ללוד ומשם חוצה (התיסעי איתי? מאוד חָשַקתי!). אם לא יצא, הרי עלינו לדעת מראש כי האפשרות הקרובה הראשונה היא לרגל הקונגרס, ז"א עוד חודשיים. אני סבור, שאם הקונגרס ידרוש שיחרורנו למען נוכל להשתתף בו, יהיה בזה פיתחון לממשלה: היא תשחרר אז  ע " מ  ש נ י ס ע  ל ח ו " ל  ואז תעמוד השאלה אם לתת לנו לחזור מחו"ל או לא, והשיקול יהיה כי לא לתת לנו לחזור מחו"ל יותר קל מלהחזיקנו במעצר, ולעומת זה, להרשות לנו כעבור זמן לחזור שוב יותר קל מלשחררנו ממעצר, ובאופן כזה, בהדרגה, יחוסל העניין. ובכן, ייתכן שעוד השבוע, ועכ"פ עד סוכות, נדע מה העלה השלב הזה ואם יעלה חרס, הרי סבלנות לחודשיים, ושוב נראה, ואחרי זה אולי שוב סבלנות.

לא אכחד, כי התגוררות כאן, עם כל הכרוך בה, נמאסה עלי כהוגן; "עם כל הכרוך בה" בא לרַבות את החברה, פרט לדוד. ההתדיירות בכפיפה אחת עם ברני אינה מקרבת לבבות כל עיקר; אף לא עם גרינ'. גם מבחינה זו אנשום לרווחה בצאתי. אך בינתיים נגזר דֶרְזַ'ט פַסוֹן [רוסית: להעמיד פנים].

[אין חתימה]