204. אל: זאב שרף, ירושלים - 21/9/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  204. אל: זאב שרף, ירושלים - 21/9/1946
כותרת משנה  מוצ״ש, העתק במכונת כתיבה

204

אל: זאב שרף, ירושלים

מוצ״ש 21/9/1946

(העתק במכונת כתיבה)

 

לדתן שלום,

 

המברק לבן-א.[ביגדור] והשדר לפזית לפניך.[1]

אם למַצות את הרהורַי - אוסיף, כי מי יודע אם ההסתפקות בשני התנאים[2] אז לא הייתה מבטיחה את הגשמתם ביתר קלות מעכשיו, לאחר שהשלט ״הסתבך״ בעניין המוצנף.[3]

אגב, מהדו״ח על הכנס הקצר [הוהפ״צ] של יום ה' למדתי דבר שלא הופיע בשום שדר או מברק - כנראה נאמר על החוט [בטלפון] - והוא, כי האולם הודיע שהוחלט לא להתיר. האם חסתָ עלינו ולכן העלמתָ!? אין זו שיטה![4]

מכיוון שבן-א. עצמו מחשיב כלילתו ברשימה (גם שלא על מנת שילך) למען יוחזר לו חופש התנועה,[5] יש להניח שלא יזוז ממקומו עד שיתברר אם השלט מקבל או דוחה התנאי. אני סבור שהדבר יתברר סופית רק בשוב בר הלבב. ואז, אם התשובה תהא שלילית, חזקה שישקול [ב״ג] שוב אם לצאת ולהסתכן בהצטרפות למשתכנים בעמק [אילון].

רק ברגע זה קראתי את מכתב אבויריב.[6] משום-מה נדחה. את דברַי לבן-א.[הרון] ולפזית כתבתי לפני שקראתיו,[7] והזכרת ״התנועה״ [לאחה״ע] בשדר [אל] פזית אינה גמול לבן-א.[8] היה לי סיפוק רב לראות כי דעתו כדעתי בסוגיית תנאים למו״מ.[9]

חזק והרחב קצת הדיבור בכתיבה.

במקרה שהוה״פ יקבל החלטה חיובית [להשתתף בוש״ע], חזקה שיפָרש התנאי של חופש מינוי הנציגים.

אגב, אני מניח כי מובן לכל כי תנאי זה חל לא רק על העצירים, כפי שנאמר במברקו של רפאל,[10] אלא גם על העלולים להיעצר, עכ״פ על בן אביגדור. אין בשום פנים ללכת בלעדיו ועל רציני ושות' לדעת זאת מראש.

א.

הערות:


[1] מס׳ 200; 203.

[2] שחרור המנהיגים העצורים וחופש מלא לסוה״י לבחור את נציגיה.

[3] בתגובה לתביעת גולדמן, לוקר ווייז לחופש מינוי נציגי הסוה״י לוש״ע, שהציגו בשיחתם עמו ועם הול ב-17/8/1946, אמר בווין כי לא יוכל להסכים לכך שכן ערביי א״י יתבעו גם הם זכות דומה לעצמם ויבקשו להעמיד בראש משלחתם את המופתי אמין אל-חוסייני (״המוצנף״), והוסיף: ״מה״מ לא תשב עם המופתי״ (תעודות א', עמ׳ 536). ב׳ לוקר השיב כי אין זו הקבלה הוגנת:

״כיצד ניתן להשוות את המופתי לבן-גוריון שביחד עם שרתוק עשה כל מאמץ אפשרי לסייע לבריטניה במאמץ המלחמה״ (ר׳ מס׳ 81 סעיף 6; אביזוהר/לקראת, עמ׳ 142).

עניין זה צף ועלה בגיליון ״סנדיי טיימס״, שם נאמר כי

״אין להניח שהממשלה תוותר ללחץ בדבר השתתפות המנהיגים היהודים העצורים, ובייחוד מר מ׳ שרתוק, יותר משוויתרה בעניין המופתי״ (מברק ר׳ וולטש, ״הארץ״ 23/9/1946).

בתגובה לכך גינה דובר הסוה״י את ״העמדת מ׳ שרתוק בדרגה אחת עם המופתי״ (״הארץ״ 24/9/1946).

[4] ב-18/9/1946 חזר הול והבהיר לנציגי הסוה״י בלונדון שנפגשו עמו כי מה״מ תסרב לנהל מו״מ עם המנהיגים העצורים, או אלה המיועדים להיעצר (ר׳ מכתב ח״ו אל הול 19/9/1946, תעודות א', עמ׳ 605). ז״ש כתב ב-23/9/1946:

״איש לא חשב להעלים ידיעה כדוגמת הודעת האולם בדבר אי-התרה, אלא שהשיחה הייתה סמוך מאוד לכנס המצומצם והיות ונמסרה מייד בכנס ונרשמה, לא חזרו עליה״.

[5] ר׳ מס׳ 200 הע׳ 3.

[6] על מכתב זה ר׳ מס׳ 183 הע׳ 18. נראה כי מרים בן-אהרון מסרה את המכתב לז״ש בשל תוכנו המדיני, וכך הגיע לידי מ״ש.

[7] מכתב זה לבן-אהרון לא אותר. המכתב לפזית ר׳ מס׳ 203.

[8] שם, הע׳ 7.

[9] במכתב אל רעייתו 21/9/1946 כתב מ״ש: ״הנה נמצא איש רדיקלי אך נבון, והוא בעצה אחת אתי בשאלה היסודית של עמדתנו למו״מ: אבויריב״ (שרת/מאסר, עמ׳ 291).

[10] מברק שילוח אל ז״ש 17/9/1946, שם נאמר כי מוסכם על כולם, בפריס ובלונדון, שאם הסוה״י תשתתף בוש״ע ״כל העצורים מוכרחים להיכלל במשלחת״ (תעודות א', עמ׳ 604).

 

העתקת קישור