יום ג',  כ"ח אלול תש"ו,  24.9.1946,  בערב

פואה יקרה ואהובה,

פתיחת מכתבך - ספרות ממש! דוד מתלעלע (לפי שנברג: זַחְלְיובִּיוַיֶטְסְיַה [רוסית: משתנק מעוצמת הרגשן]) מכתיבתך, והן הוא מפונק: אשתו סופרת!

היום היה מלא וגדוש, רב חוויות. בבוקר היה ביקור פלא: תמיק ולליק. שניהם היו חמודים בלי קץ וגבול. לליק הזהיר כולו - בפניו, בעיניו, גם בתלבושתו. תמיק רזתה ובגרה - רכּה עד כלות הנפש. כל אהבתי לרבקה נשפכת עליה. הם נסעו מפה לירושלים ובוודאי סיפרו לכם רשמים.

ואחר הצהריים - ביקורו של ברל. לכתחילה רצו שנשוחח במשרד, אך אני סירבתי. הודעתי שנשוחח רק בצריפנו ואם זה לא יותן, הרי רק נאמר לו שלום, אך לא נשב להתייעץ. טילפנו לירושלים והעניין הסתדר, רק התנו שייפגש עם ארבעתנו בלבד.[1] זאת שמרנו, ודוד ואחרים לא השתתפו בשיחה.

על הפגישה עצמה כתבתי לז"ש[2] ולברל עצמו.[3] הייתה שיחה טובה, מקומטת קצת מפני הזמן המוגבל. יצאנו לכאורה בהסכם גמור - ובלבד שיישמר. רמז ודוד רצו שאכתוב שדר לזקן.[4] סירבתי, כי אין לבי אליו כשם שאין לבו אלי.

קיבלתי היום דואר עצום: 18 שדרים, בתוכם מכתב ענקי מקלינוב, אשר טרם קראתיו: חומר לרה"ש. בין השאר גם מכתב נחמד מאוד מרגינה עם פתק-צוּפים מבעלה.

תודה ל"דודה שרה" בעד קופסת השוקולד. לידיעתך: כל השוקולדים והממתקים הולכים ישר אל הגדָיים, כי אנו הקשישים חוששים להשמין. רק פירות ועוגות משובחות מיועדים לתצרוכתנו.

התפוחים של אזרח היו נהדרים ואם יש עוד מאותו מין - אדרבא! אפילו בכסף מלא.

ועכשיו שלום ונשיקה ארוכה וחמה לך.

מ.