יום א',  29.9.1946

משה יקירי,

שנה חדשה החלה. במה? אי-שקט, ציפייה, חוסר ביטחון, ועם זה רצון להאמין ששנה זו הבאה עלינו תביא לנו משהו יציב בחיינו.

אם לשפוט לפי התנועה בלונדון - שהוֹל בא אל וייצמן וכו', ובירושלים - שהנציב הזמין אליו את גולדה[1] - אפשר לחשוב שגויים אלה זקוקים לנו עכשיו, ואדרבא, יש לעשות הכל שהם יהיו זקוקים לנו יותר ויותר. שיחנקו בלעדינו ויתרפסו לפנינו.

החג עבר ולא הרגשתי בו, כאילו לא היה. ביום הראשון היו אצלי הרבה אורחים - זלדה עם מוסיק, בטי, צ'רנוביצים,[2] אלה, דובקינים, בן-צבי ורחל, הרי ביילין ועוד ועוד, והשולחן בחדר הגדול היה ערוך כל הזמן. הראשון למבקרים היה חאדר, בנו של אבו-עודה, שבא בשעה מוקדמת עם סל ענבים בידו. התברר, שלזקן שלום ובוודאי לא בא מפני צער או פחד. ועוד התברר, שוולודיה לא מיהר לבשר לו על הולדת נכדו. הדבר נודע לו מהמכתב שנשלח מהמשרד - שאתה כ"כ דאגת לזה - וששם היה נזכר שמי. כנראה שאליאס החתים את שמי על המכתב.

עוד בערב, ערב חג ביום ג', באה לברך אותי הרבנית [הרצוג]. לא מצאתני בבית, כמו שהיא אמרה: "לא היה לה מזל אלי". בערב חג עצמו ניגשתי לרבנית להחזיר ברכה, ולו ראית איך התנשקנו כידידות ותיקות. משם ניגשתי לגולדי והיא הייתה "נגועה"[3] מביקורי. לא פגשתיה בבית ונפגשנו ברחוב על-יד ביתם. בזמן האחרון אני מפחדת מפניה. אף פעם איני בטוחה מה תוציא מפיה ואם מה שהיא אומרת אמת. היא חושבת, בוודאי, שאני יודעת סודות מהחדר ונעלבת שאיני מתחלקת איתה בהם.

כתבתי לך כבר שאצל דובקין, במסיבה בערב השני של החג, ראיתי את ברל וגם את ח' גרינברג. איני מקנאה בברל. מכוונה לבוא הנה כדי להשפיע, יצא מכאן מושפע, ולבו בוודאי כבד עליו. הוא מלא מעצמו - כל הזמן סיפר איך דיבר עם האנגלים בלונדון ואיך דיבר כאן עם הנציב. הוא מתפאר מאוד בספר שהוציא על עם קשה עורף.[4] ההגיע אליך הספר הזה?

ביום שני של החג הצלחתי לנסוע עם זאב לחולון ולתל-אביב. כשעברנו בבוקר קרוב ל-11 בקרבת לטרון בא לקראתנו אורי ומסר שלום ופתק ממך.

אחרי הכל נדמה לי שעתה השיחרור קרוב.

להתראות,

צ.