249

אל: חברי לשכת מפא"י, תל-אביב

יום י"ט תשרי תש"ז 14/10/1946

(העתק במכונת כתיבה)

לחברים בלשכה שלום,

ביקשתם ממני דבר שלא יכולתי לעשותו ואעפ״י שצר היה לי מאוד מאוד להשיב פניכם, נבצר מאתי ללַמד היתר. נראה שנתעלם מכם מאמר חכמי ערב:

״אם ברצונך שתצוית, בקש דבר שיבוצע״.

מה שעלה על לבכם לא היה בו כדי שיבוצע אלא אגב סיכון שלא יכולתי לעמוד בו.[1]

רק כעבור ימים אחדים עלה בדעתי שאולי יכולתי לבוא לעזרכם ע״י ציון קווים לנואמים המשתתפים במלחמת הבחירות. ניסיון זה הנני עושה הערב.[2]

הנני כסוס מלחמה ותיק שהוצא מן השורה, בהריחו קרב מרחוק. הוא זוקף אוזניו למשמע קול השופר ושעטת אחיו, נחיריו נושפות ורעמתו סומרת ורעדה חולפת את כל גופו - אך רִסנו כובלו אל הקיר ורגליו אסורות.

אני זוכר את האחים שאבדו לנו, כאילו אך תמול-שלשום - את אליהו [גולומב], את אנצו [סרני]. אני משווה לעיני את אחינו הגדול [ב״ג] המתהלך בחדרו בפריס כארי בכלוב. ואני מאמץ את ידי כולכם ומחזק את לבבכם לעמידה עזה בשער למען מפלגתנו והעניין הגדול.

עציר-ציון

הערות: