מכתב 143 - שלום, משפחה - 28.9.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 143 - שלום, משפחה - 28.9.1946
כותרת משנה  מוצ"ש, ג' תשרי תש"ז

 

                                                                                                           מוצ"ש,  ג' תשרי תש"ז,  28.9.46

שלום, משפחה -

 

זכור אזכור את ראש השנה הזה ודאי לא פחות, ואולי יותר, מאשר הרבה ראשי שנה קודמים שנחרתו בזיכרון. מין מזיגה מוזרה של שלווה וחגיגיות ושמחה בצוותא ויגון בבדידות ותהייה וגעגועים.

סעיף אחד בתוכנית - בית-הכנסת. מקובל ששולחים הנה "מטעם הרבנות והמוסדות" רב לימים נוראים. בעצם לא רק לימים נוראים, אלא לכל חג, ולאמיתו של דבר לכל שבת בשבתו. אלא כרגיל בא לשבתות רב "מן השורה", רב פשוט ורגיל, שזוהי משרתו, ואילו למועדים באים רבנים בעלי צורה - הרב ברמן, למשל, שפרקו נאה וזקנו מגודל, פשוטו כמשמעו. יהודי יקיר-קרתא זה דרכו ברוב חשיבות, מתנאה בזקנו ומתגנדר בתורתו, ובתכלית הפשטות הריהו טרחן מופלג.

הפעם שיחק לנו המזל - אוי לרשעותי! - והרב ברמן[1] לקה באיזה מיחוש. במקומו נשלח אלינו רב שאינו רב בכלל, אלא בחור כהלכה, כולו מחמדים, ריבלין[2] שמו, מורה בגימנסיה סוקולוב. ריבלין זה חייל היה, סרז'נט ב-R.E.,[3] עד שנתברר שהוא מושלם בחזנות, בהיותו בן החזן ריבלין הנודע.[4] עמדו והעלוהו לרבנות צבאית (אימא, שמא תזכרי - ראינוהו פעם בעוברנו דרך איסמעיליה, בחור שחרחר ויפה תואר); תחילה שירת במזרח התיכון ואחר הועבר לחי"ל - קובי ודאי זוכרו.

קיצורו של דבר, כיוון שהוא התארח בחברתנו וסעד על שולחננו, וכיוון שמעמדי מחייבני אפילו כאן, והעיקר מכיוון שאני אוהב את תפילת רה"ש, ובייחוד את המוסף, שהוא יצירה רוחנית כבירה, החלטתי להתפלל הפעם כהלכה, אף קיימתי: שלוש תפילות ערב ושלוש תפילות בוקר. אכן, תפילת הבוקר של רה"ש זוהי קבלנות לא קלה - קרוב לחמש שעות, וגם אם איחרתי שעה עדיין נשאר לי פולחן רב. בדיעבד איני מצטער על כך, אם כי קודם חשבתי שאספיק עצומות בשלושת ימים אלה בקריאה ובכתיבה. ביום א' דרה"ש זכיתי ב"שלישי" - משאת נפשם הבלתי מושגת של המוני יהודים - והיום נתכבדתי במפטיר. בקיצור - יצאתי מחג זה משופע במצוות.

סעיף אחר בתוכנית - מסיבות, שלוש במספר. בליל החג היינו אורחי הבחורים שלנו בצריפם: כיבוד, שירה, נגינה, הקראה, נאומים (שני הקשישים ודוד) לבסוף ריקודים - שלהבת אש! מניין הכוח הנפשי לבחורים לרקוד ככה - הם באמת ראויים להערצה. יום ה' עבר ללא מסיבות, אך אתמול היו שתיים. אחה"צ היו הבחורים מוזמנים אצלנו: ערכנו שולחנות על המרפסת והסבו כחמישים איש, גם נבחרים מה"שכנים". הפעם נדונותי אני בנאום.

מסמר התוכנית הנגינית הייתה מפוחית-פה בלוויית שריקה - שני המבצעים וירטואוזים. שתו למכביר - יינות, קוניאק, בירה, מכל הבא. ובערב היינו מוזמנים אצל ראשי ה"שכנים" - במסיבות המחנה אי-אפשר לסרב, ומי יודע אולי יש בזה ברכה לעתיד, כי ביסודו של דבר, יש אצלם לא מעט בחורים טובים, בצידה של הפסולת.

מחוץ לזה שרר כאן שקט רב ועד כמה שייראה הדבר משונה - הייתה נסוכה חגיגיות רבה, גאה, נוגעת עד הלב. הבחורים התהלכו כנסיכים שבויים, כבני מלכים שנפלו בידי צר. הבהיקו כאחד בלובן החולצות ובברק העיניים עם ברכת "שנה טובה" בכל פגישה. כאילו נתעלו מעל גדרות תיל וריחפו בעולמות עליונים. עכשיו ערב ומחר נתחיל שוב לשזור את השרשרת הארוכה והאפורה של ימי המעצר.[5]

להתראות השבוע.

 

אבא


[1] יעקב ברמן - רב, מאבות החינוך הדתי-לאומי בא"י, חבר הווהפ"צ והמרכז העולמי של "המזרחי".

[2] שמואל ריבלין.

[3] חיל ההנדסה המלכותי (Engineers Royal).

[4] שלמה זלמן ריבלין. מעסקני וחוקרי היישוב הישן בי-ם. חזן ראשי בעיר. חינך דורות של חזנים.

[5] על אירועי ראש השנה כתב ד"ר ש' עוגן בזיכרונותיו:

לקראת הערב מחצית יושבי המחנה בבית-הכנסת. בשעה מאוחרת זורם הקהל הביתה בפנים שמחות. עתה יושבים הכל בצוותא אל שולחנות ערוכים בצריף 6, פרחים, בקבוקי יין, משה מקדש על היין. כל המנהיגים מבלים איתנו את הערב והם, שהשתחררו לשעה קלה ממחשבותיהם הכבדות על ועידת לונדון, חשים בטוב בחברת הבחורים הצעירים. שרים, ואח"כ הורה. גם משה, דוד הכהן, רמז, שטנר. במצב-רוח מרומם נפרדנו בשעת ערב מאוחרת.

בדרך הביתה - אפיזודה: שתי דקות נמשכה אך הבזיקה אור על תבונתו המהירה של משה. עברנו על פני צריף של הימין הקיצוני. גם בו רקדו הורה. פתאום אמר משה לדוד: "בוא! ניכנס!" ואכן, הוא ודוד רקדו הורה עם "הצד שכנגד". האנשים שם היו נלהבים. שני דוּרים [שני סְבָבֵי ריקוד]. די בכך. שתי דקות אלה השיגו אולי יותר מפעולה שלמה ונאומים ממושכים.

בליל שבת נערכה מסיבה אצל המנהיגים. אף כאן אותו מצב-רוח. אורחים מכל המחנות. משה מדבר, בקיצור, בבהירות. אנו מרגישים יחד עימו את המיוחד שבחג העברי, את הצירוף של קשר היסטורי וחשבון נפש. אח"כ מסיבה אצל הרוויזיוניסטים. שופמן הזמין את כל חברי הסוכנות ונציגים מכל צריף. האווירה לבבית. יין, מאפה, שירים, נאומים. הכל מציינים את ההתקרבות שחלה בלטרון בין הזרמים השונים. כן הדגישו את התקווה ואת הצורך כי גם אח"כ תיווצר חזית משותפת. נאמו גרינבוים, רמז, שופמן, משה שרתוק ולסיום משה גולד - מנהיג בית"ר.

למחרת שמעתי מפי אנשים, שהשתתפו אתמול במסיבה של אנשי הימין, דברי ביקורת חריפים: הלכנו לפגישה אישית, והערב לבש צביון פוליטי. עתה מבין אני, כי במחננו אין הילכי רוח של פיוס. עתה מבין אני את דרך הביטוי הזהירה של מ"ש, שהירבה לדבר על המפריד בינינו מאשר על החזית המאוחדת, ומדוע היו דבריו כה לא מחייבים ולא מבטיחים דבר; מדוע הדגיש שהוא מדבר כאיש פרטי, מאחר שההנהגה הפוליטית המעשית נתונה בידיים אחרות. אכן, כבר אתמול התרשמתי שהוא מהלך על חבל מבחינה פוליטית, שכן יודע הוא מה יביא העתיד במדיניות הפנים, ולא מן הנמנע שניאלץ להתקומם נמרצות נגד פעולות הקיצונים  (עוגן,  עמ' 256).

 

העתקת קישור